יד

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

הקשה הג”ר שמאי הכהן גראס שליט”א במ”ש יד כג אם מחוט ועד רצועת סנדל אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם וברש”י – שהקב”ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו’.

וצ”ע דהקב”ה מסובב הסיבות דאטו רצה שתיפול העשירות מן השמים.

תשובה – התשובה מבוארת שהיה בזה סרך של חילול ה’ אם יטול מן השלל, ולכך היה ברי לו שיקבל ממקו”א, ובפרט לדעת רש”י בסוטה י”ז א’ שהיה כאן גם גזל, וגם אפשר שהיה קים ליה לאברהם על מלך סדום שיאמר אח”כ אני העשרתי ויש בזה בזיון לא”א וגם המעטת כבוד שמים שהקב”ה הבטיח לעשרו [דיש בכח ליצנות לדחות], וכמ”ש המזרחי (רא”ם) כדי שלא תאמר אני הוא שהעשרתי את אברם ולא הקדוש ברוך הוא שהבטיחני להעשירני, שזהו הרמוז במלת “אני”, כלומר אני ולא הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן מאי “אני”, ‘ולא תאמר העשרתי את אברם’ מיבעי ליה.

עכ”ל.

וא”כ פשיטא שאי”ז רצון ה’ אלא יתן לו עושר באופן שלא יטעון אדם אחר אח”כ אני נתתי לו, והיה אברהם בטוח שיש באפשרותו לדחות הצעה הזו ולקבלה במקו”א.

ובפרט שבא ע”י מלחמה שיהיו שיטענו שעשה עושר שלא במשפט ויהיה גנאי בזה על כל עשרו.

ועוד ג”כ שבא לו עושר זה ע”י סיכון נפשו במלחמה, ויראה כאילו הבטחת העושר שהיתה לו הוא אם יסכן נפשו כך, וזהו חילול ה’ שיאמרו שלכך היתה הכונה בהבטחת הקב”ה.

ובגור אריה כתב, כי הקדוש ברוך הוא הבטיחני וכו’.

פירוש לא שהיה אברהם מקפיד על כבודו ולא היה רוצה שיאמרו “אני העשרתי את אברהם”, דזה אינו, שלא היה אברהם חס על כבודו, רק שהיה מקפיד על כבוד השם יתברך, שיהיה נראה כבודו יתברך שהוא יעשיר אותו.

ואם תאמר ומה בכך שהקב”ה הבטיח אותו לעשרו, שמא זה הוא העושר שיתן אליו הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן הרי קבל מתנות מפרעה (לעיל יב, טז) ולא אמר כי הקדוש ברוך הוא הבטיח אותו לעשרו, אלא על כרחך זהו העושר שהקב”ה הבטיחו לעשרו, ואם כן למה לא רצה לקבל אותו ממלך סדום, ויש לומר דהכא מפני שלא נתן לו מלך סדום רק מפני שנשבה, ומכח הפסד שהגיע לו – לא הוי זה בכלל “ואברכך” (לעיל יב, ב), ד’ברכה’ אינו רק דבר שבא מכח ברכה ולא מכח צרה, אבל פרעה שנתן לו לכבודו – זהו הברכה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שיהיה מכובד עד שיתנו הכל אליו מתנות, והוא בכלל “ואברכך”.

ואף על גב דגם פרעה נתן לו בשביל המכות שבאו עליו, זה לא יחשב קללה, כי היה בשביל כפרתו, אבל באלו מלכים שנשבו במלחמה לא נקרא זה ‘ברכה’ אם היה מקבל מהם עכ”ל.

‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א

שלו’ רב

{ע”ד מה ששאלת בגונא שאחר ברכו של ערבית כאשר כבר פתח בברכות ק”ש גילה שיש לו לכלוך בבגדו, שלכאורה היה עליו לנקותו קודם התפילה, האם כעת יפסיק מתפילתו לנקותו, ולהמתין למנין אח”כ, או שא”צ להפסיק לזה כעת, כדי שלא תתבטל כוונתו.

}

הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”ו, וז”ל, העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.

וכתב במשנה ברורה ס”ק כז בשם הפמ”ג, וז”ל, אבל אם עומד בק”ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו עכ”ל.

אבל כ”ז הוא לגבי לכלוך בידיו שיש בזה גריעותא טפי, אבל נקיון הבגדים שהוא יותר למצוה מן המובחר בזה לא איירי המ”ב.

והנה יעויין בשו”ע ומ”ב סי’ צ”א ששם נזכרו הרבה פרטי דינים באלו בגדים אסור להתפלל עמהם, אבל לא נזכר שם שאם יש לכלוך בבגדו אסור לו להתפלל, ואמנם הכל לפי הענין, ובשו”ע סי’ צ”ח ס”ד כתב, וז”ל, וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה; ומ”מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות.

ומשמע לכאורה דאי”ז לעיכובא בשאר בגדים, כגון בשעת הדחק כבענינינו, אם לא יהיה נקיות בשאר בגדים.

מאידך לגבי כוונה בתפילה, כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ח ס”ב, וז”ל, לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו, ואף שסיים, ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כ”כ בתפלה, מ”מ בודאי שהעיקר בתפילה היא הכונה.

ועוד כתב בפרי חדש אורח חיים סימן צא סעיף ה, וז”ל, ולא ברגלים מגולות.

זה יצא לו מהא דאמרינן פ”ק דשבת [י, א] רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, וכתבו בתוספות [ד”ה רמי] מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בתשעה באב ויום הכפורים ע”כ.

ומ”מ משמע דהיינו ממדת חסידות אבל מעיקר הדין שרי, דהא אהא דתנן במגילה [כד, א] פוחח אינו עובר לפני התיבה, פירש רש”י פוחח יחף.

ולעבור לפני התיבה הוא דלא יעבור אבל להתפלל יחף שרי, והר”ן [שם טו, א ד”ה פוחח] השיג על פירוש רש”י שאפילו לעבור לפני התיבה שפיר דמי, דהא תנן [שם כד, ב] האומר איני עובר לפני התיבה מפני הסנדל אף יחף לא יעבור, משמע דהא אחר עובר אעפ”י שהוא יחף עכ”ל.

ומבואר שכ”ז אי”ז מעיקר הדין, וכ”ש נקיון הבגדים שלא נזכר כלל.

ומ”מ בודאי שראוי לכתחילה להקפיד ע”ז בכל גוני גם בתפילה, ולא גרע ממ”ש בר”פ אין עומדין בברכות ל’ ב’ דרב יהודה מציין נפשיה ומצלי, ואף שראוי להקפיד שלא יהא כתם בבגד בתפילה וכן ברמב”ם (פ”ה מהלכות תפילה ה”ה) כתב וז”ל: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן ואלו הן.

.

.

תיקון המלבוש.

כיצד מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה’ בהדרת קודש ולא יע”בתפילה באפודנתו.

וכתב הכס”מ: אמרינן בברכות (דף י ע”א) רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי, כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו, אמר הכון לקראת אלוקיך ישראל, עכ”ל.

וגרסי’ בשבת דף קי”ג ב’, קי”ד א’, וז”ל, אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן מניין לשנוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו.

ופרש”י וז”ל, מניין לשינוי בגדים – שהוא דרך כבוד לפני המקום.

ולבש בגדים אחרים – והוציא את הדשן, הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון קיטור וניסוך.

ותנא דבי ר’ ישמעאל – בדרשא דהאי קרא.

בגדים שבישל בהם קדירה לרבו – דומיא דהוצאת הדשן.

אל ימזוג בהם כוס לרבו – לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים עכ”ל.

וה”ה לתפילה שלא ילבש בגדים מטונפים טובא שעוסק בהן למלאכתו.

וכן כתב בחי’ ר’ פרחיה (בשיטת הקדמונים) מסכת שבת שם, וז”ל, מנין לשינוי בגדים – פירוש לכבוד שבת או לתורה או לתפלה, שצריך נמי לתקן מלבושו עכ”ל, וכ”כ בפירוש קדמון שם וז”ל, פירוש מנין לנו שנשנה בגדינו לשבת ולתפלה ולכל דבר שיש בו עבודה לאל, ואח”ז סיים שם וז”ל, הרי מעתה שיש שינוי בגדים [במקדש] מעבודה חמורה לעבודה קלה, [אף] אנחנו צריכים להחליף בגדינו של שבת ושל תפלה [לכבוד] וחשיבות יתר עכ”ל.

מ”מ מכיון שאי”ז איסור מעיקר הדין לכאורה, א”כ לא נראה שצריך להפסיק.

ועי’ בס’ בן ידיד על הרמב”ם שם שחלק ע”ד הפר”ח הנ”ל, ולכאורה במ”ב סי’ צ”א סקי”ב ס”ל ג”כ שזהו חיוב, אכן גם המ”ב לא מיירי אלא בדברים בזויים ממש, אבל ענין נקיון הבגדים לא נזכר להדיא בכל הסימן שם, ומש”כ הרמ”א לקשט וכו’ היינו מצוה מן המובחר, והרי גם מה שהזכירו הקדמונים הנ”ל להחליף הבגדים לתפילה ע”כ היינו רק מצד מה”מ, שהרי דעתם להחליף בכל גוני מצד מעלת התפילה, גם אם אינם מטונפים ממש, וכמו הא דמייתי מתרוה”ד ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, וזה אינו מצד טינוף אלא מצד מעלת העבודה.

והנה בשבת קי”ט א’ קי”ל שצריך לקדש השבת ויו”כ בכסות נקיה, ולא נזכר עוד ענין זה על דברים אחרים, וקצת תמיהה שלא נזכר ענין זה רק בשבת ואילו בתפילה לא נזכר אלא ענין העיטוף לת”ח, וכן על ת”ח שאסור שיהיה לו רבב על הבגד הביא הגר”ד יפה בשם החזו”א (בסו”ס לעבדך באמת) שאין הכונה לכתם יבש אלא רק לכתם לח.

והנה בפוסקים הזכירו בכמה דברים אם שרי בתפילה היינו אם דרך לע”בפני גדולים או לא, ולכאורה כתם בבגד הוא דבר שאין טורח כ”כ לנקות כשעומד לפני גדולים, ומיהו הכל לפי הענין, והרבה כתמים יתכן שא”א לומר שהם בגדר זה, וא”א לכתוב במקום כזה כלל ברור בזה.

ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”צ בשם החזו”א שהקיל בלבישת החליפה על הכתפים, וכ”כ הגרח”ק בשמו, אבל בזה החמיר בהליכ”ש תפילה פ”ב.

ולגבי צבעי שלא מתבייש לצאת לרחוב בבגדי עבודה כתב בחשוקי חמד ברכות דף יד ע”ב, וז”ל, שאלתי פעם את מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א האם צבעי רשאי להתפלל עם בגדי העבודה שלו.

והשיב לי שאם הוא לא מתבייש ללכת עמהם ברחוב יפו בירושלים, יכול בשעת הדחק ללובשם אף בתפילה.

וכתב בחשוקי חמד שם לעיל מינה וז”ל, וכך כתב בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ח בהשמטות תשובה ב’), כיון שהוא חולה ולא יכול להתהדר בלבושו.

אך קיימת גם מצות “הכון” לקראת אלוקיך, שחייב כל אדם להתכונן לקראת התפילה, וכדי לקיים מצוה זו, מספיק שהחולה ילבש משהו מיוחד לתפילה כגון שיחגור אזור או ילבש כיפה מיוחדת וכדומה עכ”ל.

ויעויין מה שכתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ז ס”ב, וז”ל, אסור לו לרוק; ואם א”א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה, וכתב במשנה ברורה סימן צז ס”ק ה, וז”ל, שלא יהא נראה – כגון בבגד תחתון אבל בבגד עליון כיון שהרוק נראה אסור ובמדינתינו שלובשין פאצילעס אף שהרוק נראה אפשר דמותר דכיון שעשוי לכך אין בו משום מיאוס כן כתב המ”א אבל שארי אחרונים כתבו שגם בזה צריך לכרוך מקום הרוק שלא יהא נראה עכ”ל.

ומבואר שיש איסור שלא יראה הרוק בבגדו בשעת התפילה, אבל נראה דשם החסרון בעיקר הוא מצד עצם מה שיורק שצריך להסתיר את הענין שהוא ירק, משא”כ כל סתם לכלוך שאין את הענין הנ”ל.

וכתב הר”ר יונה [טו ע”ב ד”ה ואי] שאפילו אם יהיה בבית הכנסת תבן או קש, אין לו בשעת התפלה לרוק עליו ולומר שהוא כמו כיסוי, שאין התבן או הגמי מועיל אלא לענין ישיבת בית הכנסת בשעה שאינו מתפלל, שכיון שיושב שם אין צריך לשפשפו שהרקיקה עצמה מותרת, ואפילו שפשוף אינו צריך אלא מדרך מוסר בלבד, אבל בשעת התפלה שאסרו לו לרוק אין לו לעשות בשום ענין, אלא כשהוא אנוס ולאחוריו או לצד שמאל עכ”ל.

וא”כ ענין הסתרת הרוק הוא מצד הסתרת הרקיקה, ולא מצד מה שיש לכלוך על הבגד, וכמ”ש שם המ”ב סק”ט שבשעת רקיקתו מסלק ממנו השכינה.

ויעוין במש”כ בספר אבני חושן (ח”ג עמ’ תכא) שאדם שאין לו כובע ומעיל, ויצטרך לעבור לפני המתפלל כדי לקחתם, עדיף לו שימתין עד סוף התפילה, ויתפלל ביחידות, מאשר שיתפלל בציבור בלי כובע, מפני שתפילה בלי תיקון המלבושים הרי היא בבחינת בדיעבד, וכמו שכתב הרמב”ם שאין מעכבין, ולכן חשובים הם יותר מן התפילה בציבור, יעו”ש.

וכן דעת הגרח”ק שליט”א שעדיף להתפלל ביחידות עם כובע וחליפה מאשר להתפלל בציבור שלא בכו”ח (דעת נוטה עמ’ רפ”א), אבל בהליכ”ש שם דבר הלכה סקכ”ג חלק ע”ז, וס”ל שאין להפסיד תפילה בציבור משום הכון, וכ”ד האול”צ ח”ב פי”ג סק”ג, אכן כאן הרי עדיף טפי, שהרי אין מדובר בחסרון בגד אלא רק לכלוך בעלמא, והרי כבר התחיל בברכות ק”ש, והרי אם יבטל מתפילתו כעת בשביל זה בודאי תתבטל כל כונתו, אף דלא מיירינן על תפילה שלא בציבור, אלא על המתנה למנין אחר.

אכן נ”ל ראיה ברורה לענינינו שיהיה בזה חסרון בכונה אם היה מפסיק וכעדות השואל, שיוכל להקל בזה, דהנה כתב במשנה ברורה סימן צא ס”ק יב, וז”ל, גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי”ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב”ח], אכן בשו”ת באר משה ח”ד סי’ ל”ט מבואר דאם צריך לזה מחמת הקור שרי דכוונה בתפילה עדיפא, [וגם להחולקים היינו דוקא בכפפות שיש בזה דרך גאוה, עי”ש], וכן השיב הגרח”ק שליט”א דבמקום קר מותר להתפלל עם מעיל, ומ”מ עיקר הנלמד מדברי הבאר משה דכונת התפילה עדיפא, וא”צ להדר בדברים הללו במקום כונה.

[והגם ששם כתב דלמעשה עדיף שיהא ביחידות היינו דוקא שם שניכר לציבור ויש חשש גאוה משא”כ בסתם כתם בבגד].

ומ”מ עיקר ההיתר בזה שהסכמתי שלא יטרח לנקות, נראה ע”פ הגריש”א הנ”ל, ובצירוף מה שעי”ז שיטרח לחפש מנין תתבטל כונתו.

למעשה אפשר להקל בזה בענינינו.

שאלה

לכבוד הרב שליט”א

אודה לכם מאד אם תבארו לי כוונת דברי ה”משנה ברורה” הבאים:

במשנה ברורה סימן רל”ו (הלכות ברכות ק”ש) ס”ק י כתוב: “נהגו לעמוד וכו’ – והרבה אחרונים כתבו דיותר טוב שלא לעמוד כדי להראות שאין רוצה לצאת בזה ידי חובת תפלת י”ח אך כשמתפלל עם הצבור וקורא אח”כ ק”ש וברכותיה אז יוכל לומר ברוך ה’ וכו’ מעומד ועיין מה שנכתוב לקמיה”.

ואני לא מצליח להכוונה “וקורא אח”כ ק”ש” הרי הוא קורא לפני זה, ובכלל מהי סברת החילוק שאז אומר מעומד?

בברכה מרובה, יואל

***

תשובה

ב’ בשבט ע”ז

לכבוד הרב יואל

שלום רב

יש להקדים לזה דהנה מבואר בפוסקים שהפסוקים ברוך ה’ לעולם אמן ואמן נתקנו בזמן שלא היו מתפללים שמונ”ע בערבית, והיו אומרים ח”י פסוקים כנגד ח”י ברכות של שמונ”ע, ולכן דעת המ”ב להלכה שמי שאומר פסוקים אלו קודם שמונ”ע, יכוין שלא לצאת ידי חובת שמונ”ע, וא”כ ממילא כל שכן שלא יעשה דבר שידמה את זה לשמונ”ע, אף שמעצם הענין הוא דבר טוב לדמותו לשמונ”ע, מ”מ לא יעשה כן כדי שלא יצא יד”ח שמונ”ע ושוב כבר יהיה פטור מלהתפלל.

אכן מי שמתחילה כבר התפלל שמונ”ע ורק אח”כ אומר ברכות ק”ש, באופן זה אין שום חשש שיעשה דברים לדמות את הח”י פסוקים לשמונ”ע, שהרי כבר נתפלל שמונ”ע כדין, ובשעת שמונ”ע היה מחוייב בזה, שהרי את הפסוקים לא אמר ורק עכשיו אומר, ולכן חוזר לעיקר ההידור הנזכר ברמ”א לומר הפסוקים בעמידה דומיא דשמונ”ע.

והמשנ”ב מבאר היכן אנו מוצאים דבר זה, היכן שמצא את הציבור שעומדים בשמונ”ע ולא ימצא מנין אח”כ, ולכן העדיף להתפלל כעת שמונ”ע לפני ברכות ק”ש, באופן זה אומר ח”י פסוקים לאחר שמונ”ע.

בכבוד רב

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום וברכה

יישר כח עצום

שאלה: פסחים כו.

תשובה: מעיקר הדין מה”ת אין איסור למי שלא נכנס לבהמ”ק שלא דרך ביאה, וכתב בחידושי הגר”ח זבחים ל”ב ב’, הנה הדין במצורע שמכניס בהונותיו דביאה במקצת הוא ומביא אותם דרך ביאה, ואמאי לא יכניסם שלא כדרך ביאה דמותר לגמרי, ויש לומר בזה דכיון דהותרה אצל מצורע ולא דחויה [כמבואר בסוגין ופירש”י דבהיתר גמור גזרה עליו תורה ביאה במקצת], ובהותרה לא מהדרינן כלל שיהא בהיתר יותר וכדאיתא ביומא (דף י’ ע”ב), ועוד דאין עצם מעשה הביאה האיסור אלא במה שיהא אחר כך טומאה במקדש, וכיון שהטומאה צריכה להיות במקדש דמצותן בכך אין הביאה אסורה כלל, וגם היכא דליכא מצות שילוח ליכא גם איסור ביאה.

וראיה לזה מהא דפסחים (דף כו ע”א) דהיו משלשלין את האומנים לבית קה”ק בתיבות דרך לולין, כדי שלא יזונו עיניהם מן הקודש, וקשה דהרי הזר הנכנס לק”ק חייב כרת, ושלא כדרך ביאה פטור ואפשר דגם מותר מן התורה, וא”כ מה”ט יצטרכו להכניסם דרך לולים שלא יהא כדרך ביאה, ואמאי צריך לטעם שלא יזונו, אלא ודאי כיון דעצם היותם שם מותר הוא, וכדאיתא בסוף עירובין (דף קה ע”א) כיון דנכנסים שם לתקן ממילא גם הביאה מותרת היא, וכן גם לאיסור טמא במקדש עכ”ל.

שאלה: צ”ב, למאן דאמר דכתיבה כדיבור – אם כן, כיצד מדפיסים סידורים עם שם שמים, הא הוי שם שמים לבטלה.

תשובה: גם אם הרהור כדיבור [דעת הרמב”ם] מ”מ הוא רק לקולא ולא לחומרא, דהיינו רק אם הוא מתכוין לצאת בזה יד”ח האמירה, ואטו יצטרך להזהר לא להרהר על השמות לעולם.

שאלה: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו אם במשה האמינו קל וחומר במקום אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו האמין במי שאמר והיה העולם”.

תשובה: על משה רבינו צריך להאמין שהוא אדון הנביאים כמו שכתב הרמב”ם בביאורו למשנה פרק חלק והובא בסדר י”ג עיקרים.

ומלבד זאת יש חובה להאמין ברב, וכמו שאמרו חז”ל, כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, ובסנהדרין ק”י א’ כל החולק על רבו כחולק על השכינה כמו שהביא בעל הטורים שם.

ויעוי’ בא”ע שכתב, ויאמינו בה’ שהוא אמת, והאמינו במשה שהוא עבדו ולא יעשה רק מה שיצונו עכ”ל, והכונה שזהו אמונת חכמים כמ”ש החזו”א, שיש להאמין שהחכמים העבירו את דברי ה’ כמו שקבלו ולא שינו מן הדברים.

וכן בבעלי התוס’ עה”ת (ר’ חיים פלטיאל והדר זקנים) כתבו, ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.

כלומר האמינו שהוא [עבדו] של הקדוש ברוך הוא ובמצותיו עשה הכל.

שאלה: “בשופר של עיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע לא יצא מאי טעמא, עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה”, ופירש”י “כתותי מיכתת שיעוריה דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי, ושופר בעי שיעור כדאמרינן לעיל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן”.

תשובה: דין הוא בכל מקום בתורה שלדידן קי”ל שאומרים כל העומד לישרף כשרוף דמי רק בדברים שצריך בהם שיעור [דלא כר”ש עי’ חי’ רע”א קידושין נ”ח א’], אבל בדברים שאין בהם שיעור אין אומרים כל העומד לישרף וכו’, ודין זה נאמר לענין ארבעת המינים וכן לענין כל דבר שצריך שיעור, (והאחרונים נחלקו האם נר חנוכה חשיב כדבר שצריך שיעור כדי שנאמר לענין זה כל העומד לישרף כשרוף דמי או לא, ואכמ”ל) ועי’ מה שכתב הר”ן פ”ב דגיטין (כ א) בהא דכתבו על איסורי הנאה כשר, דלא אמרינן כתותי מיכתת שיעורי’ אלא היכא דבעי שיעור אבל בגט דלא בעי שיעורא לא אמרינן כתותי.

והטעם בזה מקופיא הוא, משום שדבר שמצריך שיעור מצריך חשיבות של דבר קיים, משא”כ דבר שאינו מצריך שיעור.

שאלה: פאה (פ”א מ”ג): “נותנים פאה מתחילת השדה” וכו’, משמע שמעיקר הדין סגי ליתן פאה במקום אחד ודיו.

תשובה: אביא בזה מה שכתבתי בשו”ת עם סגולה ח”ג סי’ קל”א סק”ג, תשובה לא’ שכתב: האם במשמעות ‘פאת’ הכוונה לאחת או לשתים – פעמיים בתורה כתוב “פאת” מדוע בפאת שדך לא תכלה די להותיר פאה אחת, ואילו בלא תקיפו פאת ראשכם צריך להשאיר דוקא שתי פאות ואם הותיר פאה אחת כבר לוקה.

וכתבתי שם בעניותי, תשובה.

הנה בפאת הראש כיון דאיכא ב’ פאות ע”כ לא מיירי התורה אלא לחד מינייהו אלא לתרוייהו, אבל בשדה שכל מקום שם יכול ליקרא פאת א”כ א”א דמיירי על הכל וע”כ מיירי לפי מה שצריך דהיינו פאה אחת, ובירושלמי מפיק לה כעי”ז עוד מקרא, והנני להעתיק מפירוש הריבמ”ץ למשנה מסכת פאה פ”א מ”ג וז”ל, נותן פיאה מתחילת השדה ומאמצעיתה.

פי’ מאמצע השדה, והוא הדין בסוף, דתנן נותן אדם פיאה מתחילת השדה מאמצע ובסוף.

מנהני מילי, רבי יוסי בשם ר’ שמעון בן לקיש אמר ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך, מה ת”ל לקצור, אלא אפי’ יש לו כמה לקצור, וזו הפיאה שנותן בתחילת השדה או באמצעיתה או בסוף קדשה משום פיאה, ואין צריך ליתן פיאה אחרת עכ”ל.

שאלה: מצינו בגמ’ שהיו תנאים ואמוראים שהיו חוששים ליחידאה כגון מגילה יח: “שמואל הוא דחייש ליחידאה” וצ”ב הא אחרי רבים להטות.

תשובה: היכא דמסתבר טעמיה הרשות נתונה לחכם בתראה להכריע כהיחיד, והיינו דוקא אם לא עמדו למנין והכריעו, דבכה”ג נפקע דעת היחיד מהלכה (ועי’ בהקדמת הרמב”ם לס’ היד החזקה).

שאלה: פסחים קטז.

תשובה: הנה טעם הדבר כתוב ברשב”ם שם [וברש”י בקיצור] וז”ל, דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה.

ונותנו מיד לתנור כשנגמר היסקו שירא שמא יצטנן התנור קודם שיזדמן עוסקין שניהם זה בהיסק התנור וזו בעיסה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תחמיץ ע”כ.

ואין טעם שיהיה דוקא ע”י איש ואשתו כדתנן ג’ נשים וכו’ בפ”ג מ”ד, אלא רק שיהא אחד עוסק בתנר ואחד עוסק בעיסה, ומ”מ אי”ז ג”כ לעיכובא שהעיקר הוא שלא יחמיץ אלא שזהו הדרך שעושים כדי שהעסה לא תחמיץ.

ויעוי’ בפסקי רי”ד שכ’ ד”א מה דרכו שלעני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.

פי’ אף על פי שהוכחתי לעיל בפרק ואילו עוברין שהאשה יכולה לשהות כדי ללוש קבא מגלונאה ולערוך ולהסיק ולאופות ובעניין זה אינו בא לידי חימוץ, אפי’ הכי מצוה מן המובחר שיסיק בעלה התנור, וכיון שהיא עורכת אופה מיד ע”כ, וכעי”ז בתוס’ רי”ד.

אכן המהר”ם חלאוה כתב וז”ל, ד”א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.

י”מ כדי שתמהר לאפות ולא תבוא לידי חימוץ.

ורבינו האי גאון ז”ל כתב מצה שאפאה גוי בפני ישראל על השמור כתקנה וכהלכה מותר לישראל לאכול ממנה ובעלי מעשים וחסידים מחמירין על עצמן דגאונים מחמירין ולשין בעצמן ואופין בעצמן וכההוא דאמרי’ לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה ע”כ [ל’ רה”ג].

למדנו שהוא מפרשה משום עסק מצוה עכ”ל, וכתב על זה המגן אברהם בסימן ת”ס סעיף קטן א’ שזה מפני שמצוה בו יותר מבשלוחו.

ולפי זה כל הענין הוא רק במצות של ליל הסדר שמקיימים בהם את מצות אכילת מצה, אולם כתב הפרי חדש שהוא נוהג להשתדל ולהתעסק גם בשאר המצות שנאפות לפסח, כדי לשמור שאכן יעשו בזהירות ובמהירות ולא יחמיצו.

ומ”מ בזמנינו רוב בנ”א לא החמירו כנראה שאינם בקיאין בדקוקי מצות וכבר עדיף שיקנו מצה כשרה מן השוק.

ועי”ע בהעמק שאלה סי’ קס”ט מה שביאר דלא כפירש”י.

שאלה: מצינו שכתוב הרבה בגמ’ “מילתא דאתיא בקל וחומר – טרח וכתב לה קרא”.

תשובה: עי’ בפמ”ג סי’ רס”א א”א סק”ח, ועיין במגיד משנה פרק עשרים מהלכות שבת [סוף] הלכה י”ד, נראה שם דמקל וחומר אין עונשין אפילו עשה, כי אם כדין חצי שיעור, לפי מה שכתב על קושית הרשב”א [שו”ת ח”א סימן נט], וכבר ביארנו זה פעמים רבות [סוף ההקדמה לפתיחה כוללת; שם ח”א אות יא – יב], אם כן צריך קרא [ויקרא כג, לב] תשבתו שבתכם לשבת, שיהא בתוספת שבת איסור עשה עכ”ל.

וע”ע בפמ”ג סי’ ש”מ משב”ז בהקדמה וז”ל, והוי יודע דלאו במה מצינו יליף לה שדומה קצת לאב, כי אין עונשין אף במה מצינו כמבואר, ומהאי טעמא פירשתי מה שכתב רש”י בחומש פרשת משפטים [שמות כא, כט] על פסוק והמית איש או אשה, לרבות נגיפה נשיכה בעיטה, והקשה הרא”ם ז”ל [ד”ה והמית] מה צריך לרבות, תולדות הן [בבא קמא ב, ב], וי”ל דכפר [שמות שם, ל] תחת מיתה בידי שמים, ואין עונשין מן הדין אף כרת ומיתה בידי שמים לא בקל וחומר ולא במה מצינו, הלכך אי לא רביה קרא לא היה חייב מיתה, ולא כפר תמורתה, לכן רביה קרא עכ”ל ומדבריו נלמוד לענינינו לענין ק”ו.

וראיתי אחד מן הגדולים (בעל הדרך פיקודיך) שכתב הטעם בזה משום שהק”ו הוא דרשא הבא משכל אנושי, וכדי להראות שהתורה היא למעלה מן השכל לכך טרח וכתב לה קרא.

שאלה: זוהר – הקדמה דף ו ע”א “אשגח ר’ אלעזר במלוי אמר ליה אנת הוא בריה דבוצינא קדישא אנת הוא בריה דרב המנונא סבא אנת הוא בריה דנהירו דאורייתא”.

תשובה: יעוי’ בזוהר פר’ בלק דמבואר שם שרב המנונא סבא מת כשהיה בנו קטן, ולפ”ז יש ליישב עפ”מ דאי’ בפ”ג דמו”ק כ”ה ב’, רבי חנין חתניה דבי נשיאה הוה לא קא הוו ליה בני בעא רחמי והוו ליה ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה פתח עליה ההוא ספדנא שמחה לתוגה נהפכה ששון ויגון נדבקו בעת שמחתו נאנח בעת חנינתו אבד חנינו אסיקו ליה חנן על שמיה ע”כ, ויתכן שגם בנו של רב המנונא נקרא על שמו מכיון שמת כשהיה קטן.

והנה לשון הזוהר אח”כ הוא אמר רבי אבא ודאי הא דתנינן דבכל ארחא דצדיקייא אזלין ומילי דאורייתא בינייהו, דאינון זכאין דההוא עלמא אתיאן לגביהון, ודאי דא הוא רב המנונא סבא דאתא לגבן מההוא עלמא לגלאה לן מלין אלין ועד לא נשתמודע ביה אזל ליה ואתכסי מינן ע”כ, ולפ”ז יש ליישב בעוד ב’ אופנים, הא’ ליישב שכונתן היתה דמכיון שנתגלו להם חידושים בודאי שבא ר”ה משמים לשם דהיינו נשמתו באה לשם, ומ”מ מי שדברו עמו היה אדם אחר, ורק דעצם מה שבא ר”ה משמים זה סייע להם להגיע לד”ת.

באופן ב’ אפשר ליישב דמתחילה סברו שהוא בנו של ר”ה ואח”כ אמרו שאם אמר כ”כ, בודאי הוא ר”ה בעצמו.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פעם אחת ולומר כל הפירורים של הלחם (הנקנה בכשרות טובה ומפרישים חלה לחומרא) שנופלים בשקית וכדו’, או שאריות שאני ובני ביתי לא נאכלם – הרי הם חלה.

בכבוד רב

אהרן אריה כהן

תשובה: רצוי שלא, חדא משום דמאן לימא לן שבכל מה שיקנה לעולם יהיה פירורים, אולי יזדמן לו לקנות דבר בלי פירורים, ועוד דאולי הוא עצמו יבוא לאכול הפירורים בפרט אם הם נוגעים בלחם, ועוד שמרן הקה”י הורה הענין הקיצור בנוסח המעשר שאינו ראוי בקביעות וכ”ש דבר כזה.

ומ”מ מצד הלכה בענין התנאי של ער”ש כתב הדרך אמונה שאינו מועיל מע”ש אחת ע”ש אחרת, ומו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א הורה שיש תנאים שמועיל באותה השנה ושיש לחדש התנאי בשנה שאח”ז.

***

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בהגש”פ כתוב בפירוט מכות מצרים: “דם, צפרדע, כנים .

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה יום ראשון ט”ז ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

ראיתי שעמד ע”ז הרב משה ש.

וז”ל, ראה מדרש הגדה שהמילה ‘בכורות’ אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה ‘מכת’.

ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ”י המדרש הידוע המובא בתוס’ שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי’ למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם ‘דם’, ‘צפרדע’ וכו’ לכן אמר מכת בכורות – היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ”ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ”ש רש”י ס”פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ”ה להדיא במכילתא דרשב”י פ’ בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע”ג שברש”י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה’ את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: “למכה מצרים בבכוריהם”.

לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי”.

אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: “אמת ממצרים גאלתנו.

.

.

ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת”.

ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי”ז מבריסק).

וכמו”כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ”ש ד’ ב’ הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי”ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו’ ולא הרג בכוריהם דיינו.

וצ”ב דלכאורה “בשפטים” נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם.

ונראה דהנך איתא ב”לך לך” (ט”ו י”ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש”י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב”וארא” (ז’, א’) ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש”י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש”כ על פסוק זה בפ’ וארא ע”ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד’ כ”ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע”כ כתבם לחוד עכ”ל.

ב.

מה ששאל מ”ט כתוב כנים חסר יו”ד, א”א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש”פ בנוסחאות אחרות כתוב ‘כנם’, וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש”פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה”ק שמות ח’ י”ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה”ק, [ומ”מ בעל ההגדה כתב יו”ד אחר הנו”ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל’ רבים].

ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו”ד, אך ע”פ לשון תורה אין יו”ד אחר הכ”ף, וגם קצת בדברי חז”ל, וכמו במס’ דר”א פרק היוצא ה”ג איתא ההורג כנה וכו’, ואמנם גם בזה א”א לדעת בבירור שכך יצא מתח”י חז”ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז”ל המנחת שי שמות פרק ח’ י”ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס’ יו”ד, וכל שאר כנים באורית’ דקריא נו”ן דידיה בחירק מלא יו”ד בתריה, הרמ”ה ז”ל.

ובמדרש לקח טוב [א”ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו”ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי’ עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז”ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי’ עומדי’ על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ”ל.

ומ”מ לא התייחס לחסרון היו”ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע”ע במפרשים ובאב”ע ובמלבי”ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע”פ הדקדוק, אבל על חסרון היו”ד הראשון בכנים לא דברו.