יד | שכיחא - שאלות המצויות בהלכה

נשאל: י״ח באייר תשפ״דב: ממונות

מי שהוא גואל הדם ומותר לו להרוג את רוצח קרובו האם מותר לו גם לפגוע בו באחד מאיבריו

נראה דלהלכה אי אפשר. מקורות: יש לציין דמצינו כמה דברים שהריגת אבר בהן או הכאה הוא מעין מיתה, חדא בגמ’ בפ”ח דיומא מנין שפיקוח נפש דוחה את השבת ומה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם ודוחה את השבת ק”ו לפקו”נ שדוחה ...קרא עוד

נראה דלהלכה אי אפשר.

מקורות:

יש לציין דמצינו כמה דברים שהריגת אבר בהן או הכאה הוא מעין מיתה, חדא בגמ’ בפ”ח דיומא מנין שפיקוח נפש דוחה את השבת ומה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם ודוחה את השבת ק”ו לפקו”נ שדוחה את השבת.

שני בדין סכנת אבר שדוחה שבת מדין פקו”נ.

ג’ בפרק ר”א דמילה בשבת קלו ע”א דמבואר שם שהחובל בנפל כיון שהוא ודאי מת הוה ליה מחתך בבשר בעלמא, ומבואר דכיון שסופו למות ממילא חבלה בו אינה קרויה חבלה לדיני שבת, ומיהו משם א”א להביא דמיון כי בן ח’ דינו כמת משום שמעולם לא היה עומד לחיים.

ד’ בגמ’ בסנהדרין י ע”א ומכות ה ע”א מלקות במקום מיתה עומדת ועי’ כתובות לג ע”ב.

ה’ בגמ’ בב”ק מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא.

ואע”פ שיש להשיב על הראיות וחלק מהם הם רק זכר לדבר, מ”מ המסתמן לכאורה שאם יש לו זכות להרגו ממילא יש זכות גם להרוג בו איבר.

אולם יעוי’ בסנהדרין פה ע”א וברמב”ם פ”ה מהל’ ממרים הי”ב שמי שיוצא ליהרג על ידי בית דין שאדם החובל בו פטור הואיל והוא הולך למיתה, ומשמע שאסור מלבד בנו שאם חבל בו שחייב, והיה מקום לומר גם לענייננו שמה שהותר הוא רק הריגה אבל לא חבלה, ומאידך גיסא אולי יש לחלק דשם מיתתו בבית דין וכאן מיתתו ביד גואל הדם, מאידך גיסא גם מי שמיתתו בבית דין מצוותו בכל ישראל, ואעפ”כ לא הותר אלא הריגה אבל לא להכותו, מאידך גיסא יש לומר דאע”פ שמצוותו בכל ישראל מ”מ כל עוד שלא עשו כסדר מתחילה העדים וכו’ עדיין אסור לכתחילה לשאר ישראל להרגו, (*) וכמבואר ברמב”ם פי”ד מהל’ סנהדרין ה”ז דאין רשות לשאר העם להמית אותו תחילה.

ומאידך גיסא אולי יש לומר דגם שם אינו פטור ואסור אלא פטור ומותר, ולא נקט פטור אלא משום שבבנו חייב ולכך נקט גבי אחר שפטור, ויל”ע בזה.

ויעוי’ שם בחי’ הר”ן שכ’ דלמסקנא דגמ’ דהתם דאמרי’ שטעם הפטור הוא לאו משום דגברא קטילא הוא אלא משום שאדם זה אינו עומד לחיות עי”ש בלשון הגמ’, ובי’ החי’ הר”ן שכל הפטור הוא רק מדינו ולא מתשלומין, אולם פשטות הגמ’ שם שגם מתשלומין, דהרי לעיל זה אמרי’ בקושי’ האי כי דיניה והאי כי דיניה ומשמע דלמסקנא נפטר בכל מה שנפטר (היינו אחר שמכה דלאו בנו) וכן כ’ בספר סנהדרי קטנה שם מדנפשיה דלא כהחי’ הר”ן שם.

ועכ”פ לפ”ד החי’ הר”ן ודאי שאין כאן היתר שהרי חייב בתשלומין, אבל לפי פי’ הסנהדרי קטנה שם יש לדון בזה.

ומ”מ בניד”ד עדיין יש לעיין בזה כיון דבני”ד אינו עומד למות אלא להיכנס לעיר מקלט (באופן שהוא רוצח בשוגג) וממילא לא שייך דברי הגמ’ שם לניד”ד.

וכמה אחרונים דנו מה הדין טריפה לפ”ז ויעוי’ שם בערל”נ שטען שרק בצירוף שהוא חוטא עי”ש ולפ”ד בשוגג ודאי שלא שייך בעניננו, אבל גם לפי דברים שכתבו שם אחרונים אחרים יל”ע בזה.

והנה קיימא לן לגבי רודף דאע”ג דגברא קטילא הוא מ”מ אם יכול להצילו באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, אבל כמובן שא”א ללמוד משם להתיר כאן דשם אינו קולא אלא חומרא שמחוייב לעשות הדבר הקטן במקום הדבר הגדול, אבל כאן הרי אין כאן נידון האם מחוייב לעשות הדבר הקטן במקום הדבר הגדול, אלא האם מותר לו לעשות מה שיבחר מהם כרצונו או שניהם יחדיו, וזה חומרא ולא קולא, וא”א ללמוד חומרא כאן מקולא שם.

ובגוף הסוגיא דסנהדרין שם יש להעיר דאין להביא שום ראיה משם לענייננו, דהרי אין אחד מישראל מותר להורגו כמבואר ברמב”ם פי”ד ה”ח מלבד מי שצריך להורגו ע”פ דין תורה, אבל לא נראה שבדיעבד שאם הרגו אדם אחר נהרג עליו כיון שיד כל העם באחרונה וקרא כדכתיב פסק הרמב”ם שהוא לא היכא דאי אפשר, וממילא בעבר אחד שאינו מן העדים וטיפל בענשו של זה שנגמר דינו א”א לחייבו, וכעי”ז מצינו שהנסקלין שנתערבו בנשרפין ידונו בקלה שבהן דהיכא דלא אפשר ממיתין אותובכל מיתה כדאמרי’ בגמ’ וברמב”ם בפרק הנזכר, (וע”ע מנ”ח מצוה רצו ד”ה ודע דאף אם לא ייחדו וכו’, דגם שם למד מדברי הרמב”ם דבדיעבד הרגו אחר אין נהרג עליו, אבל מהר”ן הנ”ל יש לדון אם סובר דאין שום שייכות לאדם אחר לטפל בעונשו של מי שנגמר דינו גם בלא בדיעבד אבל יש לדחות דכיון שבא רק לחבול בזה לא מיירינן), ממילא יש להבין שאם מישהו יחבול בו יתחייב בממון או עכ”פ יהיה איסור בדבר משא”כ הכא.

אולם באמת יש לדון מה הדין שם כשהעדים עצמם אינם יכולים להרגו אלא רק לכרות בו אבר, האם בכה”ג מותר לעשות בו כן או לא, ויעוי’ בסנהדרין מה ע”ב דמבואר שם שאם הב”ד אינם יכולים להרגו במיתה האמורה בו רשאין להרגו במיתה אחרת, ולדעת התוס’ היינו דוקא בד’ מיתות, וא”כ פשיטא שאינם מותרין לכרות בו אבר בלא להרגו, אבל לדעת הרמב”ם בהלכות סנהדרין שם שסובר שאפשר להרגו בכל מיתה ממש, יש לדון אם הוא הדין בכריתת אבר כנ”ל.

ונראה שאי אפשר, שהרי מסקנת הגמ’ שם דבעינן קרא כדכתיב ולכן אם נכרתה יד העדים וכו’ וכמו שפסק שם הרמב”ם גופיה, ומבואר בגמ’ שם דמצד מה דבעינן קרא כדכתיב לא היו יכולין להרגו בכל מיתה, אבל מאחר שיש ריבוי מות יומת מרבי’ שאר מיתות, וממילא עד כאן לא פליג הרמב”ם אתו’ אלא רק דא”צ לענין זה דוקא א’ מד’ מיתות שכן מבואר בתוספתא, אבל לענין שאר נזיקין לא נתרבה דלענין זה בעינן קרא כדכתיב וכן מצינו שהרוגי ב”ד נכסיהן ליורשין, דהרי לא הופקעו כל זכויותיהם מכל וכל, וגם לדעות דלעיל שחובל בהם פטור מתשלומין מ”מ הוא רק בעבר וחבל ולא הותר לכתחילה.

וממילא גם לענייננו בגואל הדם לא יהיה אפשר.

נשאל: ב׳ במרחשוון תשפ״ה

האם אפשר לקיים שמחת יום טוב באכילת בשר דג

יש ענין באכילת בשר בהמה כיון שנזכר בו שמחה בזמן שהיה בהמ”ק קיים, מ”מ מעיקר הדין לפי המקילים בבשר עוף יתכן שיוצאים מעיקר הדין גם בבשר דג אם הוא נחשב חשוב ומשמח כבשר בהמה, וגם לפי הצד שבזמן הגמ’ לא יצאו ידי חובה בבשר עוף יתכן שמודים במקום שבשר עוף נחשב חשוב ומשמח כבהמה וה”ה אם בשר דג נחשב חשוב ומשמח כבהמה.

ולפי החשבון בסוגיות מאוד נראה שאם יש חשיבות ושמחה לבשר עוף ודג אפשר לצאת בו.

במציאות כיום יתכן שבשר עוף נחשב חשוב ומשמח כבהמה אבל בשר דג לא ממש נחשב כן אבל כבוד יו”ט יש בו ודאי וכן קצת שמחה.

ויש להוסיף שהאוכלים בכל יום בשר עוף א”כ כ”ש שיש עדיפות בבשר בהמה אם אין אוכלין בכל יום (עי’ עוד שבת קיט ע”א כבני פפא בר אבא), מלבד הענין הנ”ל שיש בבשר אכילת דבר שנזכר בו שמחה.

מקורות:

יעויין בתשובתי על אם יוצאים יד”ח שמחה במטבח חדש [האם יכול לשמח אשתו ברגל במטבח חדש או בבשר ויין במקום בגדי צבעונין כשאומרת שזה משמחה יותר https://shchiche.com/119640] דלפי המבואר שם יוצא דמעיקר הדין שייך שמחה לא רק בבשר אם יש דבר אחר המשמחו כמו בשר, דהרמב”ם שחידש דין שמחה בבשר בזמן הזה הוא מדין שמחה לכל אחד בראוי לו, וכפי המבואר בש”ס (פסחים קט ע”א) ופוסקים (או”ח סי’ תקכט) שקטנים ונשים כ”א שמח בראוי לו, ולפ”ז היה צריך לצאת שגם בבשר דג היה שייך שמחה.

אולם גם להרמב”ם צע”ק הלשון אין שמחה אלא ביין ואין שמחה אלא בבשר, ומשמע דבשר הוא ענין יותר מראוי לו דהוא דבר הגורם מצד עצמו לשמחה.

ובאמת צ”ע דא”כ מנין למד כן, דהרי מבואר להדיא בפסחים שם דדין שמחה בבשר הוא רק בזמן שבהמ”ק קיים וגם בפסחים עא ע”א מבואר דשמחה הוא רק בקרבן שנתקיים בו זביחה בשעת שמחה וכ”ש בחולין דלא שייך כלל, ומבואר שם דכשאין בשר מזביחה בשעת שמחה יש לקיים שמחה בכסות נקיה ויין ישן.

ועוד צ”ע דאם נימא באמת דיש דין שמחה רק בדברים המסויימים (כגון בבשר ויין) א”כ מה הוא דין שמחה בראוי לו המבואר בפוסקים כגון בנשים בא”י ובבבל ובקטנים וכן בכסות נקיה כמבואר בפסחים עא הנ”ל, ועי’ עוד בבה”ל סי’ תקכט למי שאין לו לבגדי צבעונים לאשתו שיקנה לה מנעלים (אף דמצד הבה”ל אינו קושי’ כ”כ דיש לומר דהוא בכלל בגדים).

ואולם בביאור הלכה סי’ הנ”ל מבואר בשם הב”ח והאחרונים דיש ענין בבשר גם בזמנינו על פני שאר ענייני שמחה מאחר שנאמר בו שמחה (והיינו בזמן הבית דשמחה בבשר נאמרה לגבי שלמים כדדרשי’ בספרי והובא בתוס’ פ”ק דחגיגה וכמבואר בפסחים קט ע”א דרק בזמן שיש בית המקדש קיים יש שמחה בבשר, ור”ל דמאחר שבזמן הבית נאמר בו שמחה הלכך יש בו שמחה קצת גם האידנא).

וממילא פשיטא דבבשר דג אין מקיימין מעלה זו, דבכמה סוגיות מבואר שאין בשר דג בכלל בשר, עי’ חולין ונדרים, (וגם אין בשר קרבן מהם, ועי’ להלן לגבי הנידון על עופות), וממילא המעלה הזו שיש בבשר בזמנינו על פני שאר מיני שמחות אינו בבשר דג.

וכן בדברי הגרנ”ק שהבאתי בתשובה הסמוכה (ד”ה האם יש חילוק בין מצוות אכילת בשר בשבת ליום טוב) מבואר שמצוות שמחה בבשר אינו בבשר דג.

ויש לציין דיש הרבה אחרונים שדנו האם שייך לצאת ידי חובת שמחה בבשר עוף, ועכ”פ לפי הסוברים שא”א לצאת בבשר עוף (והם דרכי תשובה יו”ד סי’ פט סקי”ט, הגרמ”פ הובא ברבבות אפרים ח”א סי’ שנ, אול”צ ח”ג פי”ח תשובה יא), פשיטא דבבשר דג א”א לצאת יד”ח שמחה.

ובאמת לגבי דין שמחה בבשר עוף אי’ במשנה בחגיגה שאין יוצאין לא בעופות ולא במנחות.

אבל סוף סוף צ”ע איך אפשר לומר דאין יוצאין ידי חובה בדג או בבשר עוף אם הוא מאכל חשוב וחביב ויש בו שמחה, דהרי ידי חובה יוצאין בכל ענייני שמחה כל אחד בראוי לו כמבואר ע”פ גמ’ ופוסקים כמו שהבאתי בתשובה הנ”ל ואפי’ בזמן הבית בזמן שלא היה אפשר לקיים מצוות שמחה בבשר שלמים היה שייך לקיים בעוד עניינים שאינם בשר כמבואר בפסחים עא ע”א.

ואולי יש ללמוד מזה דבשר עוף לא היה בזמנם חשוב כבשר בהמה, ולפי המבואר בגמ’ פסחים קט ע”א לגבי בגדים שהוא משתנה ממדינה למדינה לפי הראוי להן א”כ אולי גם עוף ישתנה.

או דיש לומר דבאמת עיקר דין שמחה דכסות נקיה או בגדי צבעונין (וכל מה שיוצאין בו כשאין בשר שלמים) יוצאין גם בבשר עוף, וה”ה היה שייך לצאת גם בבשר חולין ביום כזה וכ”ש בבשר שלמים שלא נזבחו עכשיו (דאל”כ נצטרך לומר שהגמ’ בסחים עא הנ”ל פליגא על הרמב”ם וזה הרי לא שייך לומר, וה”ק הגמ’ שם דהשתא שא”א זביחה בשעת שמחה יוצאים גם במיני שמחות אחרות), וזה שייך בזה”ז או ביום שא”א לקיים בו שמחה בבשר שלמים, וה”ה למי שדר בחו”ל ואינו עולה לא”י (עי’ תוס’ פסחים ג), אבל הנידון במשנה בחגיגה לענין אכילת בשר שלמים שזה מחוייב לאכול ביום שיש בשר שלמים.

ובאמת צ”ע למה יוכלו לקיים שמחה מחד גיסא בכסות נקיה ובבשר ויין ומאידך גיסא לא יוכלו לקיים בבשר עוף, וביותר דהרי האידנא אפשר לקיים שמחה גם בבשר חולין וכ”ש שאין מניעה לקיים בבשר של שלמים שלא נזבחו בשעת שמחה במשקל זה, וא”כ ע”כ דדין שמחה בקרבן הוא דין שמחה נפרד מכל שאר דיני שמחות שנזכרו בסוגיות ואפי’ מיין, דדין שמחה של קרבן ילפי’ בספרי מגז”ש כמ”ש התוס’ בפ”ק דחגיגה, וכל שאר דיני שמחות הם דינים להרבות שמחת יו”ט היכא דאפשר (כמ”ש המשנ”ב סי’ תקכט סקי”א ובשעה”צ שם) והשווה שם רמת החיוב לחיובא דשבת שהוא כפי יכלתו עי”ש, וממילא לכאורה צריך לצאת שעכ”פ במקום שבשר עוף הוא בשר חשוב ומשמח וטוב יוכל לצאת בו עיקר דין שמחה [מלבד המעלה הזו שיש בבשר בהמה אבל לפחות יהיה בדרגה של כסות נקייה].

(ולא נכנסתי בזה לצד של קצת מפרשים שצריך להקריב קרבן שלמי שמחה מלבד עולת ראיה ושלמי חגיגה, דגם אחרונים הללו מודים דמשנה זו מיירי ביום שכבר כלה זמן אכילת שלמי שמחה שלו שאז יצטרך בשר קדשים אחרים לצאת בהם יד”ח שמחה, ומאידך גיסא להסוברים שאין חיוב להקריב שלמי שמחה כשיש לו בשר אחר א”כ בלאו הכי הנידון כבר מתחילת המועד הוא באיזה בשר יוכל לקיים השמחה).

וכב’ תירוצים אלו יוכלו לסבור האחרונים שנחלקו לענין אם יוצאין באכילת בשר עוף ידי חובת שמחת יו”ט, דהסוברים שאין יוצאים בבשר עוף (כמו שהובאו לעיל) יוכלו לסבור כהתי’ הראשון, ואילו הסוברים שיוצאים בבשר עוף (והם יד אפרים בהגהות השו”ע יו”ד סי’ א, גליוני הש”ס ביצה י ע”ב, שבט הלוי ח”ג סי’ יח) יוכלו לסבור כהתי’ השני.

ובשו”ת חו”י סי’ קעח כ’ שאין יוצאין ידי חובת שמחה בבשר עוף אבל יש קצת שמחה גם באכילת בשר עוף.

ואולי סבר החו”י תירוץ שלישי בהנ”ל, דבאמת אנשים יוצאין ידי חובת שמחה גם האידנא רק בבשר ויין שנזכר בהם, ומה שנשים יוצאים ידי חובת שמחה בדברים אחרים הוא מחמת שאינם שמחים בבשר ויין, ואז יוצאין בכל דבר שמחה, אבל אנשים ששמחים בבשר ויין מחוייבים בבשר ויין, רק דממה שמצינו בנשים שמקיימין שמחה בדברים שאינם בשר ויין (כיון שאנוסין בבשר ויין כיון שאין להם בזה שמחה כ”כ) א”כ חזי’ שיש שמחה קצת גם בעוד דברים שמשמחים.

אבל תי’ זה צ”ע דבפסחים עא ע”א אמרי’ דכשא”א להביא בשר שנזבח בשעת שמחה משמחן בכסות נקיה ויין ישן, וזה נאמר באנשים ולא בנשים, ולמה לא אמרי’ בבשר חולין ויין ישן, דהרי אמרי’ שיש שמחה גמורה בבשר חולין ורק שמחה קצת בכסות נקיה, וצ”ע.

ויתכן שסבר דבאמת אין שום שמחה מצד גדרי קיום פעולת השמחה הנזכרת בגמ’ אלא מצד עצם מצוות שמחת יו”ט שכולל כל דבר שיכול לשמחו.

ובשם הגריש”א (קיצור הלכות יו”ט סע”ה) הובא שיש להדר לאכול בשר בהמה, ואם אינו מתאפשר טוב לאכול גם בשר עוף, ויתכן שסובר לעיקר כהמקילים בזה, ולכתחילה מחמיר כהמחמירים, אי נמי שמא סובר כעין תי’ הנ”ל בדעת החו”י.

אי נמי שסובר כהתי’ הראשון הנ”ל שהוא מעיקרו דעת המחמירים רק שסובר דהאידנא שיש חשיבות לבשר עוף א”כ כמו שנתבאר גם להתי’ הראשון הנ”ל יש צד לומר שהוא חשוב שמחה, ולכן יתכן שהקל בבשר עוף כשאי אפשר.

אי נמי סובר ששמחה יש רק בבשר בהמה ורק כבוד יו”ט יקיים בבשר עוף (כעין דברי הגרנ”ק הנ”ל לענין בשר דג שהובאו לעיל דבריו בקיצור, ובהרחבה הבאתי בתשובה ד”ה האם יש חילוק בין מצוות אכילת בשר בשבת ליום טוב), ולכן כשאין לו בשר בהמה יאכל בשר עוף למטרה זו.

אבל יש לומר בפשיטות שסובר כהמקילין ורק יש ענין נוסף בבשר בהמה שנזכרה בו שמחה בזמן בהמ”ק בשלמים וכנ”ל.

מה שכתבתי בתחילת התשובה דגם לפי הצד שבזמן הגמ’ לא יצאו בבשר עוף יתכן שבמקום שהוא חשוב כבשר בהמה, זה כתבתי רק אליבא דהצדדים בחשבונות בסוגיות כמו שנתבאר, אבל לא שכל האחרונים שמחמירים בבשר עוף יודו בזה.

נשאל: ט״ז בכסלו תשפ״ה

האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות

יעוי’ בתשובתי אחרת (מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים, מק”ט 120861) שהבאתי דברי הגרח”ק בחיבורו מזוזות ביתך על השו”ע הל’ מזוזה יו”ד סי’ רפט סקט”ז בשם החזו”א ועוד אחרונים שלא יעשה ב’ מזוזות באופן של ספק מקום ההנחה כמבואר שם (וע”ע בביאורו למס’ מזוזה פרשה סדורה סקל”ט ושם סקמ”ה), וכעי”ז במנח”י ח”א סי’ ט’.

אם כי כבר הערתי בתשובה הנ”ל דלא כל האחרונים שהביא הגרח”ק שם שם מיירי במניח ב’ מזוזות כל אחד במקום אחר, אלא חלקם מיירו במניח זה לצד זה, וכן בפת”ש סי’ רצא סק”ב הזהיר בשם חמודי דניאל כת”י שלא יכניס מזוזה חדשה לפני שמוציא מזוזה ישנה כדי שלא יעבור על בל תוסיף, ומבואר דמיירי שהניח שנהם במקום הכשרות.

ובאופן שיש ב’ מזוזות שאחד מהם כשר רק לשי’ אחת והשני כשר רק לשיטה אחרת יש לדון דשמא אין כאן בל תוסיף כיון דהמזוזה השניה אינה מזוזה כלל, וכמ”ש השו”ע בהל’ תפילין או”ח סי’ לד שיכול לעשות תנאי דמה שאינו תפילין אינו מתכון לצאת בו.

ובאמת יש לדון למה גם במניח ב’ מזוזות זה בצד זה ממש לא יוכל לעשות תנאי זה.

ויש לציין הוראת החזו”א גופיה אינה מוסכמת לכו”ע דהרי בשאלת יעבץ ותשובה מאהבה ובנין ציון כ’ לעשות באופן הנ”ל ב’ מזוזות מספק כמבואר בתשובה הנ”ל, וגם לחלק מהחולקים באופן המדובר שם הוא מחמת הירושלמי בסוף מגילה דיניח היכן שירצה, עי’ בפרשה סדורה להגרח”ק שם שהביא בזה טעמים מהגר”ג נדל ומגיסו הגר”א ברלין, אבל באופן שיש ספק גמור אפשר דלא מיירי בזה וכפשטות דברי השו”ע הנ”ל לענין תפילין דר”ת (וגם הגרח”ק גופיה עיקר הכרעתו בפרשה סדורה שם הוא מחמת הירושלמי שלמד מדבריו הכרעה בזה, ועי’ עוד בשם הגרח”ק בקובץ בנתיבות ההלכה מז עמ’ תתסה שמכיון שיש בזה בל תוסיף לכך היה צריך להכריע בזה).

ובכל גוני המקרה שם בפרשה סדורה חמור יותר מניד”ד דהרי שם מלבד ב’ הצדדים היכן להני המזוזה יש עוד צד שלישי שהמזוזה כשרה בכל מקום שהיא מונחת באופן המדובר שם, וכדברי הירושל’ הנ”ל, ולפי צד זה עובר בבל תוסיף כשיש ב’ מזוזות במקום שאם מונחים שם הוא כשר (ואפי’ לסברת רג”ן דהנחת המזוזה מחילה את הקביעות דשם הוא הפתח העיקרי יש עדיין לטעון דכל מזוזה בכוחה לפטור על ידי שתחיל קביעות, ועי’ בהגה בפרשה סדורה עוד סברא אחרת), משא”כ כשיש רק ב’ צדדים או בספק בדיני כתיבת המזוזה שמא בזה חלק מהאחרונים לא יחלקו (מלבד הגרח”ק שלכאורה מחמיר גם בלא זה).

ובאג”מ ביו”ד ח”א סי’ קפג כ’ על דברי הפת”ש הנ”ל שממה שלא נתן הפת”ש עצה שיכוון וכו’ הלכך חזינן שלא מועילה עצה זו בקביעת ב’ מזוזות.

ויש לתמוה על זה לענייננו דודאי היכא דאפשר בלא תנאי עדיף בלא תנאי וכמ”ש הרמ”א בהל’ סוכה דאין אנו בקיאין בתנאין.

ובעיקר יש לתמוה דבמזוזה שבשניהם רצה לצאת ידי חובה דהרי בשעת קביעת הראשונה התכוון לצאת בה ולא עשה בה מעשה אח”כ, ובאחרונה ג”כ רוצה לצאת יד”ח מלאחר שיסיר המזוזה הראשונה, והרי לא יעשה בה מעשה אח”כ, מנ”ל שמועיל בכל זה תנאי למחצה, משא”כ באופן שמעיקרא עושה תנאי שבאחד מהם אינו רוצה לצאת כלל למה לא מהני כדברי השו”ע שם בהל’ תפילין.

ובאמת האג”מ גופיה מיירי לענין מזוזות שהניחום כדין ורוצה לבטלן ורצה האג”מ לדמותה לדינא דהטיל למוטלת במנחות מ’ דפסק בזה הרמ”א שאם נתכוון לבטל הציציות הראשונות צריך לחותכן דלא כהרמב”ם בפ”א מהל’ ציצית הט”ו ששייך בזה ביטול.

וכן יש לציין נידון דרבוותא שמצינו בכמה מקומות האם יש בל תוסיף בב’ מצוות נפרדות או ביחד, ועי’ עוד בזה בתוס’ ר”ה טז ע”ב ותוס’ שם כח ע”ב ותוס’ במנחות לח ע”א (אם כי התוס’ במנחות שם לא שייך לכאן דכאן אינו דומה למרבה חוטים בציצית אלא לב’ ציציות בנקב אחד וזה שייך לנידון במנחות מ’ הנ”ל, ועי’ עוד ביתר ביאור בשבט הלוי ח”ח סי’ קסט בחילוק בין ב’ מזוזות לב’ הדסים וכו’), וע”ע תוס’ פסחים קטו ע”א, ובב”י או”ח סי’ מו בשם רא”ה, ומ”מ באופן שרק אחד משניהם כשר אין שייכת סברא זו אלא אם כן נאמר שהמתירים שם יתירו כאן במכל שכן שאינו מקיים מצוה בשניה אלא מניחה רק בתורת ספק (ועי’ ברא”ה הנ”ל לגבי כשהפעם השניה מדרבנן ודוק אם כי שם לא מיירי שעושה שניהם בבת אחת).

היוצא מכל הדברים הנ”ל דלא נתברר טעם ברור למה יהיה אסור לעשות התנאי הזה כמו שמצינו לענין תפילין בפרט אם שייך לצרף כאן גם דעת הרמב”ם גבי ציצית וגם דעת התוס’ לגבי מצוה ב’ פעמים (אלא דלא מיירי בבבת אחת) ובפרט שכאן אין צד ששניהם כשרים ועושה תנאי וממילא לא דמי לדינא דהטיל למוטלת, ועי’ גם בשבט הלוי שם שנקט שאינו דומה להטיל למוטלת דכאן במזוזה האי לחודיה קאי וכו’ (ועכ”פ בספק כשמניח בב’ מקומות נקט שם להדיא שאינו עובר בבל תוסיף רק שהוא מגונה).

אבל מה אעשה שכבר הורה זקן החזו”א והגרח”ק בשמו שלא לעשות כן.

ואולי החשש הוא שיבוא לשכוח התנאי או יתחלף הדייר ויעבור בבל תוסיף וכעין דברי הרמ”א הנ”ל שאין אנו בקיאין בתנאים.

ואולי יש לומר דלעולם דמי להטיל למוטלת ועדיין אין להקשות מדברי השו”ע על תפילין והחילוק בין דברי השו”ע בהל’ תפילין לדברי החמודי דניאל ודינא דהטיל למוטלת (דצריך לחתוך הראשונים לדידן) אינו מחמת ששם שניהם כשרים וכאן אחד כשר, אלא דלגבי תפילין אינו מחובר לשום מקום והנחת ב’ תפילין אפי’ זה בצד זה אינה קובעת המעשה בגופו ושייך שפיר לעשות תנאי משא”כ במחבר ציצית הרי עשה מעשה וחיבר הציצית, וגם באופן שיש כאן ציצית אחת כשרה ואחת פסולה (כגון שנתערבה ציצית כשרה בחוטים שנטוו על ידי גויים שלא לשם ציצית) אפשר שיהיה אסור לפי זה כיון שהכל מחובר, וממילא גם במזוזה כיון שקבע המזוזה בבית ועשה מעשה שחיברו יהיה אסור, כך אולי יש ליישב שי’ החזו”א (ואולם עי”ש בשבט הלוי שטען דגם במזוזה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי), וצל”ע, ואם נימא דזהו טעם החזו”א א”כ אכתי יל”ע אם בכל צורת קביעות מזוזה הוא בכלל זה, דהחזו”א והגרח”ק הרי לא הציעו פתרון אחר.

נשאל: ח׳ בשבט תשפ״דב: כשרות

מברשת שיניים שנשאר עליה מעט דם מאתמול האם מותר לצחצח בה שיניים או שמחוייב לחטאות את המברשת מכל שיירי דם

נראה שמותר ללא חשש. מקורות: הטעם העיקרי להיתר זה הוא כמו שנתבאר בא’ התשובות הקודמות שבכל אופן שניכר שהדם הוא דם אדם אין בו איסור, עי”ש באריכות, וע”ג מברשת שיניים הוא ניכר שהוא דם אדם, כמו חלב שקדים עם שקדים ברמ”א ...קרא עוד

נראה שמותר ללא חשש.

מקורות: הטעם העיקרי להיתר זה הוא כמו שנתבאר בא’ התשובות הקודמות שבכל אופן שניכר שהדם הוא דם אדם אין בו איסור, עי”ש באריכות, וע”ג מברשת שיניים הוא ניכר שהוא דם אדם, כמו חלב שקדים עם שקדים ברמ”א ביו”ד סי’ פז.

וכמו כן יש לדון לצרף בזה עוד ב’ צדדים נוספים, הא’ שהדם הזה מעורב עם משחת שיניים והב’ שהרי מכניס לפיו דבר פחות מכשיעור בלי בליעה, ואין זה פשוט לאיסור אפי’ באיסורין, ועי’ בט”ז ביו”ד סי’ צ”ח מה שדן אם יש להשוות להל’ תענית.

ולגוף ענין הנידון על טעימה באיסורין, משמע דעת הט”ז שם בריש סי’ צח שאין להקל אם מכניסה לתוך פיו, ויש לציין שכ”כ להדיא בש”ך בסי’ קח סקכ”ד בשם הריב”ש סי’ רפ”ח דטעימה באיסורין לא הותר כלל ושכן מתבאר גם בדברי הרמ”א שם סעי’ ה, ומיהו עיקר ההיתר שכתבתי הוא מטעם שניכר שהוא של אדם שהוא היתר מספיק כמו שנתבאר במקומו, ושאר צירופים הוא רק להסיר החשש מדעת רש”י שאוסר בדם באופן שניכר כמו שנתבאר במקומו, אע”פ ששי’ רש”י לא נפסקה להלכה.

ומ”מ באמת שאם האיסור מעורב עם משחת שיניים הוא יותר קל לענין טעימה, ויעוי’ בפתחי תשובה ריש סי’ צט.

אולם שוב לאחר זמן רב ראיתי בשם שהביאו הגריש”א ובעל חשב האפוד (בית ההוראה ספר א עמ’ יד) להחמיר בזה.

ובשם הגרח”ק שם הובאה שאלה בנידון והגרח”ק השיב שאין לחוש מספק, וצ”ע דהרי בשאלה שם הובא אופן שיש ודאי דם, ולא ספק, ושמא אה”נ שההיתר שלו הוא רק באופן של ספק, או שמא כוונתו שהוא ספק שמא יבלע, אם נימא שתפס שעצם ההכנסה אין בה חשש איסור.

ומאידך עי”ש בדברי כותב התשובה גופיה, וצ”ע בכ”ז.

נשאל: י״ג בניסן תשפ״דב: מועדים

מה יעשו רבים המסובים סביב השולחן כשאין מקום להסיבה לכל אחד

הנה מה שעשו בגמ’ (פסחים קח ע”א) במצב כזה נזכר שם דהוה זגינן על ברכי דהדדי, דהיינו שכל אחד מהם היה מיסב על ברכי חבירו כמ”ש המשנ”ב סי’ תעז סק”ח ובשער הציון שם שיש לנהוג כן בשעת הדחק, וזהו מה ...קרא עוד

הנה מה שעשו בגמ’ (פסחים קח ע”א) במצב כזה נזכר שם דהוה זגינן על ברכי דהדדי, דהיינו שכל אחד מהם היה מיסב על ברכי חבירו כמ”ש המשנ”ב סי’ תעז סק”ח ובשער הציון שם שיש לנהוג כן בשעת הדחק, וזהו מה שמעיקר הדין מוטל עליהם לעשות מכיון שמבואר בפוסקים שהסיבה באויר אינה הסיבה וכדי שתיחשב הסיבה צריך להיות נסמך ונשען על דבר (ראה משנ”ב סק”ז, ויעוי’ ברש”י שבת מג ע”א ד”ה למיזגא, ומאידך יעוי’ מהר”ל בגבורות ה’ פמ”ח), ומאידך גיסא להתרחק קצת אחורה גם כן לכאורה אינו פתרון משום שיש לשונות ברש”י ורשב”ם (פסחים צט ע”ב) שמשמע שגם הסיבה שלא על יד השולחן אינה הסיבה, וכ”כ המשנ”ב (סק”ז) ובחי’ הגר”ח שנד’ בסטנסיל משמע שהוא לעיכובא, וידידי שיחי’ כתב קונטרס בענין.

ולכן אם אי אפשר להסב יש כאן לכאורה בעיה וראוי לכל אחד לדאוג מראש שישב באופן ובתנוחה שיהיה אפשר לעשות הסיבה (נניח בקרנות (פינות) השלחן), ואם אין שום אפשרות להסב אין צריך לומר שעל פי הלכה צריך לעשות הסדר במקום או באופן שאפשר להסב.

ואמנם בשבות יצחק הביא בשם הגרי”ש אלישיב דהסיבה שלא על השלחן ג”כ הסיבה, ומש”כ רש”י ורשב”ם על השלחן לאו דוקא, ולכן אם יכול כל אחד להתרחק מעט אחורה ולהסב על משענת הכסא, יכול לסמוך על זה ולהסב שלא על השלחן, אבל אם גם באופן זה אינו יכול להסב יש לדאוג למקום חילופי לעריכת הסדר כדין.

והסבה על ברכי עצמו אינו מועיל דמזחי כדואג כמ”ש בשעה”צ במשנ”ב סק”ח.

ומכל מקום אם בכל אופן בסופו של דבר נקלע למצב שאין לו אפשרות לקיים הסיבה יאכל מה שצריך בלא הסיבה, שהרי משמע בפוסקים דבדיעבד היכא דלא אפשר יש לסמוך על הראב”ן (פסחים שם) והראבי”ה והמהרי”ל (מנהגי פסח כ) הסוברים דהאידנא אין חיוב בהסיבה, ויש לזה גם ראי’ מפירוש השאילתות בגמ’ כמ”ש הגר”א והפר”ח (סעיף ד), חדא דהרי במי ששתה בלא הסיבה, באופן שאין יכול לשתות שוב משום דחיישי’ הלכה כהראבי”ה נקט הרמ”א סי’ תעז ס”ז שלא ישתו שוב, ועוד לענין נשים מבואר ברמ”א דמחוייבים מן הדין האידנא כיון שכל נשים שלנו נשים חשובות הן ואעפ”כ אין לבטל המנהג שנשים אין מסיבות משום שיש לסמוך על הראבי”ה, וכבר הזכרתי דברי הרמ”א בהקדמתו לתורת חטאת שהדברים שיש להקל בהן בשעת הדחק ובהפסד מרובה הם דברים שמעיקר הדין הלכה כמותן וכאן אפשר משום דהראבי”ה מסתבר טעמיה שהאידנא צורת ההסיבה הנהוגה כיום אינה דרך חירות כלל לרוב בני אדם אלא צער, ויעוי’ מה שכתבו הכה”ח סקכ”ב וכמה מפוסקי זמנינו חולה באופן שיש לו צער מן ההסיבה פטור מהסיבה כיון שאין הסיבה אלא חירות ולא צער, הבאתי בשו”ת עם סגולה, ומשמע שם שאמרו דבריהם גם להשו”ע שלא פסק כהראבי”ה.

ואמנם הרמ”א שם הביא דברי האגודה שבדיעבד בלא הסיבה יצא ומסיק הרמ”א דיחזור ויאכל, אבל היינו משום שעדיין יכול לתקן אבל אם אין יכול לתקן לא ישתה שוב וכמבואר בדבריו כנ”ל לענין שתה בלא הסיבה, ויש לציין דדעת הב”ח והחק יעקב דבדיעבד אינו חוזר ואוכל בהסיבה ויש לצרף גם דעתם בזה, אבל ראוי להימנע מלהסתמך על זה שכן כמה אחרונים פקפקו על פסק הרמ”א כמ”ש בביאור הלכה שם.

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

במה שפעמים נזכר בפרשה בלק סתמא ופעמים בלק בן ציפור | מ”ט נכתב צפר חסר

שאלה {שלום רב לאוהבי ומלמדי תורתך כבוד הרב סילבר שליט”א בפרשת השבוע [כ”ב’ ב] וירא בלק בן צפור וגו’, וכן לקמן [פס’ ד’] ‘ובלק בן צפור מלך למואב וגו’, ולקמן [פס’ ז’] ‘וידברו אליו דברי בלק’, ובהמשך [פס’ י’] ‘ויאמר ...קרא עוד

שאלה

{שלום רב לאוהבי ומלמדי תורתך כבוד הרב סילבר שליט”א
בפרשת השבוע [כ”ב’ ב] וירא בלק בן צפור וגו’, וכן לקמן [פס’ ד’] ‘ובלק בן צפור מלך למואב וגו’, ולקמן [פס’ ז’] ‘וידברו אליו דברי בלק’, ובהמשך [פס’ י’] ‘ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב’ וגו’, וכן בפסוקים יג-יד-טו בלק ללא הזכרת שם אביו, ומיד אח”כ בפס’ טז’ -‘כה אמר בלק בן צפור’ וגו’ וכן ע”ז הדרך.

רציתי לדעת מהו שינוי הלשון, יש מקומות בהם מוזכר בלק בשם אביו, ופעמים שלא, ומה טעם יש בדבר [וכהוספה יל”ד גם על הפעם היחידה בפס’ י’ בו מוזכר צפר ללא ו’].

בהוקרה ובההערכה למזכי הרבים אשר שכרם אין לשער, בברכת שבתא טבא.

}

תשובה

בס”ד

אור ליום ו’ עש”ק פ’ בלק ט’ תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

אחדשה”ט, שלום רב וכל טו”ס

א) בענין שאלתו הראשונה, לא ראיתי עד כה איזה מי מן המפרשים שדיבר בזה, אבל נחזי אנן, דהנה מה שכתוב בתחילת הפרשה בן ציפור היינו משום שהיה עוסק בצרות עינו וברצונו לקלל, ויעוי’ מה שכתב בעל הטורים וז”ל, בן צפור.

שעף עליהם כצפור לקללם.

וזהו כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כו ב) עכ”ל, או כמו שכתוב בזוהר ר”פ בלק שהציפר היה לכישוף, וכ”ז הוא מענינו שמתחיל לספר בענין בלק מעשיו וכשפיו, אבל אח”כ לא צריך.

וראה מה שכתב האור החיים בתוך דבריו וז”ל, עוד למה הוצרך להזכיר שם אביו בן צפור וכו’.

אכן יתבאר על דרך אומרם ז”ל (זוהר כאן) כי בלק מכשף גדול היה יותר מבלעם והיה עושה כשפיו בצפור אחד ששמו ידוע, והוא אומרו וירא בלק ובמה ראה בצפור, והוא אומרו בן צפור פירוש להיותו בן צפור ראה בכשפיו של צפור, ואמר תיבת בן לצד כי הצפור הוא לו לאב ולקצין וממנו ידע את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא הוצרך למגידים להודיע דבר קטן וגדול.

ואפשר שכוונת הכתוב היא שמקודם היות המעשה ראה בצפור, ודקדק לומר את כל רמז בריבוי כל לגופה שראה בצפור כל מה שעשה ישראל לאמורי, וריבוי את רמז לראיה אחרת עמה [אומה] שעתידה להיות כיוצא בדבר האמורי שעתידין ישראל לכלותם, ומה אומה היא שעקרו ישראל אז היא מדין, וזה רמז בתיבת את, הא למדת שראה מה שעשו לאמורי ומה שיעשו למדין, ואפשר שראה גם כן כי מואב מובטחים מצרת ישראל כמו שכן היה, כי הכישוף יגיד העתיד אם רע אם טוב, ומעתה תלה הראיה בבלק כי הוא הרואה בצפור לבד וראיה זו לא ראה אותה אלא בלק בכשפיו וכו’ עכ”ל האוה”ח.

ומש”כ וידברו אליו דברי בלק, היינו כיון שהתורה מספרת מה דברו א”צ לחזור ולומר את כל מציאותו של בלק כנ”ל, וסגי במה שהזכירו פעם אחת, ועיין כעי”ז ברש”י פסחים ג’ א’ לגבי מה שמלמד בפ”א לספר בלשון נקיה ע”ש.

ומש”כ [פס’ י’] ‘ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב’ וגו’, היינו שהיה בלעם רוצה להתגאות שחשוב אני בעיני המלכים וכדפרש”י שם, והרי בלק היה אביו נשיא ג”כ כדפרש”י ר”פ מטות, ועיין רש”י עוד עה”פ בנו בעור, וא”כ בעי לאפושי גדולה לעצמו, שמלך בן מלך מחשיבו וכ”ש דעדיף ליה.

ומה שכתוב בפסוק טז, וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי, היינו שהיה מדבר על עצמו אני בלק המיוחס אמרתי אל נא תמנע, או שעבדיו אמרו אנו עבדי המלך המיוחס שאמר אל תמנע מלעשות רצונו.

והנה מלבד ד’ אלו אשר נזכרו בשאלה, לא מצינו עוד בפרשה שיהיה כתוב בן ציפור, והטעם הוא משום שלא נכתב בן ציפור אלא היכן שהיה צורך בזה וכמו הנך דברים, אבל בלאו הכי לא, ואם אפשר להוסיף יש להוסיף מ”ש בפרק כג, יח וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר, ועיין מה שכתב אור החיים שם וז”ל, עוד יכוין לומר לו שקימה היא לו שזכה לשמוע דברים הבאים ממקום גבוה, והעירו עוד להטות אזנו עדיו להאזין כל דקדוקי הדברים, ובזה אתה יותר במדרגה מאותו שאתה מחשיבו לאב שהוא צפור הכשפים דכתיב בן צפור, מעתה הוא בנך, והוא אומרו בנו צפור ע”כ לשון האוה”ח.

והעמק דבר כתב וז”ל, האזינה עדי בנו צפור.

האזנה משמעו הטית אוזן בכונה ובדיוק, ובאשר אין דרך ארץ לומר למלך זה הלשון על כן אמר בנו של צפור, כאלו עדיין לא נתגדל והוא נקרא על שם אביו, וכדאיתא בסנהדרין דף מ”א גבי ר”י בן זכאי, דכל עוד שהאדם לא נתגדל נקרא על שם אביו ע”כ.

וע”פ דברי העמק דבר הללו אפשר לפרש עוד מש”כ האלשיך בריש הפרשה, וז”ל, ראוי לשים לב: א.

למה לא הודיע תחלה מציאותו ושהיה מלך מואב בעת ההיא, ואחרי כן יאמר מה ראה ומה עשה.

ב.

למה לא הזכירו בשם מלך, לומר וירא בלק בן צפור מלך מואב את וכו’.

ואח”כ בכתב תירוצו, וזהו וירא בלק עין בעין, בעוד היה שמו בלק בן צפור, ולא בשם מלך יכונה ע”כ.

והיינו שהיתה תחילת ראייתו כשהיה הדיוט ולא מלך, ובזה בא לתרץ מ”ט נקרא אז בלק בלא מלך, ולהנ”ל יש ליישב ג”כ מ”ט כתוב בפסוק זה בן צפור, משום שכשהיה הדיוט נקרא ע”ש אביו (וראה גם רש”ר הירש בפסוק ד’).

ב) בענין מה שחסר וא”ו, אפשר להביא מה שכתב בס’ אגרא דכלה פרשת בלק וז”ל, ויאמר בלעם וכו’ בלק בן צפר וכו’.

חסר ו’, וכן האזינה עדי בנו צפר [א”ה ואולם עי’ בחזקוני שכתב בנו צפור וא”ו יתרה].

והנראה דהנה בעסק מעשה הכשפים היה בלק יותר מבלעם [במד”ר פ”כ ז’] כי בלעם היה כוחו בדיבור ובלק במעשה, ובלעם לגודל גבהות לבו רצה להראות שצריך לו מכל וכל כי אין כח בלק גם במעשה זולתו, על כן אמר חסר ו’, כבר ידעת כי ו’ מורה על המעשה, וכן האזינה עדי בנו צפר, אמר לו לעגמת נפש שמעשיו אינם חשובים כלום למעשה עכ”ל האגד”כ.

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

גליונות והערות על הטור והבית יוסף הלכות פסח

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל וכו’. היינו שאי”ז מצות השבתה אבל בודאי טוב לעשותו מה”ת למנוע מלעבור עמ”ע דתשביתו. כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלב וז”ל, יש לומר שאין ...קרא עוד

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל וכו’.

היינו שאי”ז מצות השבתה אבל בודאי טוב לעשותו מה”ת למנוע מלעבור עמ”ע דתשביתו.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלב וז”ל, יש לומר שאין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום וכו’.

ותימה דאכתי יברך על השבתת חמץ דאי”ז דברים שבלב ובכללו ביעור וביטול כמ”ש בשם הר”ן, והוא תכלית המצוה, ועוד דלישנא עדיפא דהוא לישנא דאורייתא.

בטור סי’ תל”ג שורה אחד.

נ”א שורה אחת.

בב”י סי’ תל”ד ויבוא לידי פשע.

נ”א פשיעה.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תמ וז”ל, ומה שכתב ואפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שהגוי אלם וכו’.

הם דברי הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ד) וזה לשונו גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל וכו’.

הב”י לא גרס רמב”ם בטור כאן כמו שהוא בדפוס רא”פ, והטעם שהשמיט הסופר רמב”ם אפשר משום שכבר כתב מתחילה רמב”ם במקום בה”ג, שכך היה בתחילה לפני הב”י כמ”ש לפנ”ז.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז”ל, ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך תחלה בפה”ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה.

צ”ע דהא אינו אומרה בלשון ברכה, ואטו בחנוכה ופורים מפטר בעל הניסים ובקריאת המגילה, ואת”ל דהתם שאני מ”מ אטו התם מפטר כשיבוא להאריך בסיפור ניסי חנוכה ופורים.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, ומה שכתב ועיקר המצוה הזאת בחזרת.

שם בגמרא (לט.

) אמר רבי אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב”ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות.

משמע דהב”י נקט לעיקר המציאות שהוא מתוק ואינו מר, וכדעת החיי”א והשוע”ר דסגי בזה, ודלא כהנדחקין לתרץ דנשתנו הטבעין, או דמיירי על השורש וכו’.

אבל מ”מ מיהת אם מעיקרו הוא מתוק ומעיקרו אינו מר צ”ב מ”ט באמת נתקן למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, כתב הכל בו (סי’ נ יג:) אם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא וגרגירא ובקצת נוסחאות כתוב גם כן כוסברתא ואיני יודע טעם לא לגרגירא ולא לכוסברתא וכו’.

צ”ע בשלמא גבי חסא איכא טעמא דחס רחמנא עלן, אבל בדאידך מ”ט לא נזכר בהם טעם, ואפשר שלא דרשו אלא עיקר מצות מרור למה”מ, אבל בשארא ליכא דרשא בשמא, א”נ יש שום דרשא בשמותן ותמכא אולי שתמך הקב”ה בנו וחרחבינא שהחריב למצרים וכן ע”ז הדרך.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז”ל, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט ומדברים חמוצים זכר למרור ואיתא בירושלמי אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם.

ומדברים חמוצים היינו דעיקר החרוסת הוא מדברים חמוצים וכמבואר ברש”י פסחים ל’ שבית חרוסת הוא כלי שנותן לתוכו חומץ וכל דבר שיש לו קהוי ורגילין ליתן לתוכו קמח וכו’, היינו דחרוסת הוא טיבול ידוע מצד עצמו ואמרינן בגמ’ רק שיש להכניס לתוכו דברים כאלו, וכ”מ בלשון רש”י קט”ז א’ להטיל ולכתוש לתוכו הרבה כדי שיהיה עבה, דהיינו מצד עצמו אינו עבה ויש להטיל לתוכו כתישת פירות.

וצ”ע על מש”כ המרדכי שחרוסת לשון חרסית כדמוכח ממתניתין שמשתמשין בו כל השנה שם ל’ ב’, וי”ל דלא שקראוהו כן מטעם זה, אלא הוא לשון נופל על לשון, כמו חסא דחס רחמנא עלן, ומיהו בתוס’ שם קט”ז א’ ד”ה צריך ממש”כ בשם הגאונים נראה דמהנך פירות גופייהו עושים החרוסת, וכמנהגינו, וכן לקמן גבי טיבול כרפס מוכח דחומץ לא זהו חרוסת, ומיהו מש”כ הטור שיהא מדברים חמוצים זכר למרור צ”ע דהשתא איהו גופיה לבטולי קפא דמרור עבדינן ליה כדאי’ בגמ’ שם וא”כ כמה שיש לו להמתיק יש לו לעשות אך אם ממרר אותו מאי דיהבת שקלת וסגי לן בחדא מרירות, והגם דנימא דאינו מר כ”כ כמרור מ”מ הא לבטולי למרירות קאתינן.

וי”ל דבלאו הכי מבטל המרירות מרוב הפירות, ורק שיהיה קצת מר זכר למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, ובאגור (סי’ תתג) כתוב פסק מהר”י מולין (שו”ת סי’ נח אות ב, ובסדר ההגדה עמ’ קיב סי’ לד) מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה ובעל ספר אגודה (פ”ב סי’ לה) כתב שיקח תמכא בלשון לעז רפאנ”ו הקלח והעלין ולא השורש עכ”ל וכתב בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן תעג (אות ו) וז”ל, ותמיהני על דברי אגודה שהרי יש לחזר אחר עולשין שהוא השנוי תחלה במשנה אבל על דברי האגור אין להקשות כן דאפשר לומר דהאגור מיירי שאין לו אלו הירקות השנויין במשנה כלל וחזרת לאו דוקא ולכך קאמר דיש ליקח לענה ואפשר שכך היתה גירסת האגודה.

ותמהני וכו’ וי”ל דבמדינות שלו לא היו שאר הירקות עד תמכא, וכן י”ל על המהרי”ל שלא היה להם כלל שאר הירקות ועתה א”צ לדחוק לשון המהרי”ל כלל, ואולי הוי קים ליה להרב דאינו כך.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, גם מה שטען דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול איני יודע לו טעם דלמה לא תעלה לו נטילה דקודם הקידוש לנטילה דטיבול כשם שעלה לו בשבתות וימים טובים נטילה דקודם קידוש לנטילה דסעודה וצ”ע.

לכאורה כל נידון המרדכי הוא רק על טיבול ראשון ומשום נט”י לסעודה לק”מ להב”י דבודאי יש הפסק טובא וכמו”כ נראה דיש הפסק גם להיוצאין יד”ח אפילו אינם קוראין ההגדה (וילה”ס בזה ומ”מ אילמ”ד דכולן קוראין כמנהגינו), וא”כ לא הבנתי מש”כ הב”י גם מה שטען וכו’ דכולה חדא ק”ו היא כיון דליכא הפסק מ”ט אין צריך ליטול שוב דאילו הוי יקנה”ז או מידי אחרינא הפסק היה צריך לחזור וליטול והשתא דליכא הפסק ממילא א”צ וא”כ אי”ז קושיא.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, וכן פירש ה”ר יחיאל שטיבול ראשון הבא לעשותו בחרוסת אינו אלא מנהג שטות ופסקו רבינו תם ור”י (תוס’ שם) שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר המצוה הוא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכלנו בעת המצוה לתיאבון כמו מצה עכ”ל ספר התרומה (סי’ רמב) ואנו אין לנו אלא דברי הר”מ דהוא בתראה וידע דברי כולם עכ”ל.

אלא יאכלנו וכו’.

ולפ”ז אסור לאכול חרוסת כל היום אמנם בד”מ לעיל סי’ תע”ב סק”ה כתב וזהו שיבוש כי אין החרוסת באה לאכילה שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון, אמנם בד”מ דהכא ס”ק ט”ו חשש שלא יטבלנו בחרוסת קודם, ודוחק לומר דרק דרך טיבול אסור להקדים דכ”ש הוא אלא די”ל דבאותו הסדר אסור, וכדדייק ממתני’ דעד עתה לא היה לו חרוסת נ”ל וצ”ע.

מש”כ הב”י דהחומץ הוא החומרא דכו”ע לא פליגי בזה משא”כ בחרוסת אע”ג דלמהר”ם איפכא דחרוסת הוא חומרא ורק דר”ת כתב דא”צ חרוסת, מ”מ לא אשכחן שום דעה שאסור בחומץ ומותר בחרוסת.

הלכות ספירת העומר

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שבת ק”ג, סנהדרין ס”ב, שם משמעון

שאלה מתניתין שבת קג. א”ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל. ויש להעיר, א) מדוע האריך ר”י ואמר שם משמעון “ומשמואל”, הול”ל שם משמעון ותו לא. ב) מדוע הקדים “שם” בנו של ...קרא עוד

שאלה

מתניתין שבת קג.

א”ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל.

ויש להעיר, א) מדוע האריך ר”י ואמר שם משמעון “ומשמואל”, הול”ל שם משמעון ותו לא.

ב) מדוע הקדים “שם” בנו של נח ל”נח”, ג) מדוע צריך להביא ד’ שמות, אטו תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל.

ועיין מסכת סנהדרין דף סב.

אחת שמעון מאחת שם משמעון כו’, ופירש”י אחת כשעשה עבירה שלימה שנתכוין לכתוב שמעון וכתבו כולו מאחת על מקצתו נמי מחייב כגון נתכוין לכתוב שמעון ולא כתב אלא שתי אותיות חייב ולהכי נקט שמעון משום דשתי אותיות ראשונות הוו להו שם במקום אחר כגון שם בן נח וה”ה גד מגדיאל דן מדניאל אבל נתכוין לכתוב שם אחר כגון נפתלי ולא כתב ממנו אלא שתי אותיות לא מיחייב שאין כאן מלאכה בשום מקום עכ”ל.

ויש להעיר, א) מדוע שינה מלשון הגמרא בשבת קג.

והקדים גד לדן ועוד יש לעיין מדוע כתב גד ודן ודילג על נח מנחור.

ב) מבואר מרש”י שאם כתב “נפ” מנפתלי אין כאן מלאכה וראיתי מקשים מפסוק בירמיה ב-טז “בני נף” וצ”ע.

ג) מדוע כתב רש”י “כגון נפתלי”, הול”ל כגון ראובן ודו”ק וצ”ב.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

ראה מש”כ התפא”י, ונ”ל דנקט תנא שמעון ושמואל, בדרך לא זו אף זו, דלא מבעי’ שם משמעון דב’ הממי”ן נחין (בנח נראה), אלא אפי’ שם משמואל, דבמלת שם המ”ם נחה, ובמלת שמואל נעה, אפילו הכי חייב) [תפארת ישראל – יכין מסכת שבת פרק יב משנה ג].

ב.

בכל דבר שאין הכונה לשם האדם הזה עצמו לכאורה אין חשש להקדים, דהרי אין הכונה לשם אדם זה אלא באופן כללי לשם אדם המצוי שם ונח [ומש”כ רש”י כגון שם בן נח כמובן שהכוונה לדוגמא בעלמא ללמדנו שיש כזה שם אדם].

ואולי יש לתרץ על דרך הרמז, עיין קסת יהונתן עמ’ שמב שמג ותמצא נחת.

ג.

יש חילוקים ביניהם, שחלקם הם עם מ’ פתוחה, וחלקם עם ד’ רגילה, ומאידך חלק נחה וחלק נעה כמ”ש התפא”י, ונמצא שיש במקרה עם שינוי אות א’ נעה וא’ נחה, במקרה בלי שינוי אות אחד עם קריאה שונה ואחד בלי קריאה שונה, ועדיין יל”ע.

א.

איני יודע מה היה כתוב לפני רש”י בגמ’ ולמה שינה.

ב.

יש שדייקו דבעינן שם אדם דוקא מרש”י שבת צז ע”ב, וצ”ע מאאזך, ועיין יד המלך שבת פי”א.

ובאריכות הענין ראה שו”ת לבושי מרדכי ליקוטי תשובות סימן כג.

ג.

איני יודע.

***

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

בענין כסא של אליהו

{יום א’ לסדר ויצא ע”ו} קרית ספר לכבוד ידידנו גיסי הרה”ג יקר יקרים כמוה”ר יהודה בלומנטל שליט”א {שלו’ רב וכט”ס!} . . . רציתי להעיר איזו הערה קטנה, . . . רציתי דהנה בהכנסתו לבריתו של אאע”ה של . . . העיר חכ”א דיש דיש לעשות כסא של אליהו נאה, ועכ”פ ...קרא עוד

{יום א’ לסדר ויצא ע”ו}

קרית ספר

לכבוד ידידנו גיסי הרה”ג יקר יקרים כמוה”ר יהודה בלומנטל שליט”א

{שלו’ רב וכט”ס!}

רציתי להעיר איזו הערה קטנה,

רציתי דהנה בהכנסתו לבריתו של אאע”ה של .

העיר חכ”א דיש דיש לעשות כסא של אליהו נאה, ועכ”פ לא פחות ממה שיושב עליו הסנדק, משום כבודו של אליהו ז”ל, והגיב ע”ז כת”ר שמדברי הספורנו מבואר שהקב”ה נמצא במקום מילה, וא”כ היכא דאיכא ב’ כסאות וא’ נאה מחבירו, עדיפא לן שיהא הכסא הנאה למוהל, שכבודו של הקב”ה עדיף מכבודו של אליהו.

אכן אח”ז אינה ה’ לידי לשון הספורנו, וז”ל בר”פ וירא, וירא אליו ה’ באלוני ממרא.

כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמו בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין “אתם נצבים וכו’ לעברך בברית” (דברים כט, ט – יא).

וכענין “ויכרות.

לפני ה’.

ויעמוד כל העם בברית” (מ”ב כג, ג).

ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה.

וכן ענין “ויפגשהו ה'” (שמות ד, כד), שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו “ביני וביניכם.

לדורותיכם” (לעיל יז, יא – יב).

ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה עכ”ל.

וכן במעשה מילה דבנו של משה כתב ספורנו פרשת שמות וז”ל, ויפגשהו ה’.

קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין נמולו אתו (בראשית יז, כח) וירא אליו ה’ (שם יח, א) ואולי זאת היא סבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה עכ”ל.

מבואר מדברי הספורנו דאדרבה הכסא גופיה שהעמידו הוא עבור הקב”ה, וא”כ גם לשיטתו יש להעמיד הכסא הנאה לא עבור המוהל, אלא במקום השני.

ובאמת כסא של אליהו הוא ענין אמיתי ונזכר כבר בפרדר”א פכ”ט, ובראשונים, וכ”ה בטושו”ע יו”ד ריש סי’ רסא.

וז”ל הרוקח הלכות שבת סימן קיג מה שנהגו לתקן ב’ קתדראות לברית המילה לפי שאחת מתוקן לאליהו ויש שמושיבין עליה הוולד כדי שיברכהו אליהו ע”כ.

וכן בזהר (ח”א דף צ”ג ע”א) וזה לשונו, אמר רבי אבא בזימנא דאסיק (ברית) [בריה] לאעליה להאי ברית, קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר חמו מה (ברית) [בריה] עבדית בעלמא, ביה שעתה אזדמן ליה אליהו ז”ל וטאס עלמא בארבע טאסין ואיזדמן תמן ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקן כורסא חדא ליקרא דיליה והוא סליק ואסהיד קמיה קודשא בריך הוא.

תא חזי בקדמיתא כתיב (מלכים – א יט, ט; יג) ‘מה לך פה אליהו’ וגו’, וכתיב (שם שם, י; יד) ‘קנא קנאתי לה’ וגו’ כי עזבו בריתך בני ישראל’ וגו’, אמר ליה חייך בכל אתר תזדמן ופומא דאסהיד האי יסהיד דישראל קיימין האי קיימא.

ובשל”ה מסכת חולין פרק נר מצוה איתא, וכתב רבי מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב (בסוד המילה): וצריך לומר בפירוש: ‘זה כסאו של אליהו זכרו לטוב’.

ואם אין אומרים כן אין בא לשם, כך ראיתי במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע”ה (זהר ח”א דף י”ג ע”א; ח”ב דף קס”ט ע”א), עד כאן.

ואולי כונת כת”ר שליט”א היתה לומר דמכיון ואנן קיימא לן שהכסא השני הוא לאליהו ולא להקב”ה כביכול, א”כ היכן הקב”ה שרוי, דמסתברא שהוא עם המוהל, כדאשכחן גבי אברהם שדרשו ז”ל וכרות עמו הברית, וא”כ לדידן בצירוף דברי הספורנו יש להדר יותר בכסא של מילה.

אכן לכאורה קשה להוציא עד כאן מתוך דברי הספורנו.

והנה היום היה הכנסתו לברית של .

, והיה שם הגאון רבי משה אלישיב שליט”א, ולא נזדמן שם כסא של אליהו ולקחו איזה ספסל והניחו עליו הרך הנימול לשם כסא של אליהו, ואמרתי לא’ שיביא כסא, והחכם הנזכר אחוי לי שלא להביא והקפיד, וחזינן בדעתו שאי”צ לחזר אח”ז כלל, אף שלא היה שום הפסד בזה אלא עיכוב קצת.

{ויה”ר שעולמך תראה בחייך וצדקתך לדור דורים.

}