יד | שכיחא - שאלות המצויות בהלכה

כמה תשובות בענינים שונים (חלק כג)

שאלה לכבוד הרב הגאון רבי יעקב משה סילבר שליט”א יישר כח עצום על התשובות המשמחות גם הפעם אשמח לתשובות באריכות נועם כמובן לפי זמן כת”ר ומקווה אני שאינני מטריח ואם כן נא הודעני שאלה: ע”ז כא. “מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי יעקב משה סילבר שליט”א

יישר כח עצום על התשובות המשמחות

גם הפעם אשמח לתשובות באריכות נועם כמובן לפי זמן כת”ר ומקווה אני שאינני מטריח ואם כן נא הודעני

שאלה: ע”ז כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה, אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא”, וצ”ב דג”כ מעשר זה חובה כשהשדה שלו, ושזה לא שלו לא חייב.

ואינני מבין חילוק של חפצא וגברא.

שאלה: שם: כ.

“לא תחנם – לא תתן להם חן”, האם האיסור דוקא בפני הגוי, וכששומע שאומרים עליו כך.

שאלה: שם: כ: “כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו”, האם זה כפשוטו ממש שזורק הטיפה לפיו.

שאלה: שם: כ.

“ואף ר”ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, וכו’ בכה – דהאי שופרא בלי עפרא”, וצ”ב איך בוכה על יופי, הרי שקר החן והבל היופי.

שאלה: שם: יח: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים – זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, ובדרך חטאים לא עמד – שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, ובמושב לצים לא ישב – שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו”, וצ”ב וכי זה שבחו, ורציתי לומר שכוונת הגמ’ לענין השכר שלא רק שיקבל שכר על מה שהיה צדיק, אלא יקבל גם על מה שלא היה רשע כמותם, האם נכון.

וכעין פירוש הגר”א על דין וחשבון.

שאלה: רש”י ע”ז לא: ד”ה החמיץ מותר – “יין מגתו חדש”, וצ”ב מדוע כתב רש”י חדש, הרי כל יין מגתו חדש הוא.

שאלה: שם: לא: “ישן – מותר, אין מניחו ליישן; החמיץ – מותר, אין מניחו להחמיץ”, צ”ע אמאי לא הובא דין זה ברמב”ם וטור ושו”ע.

שאלה: שם: כא.

“ובחו”ל מוכרין וכו’.

מאי טעמא? כיון דמרחק לא גזרינן”.

וצ”ב דיש מקומות קרובים לא”י.

שאלה: שם: כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר”, וצ”ב מהיכן לומדים שאסור להפקיע עצמו ממצוה.

ומשמע בגמ’ שהוי איסור דאו’.

שאלה: האם מותר לברך בהבדלה שני ברכת בשמים על כמה סוגי בשמים כגון עשבי ועצי, או דהוי הפסק.

שאלה: פ’ חקת “ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה וכו’ ישרף” (י”ט, ה’), מה מרבין בד’ אתין אלו.

שאלה: במצות מילה, האם המצוה זה להיות מהול, או עצם מעשה המילה, או שתיהן.

שאלה: פ’ חקת “ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו” (כ’, כ”ח), מה מרבין בג’ אתין אלו.

שאלה: בזהר כתוב לפעמים רזין ולפעמים רזי דרזין, מה ההבדל בניהם, הרי סוד זה סוד, ומה אפשר יותר.

שאלה: האם כל רגע שמהול מקיים מצוה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב וכט”ס

קבלתי שאלותיך שוב, להלן התשובות:

שאלה: ע”ז כא.

ת.

לפי’ הר”ש משאנץ [הובא בחי’ רבינו יונה] מבואר דהכונה דסבירא לן כמ”ד שהקרקע חייבת והגוי לא מפריש, אם כי הרבה ראשונים חלקו על פירוש זה בכוונת הסוגיא כאן.

ולהחולקים עי’ בתוס’ שבשדה הישראל מפקיע בידים ולא רק במכירה, ע”י שזורע שדה זו, ועיין עוד שם, וברשב”א מה שחילק באופ”א דבשדה יש נזק ללוי שאינו מקבל המעשרות.

שאלה: שם: כ.

“לא תחנם – לא תתן להם חן”, האם האיסור דוקא בפני הגוי, וכששומע שאומרים עליו כך.

ת.

פשטות הגמרא שם ושו”ע יו”ד סי’ קנא סי”ד שבכל גוני אסור גם שלא בפניו, רק אם מכוין לשבחו של הקב”ה.

שאלה: שם: כ: “כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו”, האם זה כפשוטו ממש שזורק הטיפה לפיו.

ת.

התורת חיים שם כתב וז”ל, ושמא הוא רמז לארס נחש הקדמוני אשר גרם המיתה לעולם.

כי מלאך המות הוא סמאל אשר רכב על הנחש ע”כ.

שאלה: שם: כ.

ת.

היופי הוא שבח להקב”ה.

ועי’ יסודות הבית וקדושתו לאאמו”ר במאמר היופי עמ’ פב.

וכעין פירוש הגר”א על דין וחשבון.

ת.

גם יקבל שכר וגם זהו שבחו שכן היה נסיון גדול שהגיע במקורו ממשפחת עובדי ע”ז וכולם סביבו היו עוע”ז ובודאי שהיה אמור להמשיך כמהום בדרך הטבע, והוא פירש מהם מדעת עצמו, וגם כשהיו לו נסיונות במשך השנים הוא לא נפל מדרכו ואמונתו.

שאלה: רש”י ע”ז לא: ד”ה החמיץ מותר – “יין מגתו חדש”, וצ”ב מדוע כתב רש”י חדש, הרי כל יין מגתו חדש הוא.

ת.

בא לפרש מהו יין מגתו.

ת.

עיין ב”י יו”ד סי’ קטז מה שציין לדברי הרמב”ם מה שפסק מגמ’ זו.

ועי”ש בפר”ח סק”א.

שאלה: שם: כא.

“ובחו”ל מוכרין וכו’.

מאי טעמא? כיון דמרחק לא גזרינן”.

וצ”ב דיש מקומות קרובים לא”י.

ת.

נתנו גדר בזה לפי רוב המקומות, משא”כ סורי’ שאינו סותר את הגדר אם יחלקו בינו לבין חו”ל, מאחר ובלאי הכי דינו חלוק משאר חו”ל לענין הרבה דברים, אבל בתוך חו”ל עצמו אין מחלקין.

שאלה: שם: כא.

ת.

לפי’ ר”ש משאנץ דלעיל ניחא.

וגם לשאר הדיעות עיין מה שהבאתי שם בשם הרשב”א.

שאלה: האם מותר לברך בהבדלה שני ברכת בשמים על כמה סוגי בשמים כגון עשבי ועצי, או דהוי הפסק.

ת.

לפי מה שכתב הריטב”א בפסחים נד ע”א שמעיקר הדין אחרי שבירך על הבשמים קודם הבדלה אסור לברך שוב בהבדלה שמוציא לבני ביתו, וז”ל, נראה לי שאין ברכת הבשמים בחזרה זו דההיא ברכת הנהנין הוא וכבר יצא, ולא דמי לברכת היין של קידוש (ר”ה כ”ט ב’), דהתם קידוש גורר אותה לעשותה חובה מה שאין כן בזה דאפשר להבדלה בלא עצי בשמים, ואף על פי שחוזר ומריח בו מ”מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך, אבל מה אעשה שכבר נהגו העולם לחזור ולסדר ברכת עצי בשמים להוציא בניו ובני ביתו, ויש לי לומר דכשחוזר ומריח אינו נראה כמריח לבטלה כיון שעושה כך להוציא אחרים והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים עכ”ל.

ולפ”ז לא מבעיא לדעתו שיהיה אסור, אבל גם מה שכתב לתרץ את המנהג לא שייך כאן.

ויש לדון להלכה בזה [ועיין חזו”א סי’ ל”ה סק”ז], אבל בודאי לכתחילה לא אריך לעשות כן מחמת הריטב”א ומה דלא נהוג לא נהוג והבו דלא לוסיף עלה.

ויש עוד לציין דלפי מנהגינו בני אשכנז כדעת המג”א והמ”ב שהמנהג לומר בהבדלה מיני בשמים גם על מה שברכתו בורא עצי בשמים, כדי שלא יבואו ע”ה לברך עצי על דבר שברכתו מיני ובירכו לבטלה, לפ”ז בודאי לא יהא נידון כאן.

שאלה: פ’ חקת “ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה וכו’ ישרף” (י”ט, ה’), מה מרבין בד’ אתין אלו.

ת.

עין ספרי כאן דלר’ ישמעאל דרשינן ריבוי אחר ריבוי.

שאלה: במצות מילה, האם המצוה זה להיות מהול, או עצם מעשה המילה, או שתיהן.

ת.

יש כמה משמעויות שיש מצוה בכל רגע, כמו במנחות מ”ג ועוד, וראה בשו”ת מהר”ח או”ז (בסימן י”א וסימן קפ”ג) שכתב דמצות עשה דמילה מתחילה בעצם “עשייתה”, אולם נמשכת על האדם כל ימי חייו מחמת היותו מהול, והיינו דלא מיבעיא דעצם עשייתה הוי “מצוה”, אלא אף במה דהוי מהול בכל רגע ורגע ה”ז ממשיך מצותו תמיד.

ועוד יש בזה נידון באחרונים, עיין חידושי הגר”ח הלוי ע”ז כז ע”א, שפת אמת בכורות מט ע”ב, שיעורי הגר”ש רוזובסקי מכות יד ע”א אות תיב.

ועוד רבים.

ופשטות הוא שיש ב’ פרטים במצוה זו.

שאלה: פ’ חקת “ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו” (כ’, כ”ח), מה מרבין בג’ אתין אלו.

ת.

לא ראיתי דבר ברור בזה, ועיין בספרי זוטא [כ”ז י”ג], ר’ סימאי אומר הרי הוא אומר ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו מלמד שהעמיד משה את אהרן על הסלע והיה מפשיטו בגדי כהונה עד שנמצא לבוש בגדי שכינה אמר משה אשרי אדם שראה לו כן בחייו ע”כ, ולפ”ז ניחא דיש לומר דאת בגדיו מרבה שהיו לאהרן בגדים אחרים, וזה לא הפשיטן משה.

שאלה: בזהר כתוב לפעמים רזין ולפעמים רזי דרזין, מה ההבדל בניהם, הרי סוד זה סוד, ומה אפשר יותר.

ת.

כמו בכל דבר ששייך דרגות, ומשל לדבר סודות המלוכה והממשלה של מלכותא דארעא שיש להם סודות שאין מגלין אלא לצנועין, ויש להם סודי סודות, שאין מגלין אפילו לצנועין גרידא אלא רק לחשיבי דמלכותא, ואף יש סודות שאין יודעין מהם אלא אחד או שניים הראויים לדבר זה.

ומ”מ הזוהר שבידינו מחובר מהרבה חיבורים כידוע, ולכן יש שינויי סגנונות לפעמים ביניהם.

שאלה: האם כל רגע שמהול מקיים מצוה.

ת.

ראה מה שכתבנו לעיל במכתב זה.

בכבוד רב וכט”ס

***

קרא פחות

נשאל: ט״ז באייר תשפ״דב: שונות

להלכה שגזל מגוי אסור האם הגונב מגוי חוזר בגלגול או לא

הרב עקיבא משה סילבר

בלב דוד להחיד”א פרק יט יש משמעות קצת שגם באופן זה חוזר בגלגול (ולפי מה שכ’ הגר”א במשלי שגם הנגזל חוזר א”כ גם הגוי יחזור ואה”נ מצינו הרבה גלגולים בגוי בשער הגלגולים להאר”י ובשאר ספה”ק ועי’ בספר גלגל החיים). אולם מסתבר ...קרא עוד

אולם מסתבר דזה רק לדעת השו”ע בחו”מ סי’ שמח ס”ב שסובר בפשטות שהוא איסור מן התורה, ובבהגר”א שם ציין לדברי התוספתא ב”ק פ”י ה”ח חמור גזל הגוי מגזל ישראל וכו’, אבל להרמ”א באה”ע ר”ס כח שהוא רק משום קידוש השם מסתבר שאינו חוזר בגלגול (ועי’ תוס’ חגיגה יח ודוק).

ואמנם כבר הקשו הנו”כ (הש”ך והגר”א בחו”מ שם והח”מ באה”ע שם) על הרמ”א שבמהר”י ווייל לא נמצא כדברי הרמ”א, אבל כבר ציין בבהגר”א שם שברש”י סנהדרין נז ע”א נקט בפשיטות שאיסור גזל מגוי הוא רק מדרבנן, וכן הכריע היש”ש פ”ק פ”י סי’ כ’ וכן הביאו הש”ך סי’ שנט סק”א ועי”ש בהגהות רע”א.

והדעות ברמ”א חו”מ שם שסוברות שמותר להטעותו לכתחילה במקום שאינו יודע ניחא ג”כ אם סוברים שגזל גוי הוא דרבנן מחמת קידוש השם.

וכן לפי שי’ הנתה”מ שם שאיסור גזל גוי מדאורייתא הוא רק בגזילה אבל לענין ההשבה ההשבה רק מחמת קידוש השם פשיטא שאינו חוזר בגלגול.

ומשמע שיש דעות בראשונים שסוברים שגזל גוי הוא מדאורייתא ומכללם הרמב”ם כמ”ש בבהגר”א שם (ומה שציין שם טור צע”ק לענין להטעותו דעת הטור ואכמ”ל).

ויש לציין דברמב”ם (פי”ג מה’ גניבה הי”ג) כ’ שהגונב את הגוי אינו נמכר לעבד עברי מחמת כן, ויעוי’ באבן האזל שם שכ’ שאין זה דין גניבה אלא מחמת שלקח ממונו צריך להחזיר, אבל אין להביא ראיה משם לדמות משכון עצמו על ידי מכירה לעל ידי גלגול, דגלגול נאמר גם על גניבה ולא על כל גזילה מסוג אחר, וגניבה מגוי אינה מוגדרת כגניבה אלא כגזילה (משא”כ בישראל מישראל שגניבה כוללת גם גניבה וגם גזילה כמו שהרחבתי בתשובה אחרת).

ומ”מ יש שלמדו אחרת בדעת הרמב”ם, יעוי’ בש”ך סי’ שנט שם שהרחיב בזה.

לסיכום הדברים, להסוברים גזל גוי מדרבנן מפני קידוש השם מסתבר שאינו חוזר בגלגול, וגם להנתה”מ שסובר שהוא מדאורייתא אבל ההשבה רק מפני קידוש השם מסתבר כנ”ל, אבל להסוברים שגם ההשבה מדאורייתא יש משמעות קצת בחיד”א שחוזר בגלגול, וכך משמע מסתימת הגר”א במשלי יד, כה שתלה זה בהעדאת עדים ובהוצאת הב”ד הגזילה מידו, ואינו כ”כ תמוה שהרי יש כמה חטאים שבאים עליהם בגלגול כמבואר בזוהר (פ’ משפטים) ובמקובלים (שער הגלגולים ושבחי האר”י) וגזל הגוי הוא חטא גדול כמשנ”ת, ועדיין צל”ע בזה.

מה שהבאתם בשם הגראי”ל (מספר עובדות פנינים והנהגות) שאין חזרה בגלגול בגזילה מגוי מכיון שאין בזה חיוב השבה, יתכן שמה שכתב שאין חיוב השבה הכונה מדאורייתא לולא שיש קידוש ה’, ואזיל בשי’ רמ”א ויש”ש וש”ך שפסקו כן כפרש”י וכדרכו של הגראי”ל שהולך בדרך הש”ך.

קרא פחות

נשאל: ה׳ באלול תשפ״דב: תפילין

בירך על תפילין של ראש ‘על הנחת תפילין’ האם יצא בדיעבד

הרב עקיבא משה סילבר

בן ספרד שסח יצא ידי חובה על של ראש ובן אשכנז שלא סח לא יצא ידי חובה על של ראש. מקורות: הנה לבן ספרד בודאי שיצא ידי חובה, מכיון שבמקרה שלא סח ביניהם אינו מברך אלא ברכה אחת, דהיינו שהברכה על מצוות ...קרא עוד

בן ספרד שסח יצא ידי חובה על של ראש ובן אשכנז שלא סח לא יצא ידי חובה על של ראש.

מקורות:

הנה לבן ספרד בודאי שיצא ידי חובה, מכיון שבמקרה שלא סח ביניהם אינו מברך אלא ברכה אחת, דהיינו שהברכה על מצוות תפילין של יד קאי גם על של ראש, א”כ גם כשסח אמנם מברך ברכת על מצוות שהיא מותאמת יותר לברכה של ראש (ועי’ רש”י מנחות לו ע”א ומשנ”ב סי’ כה סקל”א), אבל מאחר שבלא סח יוצא במה שבירך על של יד “להניח” א”כ יוצא בשל ראש בברכת על הנחת תפילין, ממה נפשך בין אם נחשיבו כברכת על מצוות ובין אם נחשיבו כברכת להניח.

דאמנם יש חילוקי דינים באלו מצוות מברך על ובאלו מצוות מברך לעשות, וכמו שהאריך הרמב”ם בפי”א מהל’ ברכות והר”ן בפ”ק דפסחים דף ג’ ועוד ראשונים, וכאן לכו”ע הברכה על תפילין של ראש היא על מצוות ולא להניח, שהרי בברכה זו הנוסח מפורש בגמ’ (במנחות שם ובברכות ס ע”ב), אבל בדיעבד בודאי יוצא עכ”פ בענייננו גם בעל הנחת תפילין מאחר שבמשקל על מצוות היה יוצא וכ”ש בעל הנחת שהוא יותר קרוב לברכה המוטלת עליו עכשיו, דהיינו מה שהיה יוצא בה לולא שעבר וסח (וגם לפעמים הלשון הגמור לא מעכב, כמו שמצינו שתקנו הראשונים לקרות במקום לגמור ההלל מחשש שמא לא יגמור לחלק מהדעות, וגם הזכירו הפוסקים בסי’ תלב דבבדיקה אם אמר על ביטול יצא ומ”מ יש לדון בכל מקום לגופו רק שכאן בודאי יצא דאדרבה הוא יותר קרוב ללשון שהיה צריך לומר עכשיו).

ואגב אורחא יש לציין דיש נוסח בירושלמי ברכות פ”ב ה”ג בכת”י רומי שהברכה על של ראש לכתחילה היא על הנחת תפילין או על מצוות הנחת תפילים (ויש עוד גירסאות), אלא ששיטה זו לא נפסקה להלכה, ועי’ ריטב”א ר”ה לד.

אבל הנידון בעיקר הוא לבן אשכנז במקרה שלא סח ובירך על של יד להניח תפילין ועל של ראש על הנחת תפילין, דיש להסתפק האם הדין לבני אשכנז הוא לברך ב’ ברכות על התפילין והנוסח אינו לעיכובא אלא לכתחילה מהטעם המבואר ברש”י במנחות שם, או דילמא שהוא לעיכובא.

ונראה פשוט שהנוסח הוא לעיכובא, דהרי עכ”פ בסח מברך שתים על של ראש בלבד, ולא יתכן שיוכל לברך באיזה נוסח ב’ ברכות, דזה דבר פשוט שאם מברכין ב’ ברכות מב’ נוסחאות הוא משום דכל אחת מן הברכות עדיין צריכה לחברתה, וממילא לא יועיל בזה לברך על של ראש שוב ברכה זו.

אבל עדיין אפי’ אם תמצי לומר שהוא לעיכובא, עדיין יש לדון מה הוא החלק בנוסח שמעכב כאן, האם הנוסח לעיכובא הוא להזכיר על של יד המצוה ועל של ראש ההנחה, ואז ממילא בנידון דידן לא יצא ידי חובה בניסוח זה, או דילמא שעיקר הניסוח לעיכובא הוא להזכיר על של יד במשקל לפעול ועל של ראש במשקל על וממילא יצא בשל ראש גם בכה”ג, ואולי תרווייהו מעכבי.

ולגבי בדיקת חמץ פסק המשנ”ב סי’ תלב סק”ג שאם בירך לבער יצא, ומשמע דסגי במה שהזכיר לשון המצוה בברכה אף ששינה מהנוסח, אבל אין ראיה משם לכאן, דשם לגבי בדיקת חמץ אמרי’ בגמ’ [פסחים ז ע”א וע”ב] דנחלקו רב פפא ורב פפי אליבא דרבא אם מברך על ביעור או על לבער, ונזכר שם דלכו”ע לבער להבא משמע והנידון אם על ביעור ג”כ משמע להבא או לא, ואמנם להלכה נפסק שגם לשון על ביעור משמע להבא, אבל לבער לכו”ע יצא לפי הגמ’ שם, משא”כ איפכא במקום שצריך לברך במשקל לפעול מנא לן שיוצא ידי חובה כשמברך על מצוות.

ואמנם הנחלת צבי הביא שם דעות הפוסקים שאם בירך לבער לא יצא, ורמז להם גם הפר”ח, והיה מקום לומר דלפ”ז במקום שצריך לברך על מצוות ומברך במשקל לפעול לא יצא ידי חובתו, אבל אינו מוכרח דכיון דלמסקנא ב’ האופנים הם להבא א”כ למה שיהיה לעיכובא בין להאי גיסא ובין לאידך גיסא, אולם בתוס’ בפסחים שם כ’ (לפי איך שנתבארו דבריהם באחרונים) דשמא על ביעור דוקא ויש טעם בברכות, וא”כ גם בניד”ד שמא על מצוות דוקא ויש טעם בברכות, וממילא אין הכרע בניד”ד.

ולמעשה נראה דאשכנזי שבירך על של יד להניח ובירך על של ראש על הנחת יחזור ויברך על מצוות, מטעם שכתב רש”י במנחות שם דכשמסיים ההנחה של ב’ התפילין צריך לומר על מצוות לכלול שסיים כל המצוה, וכן רמז לזה המשנ”ב בשם הרא”ש, וממילא יש טעם למה תקנו על מצוות דוקא ולא יצא בעל הנחת תפילין, וגם מסברא לא נראה שכשתקנו שברכת להניח לא סגי בשל ראש אעפ”כ יהיה סגי בעל הנחת דזה לא מסתבר גם בלא שידענו דברי רש”י הנ”ל.

קרא פחות

נשאל: כ״ט בתשרי תשפ״ה

קופסאות תפילין (שיידלעך) שאינן עומדות ואינם ראויות לשום שימוש אחר בעולם האם מועיל להם תנאי

הרב עקיבא משה סילבר

ממשמעות הפוסקים יש לומר שמועיל. מקורות: במשנ”ב סי’ מב סק”ח הביא דיש תנאי שאם ירצה ישתמש לדבר אחר וכ”ש אם עושה תנאי שהקדושה תחול רק לזמן, והוא מיוסד ע”פ מהר”י אבוהב המובא בב”י שיכול להתנות שיוכל להשתמש בו כשירצה ובאר היטב ועולת ...קרא עוד

ממשמעות הפוסקים יש לומר שמועיל.

מקורות:

במשנ”ב סי’ מב סק”ח הביא דיש תנאי שאם ירצה ישתמש לדבר אחר וכ”ש אם עושה תנאי שהקדושה תחול רק לזמן, והוא מיוסד ע”פ מהר”י אבוהב המובא בב”י שיכול להתנות שיוכל להשתמש בו כשירצה ובאר היטב ועולת תמיד.

ובענייננו הספק בזה האם גדר תנאי שרוצה שלא יתפס ויחול קדושה מספיק אע”פ שמבחינתו אינו עומד לשמש שום דבר נוסף או שמא צריך שהתנאי יכלול שרוצה להשתמש עם הכלי לדבר נוסף, ובמקום שבודאי אין לו צד כזה ממילא גם תנאי לא שייך.

ויתכן להביא ראיה שמועיל תנאי גם בזה, ממה שהרמ”א סי’ קנד ס”ח כ’ לגבי מעילים של ס”ת שלב ב”ד מתנה עליהם, אע”פ שהמעיל הוא דבר שעשוי רק לס”ת.

אבל יש לדון ולדחות דלגבי מעיל אם ירצה לשנות ייקח המעיל ויתפור ממנו בגד חדש למטרה אחרת, וכעין התפילין של ראש במשנ”ב סי’ מב שם שגם אותם אפשר לשנותם לתפילין של יד, משא”כ קופסאות שיידלעך של תפילין שכמעט לא שייך באדם פרטי שירצה לעשות בהם שימוש אחר מלבד לשמש לתפילין.

ובאמת גם בקופסאות של תפילין יש לטעון שמועיל תנאי לכל הצדדים דלעיל כי הרי אפי’ אם אין שום שימוש אחר בקופסאות התפילין מלבד לתפילין אבל הרי יתכן שירצה להחליף הקופסאות ואינו רוצה לטרוח בגניזתם כדין תשמישי קדושה, וא”כ עצם מה שרוצה שישמש את התפילין רק לזמן הוא ג”כ סוג של תנאי הנזכר במשנ”ב בסי’ מב שם דמה שמתכוון שהתפילין יהיו של ראש רק לזמן ודאי מהני תנאי כזה עי”ש.

אבל יש לחדד את האופן שעליו יש להסתפק במקרה שאכן רוצה שקופסאות השיידלעך הללו ישמשו לעולם ועד לתפילין ואינו מתכוון כלל להפסיק שימושן, האם בכה”ג מועיל תנאי גרידא שמבקש שלא יחול הקדושה כדי שלא לחייבו בדיני קדושה, או דילמא שתנאי חייב להיות שרוצה להשתמש בקופסאות אלו למטרות נוספות או שהשימוש יהיה רק לזמן, אבל תנאי גרידא שלא יחול קדושה שמא אין מועיל תנאי.

ויש לומר גם בזה דאפי’ אם נימא כהצד בספק דלעיל שבדבר שמייחד לעולם אין מועיל תנאי אלא רק שאם ירצה לשנותו משימושו יוכל, מ”מ כאן התנאי הזה שאינו רוצה שיצטרך לשמור עליו קדושת תשמישי קדושה ג”כ מהני דעצם העובדה שרוצה שלא להזהר בקדושתן הוא ג”כ כעין תנאי שמייחד אותם לשימוש לתפילין רק לשימוש בלבד ולא שיהיו טפלין לתפילין לכל דבריהם בכל זמן כדין תשמישין קבועין, אלא אם ירצה לנהוג בהם שלא כדיני תשמישי קדושה יוכל לעשות כן, וכ”ז כלול בתנאי הנזכר במהרי”א ובפוסקים שיוכל להשתמש בו כשירצה.

וכן בסי’ קנד במשנ”ב סקל”ג אי’ מועיל בו תנאי היינו כשהתנו בתחילת עשייתו שיהא מותר להשתמש בו ומשמע דעצם נוסח התנאי שיהיה מותר להשתמש בו מועיל ג”כ.

ושוב פעם בסקל”ז שם הזכיר המשנ”ב בשם המג”א שראוי לכל המנדב דבר לבהכנ”ס להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם ע”כ, ומבואר מזה דא”צ יותר מזה בתנאי.

ויתכן לומר עוד דמעיקרא דקושיא ליתא לצדדי הספק כלל, שהרי גם אם מתכוון להשתמש לעולם בקופסאות אלו למטרת התפילין מ”מ הרי אינו מחוייב משום צד חיוב לייחד קופסאות אלו לעולם לשימוש התפילין ואם רוצה שלא להתחייב לייחד הקופסאות לתפילין הרי הרשות בידו גם אם אין לו תוכנית לשנות השימוש של הקופסאות.

קרא פחות

נשאל: ט״ז בכסלו תשפ״ה

מת שיש לפניו שני בתים של צידוק הדין ויש ספק לאיזה בית יכנס האם מותר לכהן להיכנס לשם

הרב עקיבא משה סילבר

איסורא משמע דלהלכה אין בזה, ומאידך זהירות אפשר שיש בזה שלא יבוא בטעות לידי טומאה, אבל כל עוד שידוע לכהן שעדיין הגורם לספק (כגון שעדיין לא השוו ביניהם הצדדים אם זהו המעכב בינתיים את הכנסת המת לבית בפועל) לא נפתר ...קרא עוד

מקורות:

הנה מתחילה היה נראה ולדון בזה מטעם ספק (ולהלן יתבאר עוד אם יש לדון כאן בתורת איסור ספק או בתורת איסור ודאי מטעם ספק) וממילא אם יש בבית כזה איסור אפי’ דרבנן וכ”ש דאורייתא היה אסור לכהן להיכנס לשני הבתים, דהרי מבואר בר”ן בערבי פסחים גבי ד’ כוסות דבספק דרבנן שיש ספק בין ב’ איסורים שקולים אזלי’ לחומרא בתרווייהו (ולא דמי למש”כ הר”ן בפ”ק דמגילה לגבי ספק מוקפין דשם י”ד היא עיקר הפורים לרוב העולם, וט”ו הוא כעין הוצאה מחזקתו, וגם אפשר דמצרף הירושלמי דהכל יוצאין בי”ד, משא”כ כאן שבשניהם הוא ספק שקול).

אבל מ”מ משמע בפת”ש יו”ד סי’ שעא סק”ח בשם המהרי”ט שנקט בח”א סי’ צו דטעם מנהג זה של בית שעתיד המת להכנס בו אינו מדינא, אלא זהירות שנכון להזהר, שמא לא יצא הכהן עד שיכנס המת וייטמא, וכיון שמת לפנינו ועשוי להכנס מסתבר שגם בזה אין איסור אבל להזהר גם בזה נכון להזהר לפי הענין, כיון שבכל רגע יש חשש שמא ייכנס.

ואמנם יש סוברים דיש כאן צד איסור גמור מדינא דסוף טומאה לצאת, והוא דעת מוהר”ם המובא בתה”ד ח”ב סי’ כד לפי מה שנתבאר שם ובתשובת רע”א דלהלן, וכן עי”ש בש”ך סוף סק”ח וכן עוד שם בסק”ט בשם הדברי חמודות הל’ טומאה סקכ”ו.

אמנם בהעמק שאלה דלהלן כ’ שאין דבריו בסק”ח מוכרחין, ולכן יש לצרף דעות שאין דינא דסוף טומאה לצאת בבית שאין במת בתוכו, שכך הכרעת החכ”צ סי’ קג ודגמ”ר שם ועה”ש סעי’ יג יד, וכן דעת הגר”א על השו”ע שם ובאליה רבה להגר”א רפי”א דאהלות (וכמ”ש בהקדמת המשנ”ב שהגר”א אורו של עולם וכדאי להכריע הדבר), וגם בתה”ד כתב שבגבולינו לא נהגו להחמיר בזה ובהמשך התשובה כתב דאין להפליג דברי רבנן קשישי שאסרו אבל המחרימין לשנות מנהג המקל נמי לאו שפיר דמי, וגם הרמ”א שם כתב דהמקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר, ולפי מה שביארו הגר”א משמע שסבר הרמ”א דמדינא שרי ורק מצד המנהג יש לחשוש במקום שמחמירין וכעין הכרעת התה”ד.

הלכך עיקר הדין דאיסור זה אינו מדינא, ובפרט בניד”ד אם נימא דיש כאן ספק ברמה מסויימת (ולהלן יתבאר עוד אם האיסור כאן הוא איסור ספק או איסור ודאי מכח ספק וגם יתבאר להלן דרגת הספק לדינא לאור דברי הר”ן דלעיל בד’ כוסות) יש לצרף מה שעכ”פ אין בזה איסור דאורייתא דדעת רש”י בביצה י ע”א וחולין קכה ע”ב כתב דדינא דסוף טומאה לצאת הוא דרבנן, ואמנם רש”י סתר עצמו שם בדף לח ע”א אבל יש שנקטו דלהלכה הוא דרבנן (ראה ש”ך סי’ שעב סק”ב ובית מאיר שם ס”ב, ומאידך עי’ לבוש סי’ שעא ס”ג וחכ”א כלל קנט ס”ח).

וכן יש לצרף דעת הר”ש מאיורא המובא בב”י סי’ שעא דדינא דסוף טומאה לצאת לא נאמר לגבי כהן, והמעיין במסקנת תה”ד שם יראה דגם התה”ד לא ברירא ליה דכהן מוזהר על סוף טומאה לצאת אלא שלא רצה לפקפק על מנהג שנהגו ע”פ רבנן קשישאי במקום שנהגו, (וראה בהעמק שאלה סי’ קג סק”ז שנקט דלכך השמיטו הבה”ג והשאילתות דין זה וכ”כ בשו”ת רשב”ש בדעת רש”י וחדא לישנא בר”ש דאין נוהג דין זה בכהן).

וכעי”ז ראיתי בשם הגריש”א (ציוני הלכה עמ’ קנב קנד) דאף שהש”ך החמיר בסוף טומאה לצאת בבית שבחצר שהמת יכנס שם מ”מ האחרונים חלקו עליו ושיש להקל בצירוף הדעות דדינא דסוף טומאה לצאת לא נאמרו לענין איסור טומאת כהנים.

וממילא גם אם נצטרך לחשוש לשי’ מוהר”ם ודברי חמודות והש”ך וסייעתם שהחמירו בזה מטעם ספק, מ”מ כאן שיש עוד ספק לאיזה בית ייכנס (ולהלן יתבאר עוד אם נחשב הדבר כספק דינא או לא), א”כ בספק ספק ספקא אינו ברור שהחמיר הר”ן.

ובתשובה אחרת כתבתי דבחשבון דברי התוס’ ר”ה לג ע”ב לכאורה יוצא שלא נאמר כלל הנ”ל של הר”ן בס”ס (וגם בר”ן במגילה לענין פורים אם נימא דמצרף הירושלמי הנ”ל מצד ס”ס מובן למה אין כאן סתירה בדבריו וקיצרתי וק”ל).

וא”צ לבוא בזה לצרף עוד דעת הראב”ד שאין טומאת כהנים האידנא כיון שכולם טמאי מתים, שכן דבריו לא נפסקו להלכה, וכן לא קבלו לצרף דברי המג”א בסי’ רא דכהנים האידנא ספק עי”ש א”צ לצרף, דבלאו הכי יש כמה צירופים וכנ”ל, ועיקר התשובה נסמכת על מה דעיקר הדעה להלכה היא שלא להחמיר בזה וכמבואר בכמה אחרונים שציינתי לעיל.

והשתא נבוא לגוף הנידון הנ”ל אם יש להחשיב כאן כספק ולומר דקיל יותר מסתם בית צידוק הדין שדנו בו הפוסקים, שלא הסכימו כל הפוסקים להתיר את בית צידוק הדין גרידא כמשנ”ת על אף דעיקר סוגיין דעלמא להתיר בית צידוק הדין וכנ”ל, ונפק”מ דגם במי שרוצה לחשוש לשיטות עדיין יש לדון אם יש סמך להקל יותר בניד”ד כמו שהצעתי צד לעיל דיש כאן צד של ספק נוסף למשוייה ספק ספק ספקא, כיון שכאן גם אינו ברור לאיזה בית יכניסוהו.

דהנה העירוני מדברי מו”ז הרע”א בביצה י ע”א דכשיש כמה פתחים בבית הטומאה בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ומכח זה רצה החכם המעורר לטעון דגם באופן שיש ב’ בתי צידוק הדין שיש ספק היכן יכנס לדעת מוהר”ם המובא בתה”ד דסוף טומאה לצאת הוא גם במקום שהמת עדיין לא שם דמכח הרע”א הנ”ל כל מקום המסופק יהיה בכלל ודאי איסור הבא מחמת ספק במציאות אליבא דמהר”ם שבתה”ד וש”ך וסייעתם.

אולם לדידי דברי החכם המעורר אינם פשוטים לדינא דהנה זה פשוט שבית שאין למת קשר אליו אינו בכלל ספק זה למרות שעדיין אין ידוע מה יקרה עם המת בעתיד ואלו הרפתקי יעדון עליה ואולי יכנס לשם, וזה פשוט וא”צ לפנים, ודברי הרע”א נאמרו על מת בבית שצריך להתפנות משם דבזה כל הפתחים תפוסים לו מאחר שיציאתו היא מוכרחת דרך אחד מן הפתחים הללו, ועיקר הנידון בתה”ד שם הוא על שערי העיר ושער בית הקברות, שבזה המת צריך לעבור שם כדי להקבר, אבל כל מקום שתלוי בדעת בני אדם אם להכניסו או לא עדיין יש מקום לדון בדבר אם עצם מה שיש צד להכניסו לשם כבר הופך המקום למקום שספק סוף טומאה לצאת משם.

ולהנ”ל היה מקום לבאר למה עיקר דברי הש”ך בסק”ח מיירו לענין דינא דסוף טומאה לצאת דמחמיר גם מבית לבית, ואילו בסק”ט דן מהתה”ד לגבי בית צידוק הדין להקל יותר, [ועיקרי הדברים הם מתה”ד אף דהתה”ד לא הכריע לגמרי כהמחמירים בשערי העיר], וצריך ביאור מאי שנא בין זה לזה.

ולהנ”ל היה מקום לבאר דמאחר ואין מהכרח המת להכניסו אינו ברור שהוא בכלל זה, וממילא גם להסוברים שגם בית צידוק הדין הוא בכלל זה (עי’ בדברי חמודות שהביא שם בסק”ט) עדיין יש מקום לומר דלענין להחשיב הספק כודאי אין כאן ספק.

אולם הש”ך גופיה בסק”ט כתב בשם התה”ד בטעם מה שהיקל בבית של צידוק הדין יותר משום דאדרבה אותו הפתח וכו’ ואין טעמו מחמת חילוק הנ”ל (דא”כ היה מקל גם באופן דמיירי ביה הדברי חמודות).

וביאור האמיתי בחילוקם של התה”ד והש”ך יתבאר בסמוך.

ובגוף החילוק שכתבתי בדין סוף טומאה לצאת בבית שני לחלק בין מקום שודאי יעבור שם המת לבין מקום שלא ודאי יעבור שם המת שמחתי שכן מצאתי בתפא”י בועז רפי”א דאהלות.

ומתחילה דן שם התפא”י לדעת המחמירים שהביא הרמ”א דאפשר שהם מחמירים בכל גוני גם אם לא בודאי יעבור שם.

(ובמאמר המוסגר אציין דלפו”ר היה נדמה דמה שציין התפא”י בסוף דבריו “רבינו אליהו” קאי על כל הס”ק, וממילא לכאורה כך היה צריך לצאת דהמחמירים ברמ”א יחמירו גם באופן שלא ודאי יעבור שם, דהרי הגר”א חולק על המחמירים ברמ”א שם, ועם כל זה סובר הגר”א דבמקום שצריך לצאת דוקא דרך שם יש להחמיר שהרי כ”ז נזכר בתחילת דברי התפא”י קודם שציין “רבינו אליהו”, אולם המעיין בא”ר להגר”א על המשנה שם יראה שאין מדבריו שום רמז להחמיר במקום שודאי יצא דרך שם, והרב בעל בועז אדעתיה דנפשיה קאמר, ורק סוף דבריו דמכאן מוכח דלא כהמחמירים שברמ”א הביא בשם הגר”א, וכל שאר החילוק בין מוכרח לצאת משם לבין אין מוכרח לצאת משם לא בהכרח כתב כן בדעת הגר”א וכ”ש שלא בשם הגר”א, רק דלכאורה היה צ”ע דאכתי לפי חשבון זה היה צריך התפא”י לכתוב חילוקו אחר שסיים להביא דברי הגר”א בתוך שבא לברר שי’ המחמירים ברמ”א ועכ”פ בין דברי הגר”א לבין דברי המחמירים, אבל באמת קושי’ דמעיקרא ליתא, דהתפא”י רק חידש דכל דין זה שסדק מחלק בין הבית דלא נימא סוף טומאה לצאת לענין החלק החיצוני כל דין זה הוא רק בסדק שיש בו שיעור סדק גמור המועיל לענין זה כמבואר שם, דבלא שיעור סדק המועיל אמרי’ דכיון שודאי יצא דרך שם לא חשבי’ ליה לסדק כסדק חשוב, וזה חידושו אליבא דהמקילים בסוף טומאה לצאת בבית שני דמ”מ לשוויי כבית שני בעי’ סדק חשוב [וזה קצת רמז לחילוק שהצעתי כשדיברתי עם כת”ר דשמא דין זה של סוטל”צ גזרו רק באופן שהמקום הוא נראה כאחד ולא תלו זה בדיני אוהל המת גמור, ומ”מ מוהר”ם בתה”ד וסייעתו ודאי לא סברו כן], אבל הנידון האחרון שם בדעת המחמירים ברמ”א הוא נידון אחר באופן שיש שיעור סדק וכן בית אחר לגמרי דבזה המקילים לא יחמירו כלל, אבל קאמר דגם להמחמירים יש לדון דשמא לא יחמירו כשאפשר לעבור דרך פתח אחר וכמו שיתבאר).

והנה גם התפא”י שרצה לטעון בסלקא דעתך בדעת המחמירים ברמ”א שמחמירים אפי’ באפשר להוציאו דרך שער אחר היינו עכ”פ כיון שמורגל להוציאו דרך שער זה, אבל בספק לא מיירי כלל, ואולי גם לפי הסלקא דעתך מסכים לחילוק דלעיל שכתבתי גם בדעת היש מחמירים דבספק אין כאן שאלה ואפי’ קיל יותר ממה שכתבתי כיון דלפי מה שכתבתי יש כאן ספק איסורא ולהתפא”י אין איסורא כלל.

ולמסקנתו כתב התפא”י דיש לחלק דלענין שתתפשט הטומאה למעבר למשקוף הדלת אז גם אם הדלת נעול אם חישב להוציא משם מתפשטת הטומאה שם, אבל בניד”ד בבית אחר לגמרי גם המחמירים הללו לא יחמירו אלא רק באין מקום אחר להוליכו לקברות אלא דרך כאן.

וממה שנקט חילוק בין פתוח סתום תחת אוהל אחד לבין פתח באוהל אחר דפתח באוהל אחר הוא רק בשא”א כלל ש”מ שלא זו בלבד שלא החמיר בפתח של צידוק הדין שאין המת מוכרח לעבור שם (והוא כעין מ”ש התה”ד הנ”ל להקל בבית צידוק הדין יותר משערי העיר), אלא אפי’ בשער העיר ג”כ לא החמיר אם יש כמה שערים לעבור שם.

והנה גוף דברי התה”ד להקל יותר בבית צידוק הדין משערי העיר הובאו גם בש”ך סק”ט והטעם המובא שם בשם התה”ד “דאדרבה אותו הפתח בא לטמא את האהל”, פירוש שהמת נכנס בפתח זה קודם שנכנס לבית ומפתח זה נכנס לבית וא”כ אין סברא שיטמא הפתח מחמת הבית, ומכח זה החמיר בשם הדברי חמודות כשיש לבית צידוק הדין ב’ פתחים.

ועל סברא הנ”ל מסיים בתה”ד בפנים שם (וזה לא הובא בש”ך) דאין למדין ק”ו מהלכה, ר”ל דמצד הסברא היה מקום לומר דכ”ש כשעיקר הפתח הוא המכניס את הטומאה יטמא.

והצד שהיה מטמא אע”ג שאינו מוכרח להכנס שם הוא משום שרגיל בו ע”ד מש”כ התפא”י בועז שם בסלקא דעתך, אבל באינו רגיל בו משמע בתפא”י בועז שם שגם לפי הס”ד לא היה צד לומר כן.

ולמסקנתו נמי שנקט שאם יש פתח אחר אינו מטמא מדין סוף טומאה לצאת הוא רק בהך דינא של בית בפני עצמו ולא באותו הבית כשהוא סתום לפני הפתח, וממילא יש לטעון דגם סברת הרע”א שבספק הוצאה חשיב טומאת ודאי אפי’ להס”ד של התפא”י (שמסתמא כך סברו הדברי חמודות והש”ך) לא נאמרה באופן שאין כל אוהל מחובר.

וגוף ראיית התפא”י בועז ממתני’ פ”י מ”א טומאה תחת ארובה הבית טהור אף שדרך להוציא דרך בית, אולי יש לדחות לדעת המחמירים (הדברי חמודות והש”ך) דמיירי שרוצה להוציא דרך ארובה, אלא דמ”מ הוא דחוק למה לא נזכרו שמוציא דרך ארובה, דהרי המת בבית וכו’ לא מיירי שרוצה להוציא דרך הפתח המפורסם וכל כיו”ב ושמא דהתם מוכח מתוכו כבר שעדיין לא חישב כמבואר מסיפא וקצת דוחק.

אבל המהרי”ט שם מיקל לגמרי כל שאינו אוהל אחד, דמהרי”ט סובר דסוף טומאה לצאת נאמרה רק במקום שהמת והכהן באהל אחד ורק יש דלת סגורה ביניהם, ומבאר בזה סברא (בסוף התשובה שם) דכיון שעתידין להוציא המת דרך שם אותה הסתימה משוי ליה כפתוח, אבל כשיש ב’ אוהלים משמע שסובר שאינה נוהגת כלל מדינא אם לא מזהירות וכנ”ל.

עכ”פ מאחר דסוגיין דעלמא להקל בבית צידוק הדין כמשנ”ת ובפרט שיש עוד הרבה צירופים (וכמו שהורה הגרי”ש ג”כ להקל בבית צידוק הדין) א”כ כדאי התפא”י לסמוך עליו גם לפי הצד שנחשוש לשי’ מוהר”ם שבתה”ד (המחמירים ברמ”א) להקל עכ”פ בניד”ד.

ולא נראה דהספק שהקיל התפא”י הוא רק בספק של חסרון ידיעה ולא כשיש צדדים לכאן וצדדים לכאן אלא נראה שהתפא”י קאי על מתני’ דשם הספק הוא בכל גווני ונראה דבדכוותה נקט התפא”י דלא מהני ספק כזה לטמאות בניד”ד שאינו בית אחד.

ובניד”ד כל עוד שלא הושוו הצדדים ואם כך המציאות היא שמחמת כן מתעכבים מלהכניס גופת הנפטר אל מקום צידוק הדין, יש לצרף בזה צד נוסף שכ’ הרע”א בשו”ת תנינא סי’ יח שאם קובעים שאין מוציאין את המת עד חצי שעה אחר סיום התפילה לא מקרי סוף טומאה לצאת בניד”ד לענין זה, ויש מקום להעלות צד דגם באופן שעדיין לא יכניסוהו לאחד מן המקומות כיון שעדיין לא התיישבו ביניהם הצדדים הגורמים המעכבים את ההכנסה וממילא עדיין לא חשיב סוף טומאה לצאת, ובפשטות מיירי שם הרע”א גם להתה”ד שסבר שהוא משום סוף טומאה לצאת ולא רק בדעת המהרי”ט כדמשמע לכל מעיין שם, וכ”ש לדעת המהרי”ט שהזכיר מצד זהירות אם הכהן גופיה יתעדכן מיד מתי ישוו ביניהם ועכ”פ כשיודע שבחצי שעה הקרובה לא ישוו ביניהם יתכן ג”כ דאין הזהירות הזו נצרכת, וכעי”ז בשבו”י ח”ג סי’ צד שבמקום שאין מוציאין את המת קודם הכרזה יש להקל עד הכרזה מכח המהרי”ט, וכבר במהרי”ט גופיה שם כ”כ בשם אביו המבי”ט לענין שבת שאז אין מוציאין המת, וכן הביא ברע”א שם בשם שו”ת פרי הארץ לענין לילה (במקום שאין דרך להוציא בלילה), ומ”מ עי’ בגליון מהר”ש אייגר על השו”ע שם מש”כ בזה על קולת המהרי”ט בשם מטה יוסף דאין להקל כן אלא במקום שכבר נהגו להקל, אבל הפת”ש הביא המהרי”ט, וכך צריך לצאת כעי”ז דעת השבו”י ורע”א ופרי הארץ מלבד המבי”ט ומהרי”ט גופיה, ומלבד שהרבה הקילו לגמרי וכנ”ל כמה צדדים, וכ”ש בניד”ד שהוא ספק הבו דלא לוסיף עלה).

קרא פחות

נשאל: כ״ב בטבת תשפ״דב: סוגיות

תשובות לשאלות שנשאלו בדף היומי

הרב עקיבא משה סילבר

ב”ק סא ע”א כך מקובלני כל המוסר וכו’ אין אומרים דבר תורה משמו, וקשה שהרי הוא ציוה אותם ללכת ולהסתכן תשובה לשונו של דוד המלך מתחילה הי’ מי ישקני מים וגו’, והלשון מי בעברית שלנו הכונה שאני מבקש מכם שמי מכם ילך ...קרא עוד

ב”ק סא ע”א כך מקובלני כל המוסר וכו’ אין אומרים דבר תורה משמו, וקשה שהרי הוא ציוה אותם ללכת ולהסתכן

תשובה

לשונו של דוד המלך מתחילה הי’ מי ישקני מים וגו’, והלשון מי בעברית שלנו הכונה שאני מבקש מכם שמי מכם ילך וישקני מים וגו’, אמנם לכשנתבונן בל’ ארמית פירושה של התיבה “מי” פירושו דבר הנמנע, כמו מי סברת וכו’, ובשימוש דומה לזה מצינו גם בכמה מקראות שהשתמשו בלשון מי לבטא דבר הנמנע, כמו מי יודע עוז אפיך (תהלים צ, יא) ומי יודע החכם יהיה וגו’ (קהלת ב, יט) מי יחיה משומו אל (במדבר כד, כג), וכנ”ל עוד רבים שאלמה ין הכונה לשון שאלה אלא ענין מניעת והעדר המציאות.

ויש לפרש בטעם מה שהי’ פשוט לגמ’ בפירוש “מי ישקני מים” באופן זה שהרי כך מבואר בסוף הדברים ויסך אותם לה’ שלא אמרם משמם א”כ כ”ש שלא מסתבר ששלח אותם.

וגם יש להוסיף שאין מסתבר שכוונת דוד במה שאמר “מי ישקני מים” שהם ילכו וישקוהו, דאין דרכו של מלך לגלות דעתו באופן זה אלא לפקוד ולצוות, וממה שאמר בלשון זו ע”כ שלא התכוון שילכו וישקוהו אלא כנ”ל.

ועוד יש לומר הכרח הגמ’ לפרש כן, דהרי לא מסתבר שדוד ביקש שבשביל לימודו ותורתו יסתכנו בפיקוח נפש, דהרי ע”פ הלכה אין להסתכן בשביל בירור הלכה או דין, ולכך כוונת דוד במה שאמר מי ישקני הוא באופן הנ”ל.

ב”ק סט ע”ב גבי מעשר אע”ג דממון גבוה הוא וכו’ גבי כרם רבעי אע”ג דלא ממון דידיה הוא וכו’, ולמה שינו הלשון בין מעשר לכרם רבעי.

תשובה

היה מקום לומר דשיגרא דלישנא בעלמא הוא מחמת סוגיות דבפסחים ובסוכה על מעשר ממון גבוה הוא לר’ מאיר, אבל משינוי הלשון פדיה וחילול נראה דבאמת יש הגדרה שונה במעשר שהוא הגדרת קדושה ובכרם רבעי שהוא הגדרת איסור, ולהכי נזכר לגבי מעשר הלשון פדיה שהוא הוצאה מרשות אחרת, וגבי רבעי הלשון נזכר חילול, וקל להבין.

ומ”מ בשאלה כיו”ב על לשון המשתנה בגמ’ הייתי מציע לכת”ר לעיין בכתבי יד ובספרים שאספום כגון בדקדוקי ספרים של מהר”ר נטע רבינוביץ ובדקדוקי סופרים השלם וכן בפרוייקט פרידברג.

ב”ק עא ע”א, למה נזכר הלשון אמרי כמה פעמים בסוגיא

תשובה

ידוע שהיו הרבה אמוראים מסדרי הגמ’ אחר שנכתב ולכן יש מסכתות וסוגיות שכתובים בלשון המיוחד, כמש”כ הראשונים לגבי מסכתות, וכן כ’ עוד כמה ראשונים על מס’ נדרים שלשונו משונה, וכן כ’ על מס’ נזיר, והדברים ידועים, ועי’ בסדר הקבלה להראב”ד שהרבה שנים לקח לתלמידי רב אשי עד שסדרו הגמ’, וכידוע שכמה סוגיות כ’ הראשונים שהם מרבנ סבוראי ואכמ”ל.

ב”ק עא ע”ב, והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא, והתוס’ שם (ד”ה דלא) כתבו שרוי בתענית היה.

מנין להם שלא לפרש כפשוטו.

תשובה

עי’ בשו”ת שלמת חיים יו”ד סצ”ה שנתקשה בזה, ותי’ שם דכיון דר”נ היה חתנא דבי נשיאה א”כ ודאי היה מצוי לו בשר בכל יום, ובשו”ת עטרת פז ח”א כרך ג’ סט”ז כ’ כן והוסיף עוד שזה מה שנתקשה ג”כ רש”י שג”כ לא פירש כפשוטו, ועי’ להיעב”ץ שהאריך בזה.

ואולי יש לומר בעוד אופן דכיון שרב נחמן סבר שיש לו תועלת לימודית בבשרא דתורא בודאי שהי’ לו לאכלו, וכמו שאמר איהו גופיה לענין יין בעירובין סה ע”א קודם שחזר בו דמשמע בדבריו שהיה רוצה לשתות יין קודם שמורה כדי שיהי’ לו עי”ז דעתא צילותא, עי”ש (וע”ע בדברי רבא תלמידו בב”ב על ענין יין), וא”כ הטעם שלא אכל בשר אע”פ שסבר שטוב לאכלו הוא משום ששרוי בתענית היה.

ב”ק עה ע”ב משום סומכוס אמרו הן משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל, למה לא נקטו שר ושה כלישנא דקרא.

תשובה

התשובה בזה ברורה, שמכיון שמדובר על תשלומי שנים ושלושה נקטו לשה”כ המדבר על שנים ושלשה, שהוא הכתוב שני עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל, ונקטו סימנא דומיא דמנחות כמו שמצינו שנקטו דבר דומיא דדבר הדומה לו בהרבה מקומות, משא”כ לגבי תשלומי גניבה שמדבר על ארבעה וחמשה לא שייך כאן כיון שאין כאן ארבעה וחמשה.

מגילה יב ע”ב

מה שהקשה רבי צבי אליהו שטינברג [רו”כ יששכר באהליך ב”ב] במ”ש במגילה י”ב ב’, ויאמר המלך לחכמים מאן חכמים רבנן ידעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים אמר להו דיינוה לי אמרו היכי נעביד נימא ליה קטלה למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן נימא ליה שבקה קא מזלזלה במלכותא אמרו לו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה ע”כ.

ולכאורה הסנהדרין הוו מצו למימר לאחשורוש דאין דנין ד”נ בשבת, וממילא היו נפטרין מלדון דין זה.

תשובה הנה ע”ז מצי אחשורוש למימר להו שמחוייבים לדון כן מחמת מצות המלך ופקו”נ [כדקי”ל שיש חילוק בין מלך ישראל למלך גוי לגבי הפסקה בק”ש], משא”כ כשאמרו לו שאינן יודעין עי”ז ניצלו לגמרי.

עוי”ל דמה שאין דנין בשבת הוא רק בצורת דין תורה, משא”כ הכא יתכן שלא היה אלא בקשת חוו”ד.

ותי’ ראשון נראה טפי.

קרא פחות

נשאל: י״ג בניסן תשפ״דב: אקטואליה

איך אפשר להבין את המצב שאדם שהתמנה למתן מידע בלבד פועל כמלך בימי הביניים ככל היוצא מפיו יעשה כנגד כל הרשויות והשלטונות בעוד הממונים בזמן החזו"א התקיים בהם לב מלך ביד ה’ ואף הם עצמם לא הבינו למה נתנו הקלה לבני הישיבות

הרב עקיבא משה סילבר

ידוע שאחד מראשי ממשלת הרשע בארה”ק אשר נתן הקלה בשעתו לבני הישיבות בזמן החזו”א התחרט לאחר שעבר מתפקידו, והיו התבטאויות שונות מגדולי ישראל באותו הזמן, יש שהתבטאו בכאב שמצוה אחת שהיתה בידו נלקחה ממנו, ויש שהתבטאו לאידך גיסא שמשמים סובבו שיתחרט כדי שלא יקבל על המצוה שכר כדין תוהה על הראשונות (קידושין מ), ויש שהצביעו על העובדה שאותו רשע לא היה ראוי לכך לתת הקלה לבני הישיבות ועשה כן בעל כרחו שלא בטובתו כל עוד שהיה מושל משום (סוף משלי) פלגי מים לב מלך ביד ה’, אבל לאחר שעבר מתפקידו חזר לסורחנו הטבעי לשנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים.

והנה המדוברת כרגע שם רשעה ירקב פועלת כיום כשליט עריץ מימי הביניים שכל היוצא מפיו יעשה ללא שהות ועיכוב בכל גחמה שעולה על לבה, ולא זו בלבד אלא אף זאת היא עושה כנגד כל הממונים שהתמנו מטעם הרשויות ומטעם הציבור לקבוע ולהכריע בכל הדברים העומדים על הפרק, והמגוחך בכל הסיטואציה שכל מינוי המדובר הוא לשם מעשה קוף בעלמא של מתן מידע וייעוץ בלבד ומעולם לא ניתן לה כח ושלטון להכריע הכרעה כל שהיא, וכל השימוש בתפקידה לקבוע ולהכריע עניינים הוא שימוש בתפקיד שאינו שלה.

ונשאלת השאלה מאחר ולב מלך ביד ה’ למה ניתן לה רשות להצר ולהפריע לתלמידי החכמים ולומדי התורה באופן נוראי כל כך.

ונראה הטעם בזה משום שלפני שבר גאון וסופה ליפול ולהתרסק מאת ה’ מן השמים כפרעה והמן והיטלר.

וכמו שדרשו חז”ל (מכילתא פרשת בשלח) על הפסוק וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (שמות יד), שהמילה “מצרים” באה לרבות את כל המצרים והמפריעים והמציקים לדורותיהם.

וכמו שראינו עד דורינו זה את מפלתם של רון קובי ודומיו שבאו להצר כנגד הקב”ה ועבדיו ונפרע מהם במזומן, ומקרוב ממש אירע אחד מאנשי הפרלמנט בתורכיה שבא לדבר כנגד היהודים ותוך כדי דיבור נפל ונתמוטט כמעשים שאירעו בזמן המקרא וחז”ל (והפלא שאחר הסיפור הזה ראינו שעולם כמנהגו נוהג ולא ראינו חזרה בתשובה המונית אחר מעשה זה, והכסילים ימשיכו בדרכיהם עם כל מה שלא יהיה, ואף ימשיכו לדרוש מלומדי התורה לבטל תלמודם).

והנה בגמרא במגילה פרק קמא איתא לגבי המן “בקום עלינו אדם” אדם ולא מלך, וביארו שם המפרשים, ויש לזה הסבר הן ממבט רוחני והן ממבט גשמי, שמכיון שהמן היה אדם ולא מלך, ממילא מפלתו היתה קרובה וקלה יותר, שכן הפלת מלך הוא נחשב נס גדול יותר ופחות נותנים את זה מן השמים במהירות, אבל המן היה חסד ה’ שנלחם בנו אדם ולא מלך וכך מפלתו היתה קרובה יותר.

והנה המדוברת אפשר לומר עליה בדיוק את דברי הגמ’ הנ”ל “בקום עלינו אדם” אדם ולא מלך, ולכן מפלתה מובטחת בקרוב ממש ככל שאר האישים הנזכרים לעיל שנלחמו כנגד הקב”ה ונפלו בקלות ובמהירות, וחסד ה’ עשה עמנו שפקיד זוטר שאין לו שום מינוי אמיתי אלא מתן ייעוץ ומידע בלבד נלחם באמצעות תפקידו אשר הנס הנצרך לזה הוא נס שיותר קל להתקבל התפילה על זה.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

סמיכות פרשת המקושש לפרשת מרגלים ופרשת ציצית

עם סגולה ישן לא מוגה

{בס”ד שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, מה הקשר בפרשה בין מצוות ציצית למקושש העצים ופרשת המרגלים . . . לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי, ובברכת שבוע טוב ומבורך, הקט’ אהרון} לכבוד ידידי הג”ר אהרן שליט”א שלום ...קרא עוד

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מה הקשר בפרשה בין מצוות ציצית למקושש העצים ופרשת המרגלים .

.

.

לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך,
הקט’ אהרון}

לכבוד ידידי הג”ר אהרן שליט”א

שלום רב ושבוע טוב

א.

קבלתי שאלתך, ואכן גדולי הראשונים, וכבר בדברי חז”ל ביארו דברים אלו, וכדלהלן:

כתב בספרי זוטא פרק טו פסוק לו, וז”ל, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך מת חייב בציצית ע”כ.

ובמדרש אגדה (בובר) כתב במדבר פרשת שלח פרק טו סימן לב, וז”ל, ד”א למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא מקושש חייב מיתה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אין לו פשע בדבר זה, שמא היה בדעתו שלא ישכח את השבת ולשמור המצות שהוא יום השבת ואינו נושא תפילין עליו, לפי שאין חייבין בתפילין, ולא היה לו פשע שמא שכח שהוא שבת, אמר הקדוש ברוך הוא למשה כבר התרו בו, שנאמר וימצאו ואמרו לו שבת ולא שמע, ולכן מחוייב סקילה, וממה שאמרת שאינו לובש תפילין אני אצוה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר וזכרתם את כל מצות ה’ ע”כ וכ”כ בדע”ז מבעלי התוס’ ובפי’ הרא”ש.

ובהדר זקנים על התורה הובא זה בנוסח אחר, וז”ל, מין א’ שאל אל ה”ר בנימן שוטה מה לכם לעשות קשרים ולתלות ח’ חוטין בכנפי כסותכם.

השיב לו ראה מה כתיב למעלה בפרש’ מקושש אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע איך יזכרו ישראל מן השבת ואינו אלא יום א’ בשבוע מיד צוה לו הקדוש ברוך הוא פרשת הציצית וכתוב בה למען תזכרו שהוא סימן שאנחנו עבדים להקב”ה כאדם שעושה קשר ברצועתו להיות נזכר בדבר.

וכדרך שהאדונים עושים סימן לעבדיהם בטליתם שלא יברחו.

ומתוך שאנחנו מביטים בו זוכרים אנחנו מצות הקדוש ברוך הוא ע”י.

ובמדרש אגדה שם סימן לד, כתב וז”ל, ולמה נסמכה פרשת ציצית למקושש לומר לך כל היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת.

ובהדר זקנים שם הובא עוד, ולמה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש.

לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.

והמדרש אומר שכל ההולך ד’ אמות בלא ציצית כאלו מקושש בשבת ע”כ.

וכתב בבעל הטורים במדבר פרשת שלח פרק טו פסוק לב, וז”ל, סמך מקושש למגדף (לעיל פסוק ל) לומר לך שבזמן אחד היו (תו”כ כד יב) ומפני ששבת חמור כעבודה זרה (דב”ר ד ד) כדאיתא בחולין פ”ק (ה א).

וסמך להם פרשת ציצית ששקולה גם כן ככל המצות דכתיב (פסוק לט) וזכרתם את כל מצות ה’ (מנחות מג ב).

בטעם מה שנסמך לפרשת מרגלים, כתב רבינו בחיי (במדבר טו לח) וז”ל, ידוע כי כל ענין המרגלים וענין מקושש עצים גם קרח במדבר היה, ומה טעם שיזכיר בכאן “ויהיו בני ישראל במדבר”.

ויתכן לפרש כי הוא להפליג על גודל חטא המקושש, ולכך הוצרך להזכיר “במדבר” ולומר כי במדבר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום, שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חדוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבא כנגד החדוש.

או יאמר “ויהיו בני ישראל במדבר” לפי שנגזרה גזרה בחטא מרגלים שיתעכבו שם כענין שכתוב למעלה: “במדבר הזה יתמו ושם ימותו”, הוצרך לומר עוד: “ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש”, כלומר בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים, לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית, וזהו סמיכות הפרשיות, והרי כל ישראל ערבים זה לזה, ממה שדרשו רז”ל: (סנהדרין כז ב) (ויקרא כו, לז) “וכשלו איש באחיו”, איש בעון אחיו.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה: “והעמלקי והכנעני יושב בעמק”, כלומר לארוב לכם, “מחר פנו וסעו לכם המדבר”, שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה’ יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר: “ויהיו בני ישראל”, לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה.

או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה: “וכי תשגו”, לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד: “והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה”, ודרשו רז”ל: (ספרי שם) בזמן שעונה בה, כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר “ויהיו בני ישראל” כי כן היה ענין בני ישראל “במדבר” בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו: (שמות לב, א) “קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש”, ולבסוף מזידין היו, הוא שכתוב: (שמות לב, ח) “וישתחוו ויזבחו לו”, ואף על פי כן נסלח להם הוא אמרו: (במדבר יד, כ) “סלחתי כדברך”.

עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז”ל (שבת סט ב).

והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה היא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו, וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג, אז שבתו כלן בפעולתם, ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה.

ואף על פי שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי חשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר עכ”ל רבינו בחיי.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

כמה פרטי דינים בענין בדיקת חמץ

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה {שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, אם אדם הסתיר את עשרת הפתיתים לבדיקת חמץ ובערב לאחר שבירך הלך ואסף את עשרת הפתיתים וביצע בדיקה רופפת, א. האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן? ב. האם יש ...קרא עוד

שאלה

{שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אם אדם הסתיר את עשרת הפתיתים לבדיקת חמץ ובערב לאחר שבירך הלך ואסף את עשרת הפתיתים וביצע בדיקה רופפת,
א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן?
ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על “ביעור חמץ” ולא “על בדיקת חמץ”)
ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים “שהחיינו”?
ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך “שהחיינו” בעת בדיקת חמץ?
לתשובות הרב שליט”א אודה מקרב ליבי,
מהקט’ א.

}

תשובה

א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן?

א.

ראשית כל מה שכתבת שהוא לא עשה בדיקה כהוגן אלא בדיקה רופפת, אינני יודע מה הכונה בבדיקה רופפת, אם לא עשה בדיקה כדין בחורין ובסדקין ובכיסים ובכל מקום שמכניסין בו חמץ לא יצא יד”ח, ולא מועיל לזה מה שהניח את הפתיתים, גם לפ”מ דקי”ל אין הנחת הפתיתים מעיקר הדין, והבודק בית בליל י”ד ניסן אם בדק כדין יצא יד”ח בדיקה גם אם לא הניח פתיתים וגם אם לא מצא שום חמץ כמבואר במ”ב סי’ תל”ב סקי”ג.

ועל כן יחזור ויעשה בדיקת חמץ כדין מיד מתי שיזכור.

וגם אם יזכור אחר הפסח יבדוק בחורין ובסדקין ובנר כמ”ש במשנ”ב סי’ תל”ה סק”ד.

אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ”ש בשו”ע או”ח סו”ס תל”ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ”ש פסח פ”ה ס”א, הליכות והנהגות הגרי”ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ”ב סק”ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על “ביעור חמץ” ולא “על בדיקת חמץ”)

ב.

הנה כתב הקצש”ע סי’ קי”א ס”ח, דמי שאינו בודק כראוי אלא רק מקבץ את הפתיתים הללו לא קיים מצות בדיקת חמץ וברכתו לבטלה, אכן כונתו למי שלא עשה בדיקה כמעט אלא רק קיבץ את הפתיתים, אך מי שבדק בדיקה פשוטה ולא דקדק יפה, נראה שעכ”פ מועיל שלא יחשב ברכה לבטלה דלא גרע ממי שהתחיל בבדיקה דקי”ל שמעיקר הדין אין איסור דיבור מצד הברכה, עיין בשו”ע ומ”ב סי’ תל”ב סק”ו.

דכל היכא שהיה לברכה על מה לחול אי”ז הפסק, כמ”ש המ”ב גם לגבי קריאת המגילה שאם שח אחר שכבר התחיל לקרוא היה לברכה על מה לחול ואינו חוזר ומברך.

ומ”מ גם דברי הקצש”ע צ”ב קצת, דאמנם לא יצא חובת בדיקה, אבל למה תהא ברכתו לבטלה אם הניח פתיתים, שהרי היה לברכה על מה לחול, ובפוסקים מבואר שענין הפתיתים הוא מדיני בדיקה, גם אם אינו לעיכובא אך יש בזה מן הבדיקה במה שמבער את הפתיתים.

ובפרט אם מדובר באופן שכבר ניקה את הבית לגמרי כנ”ל, שבזה דעת הגריש”א (הובא בשבות יצחק פסח פ”ו, הערות פסחים ח’ ב’ עמ’ נ”ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ורק ע”י שמניח הפתיתים יכול לברך, ואמנם יש חולקים על דברים אלו (הליכ”ש פסח פ”ה סי”ב), אך מ”מ אין חובתו בבדיקה גמורה כמו בית שאינו בדוק עדיין כנ”ל.

והיה מקום לומר דהקצש”ע מיירי במי שהניח את הפתיתין בעצמו וס”ל דמה שהחשיבו הפוסקים ענין הפתיתים הוא רק כשאין הבודק יודע היכן הם, וכך נקטו ברוב האחרונים שמנהג הפתיתים הוא לא לבודק עצמו, אלא אחרים מניחים לו, ולכן כתב הקצש”ע שלא קיים המצוה כלל.

ואמנם יש מי שכתבו שגם הבודק עצמו יכול להניחן.

ויתכן לומר דהקצש”ע ס”ל דכל היכא שלא עשה בדיקה גמורה ומכיון שגם מתחילה לא היה בדעתו לעשות כך, לכן לא עשה כלום במה שביער את הפתיתין, וגם אם מצא עוד חמץ מלבד הפתיתין מ”מ מכיון ולא היה בכונתו לעשות בדיקה כדין כתיקון חכמים א”כ מעולם לא היה בדעתו לבער החמץ ולא שייך לברך על חצי בדיקה, והרי זה דומה לאוכל חמץ שיש בפוסקים שכתבו שמקיים בזה מצוות ביעור חמץ אך פשוט לכאורה שאם ר”ל אין בדעתו לבער את החמץ מרשותו בפסח לא יוכל לברך על ביעור חמץ במה שאוכל את החמץ, מכיון שאינו עושה שום דבר מצידו לבער את החמץ כתיקון חכמים.

ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים “שהחיינו”? ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך “שהחיינו” בעת בדיקת חמץ?

הנה כתב הטור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב וז”ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא”א הרא”ש ז”ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ”ל.

וכתב הבית יוסף, ושתי סברות אלו שכתב בעל העיטור כתבן הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ רכג) ועל דברי האומר שאין לברך משום דלא קביע ליה זימנא דהא מפרש בים וכו’ סיים וכתב ואינו דומה לקריאת מגילה שאף על פי שמקדימין ליום הכניסה ויש לה זמנים הרבה (מגילה ב.

) אפילו הכי אומרים זמן דשאני התם דזמנים אלו תקנו חכמים לא פחות ולא יתר מה שאין כן כאן שאין לו זמן קבוע אלא אפילו מתחלת השנה ואנו אין דרכינו לומר זמן עכ”ל.

ועל מה שכתב הטור ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך כתב הב”י, תימה מפני שהוא רשות היה לנו להחמיר ולומר מספק לא יברך וכן יש לתמוה על מה שאמר בסוף פרק בכל (מברכין) [מערבין] (עירובין מ:) שהחיינו אקרא חדתא הוי רשות מיהו בההיא איכא למימר דקים להו לרבנן דהכי תיקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה עכ”ל.

וכנראה שדעת הטור הוא שכלול בדין זה הנזכר בבכל מערבין ג”כ שאפשר לברך שהחינו על כל דבר המתחדש מזמן לזמן, וס”ל דחשיב כדבר הבא מזמן לזמן.

ובחידושי המאירי מסכת פסחים דף ז ע”ב כתב וז”ל, שאלו הראשונים מפני מה אין מברכין זמן על הביעור הואיל ומזמן לזמן הוא בא ואם מפני שיכול לבדוק כל זמן שירצה הרי סוכה יכול לעשותה קודם החג וכשעשאה מברך זמן ותירצו בה שאין מברכין זמן אלא בדבר שיש בו קצת הנאה ונראה לי שמצוה שאין עיקרה לעצמה אלא להרחקת עבירה כגון בדיקה שהיא ליזהר ממציאת חמץ אין בה זמן ומ”מ אף הם שאלוה לענין ספירת העומר ואין זה מספיק בה אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב עכ”ל.

ובספר אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם כשדן בברכות שהחינו כתב וז”ל, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח’ והנא’ לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא’ לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל’ משום דאיכא צערא דינוקא עכ”ל, ואח”כ כתב עוד לגבי מצות הפסח, אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל.

ובשו”ת הרשב”א חלק א סימן שעט כתב, אמרת כי קבלת מן הר”ב פרץ ז”ל שאין אומרין זמן בבדיקת חמץ.

ונתן טעם לדבריו שאין אומרין זמן על דבר שהוא מכלה אותו מן העולם.

ואמרת ששמעת ממני שהרב בעל העיטור היה אומר שאומרין זמן.

ועתה רצית לעמוד על דעתי.

תשובה טעם הרב רבי פרץ ז”ל לא ידעתי לו יסוד שאם אתה אומר שאין אומרין זמן אלא על מה שהוא נהנה ממנו כחגים שנהנה בישיבת הסוכה ונטילת הלולב בארבעת המינין הרעננים והפסח באכילת המצה והחסא אם כן מה נעשה ליום הכפורים? ואם תאמר מחמת הגעת זמן המצוה גם בבדיקת החמץ כן.

וטעם יפה ממנו יש למונעין מלאמרו לפי שאין לו זמן קבוע.

שהיוצא לדרך אפילו מתחלת השנה ודעתו לחזור חייב לבדוק.

אלא שאף זו דוחין ואומרין והלא פדיון הבן אין לו זמן אלא פודה משלשים יום ואילך ואפי’ הכי אומרין זמן.

ולפיכך אין בידנו ראיה מכרחת ואנו אין אנו נוהגין לאמרו.

אבל הרב בעל העיטור כתב שבמקומו נוהגין לאמרו.

והחיד”א במחזיק ברכה סימן תל”ב אות א’ הביא את דברי הרשב”ץ שאין אומרים שהחיינו בבדיקת חמץ, לפי שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה, משא”כ בבדיקת חמץ שבודקו ומבערו, ואיך יברך שהחיינו לזמן הזה להוציא החמץ מהבית.

וע”ש שהביא סברא זו מהגאונים ומהרז”ה והר”ן.

ועל כל פנים, למעשה כבר כתב החיד”א במחזיק ברכה שם, שאף שהפר”ח שם כתב לנהוג ולהנהיג לברך, פשט המנהג שלא לברך.

(וראה גם בכה”ח שם אות ט’).

וכן בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב לא נזכר כלל ענין זה של שהחינו בבדיקת חמץ.

ובתשלום הדברים אביא שמ”מ מצאתי דהנה הבא”ח בפרשת צו אות ה’ הביא מה שכתבו האחרונים, שאם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש, יברך שהחיינו, ויכוין לפטור גם מצוה זו, ע”ש.

וכן טוב לנהוג, לחוש לדברי הראשונים הסוברים שמברכים שהחיינו על בדיקת חמץ.

וכ”כ האול”צ חלק ג פ”ז ס”ד שכתב וז”ל, שאלה.

האם מברכים ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

תשובה.

המנהג שלא לברך ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

ומכל מקום, טוב לקחת בשעת בדיקת חמץ פרי חדש או בגד חדש, ולברך עליו שהחיינו, ולכוין גם על הבדיקה והביעור, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ומי שאין לו דבר חדש, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ עכ”ל.

והוסיף שם בהערה [אחר שהביא המ”מ בזה מהפוסקים], ויקח בשעת בדיקת חמץ בגד חדש או פרי חדש, ולפני הבדיקה יברך על הבגד או על הפרי ברכת שהחיינו, ויכוין לפטור גם את הבדיקה והביעור, ויאכל מעט מהפרי, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ויכול להסיר את הבגד לאחר זמן מה.

וכן יכול לברך ברכת שהחיינו על הפרי, ולאוכלו רק לאחר הבדיקה, שהרי מעיקר הדין מברכים שהחיינו על ראיית פרי חדש אפילו אינו אוכלו, אלא שנהגו שלא לברך עד שעת אכילה, כמבואר בשו”ע בסימן רכ”ה סעיף ג’, וראה גם ברמ”א שם בשם הטור, שהמברך בשעת ראייה לא הפסיד, ע”ש.

ועל כן אם רוצה שלא להפסיק כלל בין ברכת שהחיינו לבדיקה יכול לדחות את הברכה על הפרי ואכילתו עד לאחר הבדיקה.

ולענין בגד חדש, כל ששמח הוא בבגד, מברך עליו ברכת שהחיינו, ועל כן בחורים צעירים השמחים על חולצה חדשה, יברכו עליה, ומבוגרים ששמחים על בגדים חשובים יותר יברכו על בגדים כאלו ומי שאין לו פרי חדש או בגד חדש בשעת בדיקת חמץ, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ, וכמו שכתב הרא”ש וכפי שנתבאר לעיל.

עכ”ד.

מ”מ בעיקר מש”כ לכוין לצאת בליל הסדר, הנה יש לתמוה על המ”ב והפוסקים שהשמיטו את זה, דהרי יש מן הראשונים שחייבו לברך, ואם משום דסמכינן על הרא”ש הרי איהו כתב דסמכינן על זמן דרגל, ואי דסמכינן על הרשב”א מ”ט סמכינן עליה כיון דהרא”ש ועוד פליגי בזה, ואי משום ספק ברכות להקל הרי אין כאן הזכרת השם אי נימא דצריך לכוין בליל הסדר לצאת בשהחינו גם על בדיקת החמץ, ויעויין מש”כ בתשובה לפני זה דיש צד לומר דבזמן א”צ לכוין על כל המצוות דהברכה היא על הזמן.

ויתכן שע”ז סמכו הפוסקים, ויל”ע.

היוצא מכ”ז שלהלכה א”צ לברך שהחינו בשעת בדיקת חמץ, וי”א לכוין בשהחינו של ליל הסדר גם ע”ז, ויש מפוסקי ספרד שכתבו שטוב לפטור שהחיינו ע”י שמברך על בגד חדש.

ראה המשך משא ומתן בעקבות תשובה זו – נדפס לעיל גבי הנידון על ברכת שהחיינו לנשים, והעמדנו הכל שם דמישך שייכא התם.

עוד בענין הנ”ל – בדיקת חמץ בליל י”ד בבית שכבר נבדק מחמץ

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה דלעיל

שלו’ רב לכב’ הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

שמחתי לקבל את תשובתו של כב’ הרב לשאלותי וללמוד אותם, וע”כ ישכ”ג ורוב תודות.

מעט בעיתיות הייתה בשאלתי הרי בדיקת החמץ אמורה להיות מדוקדקת ע”פ ההלכה, אלא שהדיוק שרציתי להביע בשאלתי היא שהבודק יודע ובדק מראש שהבית נקי וכתוצאה מכך הבודק אור לי”ד בדק בצורה רופפת תוך כדאי איסוף הפתיתים, האם הבדיקה עולה לו וכן ברכתו?

(כמדומני שקיימת אפשרות לבדוק מספר חדרים לפני אור לי”ד כשיטת חכמים אם נר או לאור השמש במרפסת פתוחה ובאור לי”ד יבדוק את בחדר האחרון שנשאר לבדיקתו ע”פ רבנן באור לי”ד).

לתשובות כב’ הרב, אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון

תשובה

מוצ”ש לסדר פרשת מצורע, אור לט’ ניסן ע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

ע”ד שאלתך אם בכל זאת יש מקום לנקות היטב את הבית קודם פסח, ולאחמ”כ לסמוך על מה שמבער את הפתיתים מביתו ובכך לקיים מצות בדיקת חמץ, אף שהבית כבר בדוק מלפני כן, הנה כתבתי אליך במכתב הראשון בזה”ל, אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ”ש בשו”ע או”ח סו”ס תל”ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ”ש פסח פ”ה ס”א, הליכות והנהגות הגרי”ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ”ב סק”ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

עד כאן.

כלומר לדעת הגרש”ז והגרי”ש אם רואה בכל המקומות שנעשה נקיון מושלם די בכך, ואין ורך לבדוק שוב מתחילה את אותם המקומות מחמץ, אלא מספיק שבודק לראות שהמקום עבר נקיון מספיק, ובלבד שהנקיון שנעשה היה בחורין ובסדקין כדין שלא יהיה שום חמץ.

מאידך דעת הגרנ”ק שלא נפטר מחיובו בכך.

והנה באמת זהו כבר מחלוקת בפוסקים כבר אם בדק ביום י”ג כדין לאור החמה כשמותר בכך או לאור הנר בליל י”ג, וכיון לשם בדיקת חמץ ולהפטר מכך מבדיקת חמץ בליל י”ד.

ובשער הציון סי’ תל”ג סק”ה הרבה אחרונים שמותר לבדוק כבר בליל י”ג אם מכוין לשם בדיקת חמץ, והם הפר”ח והגר”א והל”ק וחק יעקב.

אך הביא שם בשהע”צ שבספר חק יוסף פקפק ע”ז שהרי מפסיד בכך הברכה, שא”א לברך אלא הבודק בליל י”ד.

ומ”מ כתב בפנים הספר חק יוסף סי’ תל”ג סקכ”ו, שרשאי הוא לבדוק בלילות הקודמים לליל י”ד את כל הבית לבד מחדר אחד, ובליל י”ד יברך ויבדוק את בחדר שלא בדק, שבאופן זה אינו מפסיד הברכה.

וכ”כ בשולחן ערוך הגר”ז סימן תלג סעיף ו וסעיף ז, וז”ל, אבל שאר כל החדרים שיש בהם ד’ מחיצות אם עבר ובדקן ביום י”ג לאור הנר צריך לחזור ולבודקן בליל י”ד לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י”ג לאור הנר שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה אף על פי כן צריך לחזור ולבודקו בליל י”ד לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י”ג או בשאר לילות השנה לאור הנר ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ הרשות בידו רק שלא יברך על בדיקה זו כמו שיתבאר בסימן תל”ו לפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל י”ד ולברך על בדיקתו שלא להפסיד ברכה בידים ומכל מקום אף אם בדק כל חדריו ולא שייר כלום צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת לא פחות חדר אחד בליל י”ד כיון שבלילה זה חל חיוב הבדיקה על כל ישראל שלא בדקו עדיין חל החיוב גם על זה שבדק כבר שלא לחלק בינו ובין כל ישראל.

ויש חולקין על זה ואומרים שאין צריך לחזור ולבדוק כלום בליל י”ד כיון שכבר בדק כל חדריו כדינם בלילה לאור הנר ויש לחוש לדבריהם שלא לברך כשחוזר ובודק חדר אחד בליל י”ד, עכ”ל השו”ע הגר”ז.

והנה אף שהמ”ב סי’ תל”ג סק”א מסיק שמעיקר הדין אם בדק כדיני בדיקה בי”ג א”צ לחזור ולבדוק בליל י”ד, מ”מ מודה שמצד הברכה ראוי לשייר חדר אחד.

ודעת הגריש”א (הובא בשבות יצחק פסח פ”ו, הערות פסחים ח’ ב’ עמ’ נ”ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ובאופן זה לא היה אפשר לברך כעת על הבדיקה כיון שאינו בודק כלום, ורק ע”י שמניח הפתיתים יכול לברך, ויש חולקים על דברים אלו (הליכ”ש פסח פ”ה סי”ב).

היוצא מכ”ז שאם בדק כדיני בדיקה קודם ליל י”ד א”צ לשוב ולבדוק בליל י”ד לדעת המ”ב, ולכן ראוי שישייר חדר אחד, אך אם רוצה לבדוק הכל לפני ליל י”ד וגם לחזור ולבדוק בברכה בליל י”ד, יוכל שיניחו לו את הפתיתים בליל י”ד ולשוב לבדוק בברכה.

וי”א דסגי בזה שבוחן בדעתו אם הבדיקה הקודמת היתה כהוגן, וזוהי מצות הבדיקה דרמיא עליה כעת.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

תגובה בענין אם שייך להרוג את חבירו ע”י בחירה

עם סגולה ישן לא מוגה

למש”כ בענין האם יכול אדם להרוג את חבירו ע”י בחירה הנני שולח לו מה שכתבתי בזה בענין עין הרע בגמ’ ב”ב יד. “רב אחא בר יעקב כתב חד אמישכיה דעיגלא ואיתרמי ליה, יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה”. וכעי”ז לק’ עה. “נתן עיניו ...קרא עוד

למש”כ בענין האם יכול אדם להרוג את חבירו ע”י בחירה הנני שולח לו מה שכתבתי בזה

בענין עין הרע

בגמ’ ב”ב יד.

“רב אחא בר יעקב כתב חד אמישכיה דעיגלא ואיתרמי ליה, יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה”.

וכעי”ז לק’ עה.

“נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות”, (ויעו”ע ברכות (נח:), שבת (לד.

), ב”ק (קיז.

) וסנהדרין (ק.

)).

והדבר צ”ב היאך התנאים והאמוראים קדושי עליון גרמו למיתת אדם ע”י מראה עיניהם בלא שגזר עליו כן הקב”ה.

ואמנם החזו”א [חו”מ ליקוטים סי’ כ”א לדף יד.

] כתב כי מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש להרס ולחורבן של גשמים מוצקים, והוכיח כן מפסחים (נ:) וב”מ (פד.

וקז.

), ובשעה שבני אדם מתפעלים ממציאות מוצלחת הם מעמידים אותה בסכנה.

אך כ”ז רק אחר שנגזר עליהם משמים להאבד, שהרי הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים כמו שאמרו לק’ קמד:, והיינו שאחר שנגזר עליו שיאבד מתגלגל הדבר ע”י שימת עין.

ויתכן שככל שהאדם גדול יותר, סגולותיו ובחינותיו יתירות, ועינו פועלת יותר.

וסיים דאף דבלא דינא לא מיית איניש, מ”מ כיון דהשטן מקטרג בשעת הסכנה, יש בכח האדם לגרום ע”י מראה עיניו למיתת חבירו, ומה גם שהרי אמרו אדם נדון בכל יום וגם בדין הנחתם ביוה”כ קובעים להניחו אחר הטבע ולא לעשות לו נס.

אכן הגרא”א דסלר זצוק”ל כתב בזה [במכתב הנדפס בסה”ז לבעל מכתב מאליהו-‘כח בעל בחירה להזיק לחבירו’] מתולדות הגרי”ז מסלנט זצוק”ל מפתקא בכי”ק משם הגר”ח מוואלוז’ין זצוק”ל בשם הגר”א זיע”א שטועים החושבים כי האדם יכול להזיק לחבירו בלא שנגזר עליו, שהרי אין אדם נפגע אם לא נגזר עליו מלמעלה בשום אופן, וכ”כ הגרא”ב וסרמן הי”ד [דוגמאות לביאורי אגדות ע”ד הפשט (בסו”ס קובץ הערות) סי’ ז’ אות ד’] דאין ביכולת האדם להרוג אדם אחר אא”כ נגזר עליו שיהרג.

והגר”א בביאורו למשלי [פי”א פ”ח] כתב בתו”ד “והכל הוא בידי שמים, אם נכתב לו שימות אותה שנה מה יועיל לו אם יחזור לביתו, ואם נכתב בספר החיים גם כי ילך ישאר בחיים חיותו, אבל הענין שיש מזל כללי של אומה או של המדינה ויש מזל יחידי”, יעויי”ש.

אך הביא הגראא”ד זצוק”ל דלא כן משמע בדברי האוה”ח אקרא ד”והבור ריק אין בו מים” [בראשית ל”ז, כ”א] ואמר לו החזו”א דכן יש גם ברמב”ן {וכתבו המגיהים דאולי כוונתו לדבריו שמות ג’, י”ב, [אך יעוי’ בדברי הרמב”ן בראשית ט”ו, י”ד (הו”ד בדברי הגרא”ב) דאף האיש שנכתב ונחתם בר”ה להריגה, לא ינקה הליסטים ההורגו, בעבור שעשה מה שנגזר עליו, הוא רשע בעוונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש], והוסיף הגרא”א דכן יש גם ברבנו חננאל חגיגה (ה.

).

} , וביאר החזו”א דדעתו לפרש שכאשר קם הבוחר נגדו נעשה המקום למקום סכנה ומתגבר הקטרוג של מדת הדין ומשתנה הדין, ואם יגבר הבוחר על יצרו יתבטל המקום סכנה, ועי”ז יתבטל הקטרוג וזה שייך רק בבוחר, יעוי”ש.

ורבינו יונה בפירושו לאבות [פ”ב, מי”א] ביאר ענין עין הרע שאויר עולה מן מחשבת צרות עין ושורף הדברים שעויין בהם בעינו הרעה, (והיינו כמבואר בב”מ (ל.

) בטעמא דלא ישטח כסות שמצא כשמזדמנו לו אורחים, משום דמקלא קלי לה ע”י עינא, ופירש”י שתשלוט בה עין רע של אורחין), וכעי”ז מבואר בתו”ח [ב”מ פד.

ד”ה מה] לבאר הא דאין עין הרע שולט בדגים, ובפשטות אין נראה מדבריהם חילוק בין מי שנגזר עליו לבין מי שלא נגזר עליו, וצ”ע.

ובעצם הדבר יעוי’ בקהלות יעקב [בבא קמא סי’ מ”ה אות ד’] שכתב בביאור הך דהכא דלא נתכוין כלל להזיק איזה אדם רק הביט עליו בדרך תימה על שהוא מצטיין באיזה פרט יותר מחבריו, ועי”ז ניזוק כי כך הוא סגולת העין, ובכך ביאור הך דברכות (נח:) והך דחגיגה (ה.

) והך דיבמות (קו.

), וישנו אופן נוסף והוא נתינת העין בתורת קפידא, והיינו שנתן עיניו כפסק דין שהוא חייב עונש ומן שמיא הסכימו עמו, והוא כהך דברכות (נח.

) והך דשבת (לד.

) והך דיבמות (מה.

) ולקמן עה.

, יעויי”ש.

והאור החיים [שמות י”א, ה’] כתב לבאר באופ”א והוא כי כל חלק רע בעולם בהכרח כי יהיה לו דבר רוחני המחזיקו, כי חלק הרע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות, ואי”צ לומר ילך כבע”ח, וע”כ דיש בו חלק חי הנקרא טוב.

ויש לדעת עוד כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזהו סוד בחינת ברורי נצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת טוב באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא החלק הטוב ההוא, כי כשיתכוין למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כאבן השואבת לברזל, שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה.

ולהכי נאמר “יהבו ביה רבנן עינייהו”, ולא נאמר “ראה בו בעיניו”, דע”י נתינת העינים מוציא חלקי הקדושה, וכנ”ל.

אמנם לכאו’ בדברי הגמ’ לכאו’ יל”ע דהא ל”ה רשע, וכי כיון דאיתרמי ליה במישכא דעיגלא רשע הוא, ול”ש האי טעמא, [ובשלמא בהך דלק’ הא לגלג, ולהכי הוי רשע בהא], וה”נ יל”ע בהך דברכות (שם) וב”ק (שם), וצ”ע.

והנה בתענית (כד:) אמרי’ “רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא, אמר שמע מינה איכא שבעא בעלמא, יהיב עיניה הוה כפנא”, ובהגהות היעב”ץ שם כתב ע”י שהשגיח בכך היוקר הווה מאליו, ולא ענה מלבו, וע”פ דברי הגמ’ בחגיגה (ה:) ועוד דכל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ומשמע דאף ענין העוני שוה למיתה, ולכאו’ הוא דלא כדברי האוה”ח דלעיל.

מהג”ר א.

הכהן מודיעין עילית

***

קרא פחות

הירשם

היכנס

שאל כל שאלה שיש לך בהלכה!

יד

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

מקורות:

ב”ק סא ע”א כך מקובלני כל המוסר וכו’ אין אומרים דבר תורה משמו, וקשה שהרי הוא ציוה אותם ללכת ולהסתכן

תשובה

ב”ק סט ע”ב גבי מעשר אע”ג דממון גבוה הוא וכו’ גבי כרם רבעי אע”ג דלא ממון דידיה הוא וכו’, ולמה שינו הלשון בין מעשר לכרם רבעי.

תשובה

ב”ק עא ע”א, למה נזכר הלשון אמרי כמה פעמים בסוגיא

תשובה

ב”ק עא ע”ב, והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא, והתוס’ שם (ד”ה דלא) כתבו שרוי בתענית היה. מנין להם שלא לפרש כפשוטו.

תשובה

ב”ק עה ע”ב משום סומכוס אמרו הן משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל, למה לא נקטו שר ושה כלישנא דקרא.

תשובה

מגילה יב ע”ב

עוד בענין הנ”ל – בדיקת חמץ בליל י”ד בבית שכבר נבדק מחמץ

הורדת ספר שכיחא

ארכיון גליונות שכיחא

תגיות

השאלות שנצפו ביותר לאחרונה

פורומים

תגובות אחרונות

צור קשר

נושאי האתר

קישורים מהירים

ניתן לקבל גיליון שכיחא מידי שבוע הישר לתיבת המייל

שלח שאלה

שאל משהו

הגדרות פיצול טקסט

הגדרות פיצול טקסט

הגדרות פיצול טקסט

שגיאה בשליחה

שגיאה בשליחה

🔗 מחולל קישורים וביטויים (תצוגת מקור)

ב”ק עא ע”ב, והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא, והתוס’ שם (ד”ה דלא) כתבו שרוי בתענית היה.

מנין להם שלא לפרש כפשוטו.