יד

תגובה שכתבנו לחכ”א שפרסם בזה”ל:

כתב בעל שבט מוסר בחיבורו אגדות אליהו (ירושלמי ברכות פ”ט ה”ב): “התאומים כשחש ראשו של אחד חש נמי ראשו של שני”.

***

תגובה

כ”ו תשרי תשע”ז

יישר כח,

כן איתא ג”כ בחז”ל בכמה מקומות, בפסיקתא רבתי פיסקא טו – החודש וז”ל, רבי יהושע דסכנים בשם רבי לוי מה התאומים הללו חש לאחד מהם את ראשו חבירו מרגיש כך אמר הקדוש ברוך הוא עמו אנכי בצרה (תהלים צ”א ט”ו), וכ”ה בשהש”ר פ”ה ב’ פס’ קול דודי, ובפסדר”כ פ”ה ו’.

וכן כתב בשמות רבה פרשה ב’ וז”ל, א”ר ינאי מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש כן אמר הקדוש ברוך הוא כביכול (תהלים צא) עמו אנכי בצרה,

ויעוי’ מש”כ רבינו טובי’ ב”ר אליעזר בספרו פסיקתא זוטרתא (הנקרא לקח טוב) שיר השירים פרק ד וז”ל, תאומי צביה.

כשם שהיו משה ואהרן אוהבים זה את זה, כענין שנאמר (שמות ד, יד) וראך ושמח בלבו, כך יהיו מלך המשיח וכהן צדק אוהבים זה את זה, כענין שנאמר בזרובבל ויהושע כהן גדול, שנאמר (זכריה ו, יג) ועצת שלום תהיה ביניהם.

וכן דרך תאומים שאין מתקנאין זה בצד זה, אלא זה מושך דדו ואין חבירו מרגיש, וזה פושט דדו ואין חבירו מרגיש.

כך זה מחזיק במלכותו וזה מחזיק בכהונתו, כדרך שעשו משה ואהרן עכ”ל.

ויעוי’ לר’ זמיר כהן שליט”א [אבי ידידי ר’ יוסף חיים כהן] בספרו תורה מן השמים מה שהאריך להביא הוכחות לזה מן המציאות, ומהמחקרים, ומי שיש במשפחתו תאומים אינו צריך מחקרים בזה (וכן זיכנו השי”ת שמשפחתינו משופעת בתאומים וידוע ג”כ על תאומים שחש א’ מהם וחבירו מרגיש), ואגב באופן כללי בעניני התאומים יעוי’ להגרי”מ שטרן בעמח”ס אוצר ידיעות שכתב פרק בענין זה.

***

‏יום שישי י”ב אייר תשע”ו

האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה

א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא”כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י”ב ג’) וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל”ב א’), הנה איתא במס’ תענית דף יז ע”ב, וז”ל, אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכי נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע”כ.

וה”ה הכא י”ל דאסמכה אקרא, וגם על כל המצוות נאמר בתו”כ ר”פ בהר שאע”פ שנאמרו רק אח”כ מ”מ נאמרו כבר פרטותיהן וכללותיהן מסיני, וה”ה מצות שבת שנאמרה קודם י”ל שנאמרו פרטותיה קודם.

ובפרט כאן שלא נאמר בפסוק איזה פרטים נאמר במרה, ואיזה פרטים לא נאמרו שם, ובתורה נכתבו כל פרשיות של מלאכות ואיסורי וקידושי שבת רק אח”כ, וא”כ מה שנתרץ על כל הפרטים נתרץ על מילה בשמיני.

ובענין התו”כ הנ”ל עיין במס’ חגיגה דף ו ע”א-ב, וז”ל, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע”כ, ויש להעיר קצת מדכתיב גבי מקלל כי לא פורש מה יעשה לו וצל”ע.

עוד יתכן דבאמת לא היה להם עדיין היתר בזה, וכתב רש”י במסכת הוריות דף ח ע”א וז”ל, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים – דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה עכ”ל.

ויש להבין מדברי רש”י דמה שנאמר מתחילה בסיני לא כלל את כל הפרטים, וכמו שלא תשתחוה לא נאמר אז, וה”ה גם לענינינו, וכל עוד שלא נאמר לא הותר.

והנה הרמב”ם בהקדמתו לספר משנה תורה כתב שיש דרשות שחידשו חכמים מדעתם, וכתוב ברות רבה פרשה ה’ ג’ וז”ל, ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כ”ג ד) – ולא עמונית, מואבי (דברים כ”ג ד) – ולא מואבית ע”כ.

וה”ה לענינינו, אכן כאן הוא יותר מצד הדין ושם י”ל שהוא גלויי מילתא שנתגלה אח”כ.

אבל הנה בפסיקתא דרב כהנא (בפיסקא טז – נחמו) הלשון אחרת, וז”ל, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם, אמ’ לה שאילו באת אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ”ל.

וכתוב עוד ברות רבה פרשה ד וז”ל, ויולד מן חדש אשתו (דברי הימים א’, ח’ ט) ולא היה צריך קרייא למימר, ויולד מן בערה אשתו? אלא בימיו נתחדשה הלכה, עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית.

בעלמא ע”כ.

ומבואר לכאורה שהוא חידוש הלכה ממש, ולכך כתיב חודש אשתו, ויל”ע בכ”ז.

האם מותר למצורע לפרסם חטאו

ב) מה שהקשה מ”ט צריך להכריז טמא טמא יקרא, הרי אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאיה (ברכות ל”ד ב’).

תשובה בחטא מפורסם שרי כמ”ש בשו”ע, וכאן שניכר ועל שפם יעטה בודאי שרי, וכמו”כ כשיש בזה תועלת שאני, וכמ”ש בשבת ס”ז א’ צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים.

[ובעצם כאן אינו מודיע חטאו רק צרעתו, ויש לדון האם שייך ג”כ שיצטרע שלא בחטא, ביסורין של אהבה, ועיין ברכות ה’ ב’ מ”ש שם ע”ז, מיהו בנגעי בתים משמע דשייך].

בהנ”ל – מדוע לבקש מאחרים שיתפללו עליו

ג) מה שהקשה מ”ט מבקש מאחרים והרי תפילת החולה יפה להתקבל (ב”ר פנ”ג י”ד).

תשובה הנה פשוט שתפילת רבים עדיפא, ובנדרים ח’ א’ איתא שהמנודה בחלום ילך בפרשת דרכים ויאמר שלום לעשרה, ועי’ בראשונים שם שפי’ שהוא כדי שיקבל מי’ אנשים שלום שהוא ברכה, וה”ה הכא שרבים מתפללין עליו, ואע”פ שיש מעלה בתפילת החולה מ”מ יש מעלה גם בתפילת רבים, וכ”ש כשיש צדיקים ממנו והוא רשע ופשוט.

האם נגעי עור בשר הם דבר שבטבע או לא

ד) כתב הרמב”ן (ויקרא פרק יג מז), וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה עכ”ל.

והקשה כת”ר ממה שכתב הרמב”ן הנ”ל וז”ל, רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, וצ”ע הרי רק על בגדים ובתים אמר דאינם בטבע ומ”ט עירב כאן נגעי בשר.

תשובה הרמב”ן כתב שרק בגדים ובתים אינם בטבע, אבל גם מה ששייך בטבע שייך לראות עי”ז גילוי שכינה, כאשר זה קורה לאדם מיד אחר שעובר עבירה [וגם בימינו ניתן לראות כל הזמן גילויי שכינה כאלו, ועיין בארחות יושר], וכתב הרמב”ן לפני כן וז”ל, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך.

ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת.

ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן “נגע צרעת”, כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר “צרעת היא”, יתכן שהיא צרעת גמורה עכ”ל.

וא”כ זה דבר ששייך ברפואה ופשוט.

האם נגעים מדבקים

ה) מה שהקשה בהנ”ל, דאם איתא שנגעים הם דבר טבעי א”כ איך נותנים לחתן ז’ ימים, הרי בכל מחלה יש חשש שידבק.

תשובה לא הבנתי מה מקשה, דאטו רוצה שיסגירוהו כדין מצורע רק משום שהוא מדבק, דבודאי שבכל מחלה מדבקת יש להזהר בזהירות המצויה, אך א”צ להסגירו, ובלא”ה הרי יש מחלות שאינן מדבקות.

נגעים בחו”ל ובירושלים

ו) כתב הרמב”ן (ויקרא י”ג מ”ז) וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם.

וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ע”כ.

והקשה כת”ר א”כ אמאי אין ירושלים מטמאה בנגעים, דאדרבה כיון שקדושה יותר דין הוא שינהגו בה נגעים.

תשובה זה פשוט שגם שיש מעלה וגדולה בהנהגה זו, שכל חוטא נענש בנגעים מ”מ יש בזה גם טומאה וגם פורענות וצער, ולכך במקום שקדוש מדי לא שייך, ופשוט.

בדד ישב מחוץ למחנה

ז) כתב רש”י ויקרא פרק יג (מו) וז”ל, בדד ישב – שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.

ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ע”כ.

והקשה כת”ר הרי על ז’ דברים הנגעים באים.

כמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”א, וז”ל, א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.

תשובה כולם הם דברים שמביאין לידי פירוד, לה”ר שפ”ד גזל וצרות עין, וגם גילוי עריות לתאוה יבקש נפרד שמפריד בין איש לאשתו, וגסות הרוח ג”כ שאפילו בנוה שלו אינו מתקבל, כמ”ש בפ”ט דסוטה, ובשבועת שוא יל”ע.

בענין הנ”ל

ח) מה שהקשה במ”ש (מ”ב ז’ ג’) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ופרש”י גחזי וג’ בניו.

והרי בעינן בדד ישב.

תשובה בר מינה דההיא שרשע היה, ורק לא הכניסוהו לפנים כיון שהיה מצורע ומטמא, אבל מצידו עשה מה שרצה, ואמר מר (סנהדרין ק”ז ב’) גחזי חטא והחטיא את ישראל.

מ”ט נאמר את כל עור הנגע ולא המנוגע

ט) מה שהקשה הרב חגי דעי, אני כולל קושייתו בתשובה וכדלהלן: כתב הרא”ם פרשת תזריע פרק יג פסוק יב וז”ל, מראשו של אדם ועד רגליו.

לא מראשו של נגע ועד רגליו, שהרי אחר זה פירש ואמר (פסוק יג ובספרא שם אות ב, ה): “וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו”, שהוא בשרו של אדם.

ותניא בתורת כהנים: “את כל בשרו – להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים”.

ותניא נמי: “כולו הפך לבן – יכול תוך ראשו ותוך רגליו, תלמוד לומר: ‘מראשו’ להוציא תוך ראשו, ‘ועד רגליו’ להוציא תוך רגליו”.

ותנן נמי בפרק ששי דנגעים (משנה ח): “דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה”.

ואם תאמר, אי הכי מאי “את כל עור הנגע” את כל עורו מיבעי ליה, כבר פירשו בתורת כהנים: מאי את כל עור הנגע, “עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת”.

פירוש: שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים, שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה, אינן מִטמאין בנגעים, דכתיב (פסוק יח) “ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין” וגו’, דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאת או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה, וטמאו הכהן, אבל כל זמן שהוא מורד, שיש בו ליחה, אינו מקבל טומאה.

וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא, וכיון שאינו ראוי לקבל נגע, שיקבל טומאה, אינו מעכב את הפריחה, אבל אם העלו קרום מלמעלה, שהן ראויין לקבל טומאה, מעכבים את הפריחה, שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן, אינו טהור עכ”ל.

וכתב התורה תמימה הערות ויקרא פרק יג הערה סו [ע”ד התו”כ הנ”ל] וז”ל, הנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ”ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י”ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ”י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור.

וע”ע מדין זה במשנה ה’ פ”ז דנגעים ע”כ.

{יום ג’ ה’ כסלו תשע”ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}

שאלה בנוסח אהבה רבה אמרי’ לשמור לעשות ולקיים, והקשה הג”ר משה מונק מהו כפל הלשון, דבשלמא לשמור הוא לאוין ולעשות הוא עשין, אבל מהו לקיים.

תשובה הנה אמרי’ בפ”ק דב”ב ט’ א’, גדול המעשה יותר מן העושה.

וי”ל דלקיים היינו לקיים אחרים העושין, וכמו שמצינו מקיים כלאים בכרם בפ”ק דמו”ק ג’ ב’, אע”ג דהתם מיירי רק שמקיים ולא מבטל, אך מסברא נראה שאנו מבקשין יותר מזה, ומ”מ לשון לקיים שייך גם על המעשה אחרים.

[נ”ב היה קשה לי מדאמרי’ גדול המעשה כעושה, ושאלתי למרן הגר”ח קניבסקי שליט”א, והשיבני דהגדלות של המעשה הוא מצד מה שמתבייש, ר”ל שאין גדלותו מצד עצם מה שמעשה דע”ז אמרי’ מעשה כעושה, אבל בצירוף מה שמתבייש נעשה יותר מן העושה].

ויתכן שזוהי כונת השל”ה שכתב [תורה שבכתב, הקדמה], הכלל העולה צריך לעסוק בתורה לשמה דהיינו כמו שהוזכר בברכת ‘אהבה רבה’ ‘ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים’, דהיינו שיעסוק בתורה על מנת כל מה שיהיה אפשר לו לקיים יקיים ומה שאי אפשר לו ואפשר לחבירו אז ילמוד אותו ויזרזנו ויעזרנו לקיים עכ”ל.

עוד יש לעורר ע”פ מ”ש הרמב”ן דברים כ”ז, כ”ו, וז”ל, אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש”י, ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים אסתר ט כז, והנה הוא חרם המורדים והכופרים, ובירושלמי בסוטה פ”ז ה”ד ראיתי, אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור [עכ”ל הירושלמי], ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו, ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו, ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים יד יד שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו’ לעיל ד מד, וכן נוהגין, ע”כ לשון הרמב”ן.

והנה ע”פ מ”ש בשם הירושלמי תו חזינן שלשון לקיים התורה היינו לעשות את האחרים.

ומאידך גם את פי’ הרמב”ן גופיה שייך לפרש גם כאן.

[וצל”ע בשאר המפרשים שם עוד, ולכאורה הרבה ממה שפי’ שם המפרשים יוכל להתפרש גם כאן בענינינו].

ועיין בשו”ת משיב דבר להנצי”ב מוולוז’ין זצ”ל ח”ב סימן קד, שכתב על פי הגמ’ בשבת י’ א’ לפרש נוסח זה, ד”לשמור” היינו משנה השנוי מכבר וכדאיתא בקידושין ל”ז אשר תשמרון זו משנה ובתו”כ אי’ הכי הרבה פעמים, “ולעשות” היינו חידושי תורה כלשון גמ’ הנ”ל תורתו מתי נעשית, ובשאלתות דר’ אחאי סי’ נ”א הביא הנוסח מתי למדה ומתי לימדה הרי שהלימוד דנקרא תורתו דהיינו חידושי תורה בפ”ע ואח”כ לאחרים מיקרי עשיה עכ”ד, ולפ”ד לקיים היינו מצוות, ואדרבה לשמור ולעשות היינו ללמוד את התורה.

ויעויין בפי’ הרוקח על התפילה [יז – עמ’ פ”ב] מ”ש דיש ח’ לשונות כאן, וז”ל, למה ח’, לפי שהתורה ניתנה בח’ דברים ד’ בכלל וד’ בפרט, לכך אנו אומרים בברכת התורה ח’ דברים, ותן בלבנו להבין א; ולהשכיל ב; לשמוע ג; ללמוד ד; וללמד ה; לשמור ו; ולעשות ז; ולקיים ח, וכן ח’ עדותיך בתמניא אפי וסימנך בד”ה מנצפ”ך סימן אחר פר”ץ בן דמה וכן ח’ העדות מלאים בחמשה חומשי תורה ע”כ.

הרי שיש ענין דוקא בח’ דברים, וע”ש עוד באורך, וע”ש עוד סי’ מ’ עמ’ רס”ח.

ושם סי’ מ”א ביאר עוד לשונות הללו ורק אזכיר מתוך דבריו שם מ”ש וז”ל, לשמור כל התורה, ולעשות אותה, ולקיים מצוותיה עכ”ל, ועדיין לא זכיתי להבין החילוק לפי דבריו, וה’ יאיר עיני { וע”ע מה שכתב לבאר תיבות אלו בס’ משנה שכיר (טייכטל), מועדים, שבת, הקיום האמתי וכו’, ד”ה ביאור התפילה.

}.