טלטול בשבת

הנה בדיני יציאה לרה”ר מפורש הדין בגמ’ שבת ס ע”א ואילך ושו”ע או”ח סי’ שא סכ”ד סכ”ה ואילך דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה וקמיע מומחה הגדרתו שריפא ושנה ושילש וכמבוארים פרטי הדינים בשו”ע שם, ולכן מאחר שבזמנינו אינו מצוי כ”כ קמיע מומחה כזה לכן בד”כ יהיה הדין שאסור לצאת בו לרה”ר, והנידון בזה הוא בדרך מלבוש כמבואר במשנ”ב סקפ”ח, ובכל אופן שאסור לצאת בקמיע מחמת שאינו מן המומחה אין נפק”מ אם מאמין בקמיע או שאינו מאמין בו.

ולענין אם העשבים מותרים או אסורים בטלטול בשבת הנה עשבים (כגון חתיכת ערבה מהושענא של צדיק) בד”כ אינם ראויים לשימוש כלל, ולגבי אבנים מבואר בכ”מ (בסי’ שח סכ”ג ובסי’ שג משנ”ב סקע”ג, ועי’ בדיני הטמנה סי’ רנט ס”ב, ועוד) דיש חילוק אם ייחדם לשעה או ייחדם לעולם, ולכן בניד”ד אם מאמין בזה וייחדם לשימוש עולמית (דהיינו עד שיתכלה ויצא מכלל שימוש) לשמירה הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר כיון שאין איסור להשתמש בו בביתו, אולם אם בעל העשב אינו מאמין בשמירה זו והקצה אותו מדעתו הרי הוא כשאר עצים ואבנים דלא חזו למידי.

ולא נכנסתי בזה אם ראוי להתרפא בדבר מצוה או לא, וידוע מה שדנו האחרונים אם מותר להתרפאות במזוזה כשאינה קבועה במקומה או כשאינה משמשת למצוה (ודעת הרא”ש בסוף הל’ מזוזה שזה הטעם שאסור למסור מזוזה לגוי משום שמשתמש רק לשמירה ולא למצוה והובא בבאר שבע סי’ לו ובפת”ש), ועי’ שבט הלוי ח”ב סי’ קמט ח”ט סי’ רכא ואג”מ יו”ד ח”ב סי’ קמא ענף ג ומס’ מזוזה להגרח”ק עמ’ ק, ודון מינה ואוקי באתרה.

לענין מטבע אם הוא מוקצה או לא, עי’ בסי’ שא סל”ב סל”ג ובמשנ”ב ושעה”צ שם, ותמצית הדברים דדעת הגר”א ועוד פוסקים שאם צרר את המטבע בסדינו לצורך הסדין וגם הוא מטבע ממין מנוקב (עי”ש סקקכ”א) אז אין המטבע מוקצה כלל אף אם רק צריך לסדין שהוא צרור בו, ואם רק צרר את המטבע בסדין ואינו מין מטבע המנוקב (וה”ה שגם לא ניקבו בעצמו) לדעת הגר”א אינו מפקיע מהמטבע מוקצה אף אם המטבע משמש את הסדין, ודעת המג”א דגם באופן שהמטבע מנוקבת וצרורה בסדינו יש על זה עדיין קצת שם מוקצה, ואסור בטלטול אלא לצורך גדול כגון בחשש גניבה.

ולעיל סכ”ח נזכר דינא דיוצאין בסלע שעל הצינית, ושם לא נזכר שהמטבע מנוקב, והטעם אולי משום ששם יש שימוש ברור במטבע כשאינו מנוקב, לכן אינו נחשב מוקצה למרות שאינו מנוקב, משא”כ בניד”ד אפי’ בפורפת יש לומר דאינו שימוש חשוב דיו לבטל את ייעוד המטבע אלא אם כן הוא מנוקב (כמ”ש השעה”צ שם בשם הגר”א).

ואם נאמר כטעם זה נמצא דבמטבע של צדיק שביטלו משימושו וייחדו לעולם לשימוש של היתר אולי אין דין זה, ועדיין יש מקום לדון לאסור משום מראית העין או משום שבטלה דעתו לייחד וצ”ע.

והנה במג”א הנ”ל בסי’ שא סקמ”ה נזכרו ג’ אופני היתר לצאת במטבע, הא’ שניקבה בעצמו לתלותה בצואר בתו, והב’ שמשמש לבגד ובטל לבגד וייחדו לבגד, והג’ היינו במקום צורך גדול מאוד דחשש גזילה או סכנה עי”ש ובמשנ”ב ובבה”ל שם סל”ב.

והנה האופן השלישי הנ”ל אינו שייך כאן כלל, והאופנים האחרים ג”כ לכאורה אינם שייכים כאן, דהאופן הראשון מיירי שעשה מעשה כדי להעבירו לשימוש של היתר, וכאן מיירי בניד”ד במטבע שלא עשה בו מעשה כלל, והאופן השני ג”כ אינו שייך כאן שהרי בניד”ד אינו בטל לבגד אלא עומד בפני עצמו.

אולם בשעה”צ סקקמ”ז נראה דנקט בדעת המג”א דסגי בייחוד לשימוש, שאחר שהביא דברי הט”ז דמקל בטבעת נקובה במינה כ’ דהמג”א מצריך שייחד לשימוש לצואר בתו ולא הזכיר מש”כ המג”א דבעי’ שינקבנה וכמו שהביא השעה”צ גופא לעיל דברי המג”א הללו בסקקמ”ה, ואולי סבר דאינו מצריך מעשה אלא סגי בייחוד, וכן מבואר לגבי אבנים בסי’ שח סכ”ב דסגי בייחוד לעולם ולא בעי’ מעשה, ועי’ בסוגי’ דצאו וחשבו ובדברי הפוסקים סי’ שח ס”כ, וסובר המשנ”ב דה”ה בכלי שמלאכתו לאיסור סגי שמייחדו להיתר, אבל במג”א כאן אין הכרח לזה וכמשנ”ת.

אולם במג”א לקמן סי’ שג סקי”ח כתב להדיא לגבי פורפת (שהוא מקור הדין דהמג”א בסי’ שא הנ”ל) דהמעשה מבטל המוקצה, וכתבו המג”א בקיצור נמרץ, והביאו המשנ”ב שם סקע”ה ומבואר שם בשו”ע סכ”ב דלא מהני ייחוד ועי’ עוד בשעה”צ ס”ק סב בשם הלבושי שרד, וא”כ צע”ק שקיצר השעה”צ בסי’ שא שם בהביאו דברי המג”א דמהני ייחוד, דהמג”א הרי מיירי במעשה או בבטלו לבגד דהשתא מתבאר בדברי בסי’ שג דזה גופא ג”כ מחמת מעשה.

ומ”מ בייחוד לשבת אחת גם להמשנ”ב אינו מועיל כמבואר בסי’ שג בשו”ע, אבל בייחוד לעולם כ’ המשנ”ב שם סקע”ד בשם התוספת שבת שם סקמ”ז וחי’ רע”א דמהני כמו דמהני באבנים ייחוד לעולם עי”ש סקע”ג, ומ”מ עדיין אינו מיישב למה כ’ השעה”צ בסי’ שא סקקמ”ז דלהמג”א מהני ייחוד דאפי’ אם מיירי יחוד לעולם אינו מפורש בדברי המג”א שם.

ויעוי’ בשעה”צ בסי’ שא ס”ק קמה שכתב דאפשר דגם הגר”א מודה דההיתר בנקובין הוא רק בעשה מעשה לנקבו כמ”ש המג”א, ומש”כ המשנ”ב בסקקכ”א דהיתר נקובין הוא גם במטבע ממין מטבע נקוב אינו לדעת הגר”א וכמו שציין שוב שם השעה”צ שזהו לדעת הט”ז ולא לדעת המג”א ושדעת הגר”א כתב מתחילה עכ”ד, וא”כ לא היתה בכונתו להכריע כן בסקקכ”א בדעת הגר”א כן אע”פ שבהמשך הס”ק הביא דברי הגר”א.

ולפי הנ”ל בשם התוס’ שבת ורע”א לכאורה יוצא דגם בנקובין צריך לנקיבה רק באופן שייחדו לשבת אחת, אבל באופן שייחדו לעולם א”צ גם הנקב, וצריך לדחוק לומר דמיירי בנקב שאינו מעכב שימוש המטבע לסחורה אלא רק מוסיף בו שימוש לתלותו בצואר בתו ובזה סגי שעשה ייחוד לשבת א’ על ידי מעשה, כך היה מקום לומר.

ומיהו המעי’ בהמג”א בסי’ שא שם יראה דב’ הטעמים להתיר שלא במקום סכנה או הפסד הוא במעשה בצירוף עוד סברא, דבטעם אחד יש מעשה וגם בטל לבגד והיינו טעמא דפורפת, וטעם שני היינו במעשה של נקבה לתלותו בצואר בתו, ויש מקום לומר דבנקבה לתלותו בצואר בתו מהני אע”פ שלא בטל לבגד משום שקלקלו מלשמש כמטבע, ובזה מדוייק מש”כ המג”א בסי’ שט שם בטעם ההיתר דפורפת שהוא בטל לבגד.

אולם א”א לומר כן להלכה מג’ טעמי, הא’ דבסי’ שג שם כ’ המג”א דשינוי המעשה מתיר, ומבואר דזה לבד מתיר, והב’ דאם נקב מקלקלו משימוש מטבע ומכינו לשימוש תכשיט א”כ מאי ס”ד לאסור, והג’ דהתוספת שבת ורע”א ומשנ”ב מקילין בייחוד לעולם, הלכך לא שבקי’ הספק בדעת רבינו המג”א מקמיה פשיטותא דכל הנך רבוותא, ולכך בניד”ד אם מאמין בסגולה וייחד המטבע לעולם לסגולה אין בזה איסור מוקצה ואם לא ייחד לעולם ולא עשה מעשה יש בזה איסור מוקצה.

אולם החזו”א סי’ מב סקי”ג כתב דדינא דמטבע דפורפת הוא דוקא כשמחובר לבגד ובטל לבגד ולא מחמת מעשה, ובאמת כמשנ”ת שיש לשון כזו במג”א שטעם ההיתר בפורפת הוא משום שבטל לבגד, אע”פ שיש גם לשונות סותרים במג”א וכמשנ”ת.

וצ”ע דבניקבה מבואר בכמה פוסקים בסי’ שא דמהני מעשה אפי’ אם נאמר דבעי’ שהוא עצמו ינקב כדעת המג”א וכמו שחכך השעה”צ לומר גם בדעת הגר”א וכמשנ”ת שדחוק לומר דעשה באופן שנפסל להיות מטבע דא”כ מאי למימרא.

ובדוחק אולי יש לומר דלעולם יפרש החזו”א דמיירי באופן שנפסל להיות מטבע רק דס”ד שעומד לתקנו.

או אולי יש לומר דלעולם לא מיירי שניקב באופן שנפסל להיות מטבע אלא שעשה בו נקב באופן שניכר השימוש במטבע עצמו שעומד לתכשיט ואז מעשה שמוכיח בכלי שהוא מיוחד להיתר מהני דלא גרע מכלי שמלאכתו לאיסור כשעיקר שימושו להיתר דאינו מוקצה ואפי’ מוקצה לאיסור ולהיתר קי”ל שאינו מוקצה.

ועוצ”ע להחזו”א מדין סלע שעל הצינית ואולי גם בזה סובר שבטל לגופו מע”ש.

עכ”פ בתשלום הדברים להמשנ”ב וכמה אחרונים (תוס’ שבת ורע”א וכן הלבושי שרד שהביא שעה”צ סי’ שג שם חולק עכ”פ על חלק מדברי החזו”א וגם המג”א בסי’ שג דמעשה מועיל הוא דלא כהחזו”א עכ”פ במקצת) מהני ייחוד לעולם במטבע ולכאורה כך פשטות הפוסקים (הט”ז והגר”א ועוד ופמ”ג בדעת הט”ז) לגבי מטבע מנוקבת, ואילו החזו”א מחמיר בזה, ובמג”א יש לכאורה סתירות בזה ושייך לפרש דבריו בסי’ שא כהחזו”א לפמשנ”ת, (ולענין מטבע מנוקבת צ”ל דלא תקשי על החזו”א על דרך שנתבאר אבל מתרץ רק המג”א ומי שיסבור כמותו שהניקוב נעשה למטרת תכשיט ולא כהדעות שהביא המשנ”ב וסתם כמותם שהמטבע הוא ממין מנוקב דבזה לא שייך לתרץ מה שתירצתי לעיל דברי המג”א לדעת החזו”א).

ולפמשנ”ת הסומך על המקילין בזה לא הפסיד.

לכאורה היה צריך להיות הדין שמותר כיון שהוא כלי שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו מחמה לצל לצורך הכלי כמבואר בריש סי’ שח, אולם לקושטא דמילתא אינו פשוט כלל דהנה במשנ”ב שם מבואר דההיתר הוא כשצריך לכלי לצורך שבת, וממילא אינו ברור שהיתר מחמה לצל הוא כשיודע שלא יצטרך כלל את הכלים בשבת.

וכן מצינו בסוגי’ דמשילין ברפ”ה דביצה דמבואר דבשבת אין היתר להשיל פירות דרך ארובה אף שביו”ט הותר, ואילו דרך חלונות אף ביו”ט אסור, וכ”ז הוא אכן כשאינו צריך להשתמש בפירות אלו בשבת אבל אם צריך מותר כמ”ש המשנ”ב סי’ שלח סקכ”ה בשם הפמ”ג, ולכאורה בבגדים אלו כל שיודע שאינם נצרכים לשבת אין היתר.

אם כי יש לדון דשמא שם להשיל דרך ארובה או להוריד מהגג דרך חלונות הוא טירחא יותר מלהכניס מהחצר או המרפסת לבית באותה הקומה.

ויעוי’ בשו”ע סוף הלכות עירובי תחומין ובמשנ”ב שם דמבואר דלא התירו לטלטל פת לצורך עירוב של מחר ביו”ט הסמוכה לשבת אלא היכא שלא מוכחא מילתא שאינו עושה לצורך שבת כגון שכבר היה פת מאתמול וכל פרטי הדינים שנתבארו שם, וכה”ג מצינו לענין שינה בשבת שהתיר המשנ”ב רק כשאין אומר שהוא לצורך מוצ”ש, ויש לציין לדברי המשנ”ב לגבי סייר נכסיה בשבת, גם לתשובתי אחרת לגבי לימוד למבחן במוצ”ש וכן לתשובתי לגבי ניעור יין בשבת ובמ”מ המרובים שהבאתי שם.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ רמד סקמ”ג דאפי’ טלטול בעלמא אסור כשהוא לצורך חול כמ”ש הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצ”ש ומחמת זה רצה לאסור שם אף רדיית הפת, ועדיין יש מקום לדחות דרדיית פת היא חכמה כמ”ש בגמ’ בר”ה וכן הבאת יין דרך רה”ר יש בו טירחא יותר מהכנסה מהמרפסת לבית.

אולם בסוגי’ דמפנין בשבת קכח משמע דפינוי דבר מחדר לחדר הוא בכלל טירחא.

והיה מקום לטעון דמאחר שטרוד חשיב צורך שבת כדי להצילו מטירדתו אולם בסוגיות דמצילין מפני הדליקה ומפני שבירת החבית לא מצינו דהותר לצורך טירדא אלא רק לצורך שבת או לצורך בהול על מתו אבל בבהול על ממונו לא הותר אלא סעודה דלצורך שבת.

ולפי כל הנ”ל לכאורה שאין היתר בזה.

ולענין לכסות עי’ בשו”ע סי’ שלח שם.

וגם דברי הגרשז”א שהבאתי בתשובות הנ”ל לכאורה לא שייכא באופן שעושה עסק ומקדיש זמן לצורך דבר שאינו לצורך שבת.

השלמה לתשובה על הכנסת בגדים מפני הגשמים

יש לציין עוד לדברי הרמ”א בס”ס שלג דאסור לפנות יין מן העגלה בשבת, וחזי’ מזה דאיסור פינוי הוא לא רק כשצריך למקום הדבר כהמקרה דמפנין, דגם כשצריך להדבר הוא בכלל איסור זה, ומ”מ אינו בהכרח מיירי בכל האופנים ברמ”א ומשנ”ב שם באופן שאין לו גם רווח מפינוי העגלה.

ויש להעיר דבריש סי’ שלד מבואר דמותר לפנות מפני השריפה בחצר שעדיין לא באת לשם השריפה, ולמה שם אין דין פינוי ואולי באיבוד מוחלט הקילו משום פסידא עי’ במשנ”ב סי’ רנד הנ”ל לגבי רדיית הפת, דאם אין פתרון ע”י עכו”ם וכיו”ב לכאורה יוצא דלכו”ע מותר.

אבל אין ליישב דיש היתר בשריפה מכיון שאינו צריך את מקום הפינוי דבאופן שמעביר ממקום למקום לא עדיף מהעברת יין דאסר במשנ”ב סי’ רנד הנ”ל.

והנה כל התשובה לענין הכנסת בגדים מפני הגשם אינה אלא כשאין נזק גמור אבל כשיש נזק גמור (ואולי בכלל זה גם טלית צמר באופן שאם תישאר בגשם עלולה לצאת מכלל שימוש), מבואר בשו”ע סי’ שלד סי”ט דכל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר להציל ממים ומשאר דברים המאבדים, והטעם משום פסידא וכמשנ”ת, ותדע דמשום פסידא יש פוסקים שהתירו אפי’ מוקצה כמבואר שם בס”ב, ובאופן כזה יכול להציל דרך מלבוש כמבואר שם ס”ח, ובניד”ד מכיון שמוציא לביתו ולא לחצר אחרת יש סוברים שא”צ דרך מלבוש כמבואר שם בסי”א ובמשנ”ב שם משמע שנוטה להקל בזה משום שהוא פלוגתא בדרבנן (וצע”ק דכאן לכאורה רוב הראשונים מחמירים בזה שהם טור והר”ן בשם הרמב”ן ודלא כבעל התרומה שמקל בזה, וגם לכאורה לפי סתימת הסוגיות קצת משמע דלא שנא, ורק בפלוגתא שקולה בדרבנן אזלי’ בתר המקל כמ”ש בע”ז ז, ונראה שהמשנ”ב צירף כאן גם שהוא שעת דחק גדול וצורך גדול ומקום פסידא בדרבנן, ועדיין צ”ע דאין לסמוך במקום פסידא על שיטה שלא נפסקה להלכה כמבואר בהקדמת הרמ”א לתורת חטאת, אולם יעוי’ ברמ”א סי’ שלה סוף ס”א דמשמע שסובר בשם מהרא”י כבעל התרומה הנ”ל ועי”ש במשנ”ב מה שציין בשם האחרונים בזה).