טהרה

​איסורא משמע דלהלכה אין בזה, ומאידך זהירות אפשר שיש בזה שלא יבוא בטעות לידי טומאה, אבל כל עוד שידוע לכהן שעדיין הגורם לספק (כגון שעדיין לא השוו ביניהם הצדדים אם זהו המעכב בינתיים את הכנסת המת לבית בפועל) לא נפתר אין צריך להזהר.

מקורות:​

הנה מתחילה היה נראה ולדון בזה מטעם ספק (ולהלן יתבאר עוד אם יש לדון כאן בתורת איסור ספק או בתורת איסור ודאי מטעם ספק) וממילא אם יש בבית כזה איסור אפי’ דרבנן וכ”ש דאורייתא היה אסור לכהן להיכנס לשני הבתים, דהרי מבואר בר”ן בערבי פסחים גבי ד’ כוסות דבספק דרבנן שיש ספק בין ב’ איסורים שקולים אזלי’ לחומרא בתרווייהו (ולא דמי למש”כ הר”ן בפ”ק דמגילה לגבי ספק מוקפין דשם י”ד היא עיקר הפורים לרוב העולם, וט”ו הוא כעין הוצאה מחזקתו, וגם אפשר דמצרף הירושלמי דהכל יוצאין בי”ד, משא”כ כאן שבשניהם הוא ספק שקול).

אבל מ”מ משמע בפת”ש יו”ד סי’ שעא סק”ח בשם המהרי”ט שנקט בח”א סי’ צו דטעם מנהג זה של בית שעתיד המת להכנס בו אינו מדינא, אלא זהירות שנכון להזהר, שמא לא יצא הכהן עד שיכנס המת וייטמא, וכיון שמת לפנינו ועשוי להכנס מסתבר שגם בזה אין איסור אבל להזהר גם בזה נכון להזהר לפי הענין, כיון שבכל רגע יש חשש שמא ייכנס.

ואמנם יש סוברים דיש כאן צד איסור גמור מדינא דסוף טומאה לצאת, והוא דעת מוהר”ם המובא בתה”ד ח”ב סי’ כד לפי מה שנתבאר שם ובתשובת רע”א דלהלן, וכן עי”ש בש”ך סוף סק”ח וכן עוד שם בסק”ט בשם הדברי חמודות הל’ טומאה סקכ”ו.

אמנם בהעמק שאלה דלהלן כ’ שאין דבריו בסק”ח מוכרחין, ולכן יש לצרף דעות שאין דינא דסוף טומאה לצאת בבית שאין במת בתוכו, שכך הכרעת החכ”צ סי’ קג ודגמ”ר שם ועה”ש סעי’ יג יד, וכן דעת הגר”א על השו”ע שם ובאליה רבה להגר”א רפי”א דאהלות (וכמ”ש בהקדמת המשנ”ב שהגר”א אורו של עולם וכדאי להכריע הדבר), וגם בתה”ד כתב שבגבולינו לא נהגו להחמיר בזה ובהמשך התשובה כתב דאין להפליג דברי רבנן קשישי שאסרו אבל המחרימין לשנות מנהג המקל נמי לאו שפיר דמי, וגם הרמ”א שם כתב דהמקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר, ולפי מה שביארו הגר”א משמע שסבר הרמ”א דמדינא שרי ורק מצד המנהג יש לחשוש במקום שמחמירין וכעין הכרעת התה”ד.

הלכך עיקר הדין דאיסור זה אינו מדינא, ובפרט בניד”ד אם נימא דיש כאן ספק ברמה מסויימת (ולהלן יתבאר עוד אם האיסור כאן הוא איסור ספק או איסור ודאי מכח ספק וגם יתבאר להלן דרגת הספק לדינא לאור דברי הר”ן דלעיל בד’ כוסות) יש לצרף מה שעכ”פ אין בזה איסור דאורייתא דדעת רש”י בביצה י ע”א וחולין קכה ע”ב כתב דדינא דסוף טומאה לצאת הוא דרבנן, ואמנם רש”י סתר עצמו שם בדף לח ע”א אבל יש שנקטו דלהלכה הוא דרבנן (ראה ש”ך סי’ שעב סק”ב ובית מאיר שם ס”ב, ומאידך עי’ לבוש סי’ שעא ס”ג וחכ”א כלל קנט ס”ח).

וכן יש לצרף דעת הר”ש מאיורא המובא בב”י סי’ שעא דדינא דסוף טומאה לצאת לא נאמר לגבי כהן, והמעיין במסקנת תה”ד שם יראה דגם התה”ד לא ברירא ליה דכהן מוזהר על סוף טומאה לצאת אלא שלא רצה לפקפק על מנהג שנהגו ע”פ רבנן קשישאי במקום שנהגו, (וראה בהעמק שאלה סי’ קג סק”ז שנקט דלכך השמיטו הבה”ג והשאילתות דין זה וכ”כ בשו”ת רשב”ש בדעת רש”י וחדא לישנא בר”ש דאין נוהג דין זה בכהן).

וכעי”ז ראיתי בשם הגריש”א (ציוני הלכה עמ’ קנב קנד) דאף שהש”ך החמיר בסוף טומאה לצאת בבית שבחצר שהמת יכנס שם מ”מ האחרונים חלקו עליו ושיש להקל בצירוף הדעות דדינא דסוף טומאה לצאת לא נאמרו לענין איסור טומאת כהנים.

וממילא גם אם נצטרך לחשוש לשי’ מוהר”ם ודברי חמודות והש”ך וסייעתם שהחמירו בזה מטעם ספק, מ”מ כאן שיש עוד ספק לאיזה בית ייכנס (ולהלן יתבאר עוד אם נחשב הדבר כספק דינא או לא), א”כ בספק ספק ספקא אינו ברור שהחמיר הר”ן.

ובתשובה אחרת כתבתי דבחשבון דברי התוס’ ר”ה לג ע”ב לכאורה יוצא שלא נאמר כלל הנ”ל של הר”ן בס”ס (וגם בר”ן במגילה לענין פורים אם נימא דמצרף הירושלמי הנ”ל מצד ס”ס מובן למה אין כאן סתירה בדבריו וקיצרתי וק”ל).

וא”צ לבוא בזה לצרף עוד דעת הראב”ד שאין טומאת כהנים האידנא כיון שכולם טמאי מתים, שכן דבריו לא נפסקו להלכה, וכן לא קבלו לצרף דברי המג”א בסי’ רא דכהנים האידנא ספק עי”ש א”צ לצרף, דבלאו הכי יש כמה צירופים וכנ”ל, ועיקר התשובה נסמכת על מה דעיקר הדעה להלכה היא שלא להחמיר בזה וכמבואר בכמה אחרונים שציינתי לעיל.

והשתא נבוא לגוף הנידון הנ”ל אם יש להחשיב כאן כספק ולומר דקיל יותר מסתם בית צידוק הדין שדנו בו הפוסקים, שלא הסכימו כל הפוסקים להתיר את בית צידוק הדין גרידא כמשנ”ת על אף דעיקר סוגיין דעלמא להתיר בית צידוק הדין וכנ”ל, ונפק”מ דגם במי שרוצה לחשוש לשיטות עדיין יש לדון אם יש סמך להקל יותר בניד”ד כמו שהצעתי צד לעיל דיש כאן צד של ספק נוסף למשוייה ספק ספק ספקא, כיון שכאן גם אינו ברור לאיזה בית יכניסוהו.

דהנה העירוני מדברי מו”ז הרע”א בביצה י ע”א דכשיש כמה פתחים בבית הטומאה בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ומכח זה רצה החכם המעורר לטעון דגם באופן שיש ב’ בתי צידוק הדין שיש ספק היכן יכנס לדעת מוהר”ם המובא בתה”ד דסוף טומאה לצאת הוא גם במקום שהמת עדיין לא שם דמכח הרע”א הנ”ל כל מקום המסופק יהיה בכלל ודאי איסור הבא מחמת ספק במציאות אליבא דמהר”ם שבתה”ד וש”ך וסייעתם.

אולם לדידי דברי החכם המעורר אינם פשוטים לדינא דהנה זה פשוט שבית שאין למת קשר אליו אינו בכלל ספק זה למרות שעדיין אין ידוע מה יקרה עם המת בעתיד ואלו הרפתקי יעדון עליה ואולי יכנס לשם, וזה פשוט וא”צ לפנים, ודברי הרע”א נאמרו על מת בבית שצריך להתפנות משם דבזה כל הפתחים תפוסים לו מאחר שיציאתו היא מוכרחת דרך אחד מן הפתחים הללו, ועיקר הנידון בתה”ד שם הוא על שערי העיר ושער בית הקברות, שבזה המת צריך לעבור שם כדי להקבר, אבל כל מקום שתלוי בדעת בני אדם אם להכניסו או לא עדיין יש מקום לדון בדבר אם עצם מה שיש צד להכניסו לשם כבר הופך המקום למקום שספק סוף טומאה לצאת משם.

ולהנ”ל היה מקום לבאר למה עיקר דברי הש”ך בסק”ח מיירו לענין דינא דסוף טומאה לצאת דמחמיר גם מבית לבית, ואילו בסק”ט דן מהתה”ד לגבי בית צידוק הדין להקל יותר, [ועיקרי הדברים הם מתה”ד אף דהתה”ד לא הכריע לגמרי כהמחמירים בשערי העיר], וצריך ביאור מאי שנא בין זה לזה.

ולהנ”ל היה מקום לבאר דמאחר ואין מהכרח המת להכניסו אינו ברור שהוא בכלל זה, וממילא גם להסוברים שגם בית צידוק הדין הוא בכלל זה (עי’ בדברי חמודות שהביא שם בסק”ט) עדיין יש מקום לומר דלענין להחשיב הספק כודאי אין כאן ספק.

אולם הש”ך גופיה בסק”ט כתב בשם התה”ד בטעם מה שהיקל בבית של צידוק הדין יותר משום דאדרבה אותו הפתח וכו’ ואין טעמו מחמת חילוק הנ”ל (דא”כ היה מקל גם באופן דמיירי ביה הדברי חמודות).

וביאור האמיתי בחילוקם של התה”ד והש”ך יתבאר בסמוך.

ובגוף החילוק שכתבתי בדין סוף טומאה לצאת בבית שני לחלק בין מקום שודאי יעבור שם המת לבין מקום שלא ודאי יעבור שם המת שמחתי שכן מצאתי בתפא”י בועז רפי”א דאהלות.

ומתחילה דן שם התפא”י לדעת המחמירים שהביא הרמ”א דאפשר שהם מחמירים בכל גוני גם אם לא בודאי יעבור שם.

(ובמאמר המוסגר אציין דלפו”ר היה נדמה דמה שציין התפא”י בסוף דבריו “רבינו אליהו” קאי על כל הס”ק, וממילא לכאורה כך היה צריך לצאת דהמחמירים ברמ”א יחמירו גם באופן שלא ודאי יעבור שם, דהרי הגר”א חולק על המחמירים ברמ”א שם, ועם כל זה סובר הגר”א דבמקום שצריך לצאת דוקא דרך שם יש להחמיר שהרי כ”ז נזכר בתחילת דברי התפא”י קודם שציין “רבינו אליהו”, אולם המעיין בא”ר להגר”א על המשנה שם יראה שאין מדבריו שום רמז להחמיר במקום שודאי יצא דרך שם, והרב בעל בועז אדעתיה דנפשיה קאמר, ורק סוף דבריו דמכאן מוכח דלא כהמחמירים שברמ”א הביא בשם הגר”א, וכל שאר החילוק בין מוכרח לצאת משם לבין אין מוכרח לצאת משם לא בהכרח כתב כן בדעת הגר”א וכ”ש שלא בשם הגר”א, רק דלכאורה היה צ”ע דאכתי לפי חשבון זה היה צריך התפא”י לכתוב חילוקו אחר שסיים להביא דברי הגר”א בתוך שבא לברר שי’ המחמירים ברמ”א ועכ”פ בין דברי הגר”א לבין דברי המחמירים, אבל באמת קושי’ דמעיקרא ליתא, דהתפא”י רק חידש דכל דין זה שסדק מחלק בין הבית דלא נימא סוף טומאה לצאת לענין החלק החיצוני כל דין זה הוא רק בסדק שיש בו שיעור סדק גמור המועיל לענין זה כמבואר שם, דבלא שיעור סדק המועיל אמרי’ דכיון שודאי יצא דרך שם לא חשבי’ ליה לסדק כסדק חשוב, וזה חידושו אליבא דהמקילים בסוף טומאה לצאת בבית שני דמ”מ לשוויי כבית שני בעי’ סדק חשוב [וזה קצת רמז לחילוק שהצעתי כשדיברתי עם כת”ר דשמא דין זה של סוטל”צ גזרו רק באופן שהמקום הוא נראה כאחד ולא תלו זה בדיני אוהל המת גמור, ומ”מ מוהר”ם בתה”ד וסייעתו ודאי לא סברו כן], אבל הנידון האחרון שם בדעת המחמירים ברמ”א הוא נידון אחר באופן שיש שיעור סדק וכן בית אחר לגמרי דבזה המקילים לא יחמירו כלל, אבל קאמר דגם להמחמירים יש לדון דשמא לא יחמירו כשאפשר לעבור דרך פתח אחר וכמו שיתבאר).

והנה גם התפא”י שרצה לטעון בסלקא דעתך בדעת המחמירים ברמ”א שמחמירים אפי’ באפשר להוציאו דרך שער אחר היינו עכ”פ כיון שמורגל להוציאו דרך שער זה, אבל בספק לא מיירי כלל, ואולי גם לפי הסלקא דעתך מסכים לחילוק דלעיל שכתבתי גם בדעת היש מחמירים דבספק אין כאן שאלה ואפי’ קיל יותר ממה שכתבתי כיון דלפי מה שכתבתי יש כאן ספק איסורא ולהתפא”י אין איסורא כלל.

ולמסקנתו כתב התפא”י דיש לחלק דלענין שתתפשט הטומאה למעבר למשקוף הדלת אז גם אם הדלת נעול אם חישב להוציא משם מתפשטת הטומאה שם, אבל בניד”ד בבית אחר לגמרי גם המחמירים הללו לא יחמירו אלא רק באין מקום אחר להוליכו לקברות אלא דרך כאן.

וממה שנקט חילוק בין פתוח סתום תחת אוהל אחד לבין פתח באוהל אחר דפתח באוהל אחר הוא רק בשא”א כלל ש”מ שלא זו בלבד שלא החמיר בפתח של צידוק הדין שאין המת מוכרח לעבור שם (והוא כעין מ”ש התה”ד הנ”ל להקל בבית צידוק הדין יותר משערי העיר), אלא אפי’ בשער העיר ג”כ לא החמיר אם יש כמה שערים לעבור שם.

והנה גוף דברי התה”ד להקל יותר בבית צידוק הדין משערי העיר הובאו גם בש”ך סק”ט והטעם המובא שם בשם התה”ד “דאדרבה אותו הפתח בא לטמא את האהל”, פירוש שהמת נכנס בפתח זה קודם שנכנס לבית ומפתח זה נכנס לבית וא”כ אין סברא שיטמא הפתח מחמת הבית, ומכח זה החמיר בשם הדברי חמודות כשיש לבית צידוק הדין ב’ פתחים.

ועל סברא הנ”ל מסיים בתה”ד בפנים שם (וזה לא הובא בש”ך) דאין למדין ק”ו מהלכה, ר”ל דמצד הסברא היה מקום לומר דכ”ש כשעיקר הפתח הוא המכניס את הטומאה יטמא.

והצד שהיה מטמא אע”ג שאינו מוכרח להכנס שם הוא משום שרגיל בו ע”ד מש”כ התפא”י בועז שם בסלקא דעתך, אבל באינו רגיל בו משמע בתפא”י בועז שם שגם לפי הס”ד לא היה צד לומר כן.

ולמסקנתו נמי שנקט שאם יש פתח אחר אינו מטמא מדין סוף טומאה לצאת הוא רק בהך דינא של בית בפני עצמו ולא באותו הבית כשהוא סתום לפני הפתח, וממילא יש לטעון דגם סברת הרע”א שבספק הוצאה חשיב טומאת ודאי אפי’ להס”ד של התפא”י (שמסתמא כך סברו הדברי חמודות והש”ך) לא נאמרה באופן שאין כל אוהל מחובר.

וגוף ראיית התפא”י בועז ממתני’ פ”י מ”א טומאה תחת ארובה הבית טהור אף שדרך להוציא דרך בית, אולי יש לדחות לדעת המחמירים (הדברי חמודות והש”ך) דמיירי שרוצה להוציא דרך ארובה, אלא דמ”מ הוא דחוק למה לא נזכרו שמוציא דרך ארובה, דהרי המת בבית וכו’ לא מיירי שרוצה להוציא דרך הפתח המפורסם וכל כיו”ב ושמא דהתם מוכח מתוכו כבר שעדיין לא חישב כמבואר מסיפא וקצת דוחק.

אבל המהרי”ט שם מיקל לגמרי כל שאינו אוהל אחד, דמהרי”ט סובר דסוף טומאה לצאת נאמרה רק במקום שהמת והכהן באהל אחד ורק יש דלת סגורה ביניהם, ומבאר בזה סברא (בסוף התשובה שם) דכיון שעתידין להוציא המת דרך שם אותה הסתימה משוי ליה כפתוח, אבל כשיש ב’ אוהלים משמע שסובר שאינה נוהגת כלל מדינא אם לא מזהירות וכנ”ל.

עכ”פ מאחר דסוגיין דעלמא להקל בבית צידוק הדין כמשנ”ת ובפרט שיש עוד הרבה צירופים (וכמו שהורה הגרי”ש ג”כ להקל בבית צידוק הדין) א”כ כדאי התפא”י לסמוך עליו גם לפי הצד שנחשוש לשי’ מוהר”ם שבתה”ד (המחמירים ברמ”א) להקל עכ”פ בניד”ד.

ולא נראה דהספק שהקיל התפא”י הוא רק בספק של חסרון ידיעה ולא כשיש צדדים לכאן וצדדים לכאן אלא נראה שהתפא”י קאי על מתני’ דשם הספק הוא בכל גווני ונראה דבדכוותה נקט התפא”י דלא מהני ספק כזה לטמאות בניד”ד שאינו בית אחד.

ובניד”ד כל עוד שלא הושוו הצדדים ואם כך המציאות היא שמחמת כן מתעכבים מלהכניס גופת הנפטר אל מקום צידוק הדין, יש לצרף בזה צד נוסף שכ’ הרע”א בשו”ת תנינא סי’ יח שאם קובעים שאין מוציאין את המת עד חצי שעה אחר סיום התפילה לא מקרי סוף טומאה לצאת בניד”ד לענין זה, ויש מקום להעלות צד דגם באופן שעדיין לא יכניסוהו לאחד מן המקומות כיון שעדיין לא התיישבו ביניהם הצדדים הגורמים המעכבים את ההכנסה וממילא עדיין לא חשיב סוף טומאה לצאת, ובפשטות מיירי שם הרע”א גם להתה”ד שסבר שהוא משום סוף טומאה לצאת ולא רק בדעת המהרי”ט כדמשמע לכל מעיין שם, וכ”ש לדעת המהרי”ט שהזכיר מצד זהירות אם הכהן גופיה יתעדכן מיד מתי ישוו ביניהם ועכ”פ כשיודע שבחצי שעה הקרובה לא ישוו ביניהם יתכן ג”כ דאין הזהירות הזו נצרכת, וכעי”ז בשבו”י ח”ג סי’ צד שבמקום שאין מוציאין את המת קודם הכרזה יש להקל עד הכרזה מכח המהרי”ט, וכבר במהרי”ט גופיה שם כ”כ בשם אביו המבי”ט לענין שבת שאז אין מוציאין המת, וכן הביא ברע”א שם בשם שו”ת פרי הארץ לענין לילה (במקום שאין דרך להוציא בלילה), ומ”מ עי’ בגליון מהר”ש אייגר על השו”ע שם מש”כ בזה על קולת המהרי”ט בשם מטה יוסף דאין להקל כן אלא במקום שכבר נהגו להקל, אבל הפת”ש הביא המהרי”ט, וכך צריך לצאת כעי”ז דעת השבו”י ורע”א ופרי הארץ מלבד המבי”ט ומהרי”ט גופיה, ומלבד שהרבה הקילו לגמרי וכנ”ל כמה צדדים, וכ”ש בניד”ד שהוא ספק הבו דלא לוסיף עלה).
​

שאלת כמה שאלות על בארה של מרים, ואכתוב לבקשתו כמה הערות על סדר הדברים שכתב, ואוסיף בזה גם כמה עניינים ע”ד הרמז לפי השגת הדל.

א) ששאלת היכן בארה של מרים היום, עי’ בגמ’ שבת לה ע”א שהוא נצפה מראש הר הכרמל.

ובירושלמי פ”ט דכלאים אי’, כתי’ הנשקפה על פני הישימון אמר רבי חייא בריא כל מי שהוא עולה להר ישימון ומצא כמין כברה בים טביריא זו היא בורה של מרים, אמר רבי יוחנן שערונה רבנין והא היא מכוונא כל קביל תרעא מציעיא דכנישתא עתיקתא דסרונגין ע”כ.

ובויק”ר פר’ כב ד אי’ א”ר יוחנן בן נורי שערותא רבנן והוא מכוונא כל קביל תרעי מציעיא דכנישתא עתיקא דטבריא ע”כ.

והדעת נותנת דהנוסחא שבירושלמי היא הנוסחא הישנה חדא דהיאך נכנסה לכאן סרונגין שהיא שם עיר בא”י מדרום לטבריא כמ”ש בספר הישוב ח”א, אבל טבריא בויק”ר אפשר שנכנסה ע”י מעתיק שלא הבין תיבת סרונגין ולכך הכניס תיבת טבריא שנזכרה לעיל מינה שהיא בימה של טבריא, ועוד דר’ יוחנן בן נורי בויק”ר מאי שייך לכאן שהם מימרות אמוראים עד כאן, ובאמת גם בקה”ר פ”ה אי’ והיא מכוונת כל קבל תרעא מציעאה דכנישתא עתיקתא דסרונגיא.

אבל עי’ בעלי תמר על הירושלמי שם שביאר דסרונגין הכונה בהכנ”ס של בני סרונגיא שבטבריא, והביא לזה כמה השוואות, ובזה יישב דברי הויק”ר.

וכתב שם בשם הרד”ל על הויק”ר שם בזה”ל, שערוהו וכו’ וכן הודיע מקומו בסימנים הארי ז”ל כנזכר בקונטרס אמרי קודש להרח”ו ז”ל ע”כ (והיינו בטבריא).

ויש להוסיף דשם העיר היום הוא סרגוניא כמ”ש שם בדיבור שאח”כ בשם ספר הישוב הנ”ל, וא”כ י”ל דסרונגין הוא בני סרגוניא וכמו שפירש שם, וכן יש להוסיף דבזה מיושב מה שנזכר בירושלמי לעיל מינה שהיא בים של טבריא, וכ”ה במדרש של כלבו דלהלן.

ומ”מ עדיין יש מקום לומר דעיקר המאמר מקורו הוא בנוסחא אחת ונשתנית בויק”ר ובפרט שהלשון ר”י בן נורי נר’ ט”ס ובפרט דאפי’ לפי פירושו בירושל’ שם עדיין בי כנישתא עתיקתא סתמא דטבריא יש לומר דאינה בי כנישתא דסרונגין עתיקתא ויל”ע.

ושוב מצאתי בויק”ר מהדורת הכת”י מרגליות שם אמר ר’ יוחנן בן מריא שערו רבנן והיא מכוונת כל קביל תרעא מציעיא דכנישתא עתיקתא דסרינגית, ומבואר חדא דאי”ז ר’ יוחנן בן נורי ועוד דצ”ל דסרינגית במקום דטבריא.

וע”ד רמז אולי יש לומר שהאידנא בארה של מרים גנוז בתורה דהרי חז”ל דרשו שירת הבאר על התורה וממתנה נחליאל וגו’ וכל הענין, וכן דרשו חז”ל הפסוק מעין גנים באר מים חיים על התורה, והיינו בהכנ”ס של טבריא ששם היו תנאים ואמוראים, ובארה של מרים הוא אור אלהי וכעין מש”כ רמב”ן על המן וכנ”ל מבואר לגבי ענני הכבוד שהיו אור ה’ והם ג’ מתנות טובות (עי’  ר”ה ג ע”א) וכן מצינו (זוהר פ’ ויכולו השמים) שהאור הגנוז גנוז בתורה.

ויש להוסיף דמקום בארה של משכן בזמן המדבר היה בפתח אוהל מועד כמ”ש בתוספתא פ”ג דסוכה ושם היה מקום התורה דשם היה שרויין משה אהרן ובניו והם היו מלמדי התורה (עי’ עירובין נד ע”ב ותו”כ ר”פ ויקרא).

ואולי י”ל ע”ד רמז דבטבריא היתה הבאר משום שהיה רבי שם ועי’ בכתובות קג ע”ב ואח”ז ר’ אמי ור’ אסי ותליסר בי כנישתא (עי’ בירושל’ דשקלים), ואמרי’ בר”ה עשר גלויות גלתה סנהדרין וטבריא עמוקה מכולן ומשם עתידין לעלות הלכך בזמן שהיתה הסנהדרין בטבריא ירדה הבאר לשם.

ובגמ’ בשבת לה ע”א גבי בארה של מרים נזכרו ר’ חייא ורב שנזכרו שם שהיו תלמידיה דרבי ור’ חייא קבור בסמיכות מקום, וגם רב הוה תלמידיה דרבי כדאמרי’ בחולין קלז וא”כ היה בבחינה זו של התגלות בארה של מרים, ואפשר עוד ע”ד רמז דנתקיים ברב בחינת מעיין המיטלטל טהור בדרך רמז ואכמ”ל.

ויש להוסיף דבקרא בשירת הבאר כתיב ומנחליאל במות ומבמות הגיא ואמרי’ בתוספתא פ”ג דסוכה עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות מקום שישראל שורין הוא שורה כנגדן במקום גבוהה כנגד פתחו של אהל מועד וכו’, ובגמ’ אמרי’ דפסוקים אלו ומנחליאל במות וגו’ נדרשים על התורה שאם הגיס דעתו הקב”ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא.

ונראה דגם ישראל שנפלו מאגרא לארעא בעו”ה כדאמרי’ בפ”ק דחגיגה ה ע”ב מאגרא רמא לבירא עמיקתא והסנהדרין מחמת זה כדאמרי’ בנדרים סח עה”פ ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון וכתיב אמור למלך ולגבירה השפילו שבו ועי’ בזוה”ח איכה, והצדיקים נענשים בעון הדור כמ”ש בפ”ק דכתובות ח ע”ב ובשבת ס”פ במה בהמה נה ע”א, הלכך גם הבאר ירדה עם הסנהדרין לטבריא.

אבל נשקפה מהר הכרמל שהוא מקום גבוה דמטבריא עתידה לעלות וכרמל רומז לגאולה כדכתיב ירעה מקניך ביום ההוא כר נרחב (ישעי’ ל כג ועי’ מנחות פז ע”א), וכתיב שכני לבדד יער בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כימי עולם (מיכה ז יד) והיינו לעתיד כדכתיב (דברים לב) ה’ לבדד ינחנו וגו’, והר הכרמל הוא הר בסיס של ירושלים עיה”ק ובהמ”ק לעתיד כדאמרי’ בפסיקתא דר”כ פ’ קומי אורי כ”א ר’ פנחס בשם ר’ ראובן אמר עתיד הק’ להביא סיני ותבור וכרמל, ולבנות בית המקדש על גבי ראשיהם.
ומה טעמא (ישעי’ ב ב) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים ע”כ, וכתיב בסיפא דקרא לכו ונעלה אל הר ה’ וגו’ ויורינו מדרכיו וגו’ כי מציון תצא תורה וגו’ ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וגו’ (פס’ ג ד).

הלכך מקומה של הסנהדרין לעתיד מעל ראש הר הכרמל ע”פ מה שנתבאר מרז”ל, וממילא הרוצה יעלה בראש הר הכרמל ר”ל יצפה לגאולה, וכדאמרי’ לו (סנהדרין צז ע”ב) וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין לקבל שכר שנאמר אשרי כל חוכי לו (ישעיהו ל, יח), וכדאמרי’ בפסיקתא (דר”כ פרשה אחרת) אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא’ לכן חכו לי נאם ה’ ליום קומי לעד (צפניה ג ח), ואמרי’ בפסיקתא (רבתי פל”ד) שבועה היא לפני שכל שחיכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה שנאמר לכן חכו לי נאם ה’ ליום קומי לעד, ויש לומר דלכך נקט לשון יצפה שנזכר בכ”מ לענין המתנה לגאולה, והרשות נתונה לומר בדרך רמז ע”ד אפשר.

ב) ששאלת אם הוא קבוע במקום אחד משמע בירושלמי שם שכן ומ”מ אי’ במדרש (ב”י סי’ רצט בשם כלבו סי’ מא ב ורמ”א שם ס”י) שבמוצ”ש חוזר על כל הבארות.

וכן בויק”ר שם אי’ אמר ר’ תנחומא אפילו במים הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו מעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול בים בטבריא וארעת שעתא וטפת בירא דמרים ואיתסי ע”כ, אם כי יש לומר דרק צפה לו אבל היתה קבועה במקומה.

אולם בבמדב”ר יח כב אי’ מעשה בשיחין אחד סומא שירד במים לטבול נזדמנה לו בארה של מרים וטבל ונתרפא, וכ”ה בתנחומא ותנחומא ישן ר”פ חוקת, ומבואר להדיא דהבאר הלכה עד שיחין שהוא שם מקום כנזכר בכ”מ, ואפי’ אם נימא דהוא ט”ס וצ”ל מוכה שחין כבויק”ר אבל הלשון נזדמנה משמע שבאה לשם (אם כי יש לומר דצפה כמ”ש בויק”ר דד”ת עשירים במקו”א).

ג) מה ששאלת לכמה זמן מתגלה הבאר בגמ’ שבת לה ע”א משמע שהיה מתגלה להם בכל יום.

ובכלבו הנ”ל שהבאר חוזרת במוצ”ש על כל הבארות.

ד) ששאלת אם הבאר מתגלה למי שזוכה כידוע שיש באחרונים שהבאר מתגלה לצדיקים מיחידי הדורות (עי’ בהקדמת נגיד ומצוה בשם הרח”ו עובדא מהאר”י) ועי’ בויק”ר ובכלבו הנ”ל.

ה) וששאלת מה גודל הבאר עי’ בשבת שם שהוא כמין כברה וברש”י שם, ויש ברז”ל (במדב”ר א ב) שנזכר כמין כוורת, ועי’ בפ”ק דשבת שיעורא דכוורת דהתם, ובתוספתא פ”ג דסוכה אי’ דומה לסלע מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, ומ”מ המים היו מתפשטין בכל גבולות ישראל במדבר כמ”ש בתוספתא פ”ג דסוכה, ולעתיד יחזור בארה של מרים מבית קה”ק כמשי”ת להלן בסמוך ממדרש ארקים, ומעין זה מתחיל דק וכקרני חגבים ושוב מתרחב והולך וצי אדיר לא יעברנו עי’ בירושל’ דשקלים במתני’ דשער המים ובגמ’ פ”ח דיומא.

ו) ששאלת אם הבאר בעומק או על שפת הים בגמ’ שבת שם מבואר שהיה נראה מבחוץ, ועכשיו בעונותינו נתמעטו מתנותינו מיעוט אחר מיעוט ואחד מן המתנות שנתמעטו היה הבאר כמבואר במדרשים (עי’ במדרש ארקים באוצמ”ד ובמדרש שהדפסתי בסוף מדרש פתרון תורה ובהערותי), ועכשיו נתמעט יותר שגם א”א לקבל ממנו, ועי’ בהגר”א בפירושו לזוהר מה שנתמעטו ישראל מיעוט אחר מיעוט, ולכן הבאר נעלמה מעינינו כמו מתנות אחרות שנעלמו ואינן בנמצא עוד לההמון, ומ”מ בויק”ר שם אי’ דארעת שעתא וטפת הבאר, ומשמע דבלא זה לא היה מוצא הבאר.

ז) מה ששאלת אם שתיית המים מועלת לכל אחד הנה מבארה של מרים היו שותים הרבה כסילים כגון אותם שהעבירו בידם ע”ז בים (עי’ מפרש סנהדרין קג ע”ב, ירושלמי פ”ד דסוכה) וערב רב והמתלוננים והמרגלים וקרח שהיה כופר בתורה מן השמים לגמרי (ירושלמי פ”י דנהדרין ה”א) וכרת עצמו מעץ חיים לדעת ר”ע (קח ע”א) ודתן ואבירם שהיו רשעים גמורים (נדרים סד ע”ב וסדר אלי’ רבה פי”ח) ועושי העגל, ועשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום כדתנן בפ”ה דאבות.

היוצא מזה דעדיין היה שייך לשתות מבארה של מרים ולטעות מי שרוצה לטעות, ומכאן למדנו דבארה של מרים לא היה תפקידה לבטל הבחירה מן האדם ולהפכו לחכם ונבון אם לא ירצה.

וגם אי’ ברז”ל (עירובין נד ע”א ושמו”ר פרשת תשא) דאחר שבירת לוחות ראשונות וקבלת לוחות שניות היו למדין תורה ומשכחין, ולמדנו מזה דבארה של מרים לא היה משנה כל הטבע שיזכור הכל אלא היה מצריך עוד עמל.

ומ”מ מאחר שהיו מים הבאים בנס במאמר ה’ היתה סגולתן גדולה דאין דבר טמא יורד מן השמים וכשהקב”ה נותן בעין יפה הוא נותן.

ולגבי העתיד עי’ בתדא”ר פי”ח ולעתיד כתיב ומלאה הארץ דעה ועי’ בפהמ”ש להרמב”ם דחלק.

ח) ששאלת אם יש שיעור מינימלי לשתיה שמועיל לרפואה וישועה, בכלבו הנז’ בפירוש רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא מוכח דכל טיפה יש בה תועלת.

ט) מה שדן אם מועיל בלא ברכה הנה המבואר בויק”ר שם שאפי’ ברחץ בטעות בבארה של מרים נתרפא אע”פ שלא היתה שם ברכה וכן בכלבו שם אי’ דהי’ דרך רגזנות שהוא כע”ז כמ”ש בזהר ורמב”ם (ועי’ שבת קה ע”ב) ואעפ”כ הועיל לו, וגם הועילה הבאר אע”פ שבאה בהכאה אע”פ שלא הי’ צ”ל בהכאה ואכה”מ, ומ”מ סברא הוא דכיון שהבאר דבר רוחני א”כ עיקר תועלתו אינה בלא ברכה ומ”מ באופן שפטור מברכה אה”נ.

י) ברכה ודאי יש על שתיית המים משום הנאה מן העוה”ז, ובאחרונים דנו איזה ברכה יש במן מכיון שאינו לחם מן ארץ אבל בבארה של מרים היה ודאי שייך לברך שהכל, רק שהרואה הבאר עצמו יש לדון אם יברך ברכת ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה (ברכות נד ע”א) כיון שאינו מקום אלא מיטלטל, ואע”ג דעל אבן שישב עליה משה מברכים אינו מוכרח דעל האבן בכל מקום מברכין דאדרבה מהלשון במקום הזה משמע מקום דייקא.

ויש לדון דבמכילתא מבואר שהרוצה היה טועם בבארה של מרים טעם כל מיני משקין א”כ יש לדון על ברכתו כשטועם בו טעם יין, ועכ”פ למ”ד ביומא עו גבי מן שהרגישו טעמן וממשן, אבל לפום קושטא לכאורה לא שייך לברך ברכה בורא פרי הגפן כיון שאינו פרי הגפן.

יא) לענין אם מועיל רק בשותה ישר מהבאר פשוט שא”צ שיהיה דוקא באופן זה אם כי מסתמא שיש בזה מעלה דהבאר נשתבחה שהיא באר מים חיים, וגבי מצורע כתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ואם הריקן מכלי אל כלי לא חשיבי מים חיים ויל”ע.

ולענין אם צריך כלי בויק”ר וכלבו הנ”ל מוכח שא”צ.

יב) לענ”ד מברכים גם על מעשה ניסים דעיקר טעם ברכה הוא כדי שלא ליהנות מהעוה”ז בלא ברכה כמ”ש בברכות לה ע”א ואינו שייך לנידון הגמ’ והפוסקים על כשרות דבר היורד מן השמים וחיובו במעשרות (ועי’ שו”ת בית יצחק יו”ד ח”א סי’ פד וצ”ע, ומ”מ כמה מרבוותא שדנו לגבי ברכת המן לא נקטו צד כזה שאין מברכין על מעשה ניסים, עי’ ספר חסידים ונפש חיה למהר”ח פלאג’י מערכת ת’ ק”ו ותורה לשמה סי’ סג).

ואע”ג דאמרי’ בברכות שם דאסור ליהנות מעוה”ז בלא ברכה לענ”ד כ”ש דבר היורד מן השמים או בנס דאדרבה אמרי’ בברכות שם דלעוה”ז יש חילוק בין קודם ברכה לאחר ברכה ומשמע שם דכ”ש השמים דבזה גם אחר ברכה לא קיבלנו ומה שקיבלנו לכל היותר הוא כדבר שבעוה”ז המצריך ברכה.

יג) אם הסגולה פועלת מיד בכלבו שם משמע מאוד שפועלת מיד עי”ש.

יד) לענין אם יש כוונה מסוימת בשתיה מסתמא שכוונה תועיל יותר, כמו שלכל דבר יש כוונה ליודעי ח”ן ואפי’ לאכילת זיתים נזכר במקובלים כוונה כדי שלא יינזק מהם, ויש לציין דהרוצה לטעום טעם יכול לכוון ולטעום כדאמרי’ במכילתא דרשב”י ר”פ יתרו, ר’ אלעזר המודעי אומר בטובת הבאר הגיד לו אמר לו באר שנתן לנו המקום אנו טועמין בה טעם דבש טעם חלב טעם יין חדש טעם יין ישן טעם כל מטעמים שבעולם שנ’ טובה הטובה כל הטובה על כל הטובה ע”כ.

טו) מה ששאלת אם השותה בארה של מרים מועיל לו גם על מה שלמד קודם, יש לציין דמצינו בציפורת כרמים בשבת צ ע”ב וחכים כמה דבעי וגמר כמה דבעי ואכיל ליה לאידך פלגא וכו’, דלפי פשטות הגמ’ שם הסגולה מסוגלת למה שילמד בזמן עשייתה, אולם בבארה של מרים סברא היא שהיא מתנה מן השמים ולא סגולת הטבע גרידא וכשהקב”ה נותן בעין יפה להועיל להבין ולהחכים והוא לא רק לענין זכרון אלא גם לענין הבנה וחידושי תורה (עי’ תדא”ר פי”ח).

טז) לענין אם שייך לבטל סגולת הבאר אם ירצה, נראה שלא נבראת בריאה לצורך זה דמה תועלת יש שלא להיות חכם הא בכלל מאתים מנה, ולא ברא הקב”ה בעולמו דבר שאין בו תועלת כדאמרי’ בשבת עז ע”ב כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, ובגמ’ ברכות לא ע”ב איתא שחנה התפללה שבנה יהיה לא חכם ולא טיפש ולא נתקבלה תפילתה אלא היה חכם ועי’ בחידושי שם, ומ”מ אם לא ילמד לא יועיל לו הבאר וכמשנ”ת.

יז) לענין אם מועיל גם למילי דעלמא הנה אם מועיל לרפא מסתמא שמטבעו מועיל גם לענינא דעלמא, ובתוספתא דסוכה פ”ג אי’ שהיה הבאר הולך לים הגדול ומביא משם כל חמדת העולם דכתיב זה מ’ שנה וגו’ לא חסרת דבר.

ויש לציין דבמדרש ארקים הנזכר בסמוך נתבאר דהפסוק והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה קאי על מה שיבוא כהמשך לבארה של מרים (ועי’ להלן עוד בשם התוספתא דסוכה שם בענין זה), ובגמ’ סנהדרין ק ע”א ומנחות צח ע”א מבואר דהוא גם מתיר פה אלמין ועקרות.

ומ”מ עיקר התועלת הוא לד”ת וגם האילמין שמתיר פיהם הוא כדי שישיחו בד”ת (עי’ בתדא”ר דלהלן), כדאמרי’ (הובא בילקו”ש דברים רמז תשצד) דלעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מעלה מגן עדן אילנות משובחים שמרפאין את הלשון, דכתיב ועל הנחל יעלה על שפתו וגו’ וכתיב ועלהו לתרופה להתיר פה מי שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצח מיד בדברי תורה, שכך כתוב מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא דברי תורה שנאמר מזה ומזה הן כתובים ע”כ.

וכן בתדא”ר פי”ח הובא הקרא דהתם לחדשיו יבכר ודרש למחדשי תורה שמחדשין את התורה בכל יום תמיד וכו’, פשע בו וכו’ מוציא חכמה ובינה ודיעה והשכל לדברים אחרים וכו’ ע”כ, ומבואר בזה דאדרבה המוציא חכמתו לדברים אחרים אין מים הללו מיועדים ומוכנים ומזומנים לו ועי”ש עוד.

יח) מים המונחים בכד מועילים כדמוכח בכלבו שם ואין סברא דיש חילוק בין לצערו לבין מורדת שאינה לצערו לאחר זמן וגם בב”י שם שנהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת וכ”ה ברמ”א שם (אלא שסיים ולא ראיתי למנהג זה), אין סברא שצריכין לשתותם לכל המים מיד אחר שאיבתן.

יט) לענין אם הבאר מופיעה בזמן קבוע במוצ”ש עי’ בב”י ורמ”א הנ”ל ולענין שאר זמנים מוכח בויק”ר שם שאינו קבוע מדקאמר וארעת שעתא ובהשוואה לשון זו משמע לשון אקראי וההזדמן.

כ) לענין אם המים מרפאים משרשם או רק מעמידים החולי, הנה המים דלעתיד מרפאים בשרשם כמבואר בגמרות ומדרשים עה”פ ועל הנחל וגו’ ולשון רמ”א סי’ רצט ס”י ומי שפוגע בו וישתה ממנו יתרפא מכל תחלואיו.

כא) ששאלת לענין חולי הנפש מסתמא הוא בכלל כל תחלואיו, ובשהש”ר פ”ד מבואר דחלאים הללו של שטות ושעמום נתרפאו קודם מתן תורה, ואפי’ טפשים נתרפאו אז כמ”ש במכילתא מס’ דבחדש פ”ט, ויש רפואות גם לחולי הנפש כדאי’ בגמ’ רפ”ז דגיטין סח ע”ב ובמפרשים שם.

כב) ששאלת למה אין זה סתירה לספר רפואות במה שהבאר עולה, שנגנז תשובה ספר רפואות עיקר החסרון הוא בדבר קבוע שבזה יש אנשים שאין מתפללין ע”ז יעוי’ בפרש”י ברכות י ע”ב ופסחים נו ע”א ורע”ב פסחים פ”ד מ”ט מש”כ בזה וע”ע ביומא עו מי שיש לו כמה בנים וכו’, אבל פשיטא דבכל חולי הקב”ה מזמין רפואה לכל מכה בכל דרך הראויה והוגנת לפי הענין, ומ”מ יעוי’ בפהמ”ש להרמב”ם בספ”ד דפסחים מה שחולק על עיקר פרש”י ולפ”ד ל”ק כלל.

כג) לענין איך נשתכחו הלכות כששתו מבארה של מרים עי’ למעלה.

כד) לענין אם הערב רב שתו מבארה של מרים, נראה שכן שהרי לא היו עוד מימות בזמן זה ברוב המקומות שהיו שם במדבר הגדול והנורא, כמ”ש ברמב”ן במדבר כא יח כמ”ש בבמדבר כ ה לא מקום זרע וגו’ ומים אין לשתות, ועי’ במכילתא דרשב”י ר”פ יתרו דהטובה שסיפר משה ליתרו לר’ אליעזר היה על בארה של מרים, ואי’ בפרשת בהעלותך והיה הטוב ההוא והטבנו לך ומ”מ יתרו עדיפא מערב רב דזכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית.

ועי’ בהגהות יעב”ץ בברכות נד ע”א דערב רב לא נתרפאו במתן תורה כשכל החולים נתרפאו.

כה) לענין אם מועיל לעתיד אינו מועיל בעתיד דהרי אפי’ מקום שאין נוגע המים אין מועיל כמפורש בכלבו המובא בב”י שם וכ”ש דאינו מועיל לחלאים שיבואו בעתיד, ואמנם שתיה משמע דמועלת לכל הגוף ומ”מ לעתיד לא גרע ממקום שלא נגעו המים, ומ”מ תועלת יש בזה מה שיועיל כח השתיה עכשיו מכאן ולהבא עי’ בתדא”ר שם.

כו) לענין תערובת מי בארה של מרים עם מים אחרים ששאלת אם מתבטל או לא, יש להביא ראיה שאינו מתבטל אלא אדרבה מרפא את המים אחרים, דכתיב (יחזקאל מז ח) ונרפאו המים ואמרי’ בפסיקתא דר”כ בפרשיות דנחמתא ובאיכ”ר ב יז מי שעתיד לרפאות שברו של ים וגו’ ומבואר בחז”ל בירושלמי פ”ג דסוכה ה”ג ותוספתא פ”ג דסוכה ופ”ו דשקלים ה”ב דזה יתרפא על ידי מים המפכין, וכן שיטים שהוא נהר מקולקל כמ”ש בתנחומא ס”פ בלק עתיד להתרפאות על ידי מעין זה כדכתיב (יואל ד, יח) ומעיין יצא מבית ה’ והשקה את נחל השיטים, ובמדרש ארקים באוצמ”ד דף עא מבואר דמעיין זה היינו בארה של מרים, וכן משמע בתוספתא דסוכה שם דמשתעי במים דלעתיד שמפכין ושוב קאמר וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר וכו’.

כז) לגבי האוכל זיתים אם מועיל לו היא שאלה כללית על מי שעושה סגולה לדבר אחד כשמנגד עשה סגולה הפכית, ובשם הגרח”ק הובא בספר מנחת תודה (וכמדומה שהביאו כן בשם החזו”א) דודאי אין הסגולה לעשירות מועילה כמו שהיתה צריכה להועיל אם עשה גם דבר שהוא קשה לעניות וכמובן שהכל לפי הענין בגודל הסגולה הנגדית ובאשמת האדם שעשאה או זכותו ובכמות העשיה והתעסקותו בה.

כח) לגבי למה נזכר הבאר ע”ש מרים ואילו מן וענני הכבוד לא נקראו ע”ש משה ואהרן י”ל משום דבבאר מפרש קרא להדיא ותמת שם מרים ולא היה מים משא”כ באינך נלמד מדרשא או י”ל דבמשה ואהרן בלאו הכי נזכרו ע”ש הרבה דברים אחרים לכך לא קראו ע”ש מתנותיהם ע”ד מ”ש בירושלמי ספ”ב דשקלים אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם ועל צדקניות אפשר שלא נזכר דבר זה דכל כבודה בת מלך פנימה, וגם לא מצינו שאמרו שמועות משמה אף שהיתה מלמדת הנשים כמ”ש בספרי זוטא במדבר יב ב, הלכך זכתה ונקראה הבאר על שמה תחת זה.

ששאלת במתני’ ר”ה כו ע”ב דתנן פיו מצופה זהב אם הוא דין מיוחד שמותר שיהיה זהב בין פיו לשופר שבמקדש.

תשובה בגמ’ ר”ה ריש דף כז מבואר דדברי מתני’ הוא באופן שאינו במקום הנחת פיו, ומוכח שם בגמ’ דדין זה שווה לשופר שבמקדש לשופר שגבולין, דהרי מקשה על מתני’ מברייתא דציפהו זהב דהוא ברייתא שנאמרה בסמוך על שופר שבגבולין.

ומה שהזכרת לשון הרע”ב ר”ה פ”ג מ”ג ציפהו זהב בשל מקדש קאמר (והוא מפרש”י כו ע”ב) דהיינו דרק במקדש תקנו שצריך לעשות כן ובגבולין לא תקנו.

וכן בר”ן שם ד”ו ע”א מדה”ר כתב ופיו מצופה זהב שלא במקום הנחת פה ובשל מקדש קאמרינן ע”כ והוא ברור בסוגי’ דהרי הנידון שם הוא על מקדש ובזה אמרו ששלא בהנחת פה קאמר.

אבל הרמב”ם לא הביא הך דינא דמצופה זהב ועי’ להמהר”ם בן חביב ביום תרועה שהאריך בזה ובמחזיק ברכה או”ח סי’ תקפו.