שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

בשו”ע סי’ שא סמ”ו בגדים השרוים במים אסור לנגבם סמוך לאש, ועי”ש בנו”כ דיש בזה משום מבשל ומשום מלבן, אבל האיסור הוא רק כשהיד סולת בהם כמבואר במשנ”ב שם ע”פ המחה”ש שאין ליבון כשאין בישול (ובשש”כ פט”ו הערה לא הקשה ...קרא עוד

בשו”ע סי’ שא סמ”ו בגדים השרוים במים אסור לנגבם סמוך לאש, ועי”ש בנו”כ דיש בזה משום מבשל ומשום מלבן, אבל האיסור הוא רק כשהיד סולת בהם כמבואר במשנ”ב שם ע”פ המחה”ש שאין ליבון כשאין בישול (ובשש”כ פט”ו הערה לא הקשה בשם הגרשז”א שעינינו הרואות שהבגד מתלבן גם במקום שאין בו בישול).

ובשעה”צ שם ס”ק רי דן בשם הא”ר שגם כשאינו מתכוון לייבשן אסור משום פסיק רישא עי”ש המקרה ויש לומר דה”ה לעניננו.

ואף אין לטעון דהוא לא ניחא ליה שתתייבש המגבת, דודאי זה עדיף לו שתתייבש היטב שיוכל שוב להשתמש בה בקל לשימוש הניגוב בעתיד, ומה שטוען שלא ניחא ליה מצד שאינו רוצה שהדבר ייאסר עליו כבר נתבאר בכ”מ ע”פ הראשונים דאי”ז מוגדר לא ניחא ליה.

אולם הרמ”א שם כתב ואסור לטלטלן והוא שמקפיד על מימיו, וכתב המשנ”ב היינו שאין רוצה שיהיה בהם מים אבל המטלניות ששרוים תמיד במים אין לחוש ומותר בטלטול ע”כ, ויש לומר דההיתר הזה דייק המשנ”ב שהוא רק לענין טלטול אבל לא לענין ייבוש באש, וכן יבואר עוד להלן, והיינו דקי”ל לעיקר הדין דאפי’ פס”ר דלא ניח”ל אסור.

אבל לא נתבאר בשו”ע שם להדיא שיעור השריה האוסרת, ואם נשוה דברי הרמ”א כאן לדברי המשנ”ב להלן סי’ שח ס”ק סג נמצא שהעמיד דברי הרמ”א כאן באופן שהוא טופח ע”מ להטפיח רק דהרמ”א כאן מיירי בטלטול מצד סחיטה, והמחבר מיירי בייבוש באש ויל”ע דאפשר שאינו אותו השיעור.

והיה מקום לדון דזה ודאי שאינו אותו השיעור דהרי אם מיירי בטופח על מנת להטפיח הרי בלאו הכי אסור בטלטול לשי’ המשנ”ב [ואינו מוסכם לכו”ע ואכה”מ] אבל ראיה זו אינה מוכרחת די”ל דמיירי כשפושטן מעליו שאז אין האיסור טלטול כעין מש”כ בשעה”צ סי’ שא סקרי”ב.

ובמשנ”ב סי’ שא ס”ק קעא ע”ד הרמ”א דאוסר בטלטול כתב ודוקא כשנשרו במים מרובין אבל כשבא עליהם מים מועטים לא חיישינן שיבוא לידי סחיטה וכו’ עכ”ל ומבואר מדבריו דרק לגבי חששת סחיטה יש חילוק בכמות המים משא”כ בזה.

וכן בשעה”צ ס”ק ריב הנ”ל מוכח דגם בדבר שאין מקפיד על מימיו וגם אין בו מים מרובין אסור להניחו כנגד האש (ולאו דוקא בדרך שטיחה כמבואר שם עוד במשנ”ב ובשה”צ אח”ז).

ואף באופן שהמים בלועים בבגד לגמרי ואינו טופח כלל אלא רק קצת הרגשת צינון מחמת המים הבלועים אמנם לכאו’ אין בזה בישול למים אבל החששא דליבון יל”ע דאולי עדיין קיימת, ואולי תליא בדעות דלעיל אם יש ליבון במקום שאין בישול ויש לחלק דכאן יש בישול רק שהוא בישול בדבר שאינו ניכר ואינו מורגש לכך מחשבי’ ליה כאילו אין בישול, משא”כ שם שאינו בישול כלל כיון שאין חום.

קרא פחות
0

אם אין שום חשש סכנה בעיכוב הזמן שיש בזה מחוייב ללכת ולא ניתנה שבת להדחות אצלו, ואכתוב בקיצור דלגבי הילוך אע”ג דמצינו שיש למעט בהילוך שלא לצורך בשבת מ”מ כל מה שמותר עבורו להלך בשבת חשיב הותרה ואי”ז בכלל האיסור ...קרא עוד

אם אין שום חשש סכנה בעיכוב הזמן שיש בזה מחוייב ללכת ולא ניתנה שבת להדחות אצלו, ואכתוב בקיצור דלגבי הילוך אע”ג דמצינו שיש למעט בהילוך שלא לצורך בשבת מ”מ כל מה שמותר עבורו להלך בשבת חשיב הותרה ואי”ז בכלל האיסור כלל משא”כ כל חילול שבת אחר בין דרבנן ובין דאורייתא חשיב דחויה ולא הותרה ובניד”ד הוא לא דחויה ולא הותרה אלא איסור כיון שאפשר בלא חילול זה ולא גרע מהקל הקל שאם אפשר בחילול קל אינו מתיר החמור וכ”ש כשאפשר בלא חילול כלל (לא נכנסתי בזה לנידון אימתי אמרי’ דבשביל למנוע שיהוי מתיר לחלל שבת כדי למהר הרפואה ועי’ סי’ שכח סי”ב, ומ”מ בנידון של כת”ר נראה שאכן אין נפק”מ אם יקבל התינוק הרפואה כמה דקות אחר זה, וכמו”כ הנידון מה נכלל בכלל פקו”נ המתיר לחלל שבת הוא נידון בפנ”ע ואיני מכיר המקרה).

וא”צ לבוא בזה לנידון אם הלכה כדעת הצמח צדק הקדמון סי’ כח שהובא בפמ”ג בסי’ שא וריש סי’ שז (והזכרתיו גם בתשו’ אחרת ד”ה האם מותר לדבר דברי מסחר וממון בשבת כשהוא בצער אם לא ידבר על זה) שסובר דהדינים שלמדו מקרא דישעיה וכבדתו וגו’ הוא דאורייתא, [ויש להוסיף דלכמה פוסקים גם אם הוא רק דברי קבלה חשיב כדאורייתא והרחבתי בזה בכ”מ], דאין נידון זה שייך לכאן, דבכל אופן שהוא עושה מעשה הילוך לצורך אין בזה פגם כבוד כלל, ומעולם לא נאסר, וההגדרה של צורך הוא כשיש תועלת המתירה מחמת זה לעשות המעשה שהוא עושה, דאין זלזול בכבוד שבת במעשה כזה, והרי זה כמעשה שאין בו זלזול בכבוד שבת, ועי’ בתשו’ הנ”ל שנתבאר ענין זה לגבי דיבור וה”ה כעין זה הוא לגבי הליכה.

ועוד דכמה צרכים שהתירו לצרכם להרבות בהילוך בשבת לא התירו לחלל שבת עבורם אפי’ בדרבנן, וחזי’ שאין דמיון בין זה לזה, וכ”ש שא”א להתיר איסור כדי למעט בהילוך בשבת.

ולגוף מש”כ כת”ר שהתקשרות בטלפון בשבת הוא דרבנן יש לעורר בזה דאפי’ אין כאן מבעיר מ”מ יש כאן עדיין החשש מצד בונה כמש”כ החזו”א לענין חשמל, וגם כאן מחבר כאן מעגלים שבונים מערכת טלפון עי”ז גם במכשיר שאינו מחובר למקור חשמל כגון לשקע או לסוללה [ומ”מ ראיתי שגם מכשיר טלפון שאינו מחובר לחשמל בשקע או בסוללות כלל אלא מחובר רק לכבל הטלפון אעפ”כ יש בו נורה שנדלקת וממילא אפשר שיש איזה זרם חשמלי שמגיע גם בכבל הטלפון בלבד, וכך נראה מדברי האחרונים שדנו לענין טלפון דהוה פשיטא להו שהוא עובד על חשמל, ואיני בקי במציאות בכ”ז, ואולי יש שינויים מזמנם לזמנינו], וגם מצד שהשיחה מחוברת ועוברת דרך הקו הפועל על מחשבי החברה המפעילה, וכל שכן אם מדובר בטלפון שיש לו צג (עי’ ארחות שבת פכ”ו סל”ו) או חיבור למערכת שקע חשמל (שהם כמעט כל הטלפונים הנייחים שבזמנינו וכל הטלפונים הניידים) שבזה אין אנו מדברים כלל, ובבית יצחק ח”ב לא נראה שנקט שדיבור בטלפון הוא הפעלת חשמל וממילא לדידן שהפעלת חשמל הוא דאורייתא א”כ גם בזה יהיה דאורייתא בכל טלפון, ועי’ עוד בעצי הלבנון סי’ י ויד יצחק ח”ג סי’ רסח וכן בשו”ת משנה שכיר קיז נקט שהוא איסור דאורייתא מטעם אחר עי”ש טעמו.

קרא פחות
0