חצר

או”ח סי’ תקמד ס”ד, בורות ומעינות של רבים וכו’, סימן לרוב עיקרי הדברים המבוארים בסעי’ זה דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא בחפירת בור מותר, ולכן במקום שיש צורך רבים וגם צורך המועד הו”ל תרתי לטיבותא ושרי, וכשיש צורך רבים ומעשה הדיוט (שא”צ מעשה אומן) הו”ל תרתי לטיבותא ואז מותר גם בלא שהוא צורך המועד, וכשיש צורך המועד ומעשה הדיוט אז שרי אפי’ בשל יחיד שאין בו צורך רבים.

רשב”ם ב”ב קנז ע”ב, המוקדמים שנכתבו ביום ט”ו כניסן וכתב בתוך השטר באחד בניסן עכ”ל, והעירו בכמה ספרים דלמה נקט הרשב”ם באופן שנכתב השטר באיסור (עיין נימוקי חיים, ילקוט המאירי, כלי גולה), ועי’ בגליונות קה”י שבאמת כתב להגיה בדברי הרשב”ם, עי”ש.

ויתכן ליישב דהרשב”ם נקט דוקא באופן זה, דהרשב”ם בא לבאר היכי תמצי למה בקשו דוקא לשנות זמן השטר, וע”ז קאמר שכתבו השטר הט”ו בניסן, שאז הוא יו”ט ולא רצו לפרסם שכתבו השטר ביו”ט (ויש לציין בזה גם סוגי’ דהלוואת יו”ט במס’ שבת בר”פ שואל, ולכאורה בכתבו שטר לא שייך נידון זה).

ומה שנקט דוקא ט”ו בניסן ולא שבת או יום אחר, משום דדרך הגמ’ בענייני שטרות להזכיר ניסן לכן הרכיב ענין זה ביום של ניסן.

ומה שדרך הגמ’ להזכיר ניסן בענייני שטרות הוא משום דשטרות למלכי ישראל מניסן מנינן כמבואר ברפ”ק דר”ה.

בב”ב קמג ע”א וקי”ל כרב נחמן דאמר וכו’, אע”ג דדברי ר”נ נאמרו לעיל קמב מ”מ דרך הפסק להביא בסוף הדברים יחד בפרט גבי רב נחמן דהטעם שהלכה כמותו משום שהלכה כמותו בדיני ממונות, וכה”ג אמרי’ בעלמא והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן והלכתא כנחמני (אביי) בפרק השולח בגיטין, ויש שם כמה דעות בראשונים איך לבאר דברי הגמ’ שם, עי”ש בפרש”י ור”ח ויש מי שכתב מאמר מורחב בזה, וכן מצינו בעוד מקומות גם על אמוראים אחרים שפסק ההלכה הובא בסוף הפלוגתות.