חפץ

במשנ”ב סי’ שח סק”ו מבואר דאם הבעלים אינו מקפיד אין בזה משום מוקצה מחמת חסרון כיס, ועי”ש במחה”ש שהרחיב בזה עוד דאפשר דאפי’ במקום שמקפידין אם יש אדם שאין מקפיד לא חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס.

ומקופיא היה מקום לטעון דגם באופן שיש שותף אחר שלא מקפיד מ”מ מכיון שיש שותף שמקפיד א”כ מכיון שיש כאן שמירה של חסרון כיס לגבי אחד מהם חשיב בסיס דהרי הוא מקפיד שלא ישתמשו בזה וכיו”ב וממילא חל כאן חסרון כיס ואינו תלוי בדיני ממונות.

אולם הגרח”ק השיב בזה (הוב”ד בעזרת אליעזר מוקצה עמ’ לח) דלגבי השותף שהוא חסרון כיס לגביו חשיב מוקצה ולגבי השני חשיב שאינו חסרון כיס וצ”ב אם באותה שבת ייחשב לגבי אחד כך ולגבי אחד כך ומה לגבי האחרים, ואולי כוונתו דאזלי’ בתר מי שהי’ ברשות שימושו באותה שבת לפי בין השמשות, וז”ל שם כשזה אצל המקפיד זה מוקצה ואצל חבירו אינו מוקצה ע”כ.

ועדיין הוא מחודש שישתנה מזמן לזמן, ואפשר דהמחזיק בזה הוא הקובע את המוקצה שבו אם הוקצה משימושים או לא, מכיון שהשני בלאו הכי לא ישתמש בזה במהלך שבת זו [ועי’ להלן הסוגי’ מביצה לז ע”ב].

ובשם הגרמ”מ לובין הובא שם דמאחר שהחפץ אינו שמור בפועל והשני שומר חפץ שאינו שמור לא חשיב עי”ז מוקצה מחמת חסרון כיס והוסיף שם דמ”מ אזלי’ בתר דיני ממונות עד כמה יש לשותף כח לשמור על החפץ ומשמע דסברא זו שהחפץ אינו שמור לא אמרי’ לה במקרה שאין לשני זכות למנוע השמירה על החפץ.

ובאמת שאלה כיו”ב יש לדון גם במי שאינו שותף כגון מי שיש לו מכשיר שאינו מרשה לאדם לגעת בו ובמציאות יד כל ממשמשת בו מכל טעם שלא יהיה [והדבר מצוי] האם נפקע על ידי זה משם מוקצה מחמת חסרון כיס, או דילמא דאזלי’ בתר בעלות בדיני ממונות ולא נפקע כלל ואזלי’ בתר מה שהוא מתכוון לעשות, אבל להנ”ל יוצא דלא אזלי’ בתר משתמשים אלא אם הם בעלי זכות בחפץ דסו”ס הבעלים מקפיד.

ועי’ לעיל מינה בחיבור הנ”ל שהובא עוד בשם הגרח”ק דאם הילדים מקפידים על חפץ שקבלו מתנה אזלי’ בתר האב, ובשם הגרמ”מ לובין הובא שם דאזלי’ בתר הילדים כיון שהחפץ עומד לשימושם.

ויתכן לבאר הסברא בזה כדלהלן, דהנה טעם המוקצה מחמת חסרון כיס הוא משום שהקצה הכלי מדעתו משימושים, וכדפרש”י בשבת קכג ע”ב כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי ומקצי להו בידים ע”כ, וברמב”ם פכ”ה ה”ט כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכו’ וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס ע”כ, ובמשנ”ב סי’ שח סק”ב כתב חסרון כיס ר”ל שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו ע”כ.

וכל כלי שיש בו קצת שימושים יש לו שם של דרגת כלי העומד לתשמישים בשבת, ולכן מוקצה העומד מחמת חסרון כיס כלפי שותף אחד מ”מ הוא כלי העומד לשימושים של השותף השני ולכן אין שותף הראשון יכול להקצות הכלי מדעתו משימושים [אם כי עדיין יש לטעון דסברא דכלי חזי למידי הוא סברא שנאמרה לגבי מוקצים אחרים ולא לגבי חסרון כיס אבל מאידך יש לטעון דכלי שעומד לשמש שימושים שמהות אותם השימושים שאין בהם קפידא חשיב כמו כלי שאינו מוקצה מחמת חסרון כיס].

אבל עדיין יל”ע דהרי אנן סהדי שאם היה יכול למנוע מחבירו מלהשתמש בו לשימושים העלולים לפגום בכלי היה מונע ממנו, וא”כ שימושים אלו נעשים בעל כרחו, ואם כן מנ”ל דדעת אחד מבעלי הכלי שמקצה את הכלי מדעתו לא סגי להחיל עליו מוקצה, ואולי אה”נ דהוא הקצה מדעתו את הכלי וחבירו לא הקצה מדעתו ולכן מאחר שכלי זה לא הוקצה מדעת ישראל זה לא הו”ל מוקצה, וצל”ע בכ”ז.

ומצינו מחלוקת ראשונים האם שייך מוקצה לגבי שותף שמקצה חלק חבירו מדעתו דרש”י בביצה לז ע”ב הזכיר סברא כזו, והרא”ה פליג עליה דלא שייך שיהיה מוקצה לאחד מן השותפין, ועי’ עוד בתוס’ ושא”ר שם, ולכאורה להרא”ה יש לטעון דגם בניד”ד יהיה מותר כיון ששותף אחד לא הקצה מדעתו את הכלי ממילא לא שייך שיוקצה להשותף השני, אבל לרש”י שם שמקצה חלק חבירו וכדפי’ המאירי שם דחזנהו ואקצינהו א”כ גם בניד”ד יש לטעון כן [וגם השטמ”ק שכ’ טעם רש”י דהמוקצה משום שאינו יכול להביא לתחומו יש מקום לפרש כן דהמוקצה מ”מ תלוי בדעתו ומה שאינו יכול להביא לתחומו הוא הטעם למה בדעתו הוא כן].

וא”כ מה שיודע שהשני רוצה לאכול מחלקו [אע”ג דהשני ג”כ הקצה באופן הנידון שם מחלק הראשון] אינו מפקיע מהראשון את הקצאתו מן החפץ.

אולם בבה”ל סי’ שצז ס”י הבין בדעת רש”י בביצה שם דעיקר הכונה דכמו שבמוקצה שרי כך בתחומין שרי וכתב שכן דעת עוד כמה ראשונים עי”ש [וגם החולקים שם ואוסרים היינו רק לענין תחומין אבל לכאו’ לענין מוקצה לפי חשבון הדברים שם בגמ’ אינו אוסר כיון דקיי”ל כהדעה שמקשן זה הקשה עליה והיינו על דעת רב שמקשי’ עליה לאיסור מוקצה לא חששו וכו’ וא”כ רק לא חשש לאיסור מוקצה].

וא”כ לכאורה יוצא שאם השותף אינו מקצה מדעתו לדעת הרא”ה וסייעתו לכאורה ודאי שרי וגם לדעת רש”י וסייעתו יש מקום לטעון כן וצל”ע.