בסי’ רי הביא המשנ”ב בשם האחרונים דפת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית וכן אם היה כזית ונצטמק ונתמעט בשיעורו אין מברכין אחריו אלא א”כ דחזר ונתפח ע”כ.
אולם בהל’ ליל הסדר בס”ס תפו כתב דאם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג א”צ למעכו ע”כ, ושם בשעה”צ כתב דפשוט דה”ה לענין בהמ”ז.
וחשבתי ליישב הסתירה דמש”כ שאין מרגיש האויר הכונה שכשאוכל האויר אין מרגיש שאוכל דבר (כעין חור של כעכים שאינו מרגיש אכילה בחור כשאוכל הכעכים עם החור), ור”ל שיש חלל ולפ”ז מיושב הסתירה במשנ”ב.
וגם מיושב לפ”ז דמשמע בלשון המשנ”ב “עד שאין האוירים שבו נרגשים” ואולי משמע שיש שיעור שנתפח פחות מזה שאין בו דין זה, דהיינו שהוא שיעור כעין תנאי שאם בא לשיעור זה אזי אין החללים נחשבים, וא”כ יש לומר דהוא שיעור שכשאוכל אין מרגיש החלל.
אבל אם נפרש דמש”כ שאין החללים נרגשים הכוונה שכשאוכל אין מרגיש שיש חלל ומרגיש כאילו אוכל הכל.
אולם לאחר הבירור במקור דין זה נתברר דהפירוש השני הוא האמיתי.
דמקור דברי המשנ”ב הוא בשע”ת ומקור השע”ת הוא במחזיק ברכה להחיד”א ומקור המחזיק ברכה הוא בשו”ת זרע אמת סי’ כט.
והנה בחיבור הזרע אמת בפנים מבואר להדיא דמש”כ שאין מרגיש הכונה כהפירוש השני וכמו שנקט שם החילוק בין כאן לבין מרור “דשאני התם דהחללים ניכרים משא”כ כאן” וזה הכונה שאין מרגיש החללים ר”ל שאין מרגיש שיש חללים, וכן מה שהביא ראיה מהסוגיא דתפוח דיש להחשיבו כמות שהיה מוכח דמיירי באופן שאין חלל כלל.
וכן מה שהקשה ממתני’ דעוקצין פ”ב מ”ח והזכיר בלשונו “דמחלקים בין חלל הניכר לתיפוח שאינו ניכר” שמע מינה דאינו מורגש ר”ל החללים אינם מורגשים שהם קיימים (ולמסקנא דחה זה וחזי’ שסובר דגם באופן זה אין לחלק).
וכן נזכר בלשונו בזה”ל, אבל הכא הרי לא נהנה גרונו בכזית כיון שאין בו כזית אלא למראה עינים לפי שנתפח עכ”ל, ומבואר דמצד מראה עינים יש כאן כזית ולא שיש כאן חללים גדולים.
ומש”כ האחרונים שהעתיקו דין זה (ומהם הביא המשנ”ב הדין) “שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים” ר”ל דכיון שנתפח באופן זה נוהג דין זה אבל אם לא נתפח כלל אין נוהג בזה דין זה, ועדיין הלשון צ”ב (ועיקר הלשון מיוסד על לשון השואל בזרע אמת שם שרצה להעלות צד דבאופן שאין האוירים מורגשים כאויר בפני עצמו אלא כחלק מן הסופגנין אזי יש לצרפם ובזה באמת שייך הלשון עד שאין וכו’).
ואם נימא דבאמת יש סתירה במשנ”ב יש מקום להעלות צד דאזלי’ בתר בתרא משנה אחרונה מש”כ בהל’ פסח בפרט שאחר זה ראה דברי עוד אחרונים [ובפרט דאם לא היה לפניו הזרע אמת אלא רק השע”ת והמחב”ר יש מקום לפרש שהבין הדברים באופן שאינו סתירה כלל למש”כ בהל’ פסח וכמשנ”ת].
ומאידך גיסא יש מקום לדון דשמא אין סתירה בדברי המשנ”ב ואילו בסי’ רי מיירי שיש חורים הנראים לעינים אך אינם מורגשים ומאידך גיסא בסי’ תפו מיירי שאין חורים הנראים לעינים כלל, ואף דהזרע אמת מיירי אפי’ בניפוח בלבד כמבואר בדבריו מ”מ שמא לא נקט המשנ”ב ככל דבריו אלא רק כהלשון המובא במחב”ר ושע”ת, ומ”מ צע”ק שתמיד בהתבוננות אפשר לראות חורים בכל לחם.
ועי’ תפארת ישראל בטהרות פ”ה מ”ג ובברכת הבית שער טז ס”י בחילוק בין חללים גדולים לקטנים, ועי’ איפת צדק ענף יח מש”כ בזה, אולם בספר שיעורי תורה סי’ ג ס”ח ובהערות יז יח כתב שצריך למעך בדוחק גדול עד שיתמעכו כל החללים הקטנים.
ואולי יש ליישב הסתירה באופן אחר דהנה באמת דוחק עצום לומר דבלחם אין חשיב כזית אחר אפייתו אלא רק אחר מיעוך במכבש, ובאמת לחם כצורתו וכאפייתו כדרך אפייתו אזלי’ בתר כזית דידיה, אבל בסי’ רי מיירי המשנ”ב בסופגנין והוא דבר שאופין אותו בשינוי משאר לחם ובאופן עשייתו משתדלין לנפחו יותר ממה שהוא ואינו דרך אפיית לחם ובאופן זה נקט הזרע אמת וסייעתו והמשנ”ב דחורים של דבר המנופח יותר מטבעו ורגילותו אין לחשבם אלא כדבר שהתנפח ולהכי מיירי שם ראיה מסוגי’ דמנחות דמיירי גבי דבר שהתנפח.
ובעיקר דינא דהזרע אמת יש לדקדק דהנה אמנם בתחילת דבריו הוכיח מכמה פוסקים דילפי’ משאר דיני איסור לברכה ושוב הביא ראיות דמדרבנן בטומאה מחשבי’ תפוח לשיעור כזית ושוב דן דרק בטומאה יש לגזור ולא בברכה, אבל למסקנא דמילתא שיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין טומאה במאכל תפוח א”כ זהו סברא דנפשיה ללמוד מדאורייתא דטומאה לברכה ולא מטומאה דרבנן, ואינו מוכרח מכל הפוסקים הנ”ל דאדרבה לדעת הפוסקים שהביא יש מקום לטעון דמדרבנן ילפי’ לדרבנן ולא מדאורייתא לדרבנן ולא חלקו חכמים בשיעוריהן.
ומה שדן שם מצד בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלעו דמהני באיסורא ולא בברכה, לכאורה שם הוא רק נידון מצד שלא השתמש בכזית שלם להנאתו ולשביעתו ולהכי בברכות לא מהני להתחייב בברכה באופן כזה, דהרי בברכות נאמרה שביעה בדאורייתא ולהכי גם בדרבנן יש לומר דתקון מעין עיקר הענין שהוא הנאה מעין שביעה.
וא”כ יל”ע דאפי’ לשיטתו לכאורה אין בזה אלא קושי’ על הפוסקים שהביא מתחילה דילפי’ ברכה מאיסורא אבל לא ראיה לחלק דילפי’ מאיסור רק דינים דאורייתא ולא דינים דרבנן.
ובפרט דדין זה דבלע חצי זית וכו’ הוא דין דאורייתא ובזה מחלקין בין איסור לברכה, (וא”כ אין מזה ראיה לעיקר מה שבא לומר לעיל מינה דבדאורייתא משוין ברכות לאיסור ובדרבנן לא השוו מה שאין צורך לגזור, דהרי כאן הוא דאורייתא ולא השוו, וא”כ גם בתפיחת אוכל נימא דהוא דאורייתא ולא גזרו).
אולם הביאור בדבריו הוא שבא להוכיח מדין בלע וכו’ דלגבי שביעה אזלי’ בברכה בתר הנאת מעים ופת תפוח מוגדר לענין הנאת מעים כמו שאין בו שיעור כיון שבמעים אין מורגש התפיחה של הפת יותר ממה שהיה קודם לכן אלא כמו שהוא לאחר מיעוך.
והשתא ראיה זו כבר אינה שייכת כלל לנידון דלעיל דמצינו שמשוינן דיני ברכה לדיני איסורא, דהשתא סברא קאמר דבברכות אזלי’ בתר הנאת מעיים כמו שמצינו דבבלע וכו’ אינו צריך לברך.
אבל צל”ע למה לא נימא דיש לחלק דכאן שאכל דבר שהוא שיעור שלם למראה עינים ולמשמוש היד ולמה לא נימא דלא חילקו חכמים בשיעוריהם דגם במאכלים עצמם יש מאכלים שמורגשים יותר ויש שאינם מורגשים והרי אפי’ בפת ממש שייך למעכו ולהקטינו ונמצא שלא אכל כזית, וזה לא שמענו בזרע אמת שמצריך למעוך כל פת אלא משמע דמיירי רק במין שנעשה נפוח יותר.
ומה שאמרו בגמ’ על ככותבת ביומא דיתובי דעתא דלולבי גפנים פורתא וכו’ יש לחלק בין שיעור כותבת דהוא משום יתובי דעתא לבין שיעור כזית דהוא שיעור אכילה ואינו דין במעים ויש לומר דחכמים תלו הדבר ביתובי דעתא.
ובגוף מש”כ הזרע אמת דאין בברכה מה לגזור משא”כ באיסורא לכאורה צ”ע למה לא נגזור שמא יבוא לאכול כשיעור ולא יברך דהרי מחזי כמו מי שאכל כשיעור ולא בירך.
ועוד צע”ק דלכאורה הזרע אמת בתחילת דבריו בא להכריח כהפוסקים דיש ללמוד ברכה מאיסורא ובסוף דבריו למד מדין איסורא רק הדאורייתא ולא הדרבנן, אם כי יש לומר דאה”נ דיש ללמוד מאיסורא רק הדאורייתא ולא הדרבנן לפי הענין.
מק"ט התשובה הוא: 52 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/52