חילוני

יש לחלק הנידון כאן לב’ ענינים, א’ מצד הדין אם שייך כאן מצות מתנות לאביונים או לא, ב’ למעשה כיצד ראוי לנהוג בכה”ג.

והנה בעצם הנידון אם שייכת מצות מתנות לאביונים בתינוק שנשבה בזמנינו, יש להכנס לנידון הפוסקים בדין חילוני בזמנינו, וידוע שהחזו”א יו”ד סי’ ב’ סקכ”ח פסק שדינם של הנולד במשפחה חילונית דינו כתינוק שנשבה, והחזו”א לא מיירי על כולם כמו שאמר הגרנ”ק וכמבואר שם גם בפנים דברי החזו”א, היינו דע”כ יש ביניהם רשעים שאין דינם כתינוקות שנשבו ועי’ חוט שני ח”ד פ”צ סק”ה, וכן הגרח”ק שליט”א נקט בספר דולה ומשקה שדינם כספק, וכן הגריש”א אמר שדינם ספק, והוסיף שאינו חולק על החזו”א (מהגרב”צ קוק, עיון הפרשה רל”ב), וכן הגר”ש וואזנר בשבה”ל ח”א סי’ קכ”א סק”ד נקט שדינם כספק, היוצא מזה שכל פוסקי זמנינו נקטו שדינם כספק [ודלא כמ”ש המגיה בספר דולה ומשקה הנ”ל], היינו דישנם בודאי מן החילונים שאין דינם כתינוק שנשבה והכל לפי הענין, וכן ידוע שכמה מגדולי הדור התבטאו באופן חריף על חופשיים מסויימים וגם בקללות ונידויין ולא דנום כתינוקות שנשבו.

וג”כ יש לידע דכל הנידון הנ”ל זהו דוקא בנולד בבית חילוני אך הנולד בבית חרדי ופרק עול רח”ל לכו”ע דינו כמשומד לכל דבר.

והנה אם היה כאן שאלה על סתם חילוני עני אם לתת לו מתנות לאביונים, במקום שאין לחוש לאיבה, התשובה היתה שיש להעדיף עניים רבים שומרי תורה ומצות שיש רבים כאלו ל”ע, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, אכן בנידון דידן שמדובר באח יש לחוש משום איבה, ומצאנו שדנו הפוסקים בכעין זה על מתנות לאביונים לעניי גויים, וז”ל הב”י סי’ תרצ”ד, ומ”ש רבינו אחד ישראל ואחד גוי כן כתב נמוקי יוסף בפרק האומנין (מח ד”ה גמ’) בשם הרמב”ן שכן המנהג בכל ישראל ליתן אפילו לגוי דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנים לכל אם אין אנו נותנים לגוי איכא משום איבה ותנן ותניא (גיטין סא) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום עכ”ל והגהות מיימוניות סוף פ”ב כתבו שכתב תלמיד אחד לפני רש”י (ס’ הפרדס סי’ רה מחז”ו עמ’ ריא) ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות גוים העומדים בבתי ישראל והדבר הוקשה בעיני רבי לפי שנאמר (אסתר ט כב) ומתנות לאביונים וזה הנותן פרוטה לעבד גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו מקיים מתנות הנאמרים באביוני ישראל וכתב רבי שטוב ממנו לזרקן לים שמראה שמתנות היום אף לגוים וכן כתב הר”מ בשם רבינו אפרים וכתב דבעיר שלא הורגלו בכך אסור להרגילן אבל בעיר שהורגלו בכך אין לבטל הדבר משום דרכי שלום ע”כ ורבינו אפשר שבמקום שנהגו קאמר בדוקא או בעיר חדשה אם צריכין לנהוג כך מפני דרכי שלום עכ”ל.

ובשו”ע שם ס”ג כתב, אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו ובמקום שנהגו ליתן אף לא”י נותנים עכ”ל.

וכתב במ”ב סק”י, אבל בעיר שלא הורגלו עדיין בכך זה הנותן פרוטה לעכו”ם גוזל לעניים ומראה בעצמו כאלו מקיים בהם ומתנות לאביונים, ובשעה”צ שם יא כתב, ומכל מקום אף בעיר חדשה כל שיש בזה דרכי שלום נותנים [משבצות זהב בשם בית יוסף] עכ”ל.

והנה בעצם הדין של איבה דקי”ל מפרנסין עניי עכו”ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, נחלקו הפוסקים אם גם כשבאים הגויים בפ”ע או דוקא כשבאין לבקש צדקה יחד עם ישראל, והגר”ח קניבסקי בד”א הל’ מ”ע פ”ז ה”ז כתב להכריע בשם המהר”י קורקוס דהכל לפי הענין, א”כ גם כאן בענינינו יש להתבונן מה אחיו מצפה ממנו ומה היה רגיל לעשות עד היום, ומה מקובל במקומם ובמשפחתם, ויעשה כחכמתו ע”מ שלא לגרום לאיבה בינו לבין אחיו, שהחשש לאיבה במשפחה הוא גרוע יותר מחשש לאיבה בעלמא, מכיון שבאיבה בתוך משפחה יכול הדבר לגרום לחוסר שלוה ובריאות הנפש.

ובפרט לפי מה שכתב אלי שמלבד זאת דעתו לתת כל המתנל”א כדין בב’ האופנים הנ”ל.

ויעוי’ בריטב”א במגילה ז’ דהטעם שגם לגוים נחשב שיוצא ידי חובת מתנות לאביונים משום שהוא להרבות שמחה, וכיון שעל ידי נתינה לגוים ג”כ ממעט איבה הרי הוא בכלל זה.

קרא פחות

לענין לקחת כסף משלך ולתת לעניים עבור אחיך, שיחשב כאילו הוא נתן את הצדקה, התשובה בזה ששייך לעשות כן דבמתני’ פ”ק דשקלים מבואר ששייך לשקול עבור אחר, וכן על נשים וקטנים נזכר בפוסקים הלשון לתת עבורן, מלבד זאת יתכן שגם לאחר שזיכית עבורו את הכסף אפילו שלא על מנת לתת לעניים מותר ע”פ דין לקחת הכסף שלו שזיכית עבורו ליתן לעניים, דהא קי”ל שכופין על הצדקה.

אך יתכן שעדיף שתאמר לו מראש שאתה עושה כן עבורו, שבכך יקיים מצוה בכונה, ותעמוד לו זכותו בעולם האמת, ובפרט לגבי מתנות לאביונים שהוא חיוב מן הדין, ובזה יתכן דמצוות צריכות כוונה [ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנידון אם כוונה במצוות דרבנן לעיכובא ובתשובה אחרת הרחבתי לגבי הנידון אם דברי קבלה כחיובי פורים נחשבים כדאורייתא], והדרך הראויה היא לזכות במתנל”א לפנ”ז את הכסף עבורו ע”י אחר כדין ע”מ שיתנו לעניים, ואז לתת לעניים.

ויעויין בספר אלא סי’ ס”ד סי”ז שהובא שם על מרן הגרח”ק שליט”א שנותן מתנות לאביונים גם עבור הרבנית.

והובא איך שאומר לגבאי הצדקה שנותן גם עבורו וגם עבור אשתו, אכן יתכן דבאמת מינתה אותו שליח וזיכה לה מעיקרא.

[הוספה מלאחר זמן רב, נראה שאפשר להביא ראי’ מהגמ’ בכתובות יא ע”א דמצוה הוא זכות לאחר כל עוד שלא מחה, ולא חובה, ומ”מ עדיין יש כאן מקום לדון לגבי לתת מראש לטובת שישתמש בזה למצוה פלונית ואחר כך לקחת ממנו שלא מדעתו ולהשתמש בזה למטרת אותה המצוה, ועי’ בסוגיות בפ”ק דקידושין בנותן לעבד ע”מ שיצא בו לחירות ואולי יש קצת קשר לשם].

שוב כתב אלי הגאון רבי יואל לטס שליט”א [מו”ץ בבית הוראה של הגרש”צ רוזנבלט] וז”ל:
לכבוד הרב עקיבא משה,
דבריו של מר משמחי לב, השאלה עצמה היא יותר מחצי תשובה, ואני לא חושב שאוכל להוסיף על דבריך.

הנידון שכבודו מעלה, אני מסופק בו מזמן על עצם מצות צדקה, האם היא מצוה על ידי מעשה הנתינה, או ע”י זכות הנתינה ממונית.

נ”מ במצוה בו יותר מבשלוחו, או במקרה שלכם, שהנותן לא יודע שנתן ואולי אפילו לא רצה לתת.

למעשה בדברי חז”ל רואים שהזכות של צדקה קיימת בכמה אופנים, ”צדקה אינה משתלמת אלא לפי חסד שבה” בסוכה, אפ’ נפלה ממנו פרוטה ועני מצאה כו’, והגמ’ בב”ב הלא פרוס לרעב לחמך, ואם לא, עניים מרודים תביא בית.

זו מלכות הרשעה וכו’ ואפילו הכי נחשבת לו צדקה.

וכן יש אולי להוכיח מהמעשה שם דאחיינים של רבי יוחנן, הוא גבה מהם, ולא זיכה ונתן.

עכ”פ, מהדברים של הקצות קפ”ב נראה שאין מניעה לעשות מצות ע”י שליח, ואם זכיה מדין שליחות לכאורה מהני גם בצדקה.

כנראה ההבדל הוא בדרגה של השכר, כמו שהאופן שאין עני יודע מי הנותן והנותן לא יודע המצוה יותר גדולה, וכן במי שמפייסו בדברים מתברך בי”א ברכות, או להיפך מי שנותן בפנים זועפות וכו’.

כן מסתבר שאם הנותן יודע ורוצה, מצוותו יותר גדולה.

וכ”ש במתנות לאביונים, דאית ביה שיעורא וחובה על כל אחד.

מהמנהג של מחצית השקל, לתת גם עבור בניו הקטנים אין ראיה, דשם הוא רק מנהג.

וכן מה כבודו הביא ראיה מפרק קמא דשקלים, זכור לי שם המפרשים מסבירים ששוקל בשליחות מפורשת, דהיינו קיבל כסף מחברו כדי לתת עבור, ושם איירי באופנים שנתן בטעות בשביל עצמו כו’.

גם בכופין על הצדקה יש כללים, גם כופין על שאר מצות עשה, אבל היום לא כופין.

כמדומני שיש קצות בסימן א’, שדן בענין של עביד איניש דינא לנפשיה ע”י כפיה למצות.

לכן נראה לי ברור, שהכי טוב הוא לשכנע לתת מכספו, ואם לא שיזכה לו באופן שיוכל לעשות מהכסף מה שירצה, ואז יודיע לו שנותן מתנות לאביונים ומהחה”ש.

האופן אחרון שהצעתם, לתת בלי להודיע, אינני יודע אם מהני.

(בדרשו (ביאורים ומוספים על המ”ב) הביאו דיעות של פוסקי זמנינו האם מועיל עבור אשתו בלי ידיעתה, ולא נראה לי קשור).

יואל לטס