נראה דכשאוחז בקריאה ויכול לתקן יתקן, ובמקום שכבר המשיך הלאה וכ”ש כשכבר סיים הקריאה אינו צריך לחזור ולתקן מכח ספק. מקורות: הנה במשנ”ב (סי’ קמג סוף סקכ”ה) דן לגבי ספק דפלוגתא לגבי ס”ת מוטעה, ופסק דבכל ספק ...קרא עוד

נראה דכשאוחז בקריאה ויכול לתקן יתקן, ובמקום שכבר המשיך הלאה וכ”ש כשכבר סיים הקריאה אינו צריך לחזור ולתקן מכח ספק.

מקורות:

הנה במשנ”ב (סי’ קמג סוף סקכ”ה) דן לגבי ספק דפלוגתא לגבי ס”ת מוטעה, ופסק דבכל ספק ס”ת מוטעה כזה אזלינן לקולא, כיון שמצרפין השיטות שס”ת מוטעה כשר לקריאה (וכעי”ז נזכר בבה”ל סי’ לב סי”ל ד”ה רגלי הה”א עי”ש).

והיה מקום לטעון מכח זה דלכאורה בספק טעות ממש בקריאה עצמה לא אזלי’ לקולא, כך היה מקום לטעון.

אולם יעוי’ בבה”ל סי’ קמב ס”א דבטעה בקריאה בשבת וחוזר אחר שגמר הקריאה, לענין ברכה מצרפינן הדעות שיצא גם בקרא בטעות, ומשום זה לענין ברכה לא יברך כשחוזר וקורא (אם נזכר בטעות רק אחר שגמר הקריאה וגם בירך לאחריה), ומבואר דגם לענין זה מצרפינן דעות המקילים בזה לענין ברכה, א”כ לכאורה גם לענין ספק טעות יש לצרף דעות אלו ע”ד המבואר בסי’ קמג הנ”ל (ובאופן שעדיין עוסק בפסוקים אלו הצירוף פחות שייך דהרי חלק מהצירוף שהביא הבה”ל שם הוא דלהרמב”ם שחוזר וקורא שמא הוא רק אם עוסק באלו הפסוקים, וק”ל, ועי’ עוד להלן).

והנה בבה”ל שם הביא מקור הדין בשם החי”א שלענין ברכה א”צ לחזור בטעה דלענין ברכה סמכי’ על המקילין, אבל הבה”ל פקפק קצת לומר שהטור או המקילים יסברו שבנשתנה הענין א”צ לחזור כלל, אבל טען דלמעשה יש לנהוג כהחי”א להקל לענין ברכה, כיון דגם הרמב”ם דמחמיר שמא אינו מחמיר לענין דיעבד אם סיימו הקריאה כבר עכ”ד בקיצור.

והנה בחי”א בפנים סי’ לא סל”א נקט להקל יותר אף לענין הקריאה דאם החזירו הס”ת לארון אין מוציאין אותו שוב דאין יכול לחזור ולברך עכ”ד, ויש לדון אם הבה”ל יכריע כהכרעת החי”א גם בפרט זה.

וראיתי מי שציין דדעת הבה”ל שאם סיימו הקריאה אין חוזרין מחמת טעות ואינו נכון דהבה”ל מיירי שם לענין ברכה בלבד, ואילו לענין מקרה שכבר החזירו הס”ת הבה”ל לא מיירי כלל ואדרבה אם באנו ללמוד מסתימת הבה”ל הקולא שלו היא רק לענין ברכה והדרא דינא לדוכתא דלדעת השו”ע ר”ס קמב הו”ל כמו דילוג (או חמור מדילוג כמ”ש הבה”ל שם ונשאר בצ”ע) וחיישי’ לשיטתו לענין חזרה (ולא לענין ברכה כמ”ש הבה”ל ר”ס קמב) א”כ לענין דילוג הרי מבואר בסי’ קלז ס”ג דבדילוג חוזרין גם אחר שהחזירו ס”ת.

(וכבר הערתי בעלמא דהמשיב דבר והאחרונים שנקטו שיש איסור בקריאה”ת בציבור בלא ברכה לכאורה דבריהם לא אזלי כדברי הפוסקים שהזכירו בכ”מ שבספקות קוראין בלא ברכה כגון בבה”ל סי’ קמב הנ”ל ובמשנ”ב ס”ס קלז המובא בסמוך.

ואמנם היה מקום לדחות דכיון שכבר בירכו קודם לכן מועלת הברכה גם לזה, דאיסורא שמא סוברים שהוא רק בברכה שלפניה, ואולי זהו טעם החי”א שאין מוציאין הס”ת אחר שכבר החזירוה, שאז כבר נעקרה ברכה שלפניה שבירכו קודם לכן, ובאמת בגמ’ מבואר דעיקר תקנת ברכה”ת בקריאה”ת לענין ברכה שלפניה היתה רק לפותח.

אבל יש לדון להנך אחרונים מה יעשו עם ברכה”ת שלאחריה שבירושלמי למדוה מק”ו, אבל האמת דק”ו זה אסמכתא בעלמא הוא דהרי למדו לאידך גיסא גם בבהמ”ז מקריאה”ת, וכן לענין מה שברכה שלפניה חמורה יותר מברכה שלאחריה ע”ע משנ”ב סי’ קלט דברכה ראשונה י”א שהיא דאורייתא אם לא בירך ברכה”ת וברכה שניה לכו”ע דרבנן.

והנה אם נימא דבאמת מסתמך על ברכתו הראשונה, א”כ לכאורה באופן של הבה”ל בסי’ קמב הנ”ל יצטרך אותו העולה לחזור ולקרוא הפסוקים שהי’ בהם טעות, להמבואר בסי’ קמ ס”א ובמשנ”ב שם דהברכה חלה בדיעבד רק על העולה שבירך עצמו, ובלאו הכי עדיף כך כדי שאולי בכך יוכל לתקן ברכתו הראשונה שלא תהיה לבטלה.

אולם בסי’ קלז סקי”ג מבואר במשנ”ב שאם בירך ברכה האחרונה נסתלקה לגמרי ברכה ראשונה אפי’ אם הקריאה עצמה היתה פחות מג’ פסוקים, ומבואר בשעה”צ סי’ קמ סק”ח דבבירך ברכה  אחרונה הו”ל היסח הדעת חמור יותר מסתם היסח הדעת שהקיל בזה במשנ”ב בסי’ קמ סק”ז, ועיין בהרחבה הדעות בזה.

וא”כ יש לדון אם מסכים הבה”ל להכרעתו של החי”א הנ”ל לחלק בין כבר החזירו ס”ת או לא, ומלבד מה דמסתימתו נראה שלא תפס בזה כהחי”א, מלבד זה גם מבואר דברכה הראשונה לא קאי על מה שיקרא עכשיו אם כבר בירך ברכה אחרונה, וממילא מהו הנפק”מ אם כבר החזירו הס”ת לארוה”ק או לא.

ויתכן לומר דגם להחי”א אם כבר בירך לאחריה נתחייב בברכה ראשונה לענין קריאה שהיא חיוב ודאי כגון קרא בראשונה פחות מג’ ורק סברא דנפשיה קאמר החי”א שאין מוציאין ס”ת לקריאה שהיא בלא ברכה, באופן שמספק לא יוכל לברך, משום כבוד התורה, ולפי צד זה א”צ ג”כ שהעולה הקודם יעמוד ויקרא דבלאו הכי נסתלקה ברכתו, וסגי במה שהעולה אחריו משלים קריאתו, ועי’ עוד לקמן).

ואם דילג תיבה או אות בשבת מבואר בסי’ רפב ס”ז ומשנ”ב שם סקל”ה דחוזר וקורא ומברך גם אחר מוסף ע”פ דברי השו”ע בסי’ קלז ס”ג (ואם כבר יצאו מבהכנ”ס עי’ יוסף אומץ להחיד”א סי’ יב סק”ה שהקל בזה בדיעבד, וצ”ע, ומ”מ אפשר דגם הוא מודה שכשיחזרו למנחה שיקראו וצל”ע בזה).

והנה כ”ז לענין קריאה בשבת אבל לענין קריאה בחול כשיש פסוק אחד עם טעות עי”ש בסי’ קמב בבה”ל דכל הנזכר עד כאן לא מיירי בחול, ועי”ש מש”כ להסתפק בטעות בחול, ומ”מ בודאי שהמנהג דבטעות קריאה בחול לא עדיף מדילוג דיוצא יד”ח בקריאת שאר הפסוקים אם קרא שאר הפסוקים כדין ג’ לכל קורא וי’ לכל הקרואים.

ויש לציין דגם הו”ל כלא קרא פסוק זה, הנה באופן שקרא מלבד זה רק ב’ פסוקים או אם קראו שלשתן מלבד זה פחות מי’ פסוקים, עי’ פרטי הדינים בזה בסי’ קלז ס”ג ובמשנ”ב שם סק”ז, דאף דבקריאה פחות מי’ גרידא לדעת השו”ע אינו חוזר אבל כאן בדילג וגם קרא פחות מי’ חוזר כיון דהו”ל תרתי לריעותא, וממילא לכאורה גם בטעה באחת מהן הו”ל תרתי לריעותא.

דהרי הבה”ל בסי’ קמב הנ”ל רצה לומר דאולי טעות חמיר מדילוג ומסתמא דגם אם לא חמיר מדילוג מ”מ לא עדיף מדילוג.

ואף דיש מקילין בשבת בטעות יותר מדילוג [דהרי גם להמקילים בטעות עי’ בבה”ל סי’ קמב הנ”ל מ”מ מודו להך דינא דסי’ קלז ס”ג דבדילוג יש לחזור שמקור דין זה ממסכת סופרים פי”א], שמא דוקא משום שהקריאה”ת היתה כדיני קריאה”ת שהיו ג’ פסוקים לעולה ולא פחות מי’ לכל העולים, אבל יותר נראה דלהנך יש אומרים שאין חוזרין על הטעות למרות שחוזרין על דילוג (ולפי הצד בבה”ל שלא נזכרה חומרא בטעות יותר מדילוג) אכן לא ברירא שייחשב ריעותא, רק דאין הלכה כהנך יש אומרים מלבד במקום חשש ברכה לבטלה וכמשנ”ת.

(ואף דבר”ח ומעמד מצינו דלמ”ד פוסק חצי פסוק חשיב פסוק לענין מנין הפסוקים, מ”מ היכא דלא אפשר שאני, ויש לציין דבס”ס קלז לא למדו אפשר משא”א, ובחלק מהאופנים למדו לחלק מהדעות, ועי”ש שעה”צ סקכ”ד).

ויעוי’ בסי’ קלז במשנ”ב סקי”ד לענין קרא ט’ פסוקים שהוא פלוגתא אם צריך להשלים, ונקט שטוב לחזור ולקרוא ג”פ בלא ברכה, ולכאורה יש ללמוד כן גם לענין ספק טעות, או דיש לדחות דספק טעות הוא ס”ס וכנ”ל, אבל בלאו הכי אין ללמוד משם, דשם מבואר במשנ”ב דאפי’ להמקילים טוב להשלים בזה, משום דלא היו כאן י’ פסוקים, ואינו מטעם ספק.

ויעוי’ בתשובות אחרות (ד”ה האם צריך לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום דוקא כסדרן וד”ה מי שנרדם באמצע קריאת שמע ואינו זוכר היכן הוא אוחז מה יעשה) שהבאתי ראיות לענין ספק דילוג אמירת בשכמל”ו שבק”ש וספק דילוג בשנים מקרא שאם עדיין עומד בחיובו אזלי’ לחומרא בחזקת שלא אמר אבל אם סיים הוא בחזקת שאמר, וכן מבואר בפוסקים דגם להסוברים ק”ש דרבנן או פרשה שניה דרבנן מ”מ במסופק צריך לחזור מספק, כל שלא סיים, ונראה דכ”ש שיש ללמוד מזה לניד”ד באופן שעומד באמצע הקריאה שצריך לחזור ולקרוא בלא טעות.

אבל באופן שכבר סיים הקריאה לגמרי והחזיר הס”ת למקומו, לכאורה בספק הו”ל ספק דרבנן ולקולא מלבד הקריאות שהם דאורייתא.

וכן מבואר במשנ”ב הל’ קריאת המגילה בשם הפמ”ג שבספק קרא המגילה ספק לא קרא חוזר וקורא דהו”ל ספק דברי קבלה כספק דאורייתא ולחומרא, ואמנם גוף הענין לומר שספק דברי קבלה כספק דאורייתא אינו מוסכם להר”ן וכן יש בזה סתירות ברש”י דביצה וכן במשנ”ב גופא יש בזה סתירות דלעיל בשם הבהגר”א משמע שתפס כהר”ן, אבל עכ”פ לכל הצדדים מבואר דבספק דרבנן אינו חוזר וקורא, וכן מבואר עוד בסוגי’ דברכות כא ספק קרא ק”ש ספק לא קרא וכו’ דתליא בנידון אם ק”ש דאורייתא או דרבנן, ולכן בספק אמר הברכות אינו חוזר ואומר, ועי’ בשו”ע סי’ סז.

ובמקרה שאירע ספק טעות בקריאה”ת של שבת וכבר סיים העולה ובירך, ויש עולה אחריו לכתחילה בודאי יש להשלים ספק טעות עם הקורא שאחריו דגם יש צד לומר לגבי הציבור ולגבי העולה השני שעסוקים בקריאה, וגם דאפשר לתקן בקל, ואף בחול ראוי דגם בחול לכתחילה אין מדלגין (ואף דיש מקום לטעון שהדילוג כבר נעשה על ידי הקורא כמו שאכתוב בתשובה הסמוכה (ד”ה קורא שטעה והמשיכו כמה עליות וכו’), ושאינו שייך לקורא שלאחריו, ואף אם הכל היה על ידי אותו הקורא, מ”מ כל שאפשר לתקן בקל יש לתקן, דגם בבה”ל סי’ קמב הנ”ל משמע דעיקר הצד דלהרמב”ם א”צ לחזור בספק טעות הוא רק אחר שסיים הקריאה ולא אחר שסיים העולה, אם לא במקום כבוד הבריות שאז יש לסמוך על ספק ספקא בצירוף עם הסברא שמעיקר הדין יש מקום להחשיב שכבר נסתלקה עליה ראשונה וחיובים שלה).

אולם בפרשת זכור להסוברים שהוא דאורייתא חוזר וקורא בספק והיה מקום לומר דבאופן זה יאמר גם הברכות חוזר ואומר כדינא דברכות ק”ש בספק קרא ק”ש בסי’ סז ס”א, אבל למעשה אין לנהוג כן לומר שוב הברכות (כשא”א לומר בתורת הוספה ועי’ להלן), משום מנהגא שהביא הרמ”א בהל’ קריאה”ת של שבת (סי’ רפב ס”ד) לענין קריאת קטן בפרשת זכור וק”ל, ובפרט דבמשנ”ב ריש סי’ סז מבואר דהדעה העיקרית היא שאין אומרים בשאר מצוות שמספק יעשה שוב את המצוה בברכותיה אלא רק המצוה עצמה אם היא דאורייתא (או בתפילה מטעם המבואר בגמ’ ובמשנ”ב סי’ קז) בלא ברכותיה.

ולענין אם קראו הפרשה בשבת וסיימו ובאים לקרות מיד אח”כ מחמת ספק טעות (עכ”פ בפרשת זכור כנ”ל) אם יכולים לברך שוב מחמת הוספה או דלא שייך כאן הוספה כיון שקורא הפסוקים שכבר נקראו, עי’ בשו”ע הל’ קריאה”ת בשבת (סי’ רפב ס”ב) וברמ”א שם (והרמ”א דאוסר הוא אף כשיש ז’ קרואין מלבדו כמבואר במשנ”ב סי’ קלז סקכ”ח), ואפשר דמודה הרמ”א במקום שעת הדחק כמו שהקיל שם בשמח”ת משום שמחה ועי”ש במשנ”ב, וכאן יש לצרף דהפסוקים שכבר נקראו יש צד שהיה בהם טעות, ולחלק מהפוסקים חשיב שלא נקראו וגם להמקילים בדיעבד (עי’ בבה”ל סי’ קמב הנ”ל בשם החי”א), צל”ע אם אפשר דמסכימים דחשיב שלא נקראו רק שאין מחוייבין לחזור מחמתם, ולפ”ז לניד”ד שמא סגי לענין הוספה וצל”ע, וגם שמא יש לטעון דכיון דמהני לענין יציאה מהספק חשיב כחידוש דבר בין מצד הספק ובין מצד הפלוגתא כעין חידוש דבר דמהני לענין תפילת בכה”ג דפלוגתא (ולא בכל פלוגתא מהני כמבואר במשנ”ב ואכמ”ל), וממילא יועיל גם לענין הוספה וצל”ע בכ”ז.

אולם בבה”ל סי’ קמב הנ”ל דמיירי להדיא לגבי שבת נקט דלענין ברכה יש לסמוך על המקילין אפי’ בודאי טעות, ויל”ע למה לא הזכיר הצדדים כאן דגם אם יברכו שוב אין כאן ברכה לבטלה, וכ”ש דא”צ שדוקא העולה הטועה עצמו יחזור ויקרא לפי מה שנתבאר, ומיהו אם נימא דהעולה עצמו יחזור ויתקן ניחא למה היקל בספק ברכה כיון דלכתחילה אין עולה שעלה חוזר ועולה כמבואר בסי’ רפב.

ויש לומר דגם אם מדינא אין תועלת שהעולה עצמו יחזור ויתקן [כיון שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשכבר בירך ברכה אחרונה וכנ”ל] מ”מ מיירי הבה”ל בסי’ קמב הנ”ל רק באופן שהטועה עצמו חוזר ומתקן, חדא משום כבודו שהעלוהו לתורה ויתכן שלא יצא יד”ח ורוצה לתקן, ועוד דהרי יש צדדים בפוסקים דברכה אחרונה אינה סילוק עי’ במ”מ בדברי השעה”צ סי’ קמ הנ”ל, וממילא כדי להרויח צד זה עדיף שהוא יתקן הטעות, כיון דאחר לא יצא מברכתו וכמו שציינתי לעיל מדברי המשנ”ב במקום אחר.

עכ”פ הנראה מכל הנ”ל שאם עדיין עסוקים בקריאה”ת יכפלו שוב הפסוק שהיתה בו טעות מספק ואם כבר החזירו הס”ת עכ”פ בכה”ג שהיה טעות לא יחזרו.

קרא פחות
0

הנה מבואר במשנ"ב (סי' קמב סק"ד) בשם שלחן עצי שיטים שמה שצריך לחזור אם החליף בין טעם משרת לטעם מפסיק הוא רק אם משנה את המשמעות, ומבואר דאם לא משנה את המשמעות בכל גוני אינו צריך לחזור וכ"ה מבואר ...קרא עוד

הנה מבואר במשנ"ב (סי' קמב סק"ד) בשם שלחן עצי שיטים שמה שצריך לחזור אם החליף בין טעם משרת לטעם מפסיק הוא רק אם משנה את המשמעות, ומבואר דאם לא משנה את המשמעות בכל גוני אינו צריך לחזור וכ"ה מבואר ברמ"א שם דבטעה בנגינת הטעם אין מחזירין אותו.

וכן מבואר בפר"ח (שהובא גם בבה"ל סי' הנ"ל ד"ה אין) דאם היה שינוי טעמים בלא משמעות אין מחזירין אותו אבל גוערין בו.

וכעי"ז בב"י סי' קמא בשם הרא"ש ששינוי בטעמים מעכב אם משנה המשמעות, ועי' שו"ת בית יעקב סי' עו.

ויש להוסיף דגם מה שכתב המשנ"ב שאם שינה באופן המשנה את המשמעות צריך לחזור ג"כ אינו מוסכם לכו"ע, עי' בבה"ל שם דאפי' בטעות גמורה לענין ברכה מצרפין המקילים בזה שאין צריך לחזור (עכ"פ אם גמר הקריאה ודעת החי"א דיש מקילים בזה בכל גוני כמבואר בבה"ל שם וכן הדה"ח בשם הא"ר נקט שהמקל יש לו על מי לסמוך).

ויש להוסיף דבשו"ת באר משה ח"א סי' ד נקט דבדיעבד אין לחשוש לשינוי בטעם גם כשמשנה המשמעות בצירוף דעת הא"ר, והעירו עליו דחידוש זה של המשנ"ב כבר הובא בב"י בשם הרא"ש, וממילא במקום שאין צירוף נוסף דינו ככל שינוי משמעות לדידן דיש לחזור כמבואר בשו"א ריש סי' קמב ובמשנ"ב שם, אבל בדרך החיים יש קצת משמעות מלשונו דשינוי בטעם בכל גוני אין מחזירין אותו עי"ש שהוא מדוייק בלשונו אא"כ נפרש בדבריו דדבר ההוה נקט שבד"כ אין שינויי משמעות בשינוי בטעם על דרך הרוב.

ומ"מ אם עדיין עומד שם יש לתקן עצמו בכל שינוי קל בנגינה, כמבואר ברמ"א (סי' קמב ס"א) דגוערין בו ובודאי שכלול בדין זה שאם הוא יכול תוך כדי קריאה לתקן עצמו יש לעשות כן מכל שכן והיא סברא פשוטה, ושו"ר כעי"ז (בספר אבני ברזל ח"א עמ' קפא) בשם הגריש"א.

קרא פחות
0

במקרה כזה אפשר להקל לקרוא רק הטעות עם ב’ פסקים יחד ואחר כך להמשיך מהמקום ששם אוחז. מקורות: הנה לכתחילה אין מדלגין בספר תורה בקריאה”ת [מגילה כד ויומא סט ושו”ע או”ח סי’ קמד ס”א] והיה מקום לומר ...קרא עוד

במקרה כזה אפשר להקל לקרוא רק הטעות עם ב’ פסקים יחד ואחר כך להמשיך מהמקום ששם אוחז.

מקורות:

הנה לכתחילה אין מדלגין בספר תורה בקריאה”ת [מגילה כד ויומא סט ושו”ע או”ח סי’ קמד ס”א] והיה מקום לומר דלכן דייק השו”ע [סי’ קלז ס”ג] לומר שדין זה שיכול להשלים קריאת הפסוק הדולג עם ג’ פסוקים הוא רק באופן שכבר סיים קריאה”ת.

והנה בענין אחד מדלגין אף בתורה [גמ’ ושו”ע סי’ קמד שם], ולכן לפעמים מעיקר הדין לא יצטרכו לחזור כ”ז, באופן ששני המקומות הם מענין אחד, ויש להקל בזה בטירחא דציבורא.

אולם במשנ”ב סי’ קמב סק”ב ובשעה”צ שם סק”ג כתב דמעיקר הדין מותר במקום שטעה הקורא להשלים רק הפסוק עם הטעות עם עוד ב’ פסוקים ואין צריך מעיקר הדין להשלים משם עד היכן שאוחז ואפשר דאף עם עוד פסוק אחד נמי מותר רק כדי שלא יכירו הציבור בשינויים לכתחילה יש להשלים ברצף ממקום הטעות עד היכן שאוחז עכ”ד (ודברי המשנ”ב שם קצת מקוצרים וכנראה כוונתו היכא שהעולה הטועה סיים לקרוא בין פרשה לפרשה כגון בפתוחה או סתומה, ואז יש לקורא שלאחריו לקרות ממקום הטעות עד היכן שסיים הקורא הטועה לקרוא ומשם ואילך יהמשך לקרואג’ פסוקים, או ראיתי מי שפירש ביתר רווח דברי המשנ”ב שכוונתו לקרות לסיום קריאת הראשון פרשה ולמעשה היינו הך).

והנה גם מה שנקט שטוב לעשות כן כדי שלא יכירו הציבור כ”כ בשינויים, אפשר דאם מיירי במקרה שכבר עברו כמה עליות ממקום הטעות דבלאו הכי הציבור מכירים בשינויים יכול לפי שיטתו לדלג משם ואילך.

וכן משמע במשנ”ב סי’ קלז סק”ח בביאור השו”ע סי’ קלז הנ”ל דאם דילג פסוק גם אם עדיין לא סיימו קריאה”ת מעיקר הדין יכול לקרוא פסוק זה ושניים עמו, (ועי”ש עוד סק”י אלא דאין משם ראיה ברורה לענייננו).

ועי’ גם בלבוש בסי’ קלז על דינא דהשו”ע הנ”ל שכתב דלא אכפת לן שנקרא שלא כסדר דאין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא דהלבוש הזכיר זה בעיקר על מי שמשלים אחר סיום קריאה”ת, ולא נחית שם לגבי מי שמשלים באמצע הקריאה אם צריך לקרוא משם עד הסוף.

וצ”ע גם לדברי השעה”צ בסי’ קמב וגם לדברי המשנ”ב בסי’ קלז דמשמע בשניהם שעכ”פ מעיקר הדין א”צ להשלים כל מה שבינתיים, ויל”ע למה מותר לו לדלג מעיקר הדין הרי אין מדלגין בתורה.

והיה מקום לומר בדעת המשנ”ב שתפס שדילוג באותו הפרשה חשיב כדילוג בענין אחד כיון שהכל מפרשה הקבועה לאותה שבת.

אולם צ”ע דבשעה”צ סי’ קמד סק”א העלה צד דגם בשבת בשחרית אם קורא הסדרא שלא על הסדר אלא מדלג פסוקים על מנת להשלים אחר כך עובר באיסור דילוג.

והנראה בזה דבאמת במקרה דידן שדילג בטעות פסוק (וה”ה בטעה דלא עדיף מדילוג לדעת השו”ע סי’ קמב ס”א ועי”ש בבה”ל בשם החי”א) כבר עבר כאן איסור דילוג בתורה אך מכיון שמחוייב מחמת תקנת חכמים לקרוא הפרשה ממילא צריך להשלים מה שדילג אבל אין צריך לקרוא כל מה שבינתיים כיון שכבר קרא וכבר עבר איסור הדילוג.

ויש לחדד בזה עוד דבעצם מה שחוזר לאחוריו באמצע הקריאה היה צריך להחשיבו עכשיו שוב כעובר על איסור דילוג (אם הוא בב’ עניינות), רק דלא אפשר באופן אחר, ולכן חוזר לאחוריו, וה”ה מה ששוב מדלג משם עד המשך הפרשה ג”כ הו”ל כדילוג, רק דבאמת כבר יצא ידי חובת קריאת הפסוקים שבינתיים.

וצע”ק במה דמשמע בשעה”צ סי’ קמב הנ”ל שמעיקר הדין בכל גוני אין איסור לדלג ממקום שמשלים הטעות עד היכן שהוא אוחז, ומשמע דמעיקר הדין זה שרי גם באופן שאינו צריך להשלים הרבה, ויל”ע למה באופן כזה שרי הרי מה יכול לטעון שכבר קרא מה שבינתיים כיון שאין בזה טירחא כלל, וצ”ל דבמקום ציבור גם קריאת כמה פסוקים חשיב כטירחא כמבואר במגילה כג ע”ב גבי כל שהוא ביטול מלאכה לעם וכו’ וזה אף שהיה בזמנם בלא ברכה נפרדת לכל עולה, דהרי בזמנם הפותח היה מברך לפניה והחותם לאחריה ורק האידנא תקנו שכל אחד מברך לפניה ולאחריה כדאמרי’ בגמ’.

ועי’ בביאור מקרא סופרים על מס’ סופרים פי”א ה”ו סק”ד שכתב אבל בשבת אם דילג פסוק אחד ואח”כ נודע לו שדילגו, מפסיק במקום שקורא ומתחיל לקרות מפסוק המדולג והפסוקים שאחריו על הסדר ואף שכבר קרא הפסוקים שלאחר הדילוג חוזר וקורא אותם פעם שנית על הסדר עכ”ל ועוד כתב שם בהמשך הס”ק וקורא ממקום המדולג עד סוף הפרשה שחפץ לקרות ומברך לאחריה עכ”ל.

אולם שוב בסק”ה שם כתב וקורא היינו פסוק המדולג ושני פסוקים עמו  עכ”ל, אמנם כמובן שכוונתו בזה באופן המבואר במס”ס שכבר סיים הקריאה שבזה קורא רק פסוק המדולג עם ב’ פסוקים עמו, אבל בלאו הכי קורא כל מה שבינתיים היכא דאפשר וכנ”ל.

ובגוף הנידון דכשיש מרחק רב בין מקום הטעות למקום שאוחזים בקריאה ראיתי בחשוקי חמד סוכה נה ע”א שהעיר מדינא דאין גוללין ס”ת בציבור כמ”ש בסי’ קמד ס”ג, ולענ”ד אין להביא ראיה דזה משום טורח ציבור, וכ”ש דלקרוא כל מה שבינתים הוא טורח ציבור, ועוד דהרי אם צריכים לקרוא במקום אחר אמרי’ בשו”ע שם דגוללין וידחה כבוד ציבור, וכאן יותר דמי לזה, כיון שיש תקנה קבועה בכל הקהילות שהוא מנהג בבל מזמן הגמ’ (מגילה כט ע”ב) לקרוא כל שבוע פרשה שלמה הלכך יכולין לגלול עד שם.

קרא פחות
0