חושן משפט

שאלה

בס"ד
שלו' רב לכבוד הגרע"מ סילבר שליט"א,

ברצוני לשאול את כת"ר של הרב שאלות:

א.

ע"פ האחרונים מהו דרכי ריצוי חברו בבקשת מחילה מחברו?

ב.

מהו הגדר של רצוי חברו אשר איננו מוכן למחול?

ג.

בנסיון להבין מדוע חברי מקפיד עלי, הוא איננו מוכן לומר לי מה עשיתי לו, אינני יודע איך לרצות אותו, כיצד עלי לנהוג, השתדלתי מספר פעמים להבין והוא מתרחק ממני ומגיב אלי בצורה אגרסיבית הן בתנועות לעברי והן בתגובות מילוליות (אינני זוכר אם אני בעצמי הגבתי אליו בצורה אגרסיבית) עד שאמש בניסיון לומר לו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה, כינה אותי "רשע".

ויש לדעת מה לעשות.

אודה לתשובת כבוד הרב

***

תשובה

שלום רב

בענין שאלתך הראשונה והשניה, מי שפגע בחבירו מה צריך לעשות בשביל לרצותו ועד כמה מחוייב בזה, אביא בזאת מה שכתב בשו"ע בהלכות יוהכ"פ או"ח סי' תר"ו ס"א וז"ל, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו.

(מיהו יאמר אח"כ לפני י' שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי"ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס עכ"ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס"ק ג וז"ל, יחזור וילך - ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו עכ"ל, היינו שצריך לרצותו ולפרט החטא, אבל אם רק אמר אני מבקש מחילה וכדו' אינו נחשב פיוס כלל (אשרי האיש ח"ג פ"כ ס"ט), ועוד כתב במשנ"ב שם שאם רצה לפייסו אחר ג"פ רשאי אם אין שם בזיון התורה, ועיין שם שאר פרטי הדין במשנ"ב.

ומבואר בדברי הפוסקים שאחר שעשה כסדר הכתוב בשו"ע שוב אינו נענש על מה שציער את חבירו [ראה פר"ח שם ס"א ובהגר"א שם בשם המדרש, וכן מבואר במטה משה סי' תתמ"ח ובהגהות מהר"א אזולאי על הלבוש סי' תר"ו סק"א שמתכפר לו ע"י הבושה, וראה חשוקי חמד יומא פ"ז ע"ב, אולם עי' רבינו בחיי יומא פ"ז ב'].

מבחינה הלכתית זה בודאי יעזור ויפטור אותך מכל קפידא [חוץ מנזק ממוני שאותו יש להסדיר לבד אם יודע לך בהמשך על נזק כזה].

מבחינה חברתית אולי כדאי לבקש סיוע מאדם חכם שמכיר אותו שינסה לברר אצלו על מה ולמה יצא הקצף ומה יפייס אותו, כאהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

אבל בכל אופן זהו החיוב מבחינה הלכתית כאמור בהתחלה

ובענין השאלה השלישית כיצד יש לנהוג כאשר ישנה קפידא ולא ידוע ממה היא הקפידא הזו, הנה ז"ב שממידת חסידות לנקות כל תקלה ואף מידת חסידות על הנפגע ללכת לפני הפוגע על מנת להמציא את עצמו לפניו שיבקש מחילה כמבואר בפ"ח דיומא בעובדא דרב.

אמנם החכם יראה כיצד לקיים עם זאת גם מאמר חז"ל במס' אבות ואל תרצה את חברך בשעת כעסו, אלא יש להמתין שירגע ויבין שאין הפעולה כ"כ חמורה וקשה והנזק אינו גדול כ"כ, ואח"כ יש לבוא אליו ולנסות פייסו.

אכן יל"ע באמת כיצד יש לנהוג כשאין ידוע במה חטא לחבירו וחבירו מקפיד עליו, דהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ומכיון שבלא שהיה מתרעם לא היינו סבורים שהיה כאן משהו שלא כהוגן, א"כ מנ"ל שיש ממש בדבריו, ואולי ג"כ מקפיד על דבר שאין לו הזכות להקפיד, אכן ראיתי בשם הגראי"ל שטינמן שליט"א [בקונט' מזקנים אתבונן] שישנם אנשים אשר מקפידים גם על דברים שאין הרגילות להקפיד בהם וצריך להזהר שלא לגרום להם לקפידא, אכן אפשר זהו מצד ועשית הישר והטוב ולא מצד הדין, דמי נתן להם זכות להקפיד, ואיזה רשות יש לאדם להקפיד על דברים, (ויעויין בסו"ס לעבדך באמת של הגר"ד יפה מה שהביא הנהגות מגדולי הדורות, והביא שם בענין שמחות שמאחרים את המעמד עבור אנשים המאחרים מלבוא, דמי נתן לאותם המאחרים רשות להקפיד, אבל זה אינו ממש נוגע לענינינו).

אכן כתב בספר אור יחזקאל (לג"ר יחזקאל לוונשטין זצ"ל משגיח בפוניבז' ומיר) כתב וז"ל, כי יתכן וחטא אדם ויזיק לחבירו ואע"פ שאיננו עושה מאומה ואיננו יודע במה חטא, כי רחוקים אנו מאוד מהבנת התורה בעומק חיוב כבוד הבריות ואיננו יודעים ומכירים כלל מהותה וכו', והביא שם מאחז"ל בשבת ל"א המלכת את חבירך עליך, וסיים, נמצא מעתה שחובותינו לבקש מחילה מאת חבירנו על שלא כבדנום כראוי ולא המלכנו אותם עלינו שהרי זהו חובת כבוד הבריות עכ"ל.

[ועיין במאמר בקשת מחילה מחבירו כשלא נגרם לו צער או נזק, הרב יהושע עדס, תורת האדם לאדם ג, תשנ"ט, 34 - 29].

וע"ע מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סי' תר"ו ס"ד וז"ל, ונהגו בעיוה"כ כמה אנשים לבקש אחד מחבירו מחילה אף שלא חירפו זל"ז כלל אלא שמא פגעו בכבוד זל"ז ע"כ.

[ובעיקר המנהג עי"ש בעטרת צבי סק"א].

ומבואר מכל זה שיש לחשוש הרבה מכל מה שמיעט בכבודו של חבירו.

אף אם אין ידוע לו שחטא לחבירו.

וכ"ש בנידו"ד שטוען שעשה לו עולה ואינו יודע מה היא, לכאורה ראוי לחשוש שדברים בגו, וכל אדם מועד לעולם אף להזיק בלא לשים לב, כמו ששנינו במס' ב"ק, וכ"ש לפגוע בנפש אדם שהיא עדינה ורגישה.

ולכן למעשה ימתין עד שתשכך כעסו, ואז ינסה לפייסו, ואם לא יתפייס יעשה כסדר המבואר בשו"ע כנ"ל.

ומ"מ ינסה לפשפש במעשיו אם יזכר במה פגע באדם זה, והמקניט את חבירו אפילו בדיבור בלבד צריך לפייסו כמבואר בפוסקים.

***

שאלה חוזרת מהשואל הנ"ל

בס"ד

יישר כח גדול על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב.

ובהמשך לשאלה,

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו "רשע"?

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב לב.

***

תשובה

בע"ה

‏יום שני ט"ז אלול תשע"ו

שלום וברכה

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

במה שאינו מוחל הוא עושה שלא כראוי ובמה שמשפיל הוא עושה שלא כדין, וראה מה שכתב הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תרו וז"ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו.

(מרדכי וסמ"ג והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו) עכ"ל הרמ"א.

 וכתב במשנה ברורה ס"ק ח וז"ל, לא יהא אכזרי מלמחול - דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו עכ"ל.

 וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן תרו וז"ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לו מיד כמו שמצינו לאברהם אבינו שמיד מחל לאבימלך והתפלל בעדו ואנחנו בניו ראוי להחזיק במדותיו הטובים עכ"ל, ומקור דבריו הם מהגמ' ס"פ החובל ב"ק דף צ"ב.

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו:"רשע"?

איתא בקידושין כ"ח א' וז"ל, תניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו, וכתב ברש"י קידושין כח ע"א וז"ל, רשע יורד עמו לחייו - כלומר לזו אין ב"ד נזקקים אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו.

ובב"מ (ע"א ע"א) איתא בגמ': אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו - פירש"י: "יורד עמו לחייו, רגיל להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאילו בא להורגו.

ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו.

וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה.

ועוד דאמרינן בכתובות (נ, א) עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו.

ומאי יורד לתוך אומנותו איכא, הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר", ע"כ.

וע"ע בתוס' שם שמביאים מתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון דיורד עמו לחייו, רשאי לשרוף שליש תבואתו.

וכתבו התוס' ע"ז: ותימה גדול מנין לו זה.

ובחתם סופר (בבא מציעא שם) פירש, דהנה כתב הרמב"ם, שהנותן עיסקא סתם יהיה שליש בהפסד ושני שליש ברויח למקבל, והוא שקורא אותו רשע חושדו שנתן עיסקא סתם וחלק עמו סתם מחצה ברויח וכן בהפסד, נמצא כשהיה רויח גזל חלק שישית, דלא היה לו ליקח אלא שליש, והוא נטל מחצה, וכן כשהיה הפסד, היה לו לשלם שני שליש ולא שילם אלא שליש, הרי חזר וגזל שישית, והרי זה שני שישית דהיינו שליש עכ"ל.

אכן אם באמת יש לו טענה שציערוהו לפני כן [אם דבריו נכונים] ולכן קורא רשע, אמנם אין לו לעשות כן, אבל מ"מ כתב באגרות משה (חושן משפט חלק א' סימן ל"ח), דמה שפירש רש"י דהוא אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו, הוא רק כשהוא היה המתחיל ולא כשיצערוהו ומצד צערו קרא להמצערו רשע.

[ועיי"ש במי שאמר על אחרים: "קאמוניסטן, גויים" מסתבר שאינו כקורא רשע, משום דקאמוניסטון הוא שם לא על הרשעות אלא על ה"פארטי", והרבה רשעים בעולם שאינם קאמוניסטן, וא"כ ידוע לכל שהוא רק שם זלזול בעלמא שאמר דהנהגתו בזה הוא כהקאמוניסטן.

וכן הוא כשקורא ליהודים גוי שיודו לכל שהוא רק זלזול בעלמא שהנהגתו בזה כגוי.

ול"ד לקורא רשע שאומר ממש הוא רשע, שכן יבינו השומעים קריאתו, ואף בקורא רשע, הא רש"י בב"מ דף ע"א פליג ע"ז וסובר שאסור לירד לאומנותו ולמעט מזונותיו עכ"ד].

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

ראה בשאלה א'.

למעשה, מי שאינו מוחל אינו עושה כראוי, ומה שממשיך לפגוע זהו ודאי שלא כדין.

מי שקורא לחבירו רשע י"א שיכול להזיק לממונו, אבל גם זה בתנאי שהוא קורא לו כך מעצמו, ולא שהוא עושה זאת כתוצאה ממה שציער אותו הקודם.

בכבוד רב

***

בס"ד

אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק"מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה.

וראיתי מי שהשיב ע"ז.

.

.

וז"ל, כך מובא בגמרא במסכת קידושין (דף נט ע"א) שלא כדאי לאדם למכור את הקרקע הראשונה שקנה, היות ולא מסמנא מילתא, ופירש רש"י, אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ועניין זה הובא להלכה בבן איש חי (שנה ב' פרשת פנחס אות יג) ובכף החיים חלק יורה דעה (סימן קטז אות קפח).

וע"ע בשו"ת עטרת פז חלק א' (חלק חושן משפט סימן ה).

***

תשובה

בע"ה

ח' אלול התשע"ו

שלום רב

כן איתא בקידושין נ"ט א' וז"ל, רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לרבי זירא אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמר ליה עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א"ל לא הוה ידענא השתא נמי ניתבה ניהליה מר א"ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא אי בעי במתנה נישקליה, וכתב רש"י, דארעא קמייתא - זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא - אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון ע"כ.

ובפי' ר' חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) נוסף עוד המשך לזה, וז"ל, ולא מסמנא מילתא.

פירוש ואינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון, דאמר מר מוכר נכסיו הראשונים וגו' ע"כ, וכן כתב המאירי שם, דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם ע"כ וכעי"ז ברי"ף וברא"ש [פ"ג סי' ב'].

והנה מהלשון נכסיו ראיתי מי שהוכיחו [עטרת פז ושדה צופים] דה"ה כל נכסים מה שמוכר פעם ראשונה אינו סימן ברכה, אבל אפשר לומר דלאו דוקא נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים, אלא נכסיו הכונה מקרקעי, דסתם נכסים הם נכסים שיש להם אחריות, ומה שהוכיח מרש"י דקאמר מקחו הראשון, אפשר דרש"י קאי על דברי הגמ' דקאמר ארעא קמייתא היא, וע"ז קאמר מקחו הראשון וסמך על מה שנתבאר בגמ' דהכונה לקרקע, והטעם בזה משום שקרקע הוא מקח חשוב ושייך טפי שיקבע המזל שלו לפי הקרק משא"כ מקח של שאר דברים, וכמו"כ איך אפשר לעמוד מה היה מקח ראשון בחייו שידע מעתה שלא למוכרו, [אם כי זו אינה טענה מכרעת], וצל"ע למעשה.

והנה מה שברמב"ם וטוש"ע לא העתיקו דין זה להלכה, אינו ראיה שלא סברו מדין זה, דהרי אין דרכם להעתיק כל הסימנא מילתא שבגמ', ומה שהעתיקו העתיקו.

אבל באופן כללי באמת הרבה מן הדברים המובאים בגמ' לניחוש וסימן [באופנים המותרים] יש מן הראשונים שלא נקטו כן למעשה, הן משום שנשתנו הטבעים או שֶּׁכֹּחַ הקליפות הוחלש מלהזיק, עי' מה שהביא בספר הבית בכשרותו מדברי הראשונים בזה, וראה עוד מה שהובא מהחזו"א בספר אעלה בתמר דמה שאין אשה ניזוקת כיום להפיל עוברה הוא משום הסתר פנים, והן משום שלפעמים יש פרטים שלא נזכרו בגמ', אם כי טעם זה פחות שייך כאן.

אכן ראיתי שכתב מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' ק"ה וז"ל, נשאלתי בהא דאמר בקידושין נ"ט ע"א א"ל זבוני לא מזבנינא לך דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא אם יש לחוש לה לדינא להזהר בזה, הנה ראיתי שאין דבר זה מובא לא ברמב"ם ולא בשו"ע, ואולי הם סברי דזה הי' מחומרת וחסידות ר' אבא בקידושין שם, אלא דראיתי במאירי קידושין שהעתיק הגמ' בלשון זה א"ל זבוני לא מזבנינא לה וכו' דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולא נמצא בש"ס שלנו ומ"מ מוכח דזה מתקנת והנהגת חז"ל שלא ימכור נכסיו הראשונים ומשמע קצת דלאו דוקא קרקע אלא כל נכסיו במשמע.

ובעיקר הדבר נלענ"ד למש"כ רש"י אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון דזה לא שייך בנכסים שקונים ע"מ למכור ולהרויח אלא בקרקעות שקנה להיות לו לנחלה ומפקיע נחלתו בראשונה.

ועוד יראה לענ"ד דאין לנו ראי' דשייך בא"י כגון במוכר קרקע ע"מ לבנות עליו בית בא"י דעובדא דקידושין בבבל הוי והוא למש"כ הח"ס ביו"ד סי' קל"ח בענין הסגולות שעושים כשנכנסים בבית חדש דזה דוקא בחו"ל דיש צד סכנה בבונה משכן קבע בחו"ל ונראה כמתיאש מן הגאולה משא"כ בא"י דאיכא מצוה ומגין מן הסכנה וכדאמר הנביא ירמי' בנו בתים וכו' יע"ש בח"ס, וכן בנ"ד אם מוכר ע"מ למכור עליו בית בא"י בודאי מסמנא מילתא לטובה, והרי מה"ט התירו בגיטין ח' ע"ב וב"ק פ' ע"ב לקנות מן הגוי אפי' בשבת והתירו שבות דרבנן יע"ש בפוסקים, ואין להאריך בזה עכ"ל השה"ל.

ובדומה לדבריו הראשונים שכאשר קונה על מנת למכור אין בזה איסור, יעוי' מש"כ בהערות הגרי"ש אלישיב, דבזמנינו שהדרך למכור הדירה כאשר היא קטנה ולקנות גדולה יותר לא שייך כאן 'לא מסמנא מילתא', שהרי קנאה על דעת כן שימכרנה כשיצטרך, משא"כ בזמנם שהיו קונים קרקע לדורות עכ"ד, [וע"ש שהוציא מזה חידוש לדינא].

אמנם מה שכתב השה"ל בהמשך דבריו דאינו נוהג בא"י, זהו דבר חידוש לומר דסתמא דמילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם קאי על חו"ל בלבד, וכמו"כ איני יודע אם הוא דבר מוסכם דמעשה דרב גידל ור' אבא היה בחו"ל.

כתב הגר"י ניסים ז"ל בספר נחלת אבות (אסופה א' ע' 260) במכתבו להגר"ס דוד ששון ז"ל: ירשה לי הוד כבוד מעלתו לשאול ממנו אם יוכל להוכיח לי אם המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין דף נ"ט ע"א, אירע בא"י או בבבל, ואם יש להוכיח מהא דרבי חנינא בע"ז דף ט' ע"ב דאמר אחר ארבע מאות שנה לחרבן, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח שהמעשה דרבי גידל ורבי אבא אירע בא"י.

ומה דעת מעכ"ת אם אדם שאין לו עוד קרקע בא"י, ורוצה לקנות עתה חלקה גדולה לשם מסחר, למוכרה בפעם אחת אם בחלקים, או משום שקונה אותה לכתחילה על מנת כן למוכרה, אין בזה חשש, או אעפ"כ יש לחוש וצריך לקנות לו מקודם חלקה לעצמו שלא ע"מ למוכרה, ואח"כ יקנה חלקות אחרות לשם מסחר ע"כ.

על הנ"ל השיב הגר"ס דוד ששון ז"ל (שם): א) לענ"ד המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין נ"ט ע"א, היה בא"י.

הנה כל החכמים הנזכרים במעשה דהיינו רבי גידל ורבי אבא ורבי זירא ורבי יצחק נפחא, כולם סליקו להתם כמבואר בסדר תנאים ואמוראים בערכיהם.

אלא שאין זו ראיה מכרעת.

אבל וכו' דייק יפה בלשון של רבי יצחק נפחא שם: המתין לו עד שיעלה אצלינו לרגל, שלשון עלייה נופלת רק על א"י כידוע, ולו היה בבבל היה אומר עד שיבא אצלינו לרגל, וכיון שהיו עולים אליו ברגל, משמע שהיו אז יושבים בא"י כולם.

ב) מגמ' ע"ז דף ט' ע"ב לענ"ד אין להוכיח דבר, שהרי כתוב שם אחר ד' מאות שנה לחורבן הבית, ואילין אמוראי הוו קדמי לד' מאות שנה בכמה דרי.

ואפילו אם היינו מוצאים מעשה כזה אחר ד' מאות שנה, לא היה אפשר להוכיח מכאן שהמעשה היה בא"י, מפני שגם בחו"ל היו קונים קרקעות אחר זמן זה של ד' מאות שנה.

ג) אף על פי שאמרנו שהמעשה היה בא"י, מ"מ לענ"ד החשש של ארעא קמייתא לא מסמנא מילתא אינה תלויה בא"י דוקא, אלא ה"ה אם היה ענין כיו"ב בחו"ל ג"כ לאו מסמנא מילתא.

וראיה לדבר מצאתי בגירסת הרב המאירי ז"ל שם בקידושין, שאחרי המלים לא מסמנא מלתא, סיים בדברי רב גידל דאמר מר המוכר מנכסיו הראשונים אינו רואה מהם סימן ברכה לעולם.

הרי דלא חילק בין א"י לחו"ל, וא"כ לא מסמנא אינה מפני קדושת הארץ עכ"ד.

וע"ש עוד שהאריך.

ולהלן (שם ע' 264) כתב עוד הגר"י ניסים ז"ל: הנה יפה כתב כת"ר דנראים הדברים לכאורה שמעשה זה אירע בארץ ישראל, ואולם אין להסיק מזה דהקפידה היא דוקא בארץ ישראל, אלא פשוט וברור דבכל מקום הוא אינו סימן טוב לאדם שימכור מקחו הראשון שלקח לעצמו, ורבי אבא היה קפיד על זה גם אילו אירע לו מעשה זה בחו"ל, ואף דנכסי חו"ל בכלל הם אינם בכלל הברכה כמ"ש בב"ר פ' ויצא פר' ע"ד.

נראה דאף על פי כן הקפידו על זה שלא לגרום בפרטות עוד סיבה להרחיק ברכה ממעשה ידיו, וגם זה פשוט וברור דאין להסיק ממונח זה שהמעשה אירע בא"י, דיש להקפיד גם על נכסים ראשונים שבא"י, אף על פי שהיה לו נכסים בחו"ל, דנכסים ראשונים שמענו, נכסים ראשונים שבא"י לא שמענו.

ולולא דנראה ברור דאין מי שיטעה בזה, הייתי אומר דלשלול טעות זו הוצרכו המפרשים (רש"י תוספות ר"י הזקן והר"ן) לפרש דארעא קמייתא ראשונה שלקח מעולם.

דיש שעמדו בזה דלמה הוצרכו לפרש זה שהיא ראשונה שלקח מעולם, הלא זה פשוט ומוכרח.

והיה אפשר לומר שהמפרשים הנ"ל מפרשים שמעשה זה אירע בא"י כמ"ש, וכדי שלא לטעות ולומר דרבי אבא קפיד על שהיא לו ארעא קמייתא בא"י, על כן הוצרכו לפרש דאינו כן, אלא היה לו קרקע ראשונה שלקח מעולם, ואם היה לו כבר קרקע בחו"ל לא היה מקפיד על זה עכ"ד.

וכתב בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג – חו"מ סי' ה') וז"ל, ובענין שאלת כב' שיחי' מדוע אנו רואים לרבים ושלמים, שאינם מקפידים ומוכרים את דירתם הראשונה שקנו, ולכאורה זהו נגד המפורש בגמ' דקידושין (נט ע"א), ע"ש שהאריך, וסיים, עכ"פ לפי המתבאר לכאורה שפיר אומר כב' שיחי', כי באמת ענין זה דמסמנא מילתא שייך גם בענין מכירת בית וכדו', ומדוע לא מצינו כלל וכלל שחוששים לזה.

[ואמנם עי' להרב בן איש חי ש"ב (פרשת פנחס אות יג) שהביא שם לענין זה, וכתב, איתא בגמ' דקידושין דלא ימכור אדם קרקע שקנה ראשונה דאינו סימן טוב, גם לא טוב לאדם למכור נחלת אבותיו וכמ"ש נבות לאחאב [מלכים א' פכ"א פ"ג "ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך".

עכ"ד.

יעו"ש.

וכן הביא לענין זה גם הרב כף החיים סופר חיו"ד (סי' קטז ס"ק קפח), וכתב, לא ימכור אדם קרקע ראשונה שלקח כי לא יהיה לסימן טוב.

ע"ש.

ואולם כאמור לא מצינו שמקפידים בזה עתה].

וכתב שם בהמשך דבריו וז"ל, אמנם אולי יש לומר, דעד כאן לא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע"מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו"ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז ע"ב) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב"ם: רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין.

ע"ש.

ולהכי קפדינן ביה שזה מראה על דוחק ולחץ.

משא"כ כשמוכר חפץ זה ע"מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון.

וכהא דהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא ע"מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה.

ואמנם שמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה' לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי אכן בכה"ג שפיר מסמנא ליה מילתא.

וזכר לדבר יש להביא, מהא דחזינן התם בגמ' דקידושין, דרבי אבא דהוה קפיד שלא למכור השדה משום דהוה מקחו הראשון וכו', היה מוכן בכ"ז לתתה לרב גידל במתנה, כדי שלא לבוא למידה זאת של מכירת מקחו הראשון, הרי שאין כאן בעיקר הקפידה שלא יוציא קרקע זו מתחת ידו כלל, וצריך להשאירה אצלו לעולם, (ועי' גם במהרש"א בחידושי אגדות (שם) שכתב, דהא דחזינן בגמ' דבסוף הוה מתקריא ארעה דרבנן, צ"ל דרבי אבא הפקירה, דאל"כ לא הוו מצו רבנן להנות בה, דמתנה אינו לשון הפקר ולא ניתנה אלא לרב גידל, ולכן צ"ל שהפקירוה לכולהו רבנן.

ע"ש), אלא כאמור עיקר הענין הוא, שלא ימכור את הקרקע מפני שזה מראה על מחסור ודוחק שהוא זקוק ונצרך מאוד למעות, עד כדי שהוא צריך למכור נכסיו.

וממילא כל הקפידא היא כשעושה זאת בדרך הנראת כדוחק, אולם כשעושה זאת בדרך אחרת, שאדרבה יש בה משום הרחבה, כהא שנותן את השדה במתנה או שמפקירה, שנראה בזה שיש לו די והותר עד שנותן לאחרים במתנה, שפיר דמי ולא חיישינן.

ולהכי נמי יש לומר גם הכא בנידון דידן שמוכר את דירה זאת כדי לקנות אחרת טובה הימנה, לא קפדינן בהכי, דאדרבה סימנא טבא אית ביה דזה מראה על הרחבה, שיכול עכשיו לרכוש בית גדול ומרווח יותר ממה שיכל קודם לכן.

ועי' ברמב"ם הל' דעות (פ"ה הי"ב) שכתב, ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו וכו', כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו, ולהחליף הכלה בקיים.

ע"ש.

ובודאי אם מחליף ביתו הקטן, אף על פי שמוכר אותו, לצורך שיוכל לקנות בית אחר גדול ונאה ממנו, דבודאי זה בכלל מחליף כלה בקיים ושפיר עביד בהכי, ולכן גם הכא בנידון דידן נמצא דמאי דמוכר דירה זו לקנות גדולה וטובה ממנה, אדרבה בהכי איכא משום מסמנא מילתא לטובה ולברכה.

ועוד אולי אפשר לומר, דעד כאן לא קפדינן במכירת מקחו הראשון של אדם, אלא כי הא דהגמ' בקידושין שם דהוה מיירי בקרקע, דהיינו דוקא דבר שאין אדם קונה אותו להשתמש בו לעצמו, אלא קונה אותו לצורך מסחרו ועיסקו להתפרנס בו, כקרקע שזורעה וקוצרה למכור התבואה ולהתפרנס בה.

אבל דבר שהוא לצורך שימוש כבית וכדו', שאינו לענין מסחר ועסק אלא לצורכו שיגור וישכון בו, שפיר אמרינן שיכול למוכרו אף שהוא מקחו הראשון, דלא שייך כאן כ"כ ענין דמסמנא מילתא שזה שייך יותר בענין מסחר ועסק שפרנסתו תלויה בו.

[ואה"נ דלפ"ז יצא שאת חנותו הראשונה שקנה, אין לו למכור מה"ט ואפילו לצורך קניית חנות יותר גדולה.

משא"כ לפי ישוב קמא כיון שהוא להרווחה של חנות יותר גדולה שרי.

וק"ל].

אולם האמת היא דתורף פשט דברי רש"י והמאירי והרא"ש (הנ"ל) אינו מורה כ"כ ע"ז שהרי רש"י נקט "מקחו הראשון" וכו', והמאירי וכן הרא"ש נקטו "נכסיו הראשונים" וכו', ואם איתא הוה להו למימר "מסחרו הראשון" וכדו', ומדסתמו בלשון מקחו הראשון ונכסיו הראשונים ש"מ דבכל גווני מיירי.

וק"ל.

ולכאורה עוד היה אפשר לומר, דלא קפדינן במכירת במקחו הראשון, אלא דוקא ראשון ממש, כלומר דלא קפדינן במקח ראשון של כל דבר ודבר, דהיינו קרקע ראשונה שבקרקעות, או בית ראשון שבבתים וכל כיו"ב ראשון של כל ענין וענין, אלא דוקא ראשון, ראשון שקנה בחייו, אבל מה שכבר מוכר אח"כ, אף על פי שהוא ראשון שבאותו ענין לא קפדינן בזה.

אמנם גם זה ק"ק כי אפילו נאמר שנדחוק כן בדברי רש"י שכתב מקחו ראשון וכו', ונבאר דהיינו מקחו ראשון שבחייו, מ"מ בגירסת המאירי והרא"ש קשה להולמו, שהם גורסים "נכסיו הראשונים" שלכאורה משמע בלשון זה דבכל עניני הנכסים שהם ראשונים של אותו ענין איכא האי קפידא, קרקע ראשונה שבקרקעות, בית ראשון שבבתים וכו', ומה גם שבלשון רש"י דבר זה נמי קשה, שהרי רש"י פירש שם, דארעא קמייתא, זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא, אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ע"כ.

ומהא דנקט רש"י שזוהי קרקע ראשונה שלקחתי מעולם, משמע דהקפידה היא משום שהיא קרקע ראשונה שלו, והיינו ראשונה במקח קרקעות, ולא קפיד מצד שהיא מקחו הראשון שבחייו, דא"כ הול"ל זהו מקח ראשון שלקחתי מעולם, ומדקאמר קרקע זו היא ראשונה שלקחתי מעולם, משמע שלגבי הקרקעות היא ראשונה, ולשאר עניני מקחו אין זה מקח ראשון.

וק"ל.

עכ"ל הנ"ל, ועי"ש עוד שהאריך.

לסיכום הדברים לענינינו אמנם אין הכרח לומר שיש חילוק בין חו"ל לארץ בענין זה, אמנם מ"מ אם מוכר על מנת לקנות דירה אחרת לגור בה יש על מי לסמוך בענין זה, בפרט כאשר אין אפשרות אחרת כ"כ לקנות דירה נוספת בלי למכור הדירה הנוכחית.

***