אין אבלות אלא על בן קיימא, דהיינו מי שחי ל’ יום בלא ריעותא (כגון שלא היה ידוע עליו שלא כלו חדשיו או שהיה לו מום), או מי שידוע בו שכלו לו תשעה חודשי הריון, שבזה האחרון ...קרא עוד

אין אבלות אלא על בן קיימא, דהיינו מי שחי ל’ יום בלא ריעותא (כגון שלא היה ידוע עליו שלא כלו חדשיו או שהיה לו מום), או מי שידוע בו שכלו לו תשעה חודשי הריון, שבזה האחרון מתאבלים עליו גם אם מת ביום לידתו, וכיום רבים נוהגים גם אם מת אח”כ אם היה בעל מום מסוכן מעיקרא שלא להתאבל.

מקורות: אין אבלות וכו’ ביו”ד שעד ח, ומש”כ על מי שחי ל’ יום מדין הגמ’ והפוסקים הוא רק שאין ידוע עליו שהיה בן שמונה אלא ספק, דאילו היה ידוע שהוא בן שמונה גם אם חי ל’ אין מתאבלין עליו, ואמנם כבר כ’ הראשונים שהיום נשתנו הטבעים לענין פרט זה של ח’ חודשים, אולם גם בזמנינו אפשר להצביע על מומים מסויימים שאינו חי בהם, ונוהגים לא להתאבל בזה, וכן אם אפשר להצביע על העובדה שחסרון החדשים גרם למותו הסופי יש מקום לומר שגם בזמנינו אי”צ להתאבל, והמנהג להקל הרבה בעניינים אלו כי כיום גם טריפה יכול לחיות במשך זמן ע”י שכלולי הטכנולוגיה ויש בזה הוראה מפוסקי זמנינו שלא נחשב בן קיימא עי”ז.

(לענין מת ביום ל’ גרידא הוא נידון בפוסקים עי’ ב”י וב”ח וש”ך יו”ד שם).

קרא פחות

{בע"ה מוצש"ק לסדר משפטים ע"ו} פ"ק מודיעין עילית קרית ספר {לכבוד ידידי וכו' שיחי'} ע"ד אשר נשאלתי ממע"כ בענין קריאת ספר הדרכות בשבת על עניני הריון ולידה, אם יש בזה איסור מצד שטרי הדיוטות או לא, ואין הנושא כשיש צורך דחוף ...קרא עוד

{בע"ה מוצש"ק לסדר משפטים ע"ו}

פ"ק מודיעין עילית קרית ספר

{לכבוד ידידי וכו' שיחי'}

ע"ד אשר נשאלתי ממע"כ בענין קריאת ספר הדרכות בשבת על עניני הריון ולידה, אם יש בזה איסור מצד שטרי הדיוטות או לא, ואין הנושא כשיש צורך דחוף לידע הוראות ופרטים כעת, אלא כשרצון האשה להעשיר ידיעותיה בענינים אלו ע"מ שתוכל לשמור על בריאות המצב ביתר שאת בס"ד.

תשובה הנה בשו"ע או"ח סי' ש"ז סי"ז כתב וז"ל, אסור ללמוד בשבת ויו"ט זולת בד"ת ואפילו בספרי חכמות אסור ויש מי שמתיר וע"פ סברתו מותר להביט באצטרלו"ב בשבת ולהפכה ולטלטלה כדלקמן סי' ש"ח עכ"ל.

וכתב המ"ב ס"ק ס"ה, ויש מי שמתיר וכן נוהגין להקל וכתב בא"ר דירא שמים ראוי להחמיר בזה כי הרמב"ם והר"ן אוסרים ע"כ.

א"כ מעיקר הדין יש להתיר.

והנה בענינינו שיש בזה צורך הלידה ושמירת בריאות העובר והאם, לכאורה היה מקום להתיר עוד מצד צרכי מצוה, וכמו שאיסורי דיבור בשבת התירו לצורך מצוה, אכן לכשנדקדק בדברי הראשונים המובאים בב"י כאן לכאורה לא נמצא היתר ברור לזה, ואדרבה לכאורה מפורש דגם לצורך מצוה אין היתר ע"ז, וז"ל הב"י שם, כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק שואל (מ"ב) שאסור ללמוד בשבת וביום טוב זולת בספר הנבואות ופירושיהן ואפילו היה אותו ספר בחכמה מן החכמות, וכתבו הרב המגיד בפרק כ"ג הי"ט, וכן נראה ממה שכתב הר"ן בפרק כל כתבי (מג ב' דיבור ראשון) בשם הרז"ה (המאור מג א' ד"ה והא) מאחר שפסק מנהג הראשונים שהיו נוהגים לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה אין לנו למנוע עצמנו מלקרוא בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו עד כאן, וכתב הב"י משמע דדוקא בכתבי הקדש או ספר שיש בו סרך קדושה קורין אבל לא בספר שאין בו סרך קדושה.

וכתב הב"י עוד, אבל מדברי הרשב"א נראה שמותר ללמוד בספרי החכמות בשבת שכתב בתשובה (ח"א סימן תשעב וח"ד סי' קב) שמותר להביט באצטרול"ב בשבת שאינו אלא כאחד מספרי החכמה דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר וכן כתב האגור (סי' תקח) שהרשב"א (ח"ז סי' רפח) והרמב"ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות וכו' ע"כ.

א"כ לדברי האוסרין הנ"ל שזוהי הדעה הראשונה בשו"ע, יש לאסור כל ספר שאין בו סרך קדושה, ושמא מ"מ צורך מצוה שאני וצ"ע.

עוד יש לדון דשמא יש כאן מצורך השבת עכ"פ, באופן שהקוראת מתחילה מיד אחר הקריאה להשתדל לקיים הכתוב בספר וג"ז צ"ע, והכל לפי הענין.

אכן נראה דיש למצוא מקום להתיר מצד זה שיש צורך בקריאה, לפ"מ שדנו האחרונים על קריאת צייטונגי"ן (עיתונים) בשבת, וז"ל השבות יעקב ח"ג סי' כ"ג, ילמדנו רבינו על מה סומכין העולם במדינה זו רבי' וגם שלמי' שקורין בשבת בכתביהם שנדפסו חדושיהם מסיפורי מלחמות וכיוצא בהם שקורין בל"א נייא צייטונג והלא אסור לקרות בשבת בסיפורי מלחמות כמבואר שם בא"ח תשובה וכו' וע"ד קריאת הנייא צייטונג בשבת אפשר לומר שסוברין דהא דפסק דאסור לקרות בספרי מלחמות היינו מלחמות הקודמין הישנים שאין בהם צורך לקרות בהם עכשיו אבל בתוך כתב התחדשות שנדפסי' מקראות של זמני' הללו שיש בהם כמה צורכי בני אדם לידע באיזה מדינה שהוא מלחמה או שאר מקראו' רעות ח"ו ואולי אפשר להציל איזה דבר ע"י איזה פעולה וכיוצא בזה נ"ל דליכא בזה אסור קריאה משום שטרי הדיוטות כנ"ל הק' יעקב עכ"ל.

ואכן דברי השבות יעקב הובאו במ"ב, ואף דמשמע מדבריו דס"ל להלכה דלא כהשבו"י, ע"ש בשעה"צ ס"ק ע"א ובדברי הגרנ"ק שהובאו במנוחה שלמה עמ' ר"מ, מ"מ היינו דוקא מפני שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן כלשונו במ"ב ס"ק ס"ג, אבל בספר שאין בו ידיעה בעניני משא ומתן לא, וה"ה ספרי הדרכה שיש בהן פרסומות של משא ומתן תעשה שאלת חכם, ויש מן המורים שהורו להקל בד"ת בכה"ג, ויל"ע אם גם לצורך מצוה כזו היו מקילים.

עוד יש לדון היכא שהספר נכתב בלה"ק שהתיר הרמ"א סי' ש"ז סט"ז לקרוא בספרי סיפורים ומלחמות אם כתובים בלה"ק, ויעויין בס' איל משולש (שטרי הדיוטות פ"ז הערה קל"ט) שהביא מהגר"נ קרליץ שליט"א שלא שייך להתיר דברים הכתובים בלה"ק בא"י בזמנינו כיון שאינו לומד עי"ז את הלשון, וגם שאינו ממש לה"ק, וטענה זו האחרונה צע"ק, דהרי כמעט כל התיבות בל' המדוברת הם תיבות הנזכרין בכל ספרי התנ"ך ורז"ל, וגם אותן תיבות שלא נזכרו הרי כל המדרשים והתלמודים מלאים מתיבות בכל מיני לשונות ולא הקפידו בזה כלל, אע"פ שאמרו בספרי ובירושלמי ספ"ג דסוכה שאם אין האב מלמד את בנו לה"ק ראוי לו כאילו הורגו, והפליגו חז"ל במעלת המספר בלה"ק, מ"מ לא הקפידו כלל לערב כל מיני לשונות יוני ורומי וסורסי במדרשים, ולא נמצא כמעט שום ספר שאין בו תיבות מלה"ק [אולי התנ"ך, וגם זה לא לגמרי, עיין מגילה ט' א'], וא"כ אנו היאך נקפיד, בפרט שיש כמה דברים מחודשים כיום שלא נמצא להם שם בלה"ק, ובע"כ אומר תיבות הללו בלשון המדוברת, וצ"ע.

והנה מכיון שיש כאן כבר כמה צדדים להתיר לגמרי אם כתוב בלה"ק, א"כ לכאורה יש להתיר ודאי, דכיון דבדבנן הוא יש להתיר, וכלשון הרמ"א בד"מ ויש לדקדק מדבריהם דלא נאסר לקרות בשטרי הדיוטות אלא כשכתובים בלשון לע"ז אבל אם כתובים בלשון הקודש מותר לקרות בהן דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה אבל לא נראה כן ממה שאכתוב בסמוך לדעת מקצת רבוותא דאסרו לקרות בספרי חכמות חיצוניות אף על גב דמסתמא הם כתובים בלשון הקודש מיהו נראה מאחר דאינו אלא איסור דרבנן דיש לסמוך אדקדוק דברי התוספות לקרות בהן כשהן כתובים בלשון הקודש ולכן נוהגין גם כן לקרות בספרי החכמות בשבת ואפשר דאף הרמב"ם והר"ן והמגיד משנה לא אסרו וכו' עכ"ל הרמ"א, וכן המג"א והט"ז והבאר היטב והמ"ב כתבו להתיר לקרוא אגרת שלומים בלה"ק, ובכה"ג בענינינו נראה דיש יותר מקום להתיר וכנ"ל, א"כ חזינן מדברי הרמ"א דבדרבנן אין כ"כ מקום להחמיר לכאורה עכ"פ כאן שיש בזה צורך.

והיכא שיש בספר קצת דברי מוסר ויראת ה', בכה"ג נראה דודאי יש להתיר ואין בזה שום סרך איסור, עיין מ"ב סי' הנ"ל ס"ק נ"ח על ספרי מלחמות וז"ל, ואין בכלל זה יוסיפון וספר יוחסין ודברי הימים של ר"י כהן ושבט יהודה שמהם ילמדו דברי מוסר ויראה וע"כ אפילו כתובים בלעז שרי עכ"ל.

א"כ כ"ש ספרי חכמות דעדיפי מספרי מלחמות כ"ש שיש להתיר בכה"ג, וכן לשון הב"י הנ"ל שאין בהם סרך קדושה וכו' אבל דברי חכמות שיש בהן סרך קדושה שרי.

וכן גבי אגרת שלומים צירף המ"ב שם ס"ק ס"ג להתיר משום שיש בו כמה פסוקים של תורה.

קרא פחות

לענין פחות מבן כ', זהו מחלוקת,ותלוי כבר בגירסאות הראשונים בירושלמי לגבי מחצה"ש (עי' רוקח ור"ע מברטנורא בשקלים פ"א), אך מ"מ הביא במ"ב סק"ה מהפוסקים דהמנהג ליתן אפילו בעד בניו הקטנים ואשה מעוברת בעד ולדה, ובזמנינו ששייך לדעת מראש על ...קרא עוד

לענין פחות מבן כ', זהו מחלוקת,ותלוי כבר בגירסאות הראשונים בירושלמי לגבי מחצה"ש (עי' רוקח ור"ע מברטנורא בשקלים פ"א), אך מ"מ הביא במ"ב סק"ה מהפוסקים דהמנהג ליתן אפילו בעד בניו הקטנים ואשה מעוברת בעד ולדה, ובזמנינו ששייך לדעת מראש על הריון רב עוברי ה"ה שיתן כנגד כל עובר לפי הממצאים שבידו, ולענין נשים דעת הגריש"א (הובא באשרי האיש ח"ג פמ"ב אות ג') שנהגו לתת גם הנשים, וכעי"ז דעת הגרשז"א (הליכ"ש פורים פי"ח ארחות הלכה הערה 30), ועיין גם שה"ל ח"ז סי' קפ"ג שגם נשים יתנו זכר למחצית השקל, אמנם יש לא נהגו לתת (ארחות רבינו ח"ג עמ' נ"ב אות ע"ג), וכן משמע מל' המ"ב הנ"ל, מ"מ טוב להחמיר בזה, וכן נהג בעל התרוה"ד כמובא בלקט יושר, ועכ"פ בחצאי השקלים הרגילים שאין בזה הפסד כ"כ.

קרא פחות