הפסק לימוד

הנה אמנם אמרי' בסנהדרין כו ע"ב מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה ופרש"י באחד מהפירושים שאם אומר עד יום פלוני אשנה כך וכך מסכתות בגירסא, אולם עצם הענין לקבוע לימוד כך נהגו הרבה מגדולי ישראל כהקה"י והגרח"ק (וכידוע שעיקר השגותיו של הגרח"ק השיג מחמת הקפדתו הזו על הספקיו מידי יום ביומו, וראה בספר החובות ובספר מנחת תודה לידידי הרה"ג גדליה הוניגסברג) וכבר בגמ' ושו"ע נמצא מקור לזה מהנהגת ר"א בר יעקב בעירובין סה ע"א שנפסקה בשו"ע באו"ח וכן ביו"ד סי' רמו שמי שלא הספיק הספק קביעותו ביום ישלים בלילה, וכן יש לציין לדברי המדרש ויק"ר פי"ט ב' ודברים רבה פרשת ניצבים וכעי"ז מדרש משלי פ"ל ותנחומא המובא בהקדמת או"ז אלפא ביתא יט שחכם אומר אשנה ב' הלכות היום וב' הלכות למחר עד שהוא שונה כל התורה כולה, וכן במו"ק כח אי' שרב אשי חזר על תלמודו בכונה שיסיימה עד ל' יום וכעי"ז בפ"ו דברכות שר"ח בר אבא מהדר תלמודיה כל ל' יום קמיה דר' יוחנן רביה.

ולכן יש לשים לב ראשית דדברי הגמ' בסנהדרין שם לא נאמרו אלא בעוסק שלא לשמה וכמ"ש הגרח"ק אלי בתשובה דלהכי לא חששו מזה הגדולים שנהגו בזה.

ויש להוסיף עוד דגם למידת כל אדם לשמה אינו רק שמטהר מחשבותיו גבוה מעל גבוה, אלא גם לשם התורה להבינה ולבררה הוא ג"כ לשמה כמבואר בנפה"ח שער ד'.

ושנית יתכן שעיקר דברי הגמ' הוא במדבר בגדולות קצת יתר על טבעו דבזה שפיר יש לומר שעושה שלא כדין כשעושה כן שלא לשמה משא"כ כשעושה לשמה מן השמים יסייעוהו כמאמרם הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח) וכל השונה הקב"ה שונה כנגדו ועי' ברכות ו ע"א ותמיד לב) וכמו שרמזו עה"פ וישלך אל המים וימתקו המים דאחר שמשליך עצמו אל התורה אז מתמתק לו, אבל כשעושה שלא לשמה הניחא מה שלומד (עי' נזיר כג) שמתוך של"ש בא לשמה והמאור שבה מחזירה למוטב אבל מה שמתפאר להצליח יותר מטבעו אם הוא שלא לשמה בזה אין לו סיוע מן השמים.

וכמ"ש הגר"א בביאורו למשלי (יז כד) המבין אינו רואה לקפוץ אבל הכסיל עיניו לקצוי ארץ בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש"ס או המסכת עי"ש בארוכה, אבל בחובת כל אדם אמרי' במנחות צט ע"ב ד"ת לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן, ופרש"י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן ע"כ.

ומה ששאלת מה הדרך בזה, הנה אני בעניי הלואי שאזכה להדריך עצמי קודם שאייעץ לאחרים, אבל בודאי שיש סייעתא דשמיא גדולה כשמקבל על עצמו להספיק כמות הניכרת בכל יום לפי כוחו כדי שבתוך זמן יספיק דבר שלם וירכוש ידיעות בתורה, וצריך שיהיה בגדר קרוב לחיוב, ויכול לעשות לעצמו כללים לפי הענין מה נחשב שמספיק ומה לא כשיש שאלות החוזרות על עצמם וינהג לפי כללים אלו תמיד כי אם לא כן היצר יש לו תירוצים הרבה כמ"ש המשנ"ב, וכשהוא כמעט בלתי אפשרי יעשה מאמץ להספיק מה שיכול כגון בלא הבנה או לכה"פ מעט ממה שיכול לפי הענין.

וגם אם אינו יכול לקבל על עצמו כמות הספק כל יום, או שכבר קיבל על עצמו ורוצה להוסיף לימוד אחר שאינו יכול להתחייב על הספק, דבר טוב הוא לקבל על עצמו ללמוד מזה משהו בכל יום אם מעט ואם הרבה ומטבע הדברים אחר התמדה ורצינות וקביעות בזה מעצמו ילמד בחלק מהימים הספק רב כך שבס"ה כל זמן שממשיך במתכונת זו להספיק משהו בכל יום מזה עושה טובה לעצמו.

ועי' בקונטרס אורח חכמים שחיברתי תמצית דרכי הלימוד שהובאו בספרי חז"ל.

לא.

מקורות:

לא יברך מכיון ששינה לאנסו נחשבת שנת ארעי [חיי אדם כלל מד ס”ה ונשמ”א שם סק”א, ותמצית דבריו הובאו במשנ”ב סי’ קעח סקמ”ח], ושנת ארעי אינה מחייבת כלל בברכת התורה [עי’ בלשון השו”ע סי’ מז סי”א], אפילו בלילה [עי’ בלשון הביה”ל שם סי”ג ד”ה המשכים], וממילא אינו יכול לברך באמצע הלילה בלא שישן כיון שממה נפשך עדיין לא נתחייב בברכת התורה בין אם הלילה קובע ובין אם השינה קובעת [עי’ בב”י סי’ מז], דשנת ארעי ודאי אינה קובעת אפי’ בלילה כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ג ושוע”ר שם ס”ז.

וכמדומה שכאן אינו שייך לנידון בשו”ת מהרש”ם סי’ שלז ששם יש להחשיבו כשינת קבע לאחר שינה כמה שעות מיסב במיטה הגם שהיה בבגדיו, והלשון נרדם וישן כמה שעות אינו בהכרח הכונה שהיה לאנסו דיתכן שהיה לרצונו, וגם היה לכמה שעות, ועכ”פ הכרעת המשנ”ב דשינה לאנסו עכ”פ שאינה לכמה שעות (כגון שעה אחת כנזכר בלשונות הפוסקים בסי’ קעח) חשיב ארעי.

האיסור להפסיק באמצע הלימוד הוא רק בדברי שיחה כלשון הגמ' ועוסק בדברי שיחה, דהיינו דברים שאין בהם צורך, וכלשון המשנה באבות שהמפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו' הרי זה מתחייב בנפשו, אבל אם צריך לאיזה צורך להודיע לחבירו דבר מותר לומר כן באמצע הלימוד.

וכן מצינו שמותר להפסיק לשאלת שלום באמצע ק"ש מעיקרא דדינא באופנים שנתבארו בגמ', וגם דלהמשנ"ב האידנא הוא חמור יותר מצד שהמנהג קבע איסור ויש לומר ג"כ דמוחלים מחמת זה, אבל עכ"פ לענין ת"ת לא שמענו דהאידנא יש חומרא בהפסקה לצורך באמצע יותר.

וכן מצאתי שהעיר ביוסף אומץ (עמ' רסח) דלא חמיר הפסקה באמצע לימוד יותר מק"ש לענין שאלת שלום, והוסיף שלכן אם בא אדם אחר לגבולו ולא יפתח הבעל בית לדבר עימו מה שאלתו ובקשתו הוי כמו שאינו משיב בשלום מי שפגע בו ברחובות קריה או בית הכנסת ולכן אפשר דשרי להפסיק בתלמודו כדי לדבר עם מי שבא לביתו ע"כ, ועי"ש שלא היה ברירא ליה דין זה ונקט כן בעיקר רק כדי ללמד זכות, ועי"ש עוד לימודי זכות שכתב שם, אבל מוכח שם לעיל מינה דגם הוא הבין דהאיסור הוא רק בשיחה בטלה, רק דככל הנראה ששאלת שלום היה לו צד להחשיבו כשיחה בטלה לענין זה כיון שאין בו צורך (וכמו מה נאה אילן זה דצורך כל דהוא שאין בו צורך כ"כ לא סגי להתיר ההפסק כמבואר שם דאע"ג שהיה יכול מחמת זה לברך ככה לו בעולמו) לולא הך דינא דק"ש.

ועי' בה"ל סי' תכב ס"ד דהקורא תהלים יכול להפסיק לכל דבר, ופשוט דהיינו לכל צורך וכנ"ל.

ועי' בכתר ראש סי' ע ענין דברים בטלים אמר רבינו שהכל בכלל זולת שיצטרך למשא ומתן או להשיב מפני הכבוד וטוב להרחיק גם מזה שירמוז שלא יוכל להפסיק בלימודו וליוהרא לא חיישינן עכ"ל, ועי"ש עוד, ומבואר להדיא בדבריו דמיירי גם לענין העוסק בלימודו דמה שיש צורך מותר להפסיק.

ויש להוסיף על הנ"ל דבאופן שיש קטן שאומר דבר ויהיה הקטן עצוב ומצטער אם לא יגיבו לו לכאורה מותר להשיב לו בקיצור כגון יפה מאוד וכיו"ב, דהרי יש כאן צורך שהקטן לא יצטער ויש דברים שלצורך שבת חשיב צורך קטן כצורך חולה וגם אם לא בכל דבר חשיב צורך כחולה ממש (וכבר דנו הפוסקים באיזה צורך ואם בכל קטן מדובר), אך עכ"פ צורך גמור יש כאן.

יש להוסיף גם סוגי' דשבת ר"פ נוטל אדם את בנו שקטן שיש לו געגועים על אביו שרי להגביהו במוקצה באופן המבואר שם.

(ואמנם גם לענין שמונ"ע מותר לרמז לקטן לצורך, אבל שם הוא צורך השמונ"ע ולא צורך הקטן, אלא דבתפילה הוא חמור יותר דאסור להפסיק בדיבור לשום דבר וגם בשאר הפסק כשאין צורך אסור).

יש בזה דעות רבות לקולא (ערוה"ש יו"ד סי' רעז ושואל ומשיב בידות נדרים סי' רעז ועוד) ולחומרא (כה"ח למהרח"פ סי' כ סקי"א ועוד), ולהלכה נקט הגרנ"ק שאפשר להקל בזה (גנזי הקודש פ"ב סכ"ט בהערה), ויש להוסיף דהמקילים בזה רב גוברייהו להלכה לבני אשכנז, וכמובן שגם המקילים אין בהכרח שוין בדרגת הקולא בזה בכל מקרה (ועי"ש בגנזי הקודש בשם הגריש"א והגרח"ק לחלק בין הולך לארון להביא ספר לבין יוצא לבהכ"ס, וכך רבים מחמירים ביציאה לבהכ"ס), וגם אין כאן איסור דאורייתא וגם אינו ברור לגמרי שיש איסור דרבנן (עי' מקדש מעט), ואף דהסכמת כל הפוסקים להחמיר בזה וכך פשטות הגמ' בעירובין צח ע"א  ושו"ע יו"ד סי' רעז שלהשאיר ספר פתוח למשך זמן גדול הוא בזיון, מ"מ בנידו"ד רבו המקילים, וגם אינו ברור דכל המחמירים בזה סברו שהוא חיוב גמור מעיקר הדין (ועי' להלן בדברי הגרשז"א, וע"ע עירובין צח ע"א), ובני ספרד הנוהגים ע"פ פוסקי ספרד יתכן שיחמירו בניד"ד.

ומ"מ הרוצה להדר בדברים שהם סגולה לזכרון, אדרבה תבוא עליו ברכה, ושמעתי בשם הגרי"י פישר שאמר שהטעם שהגיע למעלתו בידיעת התורה הוא מחמת שהיה מחמיר שלא לאכול זיתים בכל האופנים.

ובשם הגרשז"א הובא בגנזי הקודש שם לעניין מה הגדר ביציאה כשהספר פתוח המחייב בסגירת הספר (או כיסויו) דמכיון שהוא סגולה ולא דין לכן א"א לקבוע בזה פסק מה נחשב הפסק המצריך לסגור הספר ומה לא, אלא כ"א יעשה כפי מה שמרגיש עכת"ד בקיצור.

וכמובן שעיקר הענין להחמיר בזה הוא רק אם לא בא על חשבון רצף הלימוד דבזה יצא שכרו בהפסדו, ורצף הלימוד הוא ג"כ סגולה לזכרון כמו שדרשו בגמ' עה"פ וקרעים תלביש נומה, גם דבענייננו ההפסק הוא לצורך מצוה, דהיא סברא פשוטה שלימוד רצוף הוא יותר מועיל לזכרון מהפסק לקיום המצוה היכא דאפשר (ועי' מו"ק ט ע"א), ואם מדובר ביציאה משמעותית כמו לבהכ"ס אפשר להעזר בסימניה או בכיסוי הספר (כמו שציין שם בידות נדרים בשם מהר"י איבשיץ שהיה נוהג לכסות כשיוצא לאכול).

ופ"א שאלתי את מו"ר בעל הלכות חג בחג מ"ט נהגו קולא בישיבות להשאיר הספר פתוח בכל מהלך השיעור בעיון כאשר אין לומדים מהספר כמעט כל זמן השיעור, ואמר לי דכיון שעסוקים בענין הספר אין בזה ביזיון.

ועי' עוד בגנזי הקודש פ"ב סכ"ט ובשמירת הגוף והנפש מה שהביאו בזה.