הפסק לימוד

יש בזה דעות רבות לקולא (ערוה"ש יו"ד סי' רעז ושואל ומשיב בידות נדרים סי' רעז ועוד) ולחומרא (כה"ח למהרח"פ סי' כ סקי"א ועוד), ולהלכה נקט הגרנ"ק שאפשר להקל בזה (גנזי הקודש פ"ב סכ"ט בהערה), ויש להוסיף דהמקילים בזה רב גוברייהו להלכה לבני אשכנז, וכמובן שגם המקילים אין בהכרח שוין בדרגת הקולא בזה בכל מקרה (ועי"ש בגנזי הקודש בשם הגריש"א והגרח"ק לחלק בין הולך לארון להביא ספר לבין יוצא לבהכ"ס, וכך רבים מחמירים ביציאה לבהכ"ס), וגם אין כאן איסור דאורייתא וגם אינו ברור לגמרי שיש איסור דרבנן (עי' מקדש מעט), ואף דהסכמת כל הפוסקים להחמיר בזה וכך פשטות הגמ' בעירובין צח ע"א  ושו"ע יו"ד סי' רעז שלהשאיר ספר פתוח למשך זמן גדול הוא בזיון, מ"מ בנידו"ד רבו המקילים, וגם אינו ברור דכל המחמירים בזה סברו שהוא חיוב גמור מעיקר הדין (ועי' להלן בדברי הגרשז"א, וע"ע עירובין צח ע"א), ובני ספרד הנוהגים ע"פ פוסקי ספרד יתכן שיחמירו בניד"ד.

ומ"מ הרוצה להדר בדברים שהם סגולה לזכרון, אדרבה תבוא עליו ברכה, ושמעתי בשם הגרי"י פישר שאמר שהטעם שהגיע למעלתו בידיעת התורה הוא מחמת שהיה מחמיר שלא לאכול זיתים בכל האופנים.

ובשם הגרשז"א הובא בגנזי הקודש שם לעניין מה הגדר ביציאה כשהספר פתוח המחייב בסגירת הספר (או כיסויו) דמכיון שהוא סגולה ולא דין לכן א"א לקבוע בזה פסק מה נחשב הפסק המצריך לסגור הספר ומה לא, אלא כ"א יעשה כפי מה שמרגיש עכת"ד בקיצור.

וכמובן שעיקר הענין להחמיר בזה הוא רק אם לא בא על חשבון רצף הלימוד דבזה יצא שכרו בהפסדו, ורצף הלימוד הוא ג"כ סגולה לזכרון כמו שדרשו בגמ' עה"פ וקרעים תלביש נומה, גם דבענייננו ההפסק הוא לצורך מצוה, דהיא סברא פשוטה שלימוד רצוף הוא יותר מועיל לזכרון מהפסק לקיום המצוה היכא דאפשר (ועי' מו"ק ט ע"א), ואם מדובר ביציאה משמעותית כמו לבהכ"ס אפשר להעזר בסימניה או בכיסוי הספר (כמו שציין שם בידות נדרים בשם מהר"י איבשיץ שהיה נוהג לכסות כשיוצא לאכול).

ופ"א שאלתי את מו"ר בעל הלכות חג בחג מ"ט נהגו קולא בישיבות להשאיר הספר פתוח בכל מהלך השיעור בעיון כאשר אין לומדים מהספר כמעט כל זמן השיעור, ואמר לי דכיון שעסוקים בענין הספר אין בזה ביזיון.

ועי' עוד בגנזי הקודש פ"ב סכ"ט ובשמירת הגוף והנפש מה שהביאו בזה.