השלמה לתשובה בענין אם התורה היתה כתובה קודם מתן תורה

בפנים התשובה נזכרה הצעה שהראשונים שכ’ דפרשת בלעם היינו ספר בפני עצמו השתמשו בדברי הימים למשה (שיש בו מעשיות נדירות מבלעם) שהיה לפני הרבה ראשונים וכמשנ”ת, ויש להבהיר דאף שמסתמא לא נקבל דהכונה לספר זה עצמו מ”מ יתכן שבעל דברי הימים למשה השתמש בפרשת בלעם ומשם לקח דבריו המחודשים והמפורטים על מעשה בלעם בארץ מצרים ובארץ כוש, רצוני לומר דהראשונים שראו דברים אלו נקטו שהיה חיבור על בלעם שמשם לקח דבריו.

וכמובן שלא היה ענין למשה רבינו לכתוב תהלוכותיו ומאורעותיו של בלעם גרידא אלא רק מה שהיה שייך לישראל ולניסים.

ויש להוסיף עוד דאם נאמין לספר הישר ולמקורותיו והוא בפרשת שמות הביא עוד מעשה נדיר על בלעם עם תהלוכותיו במצרים ואנגיאס מלך אפריקא ואולי הספר שהיה לפני ספר הישר שממנו לקח הסה”י דברו היה לפני אותו הספר הפרשת בלעם המקורי לפי הראשונים שסברו שיש חיבור כזה (אבל הסה”י עצמו מאוחר מאוד וקצת דוחק שהיה לו הפרשת בלעם המקורי).

*

עוד השלמה לתשובה בשיטת מחשוף הלבן

מה שכתבתי בהשלמה הקודמת דיש פוסקים שקורין למרובע דל”ת אע”פ שאין בו דל”ת אינו סותר דאף לשיטתם בגמ’ רמזו הדל”ת בקשר זה, ועיקר דברינו בא לומר דבתורת דיבור ושיח לא היה שייך לקרוא לזה דל”ת מלבד אחר שכך נקבעה מילה זו בשפת הפוסקים, אבל לענייני רמזים וכיו”ב בודאי שייך לקרוא לזה דל”ת וכמו שכבר האריכו בזה רבים (כגון בשו”ת רבי ידידיה טיאה ווייל ועוד).

*

השלמה לתשובה על טעם מיתת מרים

נתבאר דאינו שייך לומר כלל דמרים מתה מחמת מי מריבה דמרים קודם מי מריבה מתה בין לפי סדר המקרא ובין לפי החשבון, והקשו ע”ז בבהמ”ד דברש”י פרשת וזאת הברכה עה”פ תריבהו על מי מריבה כתב ומקורו מהספרי ברכה פ’ שמט נסתקפת וכו’ אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו ע”כ, ומ”מ אילו הוה כתב עשו ועשו היה כאן קושי’ אבל מאחר שכתב מה עשו דהיינו שלא עשו אלא שבא הקב”ה בעלילה, א”כ מדוחק הדברים צ”ל דר”ל שלא עשו וטעם אחר היה במיתתם, ואף שגבי אהרן קאמר תריבהו על מי מריבה והכונה שהעלילה היתה שהמיתה היא על מי מריבה, מ”מ ע”כ צ”ל דאינו כולל כל שבט לוי בזה דהרי משה משמע שם שלא היה בזה עלילה אלא טעם (ומיהו יש לדחוק מדהא עלילה הא נמי עלילה וכמ”ש חז”ל שנגזר עליו מזמן שנאמר לו עתה תראה ואכמ”ל), ועוד דבאיש חסידך מיירי וא”כ מרים כדי נסבה והעיקר ר”ל ששניהם מה עשו ועיקר מיתתם לא היתה מחמת מי מריבה, והוא דחוק אבל הוא מוכרח שלא מתה מחמת מי מריבה שלא עשתה דבר וגם אין אדם מת על חטא של עתיד כדאמרי’ בפ”ק דר”ה דף יז.

ועיינתי בביאורי רש”י (הוצאת עוז והדר) ומצאתי שציינו שם בשם כמה ספרים ג”כ דמרים נקט לאו דוקא ושלא לצורך (פי הבאר) ודעיקר שנקט לה למרים משום שלא מתה בעון מי מריבה (מלכה של תורה ע”פ אמרי שפר לאביו של בעל מגלה עמוקות).

אבל ציינו שם קצת רמז לענין הספרי הנ”ל דבילקו”ש (חוקת תרסד וירמיה רסה) אי’ דאחר מי מריבה אמר לו הקב”ה למשה לא אתה ולא אחיך ולא אחותך נכנסין לא”י ופי’ בעל המגן אברהם בזית רענן דהיינו שגם עצמותיה לא יכנסו ע”כ מביאורי רש”י.

והלשון דחוק קצת דכניסה סתם משמע כניסה מחיים (ועי’ ביומא פלוגתא אם בפר ואפי’ בדמו של פר או לא ושם הוא לענין קרבן דעיקרו הכפרה בדם וכאן דוחק יותר) וגם דלכאורה סובב על הא דכולם מתו בשנה לפני שנכנסו ישראל לארץ.

ולולי דמסתפינא אולי היה מקום להציע שיטה חדשה בענין זה דס”ל להני תנאי שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומרים מתה אחר מי מריבה מטעם מי מריבה ובשי’ זו אזלי הספרי והילקו”ש הנ”ל וס”ל שנסמכה מיתת מרים למי מריבה להשמיע טעם מיתתה ולא פירש הכתוב טעם מיתתה, ואם יש צד כזה אולי היתה נוכחת גם כן במעשה דמי מריבה מעין אהרן שנענשה מחמת עון זה והיתה כפרה לדור דלכך נסמכה לפרשת פרה כמ”ש במו”ק כח ע”א.

*

השלמה לנידון על מגן דוד

מאחר ונתעורר הנידון על הסמל המגן דוד נתעורר ממילא הנידון האם אפשר להוכיח ולהוציא הלכה למעשה מתוך הקמיעות המיוחסות למרן רשכבה”ג מהרי”א זיע”א.

והנני להקדים שאין כאן כלל ענין לבוא בדברים ולהיכנס במחלוקות והשיטות שהיו באותו הזמן אלא אך ורק להצדיק הצדיק רשכבה”ג המהרי”א זיע”א ולהראות שלא מתחת ידו יצאו הדברים שייחסו לו, ונפק”מ רק לענין הלימוד מהקמיעות הנ”ל.

ויש לציין שכמה גדולים וטובים כתבו דהקמיעות שהתפרסמו (עכ”פ קצתם) לא יצאו כצורתם מתחת ידיו של ציס”ע רשכבה”ג מהרי”א זיע”א [כ”כ תלמידו של מהרי”א הוא הג”ר זרח איידליץ מפראג מבית דינו של הנוב”י כתב כן (אור לישרים דרוש א’, הובא בתולדות רז”א עמ’ ט’ וכן באו”ה למושב עמ’ מד), וכן יש להפנות את המעיין לדבריו של כמו”ה יחזקאל דוקעס שהיה רב באלטונא בספרו “או”ה למושב” לתולדות רבני אה”ו שנדפס בקרקוב תרס”ג לפני יותר ממאה ועשרים שנה (וחלק מהחיבור מיוסד על ארכיונים ותעודות שמצא, ראה בספר הרב ר’ יהונתן אייבשיץ עמ’ 5 ועוד) שהזכיר (עמ’ לה) השתלשלות הענינים בפרטות, והובאו דבריו גם בספר משואות עמ’ קס], וכן למדנו מעדות נאמנה שהוא עצמו ג”כ אמר כן [הריעב”ץ (בספרו התאבקות עמ’ צא) ג”כ העתיק מכתב אות באות מכמוה”ר אריה ליב אבדק”ק אמשטרדם (ונדפס גם בספרו גחלי אש עמ’ לו ע”ב ואילך) שמהרי”א עצמו אמר שהקמיעות מזויפים (מסתמא עכ”פ חלקם), ומבואר מתוך דברי המכתב הנ”ל שכותב המכתב עמד בקשרים ישירים מול מהרי”א וכל הדברים שכתב שם נכתבו מפיו ולא מפי השמועה].

וגם במכתבו של הנוב”י (הנדפס בלוחות עדות) ביקש שיגנזו הקמיעות מכמה טעמים, ועי”ש שמשמע בתוך דבריו שמפקפק בדברי העדים שטוענים שיודעים שיצא ממהרי”א וטוען שאולי הקמיעות מזוייפות ושהעדות אינה מוחזקת מכמה טעמים, אבל מ”מ כ’ שבלאו הכי יש לגונזן מכל הטעמים שהזכיר שם, ומהרי”א הדפיס מכתב זה עצמו בספרו לוחות עדות.

[וז”ל הנוב”י שם אבל להחזיקו בודאי ובבירור מי יוכל לדון דברים שבלב, ומה גם שאין הכותב חתום עליהם ואם נתקבל עדות בבי דינא רבה דק”ק מיץ ע”ז אני דן, וכי מקבלים עדות שלא בפני בע”ד, ובפרט מה ממש לד”נ נוגע ומה גם בטרם באו הקמיעות ליד הב”ד כמה ידים דמשמשא בהו מי יודע, ואפשר נזדייפו ושינו טעמם לפגם, הכי יאמרו העדים לא זזו הקמיעות מידם מיום נכתבו עד היום הזה (פי’ בתמיה) זה מן הנמנע, וכל זה אם היה הכותב אדם סתם שלא ידענו מהותו ומהות מעשיו, ועתה שהכותבם הוא מוחזק בחכמה וכו’, ח”ו להעלות על הלב להרהר אחריו כלל וכלל בשום פנים ח”ו וכו’, ולמה חייבוהו כולכם וכו’ (ואח”כ שם דן לענין פירושיהם דגם בזה יש לדון) וכו’, עכ”ל].

ויש לציין כתשלום לכל הנ”ל כמה ספרים שהמינים טפלום על מהרי”א, וגרמו לו על ידי זה לצער רב ונזק רב, כמו ספר אגרות רי”א, ספר שם עולם, וספר ואבוא היום אל העין, ששלשת ספרים אלו מוחזקים כזיופים שאינשי דלא מעלי טפלו שקר על גאון עולם ציס”ע רשכבה”ג המהרי”א שהם מכתב ידו או נכתבו מפיו, כדי לומר שהוא מסכים עם מעשיהם, ומאחר שכבר נודע בכתובים שהוא עצמו החרים בכתב ובע”פ כל ההולכים אחר צבי שבור כך שבודאי שלא היתה לו שום שייכות לזה.

*

השלמה לתשובה לענין מעשרות בזמנינו

והנוהגים שלא להפריש תרו”ג סוברים דמאחר דמדאורייתא אמרי’ רוב ע”ה מעשרין ורק מדרבנן תקנו תקנת דמאי א”כ בתקנת דמאי לא תקנו תרו”ג, ועי’ במפרשים סוף סוטה על המשנה ובימיו א”צ לשאול על הדמאי ודוק מה היה לפני כן, ויל”ע בזה.

ויש להוסיף דכמו”כ מצינו דיש פטורים מכל דמאי כגון עניים ואנשי מחנה בספ”ק דעירובין ומבואר דמדינא לולי התקנה אין חיוב דרוב ע”ה מעשרין וכמ”ש ברפ”ב דשבת.

*

השלמה לתשובה בהגדרת אהבה התלויה בדבר

יתכן לומר עוד דהגדרת אהבה התלויה בדבר היינו אהבה המותנית על ידי דבר ותלויה היינו כמו תלויה ועומדת כעין הלשון מתלי תלי וקאי, ומש”כ אהבה שאינה תלויה בדבר לא בא לומר בזה שהאהבה לא נגרמה על ידי דבר, דבד”כ אהבה אצל אנשים נבונים יש לה טעם, ואדרבה דבר שיש לו טעם עדיף מדבר שאין לו טעם.

יו”ד סי’ א ס”ב בהגה, ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה מ”מ יבדקו בסימנים וכו’, ואע”ג דבלאו הכי יש חיוב בדיקת סימנים מ”מ לענין דין זה מעיקר הדין הוה סמכינן על שהשוחט כבר בדק, ובדיקה זו היינו משום דלכתחילה אין לסמוך על השוחט בכל מה שאפשר לבדוק, והיינו במקום שלא נהגו ליטול קבלה וכדמסיים.

בגמ’ פ”ק דברכות מחשב כמה שעות היו לדוד בין קימתו בחצות לילה לקימת מלכים בג’ שעות וקאמר שית דליליא ותרתי דיממא, ומשמע שלא היה עוד זמן, ויש להעיר דלכאורה זה אתיא לפי המדידה של שעות מעלה”ש ולא לפי המדידה מהנה”ח דהרי אם התרתי דיממא מתחילין רק מהנה”ח אם כן יש לחשב גם הזמן שמעה”ש עד הנה”ח, וצ”ע.

ועוד יש להעיר דשעות דליליא הם בודאי לפי הלילה האמיתי דהיינו עד עה”ש וא”כ לכאורה נלמד משית דיממא שהם שעות לילה גמורות לתרתי דיממא שהם שעות יום גמורות לפי היום האמיתי המתחיל מעלה”ש, דדוחק לומר כאן הא כדאיתא והא כדאיתא דלא פורש כאן כלום שיהיה צריך לומר כן, וצ”ע.

ועוד יש להעיר דבהרבה מקומות אמרי’ ו’ שעות לענין דינים שהם בחצות מדאורייתא, כגון חמץ בערב פסח, ושם נזכר הלשון שש שעות, ולא תליא התם בדעת בנ”א או במנהג במנ”א, כמו שיש לטעון לגבי ק”ש, ממילא כמו ששם המדידה היא מהיום האמיתי א”כ מסתמא שכל סתם שעות הם לפי היום האמיתי, דסברא הוא שכל שעות יש לדמותן זל”ז וכעין מש”כ הרמב”ם ושו”ע שכולם שעות זמניות, וצ”ע.

ועוד יש להעיר דבגמ’ דף ט’ אמרי’ דבדיעבד סמכי’ אדר”ש בקורא ק”ש של לילה בין עה”ש לנ”ח כיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא וכן בדיעבד יוצא יד”ח ק”ש אז אפי’ לפי הצד שהוא לילה כיון דאיכא אינשי דקיימי בההוא שעתא, ממילא צריך ביאור מה דמשמע בדברי הפוסקים דפשיטא להו דשיעור זמן ג’ שעות הוא מדאורייתא, דהרי כאן בגמ’ אמרי’ דבדיעבד שייך לסמוך על הדעות דמשערי’ לפי זמן קימה של בנ”א [ולענין הקושי’ האחרונה  הנ”ל שוב מצאתי שדנתי בה לשעבר במאמרי הנדפס בקובץ מחזיק ברכה שי”ל באשדוד תש”פ וכן בקושיות נוספות], ודוחק לומר שהכל נקבע לפי שעת מ”ת (כעין דברי החזו”א בטרפות) דהרי ובשכבך ובקומך כתיב ולא של יוצאי מצרים ועולי מדבר, ולכאורה היא סייעתא לדעת קצת אחרונים דבדיעבד יקרא כל זמן שהוא שעת קימה, וצ”ע בכל זה.

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו’ (בראשית מא, לג), הנה יוסף היה חכם מופלג כדמפרשי קראי ואין ספק שידע שאחר הצעתו הזו שמציע יוסף לפרעה יבחר פרעה רק בו, עכ”פ אם יקבל את הצעתו של יוסף.

ובמאמר המוסגר יש לציין דהצעה זו היתה הצעה הוגנת מלבד מה שהיתה גם טובתו וגאולתו של יוסף עצמו, ולכן לא נאסר עליו להציעה לפרעה (אע”פ שמסתבר שלפני מתן תורה לפני עיור היה נוהג גם באבות כלפי בן נח גם בדבר שאינו מצוה וכן שמצינו גם בהכנסת אורחים שעשה אברהם לצורך או”ה).

וממילא יש לעיין דגבי מה שאמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני וגו’  (בראשית מ, יד) מצינו שנענש יוסף והובא על זה (במדרש ר”פ מקץ) הפסוק אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו ולא פנה אל רהבים (תהלים מ, ה), ומחמת זה נתעכב עוד שנתיים ימים.

אבל במה שאמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים לא מצינו שנענש כלל, אלא מיד נתקבלה הצעתו (גם אם נימא שכבר נגאל מבית האסורים מיד כשהציע שר המשקים את יוסף לפרעה מ”מ הצעתו זו של וישיתהו על ארץ מצרים יש להתבונן למה נתקבלה מיד).

ואף שידע שיתמנה למלכות כמו שראה בחלום מ”מ עדיין יש להתבונן מה שפעל באופן שמועיל לזה למה לא נתעכב הענין מחמת זה כנ”ל.

והביאור בזה פשוט דהנה לענין ביטחון אין הצדיק נענש אלא רק במה שדאג לצרכי עצמו אבל מה שדאג לצרכי אחרים אין בזה פגם בטחון כלל, דאדרבה עשה המוטל עליו, דלענין טובת אחרים אינו יכול לטעון שאינו דואג לטובתם כיון שבוטח בהקב”ה (ובפרט שלגבי אחרים אין הבטחה מאחר שהם עצמם אינם בדרגת בטחון הגבוהה).

ומה שהציע יוסף לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו’ היתה כוונתו בזה רק להצלת העולם והמדינה שידע שלא יהיה שום תיקון להצלתם אלא על ידו ואולי גם הבין בזה שתצמח על ידי זה הצלה גם למשפחתו וגם יוכל להגלות להם על ידי זה, ועכ”פ עיקר מטרתו בהצעה זו היתה לטובת הכלל, (וגם לא נזכר בתורה שחפץ יוסף במלכות למרות שידע שהכינוהו לזה מן השמים, ומן הבור כבר נגאל), ולכן לא היה בזה שום עונש, הגם שממילא נתמנה לגדולה על ידי זה.

*

והרעב היה על כל פני הארץ ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים (בראשית מא, נו), משמע להדיא בפסוק דהיה כבר רעב קודם לכן ואחר ששבר יוסף בר למצרים התגבר הרעב, וצריך ביאור, דהרי מטבע הדברים אחר ששבר יוסף היה צריך הרעב להיות קל במעט, ובפועל היה להיפוך שנתגבר הרעב, והמשמעות דלא רק היה מחמת המתנת הזמן נעשה כן, אלא דהיה שייכות בזה למה ששבר להם יוסף ושהתגברות הרעב היתה מיד אחר כך.

והנה אי’ במדרש דמיד כשנכנסה שנה הראשונה משנות הרעב נתקלקל ואבד כל לחמם בנס ומשמע שזה היה כדי שיבואו אצל יוסף לשבור בר אצלו, (והיה בזה כמה תועליות, דגם היה בזה רווח ליוסף, וגם היה מלמדם תורה כמ”ש חז”ל שאמר להם למול, וגם עי”ז שמע יעקב שיש שבר במצרים ועי”ז גילה שוב את בנו אחר כ”ב שנה שנסתיים אז הזמן כמ”ש בספ”ק דמגילה יז ע”א, וגם עי”ז נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים כמ”ש חז”ל עה”פ בחבלי אדם אמשכם), וממילא יש לומר דאחר שיוסף התחיל לשבור בר בפועל נתחזק הרעב כדי שיבואו אצלו עוד.

ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו (בראשית לג, ז), ובפרש”י אחרון אחרון חביב, וצ”ע דהרי יש להקדים לפי סדר חשיבותן, כמו שמצינו בכ”מ וי”ל דאמרי’ ברפ”ב דעירובין בקלקלה הקטן קודם, וכדמפרש בכמה עניינים במס’ דרך וכאן שהוא ביזיון להשתחוות לעשו וכ”ש שבאתה אותה השתחוייה עליהם דרך צער בעל כרחם לכך בקלקלה הקטן קודם, אבל יש לומר בעוד אופן דכיון שהיו סמוכים לעשו הסמיך הפשוטים קודם לעשו ואח”כ החביבים, דהרי כתיב והיה המחנה הנשאר לפליטה ופרש”י כי אלחם עמו, שמסר נפשו עליהם כנשר יעיר קנו, וממילא יש להכניס החביב יותר שיפגשנו עשו באחרונה וק”ל ועדיין צריך לעיקר הטעם למה הקדימו האמהות וילדיהן והשתחוו קודם לכן.

*

הילדים אשר חנן (בראשית לג, ה), ולא השיב לו על הנשים שאינו דרך צניעות לדבר עם חבירו על אשתו ובפרט עשו שהיה מתכון לזנות וכמ”ש חז”ל שלכך עמד יוסף בפני אמו לכסותו ושלכך החביא יעקב את דינה.

*

ויחץ וגו’ ואת הצאן ואת הבקר והגמלים (בראשית לב, ח), לגבי צאן ובקר נזכר את שהוא לשון ריבוי ולגבי גמלים לא נזכר את, ואולי צאן ובקר בא הריבוי ללמד שהיו רבים ועדיין נשאר לו אחר שהקצה חלקם לדורון, (אף דמתחילה בודאי היו רבים כדפרש”י עה”פ ויהי לי שור וחמור, אלא דהתם י”ל שעיקר דברו היה להשמיע לעשו שיוכל ליתן לו דורון), משא”כ גמלים שכבר נזכרו מתחילתם בלשון רבים ומיותר ללמד דבר זה (ואע”ג דצאן ובקר לא משמע אחד מ”מ מיתורא דאת שמע מינה דעדיין היו רבים בידו, וכן גמלים מדהוה ליה למכתב בלשון יחיד כמו בריש הפרשה וכתיב בלשון רבים שמע מינה לרבויי אתא, וגם אפשר דאת משמע יותר ריבוי מלשון רבים גרידא, דחיה טמאה רק בנזדמנו לידו שרי כדתנן בשלהי שביעית).

*

על לב הנער (בראשית לד, ג), וכ”כ בפרשה כמה פעמים נער חסר במקום נערה, וכן מצינו כמ”פ בפרשת כי תצא לגבי אופני האיסורים המבוארים שם, והוא יותר מרוב קרי וכתיב שלא נשתנו בכל מקום (מלבד דברים שיש לשנותן לשבח כמ”ש במגילה כה ע”ב שהם דברים שנשתנו בכל מקום כמבואר הדברים שם), ויתכן לומר בדרך רמז דבפ”ק דסוטה אמרי’ איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן, וכדפרש”י שם שאם לא זכו חסר ה”א מתיבת אשה, ואפשר דבכל אופנים כאן ובפרשת כי תצא שהאיש והאשה יחד ואין שכינה ביניהם כתיב נער ה’ לרמז על חסרון הה”א של האשה.

וע”ד הפשט יש מקום לומר שהיא צורת כתיבה של לשה”ק לכתוב נערה חסר ה’ כמו נער, שאין אנו בקיאין בכל טעמי כללי לשה”ק.

*

כתיב עכרתם אותי להבאישני וכו’ (בראשית לד, ל), וצ”ע דהרי בפשטות לא רק שמעון ולוי היו באותה עצה דהרי כתיב ויענו בני יעקב במרמה וכו’, ונתן הקב”ה בלבם לענות בעצה אחת, אלא ששמעון ולוי מסרו נפשם על דינה ולכך נקראו על שמה כדכתיב אחי דינה (פסוק כה), וכדאמרי’ במכילתא פרשת בשלח (שמות טו), וכמו שכולם השיבו מיד במרמה והבינו זא”ז א”כ בודאי שגם יעקב הבין וגם כתיב והחריש יעקב עד בואם (פסוק ה), וא”כ המתין לעזרתם, וי”ל דיעקב ידע שרוצים שימולו שכם וחמור ועירו כדי להחלישם ולחטוף מהם את דינה או אפי’ להרוג את שכם בן חמור אבל בצינעא אבל לא בפרהסיא או אפי’ להרגו בפרהסיא אבל לא להרוג שאר בני העיר, אבל עכשיו שהרגו כל בני העיר בפרהסיא על זה הקפיד יעקב שיש בזה סכנה כדמסיים ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי.

*

ויחץ את הילדים (בראשית לג, א), כאן חצה אותם פעם שניה, דהרי כבר כתיב לעיל ויחץ את העם וגו’, וצריך לומר שנתחברו יחד, ואין לומר דאחר הדורון חזר וחברם דהרי הדורון והמלחמה היו מעיקרא בשביל לעשותן יחד (רצוני לומר להחזיק בדורון ובתפילה ובמלחמה בד בבד ולא יתפרדו) כדפרש”י והחציה היתה עם המלחמה כדפרש”י, אבל הפשטות במקרא שכשהעבירם בנחל חזרו ונתחברו, ולעיל נזכר שחצה גם הצאן והבקר והגמלים אבל כאן לא נזכר, וצ”ל דכיון שהיה הזמן מצומצם הלכך לא הספיק בינתיים לחצות גם הבעלי חיים, וכעין מה דאמרי’ בפסיקתא מכאן ואילך כל חד וחד וכו’, (וצל”ע במפרשים בכל זה).

*

יש לי כל (בראשית לג, יא), בפשטות מה שהשיב יש לי כל, בא לומר יעקב בזה, שאתה עשו יש לך רב וממילא אינך מוכרח לקבל, אבל עדיין זה יהיה לך לתועלת שיהיה לך יותר רב (וכדמסיים עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך (פסוק ט), כלומר שאמר עשו איני מוכרח הלכך טוב שתהיה לך הנאה מזה, אבל חמד בלבו לזה), אבל קאמר ליה יעקב אני יש לי כל שאין לי שום צורך ביותר ממה שיש לי, דכל משמע שאין מה שיכול להיות לו יותר (וכל היינו גם בלא הדורון כדמוכח החשבון בקרא), וממילא איני צריך כלל בזה וממילא בודאי שאין טעם שאני אקח ויש לך לקחתו.

הרמב”ם הביא קרא דיעקב כי בכל כחי עבדתי את אביכן, ללמוד מזה ששומר צריך לעבוד בכל כחו, ומעין זה בגמ’ הובא הקרא אכלני חורב וגו’ ללמוד שצריך לשמור גם בעידנא דעיילי אינשי, ודחי לה דיעקב אמר שעשה יותר מחיובו עי”ש.

ומה שפסק הרמב”ם כקושיית הגמ’ הוא פשוט דהרי כל תירוץ הגמ’ הוא רק ליישב דעה שלא נפסקה להלכה שסוברת דאם עייל השומר בעידנא דעייל אינשי פטור ואילו להלכה חייב.

וממילא חזי’ מקושיית הגמ’ דההבנה הפשוטה שכל מה שנזכר בתורה שעשה יעקב יש לנו ללמוד לעשותו ג”כ ורק אם יש דוחק אמרינן באופן אחר, אבל עיקר הדין הוא ללמוד מיעקב, וממילא אין להקשות שמא עשה יעקב יותר מן הצורך, דאדרבה הוא דוחק לומר שאין ללמוד ממה שעשה יעקב, והפשטות הפשוטה מבואר מתוך הגמ’ שיש ללמוד מיעקב.

ומה שלא הביא הרמב”ם הקרא שנזכר בגמ’ אלא קרא אחרינא הוא פשוט דהרי דרך הרמב”ם בהרבה מקומות שלא הקפיד להביא הילפותא שנזכרה בגמ’ דוקא אלא ילפותא אחרת, ובניד”ד הרי הגמ’ מיירי בדין מסויים שהשמירה היא גם בזמן שאין דרך לשמור, ולהכי מייתי קרא דשייך לזה הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ואילו הרמב”ם מיירי באופן כללי בדרגת חיובי השמירה והתאמצות השומר, וממילא שייך בזה יותר הך קרא דכי בכל כחי עבדתי את אביכן.

ומה שכ’ שם הרמב”ם שנטל יעקב שכר יש לבאר בפשיטות דהרי מבואר בט”ז והגר”א ביו”ד וכן מוכח בשו”ע שם שגוי שמכירו אין בו איסור לא תחנם, ואמנם איסורא ליכא אבל מצוה נמי ליכא, ומאחר שנטל יעקב שכר חזי’ שהיה בזה חלק מדיני השמירה דבלא זה נהי דאיסורא ליכא כיון שהוא גוי המכירו אבל מצוה נמי ליכא ולא היה צריך ליטול שכר על זה, וזהו דלא כמו שטען בחידושי הגרב”ש סלומון דאילו לא היה בזה חובת שמירה היה בזה איסורא והוא פשוט לדינא, אם לא דנימא מטעם גוי רשע כדאמרי’ בגמ’ ורמב”ם לענין נבוכדנצר עם דניאל והרחבתי בתשובה אחרת.

נשאלתי מבני אליהו נ”י דפירש רש”י (במדבר כב יא) שבלעם אמר לשון קבה משום שהוא קשה מארה, אבל בלק אמר לשון ארה שהוא קל ממנו.

וקשה דמלאכי בלק השניים כבר אמרו לשון קבה, דכתיב (שם יז) ולך נא קבה לי, וצריך לומר דאף שבקרא נזכר שבלעם אמר לשון קבה לפני ה’ צריך לומר שאמרה גם לפני מלאכי בלק הראשונים וכן פירש בספר משכיל לדוד על פרש”י עה”ת ועיין בספר תולדות יצחק (לרי”צ קארו) על פרש”י מש”כ לבאר בעוד אופן בשינוי קצת.

והיה מקום לבאר שבלק התחיל בלשון ארה מה שאין כן בלעם שהתחיל כבר מתחילתו גם בלשון קבה אבל לא נראה דלא חשיב כל כך התחלה כיון שכל עצמו של בלעם לא אמרה אלא אחר שבא אליו בלק.