הנחה

לבאר דעת החזו"א בב' חדרים קטנים לפנים מחדר גדול יש מקום לטעון דעיקר דעת החזו"א היה לפטור בחדר הפנימי שבב' חדרים קטנים אלו, שהרי אין כאן פתח לגדול, ומאידך גיסא עיקר דעת החזו"א במטבח קטן שהוא פנימי לחדר גדול (כשאין ב' חדרים פנימיים) שנוהג בזה דין הרע"א כמו כל חדר קטן הסמוך לגדול ודלא כהחמודי דניאל, כיון דאין שיעור חדר במטבח זה, וממילא אי"ז אלא פתח הגדול ולא הקטן, וכמו"כ במקרה שיש חדר קטן שיש בו שימושי דירה רגילים לא קיבל כלל בזה החזו"א כלל צד טענה דחדר זה א"צ ד"א משום שנטפל לבית קבוע, אבל בניד"ד מאחר שיש כאן מטבח שפתוח לחדר שפתוח לחדר הגדול חשש החזו"א לסברת החמודי דניאל מאחר שמטבח הוא שימוש שאינו צריך ד"א והוא משמש את הבית ולכן יש לומר שהוא שימוש משימושי הבית.

ולכן מאחר דסבר החזו"א שלא שייכא חומרת רע"א מחדר קטן לפנים מחדר קטן לפנים מחדר קטן, לכן חשש החזו"א לחומרת החמודי דניאל במקום שאין כאן מזוזה אחרת הנצרכת מדינא.

אולם במטבח שהוא סמוך לחדר הגדול ולפנים מן החדר הגדול שנוהג בזה סברת הרע"א בכה"ג לא חשש לחמודי דניאל כיון דמשמע בגמ' שאין ב' מזוזות בפתח אחד אלא אזליש בתר עיקר כניסה (ואכמ"ל) וגם סבר החזו"א כמו שנתבאר במקו"א בשמו שאסור ליתן ב' מזוזות בפתח אחד משום בל תוסיף.

הלכך במקום שצריך ליתן בכניסה לחיצון אין ליתן מספק בכניסה לפנימי, משא"כ היכא שאין ליתן בכניסה לחיצון (דהיינו בכניסה לאמצעי שהוא חיצון למטבח הפנימי) אזי יש ליתן מספק בכניסה לפנימי משום חומרת מטבח ע"פ החמודי דניאל כנ"ל.

אולם אם נסבור כהאחרונים שנקטו בספקות ליתן ב' מזוזות (נתבארו בתשובה אחרת) אזי גם במטבח קטן פנימי סמוך לגדול החיצון (שאין ב' קטנים פנימיים) יש ליתן לפי החשבון הנ"ל ב' מזוזות במטבח זה.

ואם נחשוש לגמרי מספק לפשטות שיטת החמודי דניאל לחייב כל חדר פנימי בבית פחות מד"א מימין הכניסה, ונסבור דאין ליתן ב' מזוזות בפתח אחד ונסבור דבב' קטנים פנימיים אין מזוזה בקטן הפנימי מצד הרע"א מ"מ יצטרכו לתת שם מזוזה בכניסה לפנימי שבפנימיים מצד החמודי דניאל.

ומ"מ מצד בית שער אין כאן לא בפרוזדור הראשון ולא בפרוזדור השני או במטבח דהחזו"א לא סבר ששייך בית שער במקרה כזה כמו שנתבאר בפנים התשובה אלא רק לכל היותר הפתח של החדר הגדול בתנאי שהוא אכן הפתח של החדר הגדול ולא פתח של חדר הפתוח לחדר הגדול.

כפי שהתבאר בתשובה אחרת לדעת הפמ"ג והמשנ"ב (בבה"ל סי' רנג) היתר זה הוא רק באופן שמניח ע"ג סיר של תבשיל שעל האש אבל אם מניח תבנית ריקה או סיר ריק על אש למטרה זו אי אפשר להניח מעליהם, וכן מבואר גם בחזו"א סי' לז סקי"ד על המשנ"ב בסי' שיח סקק"א דבקדירה ריקנית אסור (ובאמת צ"ב דברי המשנ"ב שם לפי דבריו נ"ל בבה"ל, ויש להעיר עוד דבתבנית חדשה יש בעיה נוספת של כדי לחסמן והמשנ"ב בסירים בזמנו היתר רק בשעת הדחק ואולי בתבנית שודאי רק מתקלקלת מהאש הוא יותר קל).

לגבי מאכל עם רוטב הדין הוא כנ"ל ג"כ שמותר להניחו ע"ג קדירה המונחת על האש אפילו אם המאכל העליון קר (ראה סי' שיח ס"ו ס"ז וס"ח ובמשנ"ב שם), אולם בדבר לח ההיתר הוא רק אם בודאי לא יגיע לחום שהיד סולדת בו שכן אם יבוא לחום שהיד סולדת בו אין היתר אפי' להניח קרוב למדורה (ראה סי' שיח ס"ו שאסור והיינו בלח כמבואר במשנ"ב שם סקנ"ג).

ומכל מקום אם המאכל הוסר מע"ג האש והוא עדיין חם ולא הניחו בינתיים במקום אחר יש בזה דינים אחרים ובחלק מהאופנים יכול להניחו ע"ג הבלעך שוב (עי' סי' רנג).

ואם המאכל חם והוסר מע"ג האש והונח במקום אחר אין היתר להניחו שוב על אש אבל להניחו כנגד האש באופן שיבוא להיד סולדת בו (וה"ה להלכה המניח ע"ג קדירה שע"ג הבלעך נחשב כנגד המדורה כמבואר בס"ח ובמשנ"ב שם) להנוהגים כדעת שו"ע סי' שיח סט"ו מותר רק ביבש כנ"ל ולהנוהגים כדעת הרמ"א שם ובסי' רנג כל שלא נצטנן לגמרי (היינו כל שעדיין נאכל מחמת חמימותו כמבואר בפוסקים ולהדיא בשוע"ר), מותר להחזירו כנגד המדורה אפי' אם יבוא לידי יד סולדת בו אפי' בלח (ובחזו"א סי' לז סקי"ג כתב דלרמ"א מעיקר הדין אין בישול אחר בישול בלח ורק אם נצטנן לא נהגו להקל שלא יבואו להקל במאכל חי), ובאופן שהמאכל עדיין רותח בשיעור שהיד סולדת בו הוא להשו"ע מותר כמו להרמ"א.

ולהעמיד על האש ממש אסור גם להרמ"א מדרבנן (סקצ"ח).

לגבי שומן קרוש הנפשר בחימום דנו הפוסקים בסי' שיח סט"ז מצד נולד אולם מצד מבשל עדיין נחשב כדבר לח שאין היתר להניחו במקום שיבוא להיד סולת בו כמבואר במשנ"ב שם ס"ק קד, אולם במשנ"ב בס"ק ק משמע שהקל גם לענין בישול להחשיבו כדבר יבש וצ"ע וכן מבואר להקל בחזו"א סי' לז סקי"ג וכן נקט בארחות שבת פ"א סכ"ג בדעת המשנ"ב ועי"ש בשיטות בזה.

אם יש מעט רוטב לחלוחית ע"ג החתיכה הביא בארחות שבת פ"א סכ"ב נידון הפוסקים בזה ונקט שם דאם אין רוטב העומד בפני עצמו אלא רק ע"ג החתיכה מותר והביא שם דברי הפוסקים בזה, ואמנם הכרעתו ברורה שכן יש הרבה צירופים בזה ובפרט דלדידן עיקר דינא דלח שרי כמשנ"ת בחזו"א, מ"מ מה שהביא ראיה בארחות שבת שם מדברי הגרשז"א לענין שמן על קוגל אינו דומה לרוטב גמור שכן שמן על קוגל אינו נראה כדבר נפרד ואינו מורגש בטעם ואינו נצרך לטעם משא"כ רוטב גמור על חתיכה של בשר.

ויש לציין בזה דרוטב סמיך מאוד מוגדר כדבר יבש לחלק מהפוסקים עי' בארחות שבת פ"א מה שהביאו בזה.

מה שמותר במבשל הותר גם אם אוכל אותו למחרת בשבת ולא רק אם אוכל לאלתר.

לא נכנסתי כאן לגדרי בלעך ופלטה עצמם, והתשובה מתייחסת לפי הסברא שבלעך ופלטה נחשבים כגרופה וקטומה, ועי' בארחות שבת פ"ב ס"ח הדעות לענין בלעך ושם סי"ג הדעות לענין פלטה.

ששאלת אם מותר לכסות במגבת הכלי העומד ע"ג קדירה ע"ג האש תשובה אסור כמבואר בשו"ע סי' רנז ס"ח לגבי קדירה על האש וה"ה בקדירה העומדת ע"ג קדירה שע"ג האש כמבואר בארחות שבת פ"ב סע"ה בשם הפמ"ג סי' רנח בא"א סק"א אך נייר מעט אלומניום לשמירה בלא שכבות מיותרות אינו מוגדר כהטמנה עי"ש סע"ז.

לכאורה אין היתר לזה דהרי זה תשמישי קדושה וזה קדושה עצמה, ואין להניח על קדושה דבר שהוא פחות מקדושתו, וכמו שנתבאר בתשובה אחרת דיש חילוק בין תשמישי קדושה לקדושה עצמה כגון לגבי לישב יחד עם הקדושה על הספסל דתשמישי קדושה קדושתן פחותה מקדושה עצמה.

ואף דבגמ' לא נזכר שאסור להניח תשמישי קדושה על קדושה עצמה, מ"מ הוא בודאי נלמד משאר הדינים הנזכרים שם שאם מכרו ספרים לא יקנו מטפחות ובגמ' משוי להו לדיני הנחה זה על גב זה,

ואע"ג דדעת רש"י דגם הרצועות הם קדושה עצמה, מ"מ עיקר הדין להלכה דלא כרש"י וגם לרש"י אינו ברור שכל אורך הרצועה היא בכלל הקדושה כמו שציינתי בתשובה אחרת בכ"ז.

ואף דמותר להניח מעיל ע"ג ס"ת כשאומרים קדיש כמ"ש בפוסקים מ"מ היכא דלצורך הספר שרי לכסותו אפי' בכיסוי של חול גמור כמבואר בסוגיות, ואע"ג דבהנחת הספר יתיב המטפחת על הס"ת מ"מ היכא דלא אפשר שאני כדאמרי' בגמ' גבי הא דבס"ת יתיב דפא אחבריה.

ואף דיש דעה בפוסקים שספרים מודפסים אין בהם קדושה מ"מ להלכה לא קי"ל כן וכמ"ש המשנ"ב.

העובד עבור עני יכול לנכות שכר פעולתו ממעות החומש אם התכוון בעת העבודה שיהיה לנכותו מחומש (שו"ת מהרי"ל דיסקין פסקים סי' כד וציין לשם ברמז בדרך אמונה פ"ט מהל' מתנות עניים צהה"ל אות קיא).

אלא שהגביל שם המהריל"ד שיכול לנכותו רק במלאכה שאם היה תובע את העני בב"ד היה יכול לתובעו [עי' רמ"א חו"מ סי' רסד ס"ד שכל אחד שעשה טובה לחבירו יכול לתבוע ואכה"מ לזה], ויש לציין דעצם הענין שחיוב ממוני שמוחל לעני יכול לנכותו ממעשר כספים כן מבואר בפוסקים בהל' צדקה, אבל מה שהצריך שם ב' התנאים לכאורה הוא חומרא בעלמא דהרי אם יש חוב לעני כלפיו ומנכה לו סגי בזה (פשטות הרמ"א ביו"ד סי' רנז ס"ה, ועי' נובי"ק יו"ד סי' עג ונובי"ת סי' קצט ומשיב דבר ח"ב סי' מט ועוד), ואולי בא (במה שהתנה המהריל"ד שם שהוא אם התכוון בעת העבודה) רק לאפוקי שאם התכוון למחול שוב אינו יכול לנכותו מן החומש.

[ויש מהפוסקים שנקטו דבחוב הלוואה אם לא התנה מראש צריך ליתן קודם לעני ולקבל ממנו שוב, עי' תבואות שור צדקה סי' קד, ובלבושי שרד יו"ד סי' רנז ס"ק ריג כ' בדעת הש"ך שם סקי"ב לאסור ג"כ לנכות ההלוואה ממעשר כספים כיון שאפי' אם מזכה וחוזר ונוטלו לעצמו הרי הוא משתמש במעות העני בלא רשותו, ואולי מהריל"ד חשש לדעות אלו להצריך הכוונה מראש].

ומאידך התנאי השני ג"כ צ"ע דלכאורה סגי בזה לחוד שהתכוון בעת העבודה ודרך אנשים במקום זה שעושים עבודה זו בשביל כסף בכל גוני, ומה בא למעט בזה, ושמא בא לאפוקי עבודה שדרך רוב אנשים שעושים בסתמא עבודה זו אינם לוקחים כסף וצל"ע לפי הענין.

וכמו"כ יש לומר שבא למעט באופנים שונים שנפטר כגון בהוצאות באופנים שא"א לתבוע עליהם, עי' בשו"ע ורמ"א בחו"מ שם, או אם לא השביח (עי' נתה"מ ובהגר"א שם).

ומה שהגביל רק בתנאים אלו לכאורה צ"ב דהרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש גם אם לא נתכוון חלק ממה שנתן לנכות מחשבון החומש, ויש לתרץ דזה לא נקרא שהפריש מחומש ממונו מה שסייע בגופו אלא רק אם נותן לזה חוב ממון אז יכול להסיר החוב, ועי' בפוסקים (האג"מ והגרח"ק) שנחלקו אם יש חיוב נפרד לתת מזמנו מצד מעשר כספים וציינתי לדבריהם בתשובה אחרת.

ויש לציין דגם אם יש כאן הרבה עניים שסייע להם ואי אפשר לתבוע מישהו מהם והו"ל כעין ממון שאין לו תובעין מ"מ בפשטות אין ההגדרה בזה שאין חייבים לו אלא רק שא"א לתבוע, והפוסקים דנו בהגדרת הדבר, אבל בענייננו בודאי חשיב שעושה לטובת העניים ויכול להסיר החוב ממעשר כספים.

אולם אם המקבלים את הארבע מינים אינם עניים א"א לנכות את זה ממעשר כספים (ואולם עי' מש"כ בצדקה ומשפט ז יז), אלא אם כן נוהג לתת מעשר כספים גם לצרכי מצוה, ואז יש להחשיב הדבר כצורך מצוה ולגביו אינו דבר שבחובה כיון שאינו מוטל עליו להביא להם ד' מינים (ודמי בזה למש"כ השבו"י ח"ב סי' פה [הובא בפת"ש סי' רמט סק"ב] לענין תשלום מנגנים בחתונה בזמנו שלא היו בעלי השמחה משלמים אלא מתנדבים, וכמ"ש באג"מ יו"ד ח"ב סי' קיב שדבריו רק באופן שבעלי השמחה לא היו משלמים אבל אצלינו הוא דבר שבחובה לגבי בעלי השמחה, משא"כ במקום שבאו המנגנים שלא על דעת שישלמו להם בעלי השמחה אין זה דבר שבחובה לגביהם ואז אם ישלמו יכולים לשלם ממעשר כספים).

ואם יש במקבלים ד' מינים גם עניים הראויים ליטול מעות צדקה והעבודה היתה נצרכת גם בשבילם בודאי שיכול להחשיב העבודה ממעשר כספים למרות שעוד אנשים נהנו מן העבודה ונר לאחד נר למאה, אבל אם הוסיף בעבודה בשביל אנשים אחרים מה שהוסיף אינו יכול לחשבו ולנכותו ממעשר כספים, אא"כ נוהג לתת גם לצרכי מצוה ממעשר כספים.

ובמקרה שאדם מתנדב עבור אדם פלוני ומקוה שיחזיר לו על זה הוא נידון כללי לגבי צדקה בנותן צדקה לעני ומקווה שיחזיר לו, וקי"ל דיש מקומות שמחשיבים טובת הנאה כממון אבל בד"כ לא, ואכמ"ל בזה.

ולענין איך לשער את ניכוי העבודה ממעשר כספים השיעור הוא כפועל בטל ומשתנה מאדם לאדם ומעבודה לעבודה כמבואר בשו"ע חו"מ עי"ש בהרחבה.

ולענין אם רוצה לחשב את כל הרווחים שהיה יכול להרויח אם היה לוקח סכום מלא, ובאחרונים מצינו נידונים לגבי מי ששוכר פועל עני יתר על שכרו ומשלם ההפרש ממעשר כספים (עי' שבו"י שם ודרך אמונה בציון ההלכה שם), וכן מצינו שיש שהתירו לקנות מהעני במחיר יקר יותר כדי לשלם לו ההפרש ממעשר כספים (עי' באורח צדקה מה שציין לדברי הפוסקים בזה), ולפי דעות אלו לכאורה יוכל גם לבקש מחיר הזול על הד' מינים מה שהיה יכול להרויח.

אבל בניד"ד יל"ע אם יכול לעשות כן, שהרי אם היה מוכר יקר יותר לא היה מוכר כ"כ הרבה, ואולי אה"נ יכול לשקלל הכל בחישוב כמה משער שהיה מוכר אם היה מוכר ביוקר.

אבל יש עוד בעיה בנידון דידן דיש דעת המהר"ם מינץ המובא בשע"ת (והרחבתי בתשובה אחרת לגבי מי שלקח אתרוג בחזקת מהודר ונמצא כשר לברכה) לגבי מזיק אתרוג מהודר דא"א לתבוע דמי אתרוג מהודר, וא"כ לענין ד' מינים למהרמ"מ לא יוכל לחשב שהם שוים הרבה יותר, ומ"מ שמא לענין מעשר כספים הקילו יותר, ויש גם אחרונים שחולקים על מהר"ם מינץ כמו שציינתי בתשובה הנ"ל, וגם אפשר דלא מיירי מהר"ם מינץ בכל גווני כמו שכתבתי בתשובה הנ"ל.

לגבי לנכות הוצאות על חשבון הצדקה כגון שכר פועלים אחרים והוצאות הנסיעות וכיו"ב בודאי יכול להשתמש בזה למעשר כספים בתנאים דלעיל (דהיינו עכ"פ אם היה בדעתו מתחילה לנכות ממעשר כספים ושהוא לצורך עניים או עכ"פ לצורך מצוה להנוהגים לתת מעשר כספים לצורך מצוה וגם יש לשים לב שהוא לטובת עניים דלפעמים ההוצאות אינם לטובת עניים ואכמ"ל, וכמובן שלא במקרה שלכם).

ובתשלום הדברים יש לציין נידון השייך לכל זה שנחלקו האחרונים לגבי העובד אצל עצמו אם יכול לחשב שכר פעולתו כפועל כדי לנכותו ממעשר כספים והחו"י סי' רכד החמיר בזה דלא כהיעב"ץ ח"א סי' ו.