הלכות תלמוד תורה

הנה בעיקרי דינים אלו הרחבתי בתשובה אחרת (ד"ה לפי השיטות שאיסור נקימה נאמר רק באיסורי ממון האם מותר לחבול באדם שחבל כנקמה על מה שחבל הראשון, מק"ט 119734), ושם תמצא הרחבת הדברים בזה מדברי הפוסקים בחו"מ סי' תכא סי"ג ושו"ת חו"י סי' סה שההיתר להחזיר מכות מחמת חימום הוא מפוקפק מאוד, והוצרכו לתקן פטור בתקנת הקהילות מפני צורך הדור לפטור בדיעבד מי שמחזיר באופנים מסויימים מחיוב ממון כמ"ש בחו"י שם מתשובת מהר"ם, ולהלכה לכאורה הוא אסור גם אם אין חיוב ממון באופן כזה.

ולכן מה שבודאי נכון שיותר טוב לערב את הרב מאשר לעשות דין לעצמו, בפרט בקטן שעדיין לא הורגל מספיק במעשים טובים שיכול לקלקל תכונותיו על ידי עיסוק במכות מיותרות, וכמו שהמליצו ע"ז דלכך כתיב אחר עיר הנידחת ונתן לך רחמים (דברים יג, יח), כי צריך לזכות למידת גם שהרג אותם מחמת מצוה, ובפרט קטן דאמרי' ביה בערבי פסחים כשאתה מלמד את בנך למדהו מספר מוגה, דאם הסר משובש שבשתא כיון דעל על, ותנן באבות הלומד בילדותו ככותב על נייר חלק, ובפרט בדורותינו שהלבבות חלושים וכל אחד צריך לבחור דרכו לטוב ולמוטב ואין ספק בידינו להלך בין טיפות הגשמים כמו שעשו בדורות הקודמים במידה ובמשורה, ולכן בודאי שאפשר לומר שיותר טוב שלא יכה אחרים.

וגם דינא דעביד איניש דינא לנפשיה אינו באופן שאפשר להינצל בדין כמבואר בשו"ת רב פעלים (הובא בפתחי חושן) ופשוט.

וכשאין פתרון למנוע מעצמו מכה אלא רק על ידי הגנה עצמית מותר עי' בשו"ע חו"מ ונו"כ שם.

הנה אמנם אמרי' בסנהדרין כו ע"ב מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה ופרש"י באחד מהפירושים שאם אומר עד יום פלוני אשנה כך וכך מסכתות בגירסא, אולם עצם הענין לקבוע לימוד כך נהגו הרבה מגדולי ישראל כהקה"י והגרח"ק (וכידוע שעיקר השגותיו של הגרח"ק השיג מחמת הקפדתו הזו על הספקיו מידי יום ביומו, וראה בספר החובות ובספר מנחת תודה לידידי הרה"ג גדליה הוניגסברג) וכבר בגמ' ושו"ע נמצא מקור לזה מהנהגת ר"א בר יעקב בעירובין סה ע"א שנפסקה בשו"ע באו"ח וכן ביו"ד סי' רמו שמי שלא הספיק הספק קביעותו ביום ישלים בלילה, וכן יש לציין לדברי המדרש ויק"ר פי"ט ב' ודברים רבה פרשת ניצבים וכעי"ז מדרש משלי פ"ל ותנחומא המובא בהקדמת או"ז אלפא ביתא יט שחכם אומר אשנה ב' הלכות היום וב' הלכות למחר עד שהוא שונה כל התורה כולה, וכן במו"ק כח אי' שרב אשי חזר על תלמודו בכונה שיסיימה עד ל' יום וכעי"ז בפ"ו דברכות שר"ח בר אבא מהדר תלמודיה כל ל' יום קמיה דר' יוחנן רביה.

ולכן יש לשים לב ראשית דדברי הגמ' בסנהדרין שם לא נאמרו אלא בעוסק שלא לשמה וכמ"ש הגרח"ק אלי בתשובה דלהכי לא חששו מזה הגדולים שנהגו בזה.

ויש להוסיף עוד דגם למידת כל אדם לשמה אינו רק שמטהר מחשבותיו גבוה מעל גבוה, אלא גם לשם התורה להבינה ולבררה הוא ג"כ לשמה כמבואר בנפה"ח שער ד'.

ושנית יתכן שעיקר דברי הגמ' הוא במדבר בגדולות קצת יתר על טבעו דבזה שפיר יש לומר שעושה שלא כדין כשעושה כן שלא לשמה משא"כ כשעושה לשמה מן השמים יסייעוהו כמאמרם הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח) וכל השונה הקב"ה שונה כנגדו ועי' ברכות ו ע"א ותמיד לב) וכמו שרמזו עה"פ וישלך אל המים וימתקו המים דאחר שמשליך עצמו אל התורה אז מתמתק לו, אבל כשעושה שלא לשמה הניחא מה שלומד (עי' נזיר כג) שמתוך של"ש בא לשמה והמאור שבה מחזירה למוטב אבל מה שמתפאר להצליח יותר מטבעו אם הוא שלא לשמה בזה אין לו סיוע מן השמים.

וכמ"ש הגר"א בביאורו למשלי (יז כד) המבין אינו רואה לקפוץ אבל הכסיל עיניו לקצוי ארץ בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש"ס או המסכת עי"ש בארוכה, אבל בחובת כל אדם אמרי' במנחות צט ע"ב ד"ת לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן, ופרש"י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן ע"כ.

ומה ששאלת מה הדרך בזה, הנה אני בעניי הלואי שאזכה להדריך עצמי קודם שאייעץ לאחרים, אבל בודאי שיש סייעתא דשמיא גדולה כשמקבל על עצמו להספיק כמות הניכרת בכל יום לפי כוחו כדי שבתוך זמן יספיק דבר שלם וירכוש ידיעות בתורה, וצריך שיהיה בגדר קרוב לחיוב, ויכול לעשות לעצמו כללים לפי הענין מה נחשב שמספיק ומה לא כשיש שאלות החוזרות על עצמם וינהג לפי כללים אלו תמיד כי אם לא כן היצר יש לו תירוצים הרבה כמ"ש המשנ"ב, וכשהוא כמעט בלתי אפשרי יעשה מאמץ להספיק מה שיכול כגון בלא הבנה או לכה"פ מעט ממה שיכול לפי הענין.

וגם אם אינו יכול לקבל על עצמו כמות הספק כל יום, או שכבר קיבל על עצמו ורוצה להוסיף לימוד אחר שאינו יכול להתחייב על הספק, דבר טוב הוא לקבל על עצמו ללמוד מזה משהו בכל יום אם מעט ואם הרבה ומטבע הדברים אחר התמדה ורצינות וקביעות בזה מעצמו ילמד בחלק מהימים הספק רב כך שבס"ה כל זמן שממשיך במתכונת זו להספיק משהו בכל יום מזה עושה טובה לעצמו.

ועי' בקונטרס אורח חכמים שחיברתי תמצית דרכי הלימוד שהובאו בספרי חז"ל.