הלכה

בשו”ע סי’ שסד ס”ה מבואר דמותר לפנות קבר אם מזיק את דרך הרבים, ומבואר שם שאם קדם הקבר מקומו טהור ואסור בהנאה ואם קדם הדרך מקומו טהור ומותר בהנאה.

והיה מי שיטעון דהיתר זה הוא גם אם קדם הקבר לדרך דהרי בסיפא מבואר דמיירי גם באופן זה שבנו את הדרך לאחר שהיה קבר.

אבל יש לדחות הראיה דכ”ז אחר שבדיעבד כבר נעשה שם דרך לרבים אז מותר גם אם הקבר קדם את הדרך דהרבים ביררו דרך לעצמם, אבל לכתחילה אסור לרבים לברור דרך לעצמם במקום קבר כדי לפנות את הקבר.

ואדרבה יש מקום ללמוד להיפך דמאחר שכל דברי השו”ע מיירי רק בדיעבד א”כ שמא לכתחילה אסור.

(ולגוף הנידון אם רבים שביררו דרך לעצמם הוא גם באופן שידוע שביררו בגזל ועי’ ב”ב ק, והרחבתי בזה במקום אחר [בד”ה “חצר פרטית שהרבים התרגלו לעבור שם למורת רוחו של בעל הבית האם תפסו את מקומם ויהיה אסור לסגור את החצר מדין מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו”], ועכ”פ אפשר להעמיד הבדיעבד כאן בסתמא באופן שיש מקום לציבור לטעון שביררו בדין ומ”מ הקבר קדם, ועי’ בסמ”ע שציינתי בתשו’ הנ”ל, או דאולי יש לומר דכל היכא שיש כאן כבר דרך לרבים שא”א לבטלו א”כ צרכי הרבים קודמים אבל לא שיש כח לרבים להעביר המת ממקומו כל עוד שאין להם דרך שם, וזה דחוק קצת דהרי הרבים כאן בגזילה להסוברים כן [ועי’ בתשו’ הנ”ל], ועי’ מה שאכתוב להלן בדברי הגרי”ש).

וכן יש מקום לדייק מסי’ שסג ס”א דאסור לפנות קבר אא”כ הוא קבר הנמצא והיינו דוקא שנקבר שלא ברשות או באופן שיש לשער שנקבר שלא ברשות עי’ בשו”ע בסי’ שסד אח”ז סעי’ ב ובש”ך שם, ומשמע דלצורך סלילת דרך של רבים אסור, וכן יש מקום לדייק מסי’ שסד הנ”ל גופא ממה שדנו שם על קבר הנמצא והידוע ולא נחתו לבאר דלפנות לצורך רבים מותר ש”מ שאסור.

ועי’ בחזו”א יו”ד סי’ רח ס”ה שכתב ונראה דאם עושין הגויים מסילה עליו אין כאן רק משום קלות ראש ואין מפנין בשביל זה, ולהמבואר לעיל דאין איסור קלות ראש אלא על הקבר ממש יש מקום לומר דאם יעלו עפר על הקבר י’ טפחים הוי הפסק רשות ומותר לעשות למעלה דרך לרבים וכו’ מיהו נראה דראוי לפנותו בזמן שסללו עליו מסילה משום מזיק לרבים שכהנים עוברין עליו עכ”ל, והנה החזו”א מתחילה כתב שמותר לעשות דרך לרבים באופן שאינו קלות ראש לקבר, ולבסוף כתב שמותר לפנות המת אם כבר סללו המסילה על הקבר דהוי קבר המזיק את הרבים, ואפשר דלא נחית לכתחילה למקרה שרוצים לפנותו כדי לסלול דסבר שלפנות ממש כדי לסלול דרך לרבים אסור.

וכעי”ז מבואר לענייננו בכמה אחרונים דאם השלטון מבקש לסלול כביש ע”ג הקברים יש לפנות את הקברים שלא יתבזו (עי’ שיבת ציון סי’ סב ואילך ותמצית דבריו הובאו בפת”ש ביו”ד שם, וראה גם כתב סופר יו”ד סי’ קפד וע”ע מהר”ם שיק יו”ד סי’ שנג ומהרש”ם ח”א סי’ קעא ובספרו דעת תורה יו”ד סי’ שסג ס”א), ומבואר שתפסו ג”כ דלכתחילה א”א לפנות כדי לסלול הכביש כאשר הדבר תלוי בידינו אם לסלול הכביש או לא.

ועי’ שם במהר”ם שיק ודעת תורה שהזכירו שאנשי השלטון ברשעותם מתעקשים שיהיה דוקא בדרך הקברות ואפשר דר”ל דה”ה אם מפנים היה פשיטא להו שאין שום היתר לזה.

ובשם הגריש”א (ציוני הלכה עמ’ טו יז) הובא דהכביש אסור בהנאה אם ידוע בוודאות שפינו משם קברים באיסור, והיינו כדברי השו”ע הנ”ל דאם קדם הקבר מקומו אסור בהנאה, אבל משמע שנקט שהוא איסור מקנסא ולא רק מחמת שהקבר קדם [ועי’ פרישה סי’ שסד סק”י בדעת הב”י והפרישה לענין איסור הנאה בקבר קרקע עולם שפינוהו ועי’ עוד ברע”א ס”ס שסד על השו”ע ס”ז], אבל אפשר דבאמת למד כדברינו בפי’ הא’ בסוגריים לעיל דכל שידוע בבירור שהדרך עשויה באיסור לא נאמר שום היתר בזה לא קודם הפינוי ולא אחר הפינוי.

ובשם המנח”י הובא שבמקרה השלטונות מבקשים לסלול כביש על גבי ביה”ק עדיף שיסללו ע”ג הקבר מלפנות את הקבר, ואפשר דהיינו משום שבסתמא יש כיסוי י’ טפחים ע”ג קבר בזמנינו (עי’ בתשו’ אחרת מה שהבאתי בשם הנצי”ב ובשם הגריש”א בזה לענין הנידון על אמירת דברים שבקדושה בסמיכות לקבר בזמנינו כשבסתם קבר יש כיסוי עפר י’ טפחים), והוא כדברי החזו”א הנ”ל, ומ”מ אם יש כהנים הדין כמו שנתבאר ואפשר דמיירי המנח”י במקום מרוחק שאין מצויים שם בני ישראל או באופן שאין חשש טומאת כהן באיזה אופן עכ”פ לחלק מהדעות ואכה”מ.

היוצא מזה דהאחרונים נקטו שאסור וכך יש מקום ללמוד בדברי השו”ע.

הספק בזה האם בעי’ מקום שהוא שם או דבעי’ בית דוקא וסתימת סוגיין דעלמא שצריך בית דירה גמור, וכיון שאינו חשוב בית ובית דירה לענין עירוב וכל שאר הדינים שנתבאר בסוכה ב ע”ב א”כ גם לענין בית חשיב שאינו דר שם.

ואע”ג דקי”ל כהתוס’ שמדליק בפתח החצר ולא דמי לעירוב שא”א להניח העירוב בחצר, מ”מ גם להתוס’ צריך שתהא חצר הסמוכה לבית, ולכן אם יש לו בית שער פחות מד”א גם שפסולה להנחת עירוב כשרה להנחת נר חנוכה, כיון שהוא נחשב כבין ביתו לרה”ר, משא”כ בניד”ד שאין בית על יד בית זה.

והנה לדעת הרבה פוסקים (כמו שציינתי בתשובה אחרת) מקום ההדלקה אינה לעיכובא בדיעבד, ובעוד תשובה אחרת הבאתי לציין דבכמה רבוותא נקטו שהדלקה בבהנ”ס מוציאה יד”ח את האורחים או אנשים שאין מדליקין באיסור, ואף דנו הפוסקים על המהלך ברכבת אם יכול להדליק שם ויש שנקטו שאפשר (עי’ שו”ת מהרש”ם ח”ד סי’ קמו ועה”ש סי’ תרעז ס”ה ועוד), וכן בספינה מקורה (כן מבואר בדברי המהרש”ם שם), אע”ג דבית שבספינה לא חשיב בית לענין עיבור עיר כמבואר בגמ’ ושו”ע בדיני עירובין, ולפי הצדדים הללו יש מקום לטעון שה”ה בית כזה שאין בו ד”א לכאורה שייך להדליק בו, אבל בכל אופנים אלו שיכול להדליק שלא בביתו או שיוצא בזה בדיעבד לכו”ע אם יש לו בית אחר גמור צריך להדליק שם.

ולגוף הנידון שיש שהעלו ע”פ דברי המהרש”ם הנ”ל (עי’ אשרי האיש חנוכה פרק לט כה ואילך) במה שדן המהרש”ם בדברי רש”י בשבת שהיושב בספינה מברך על הראיה וכ’ מהרש”ם דמיירי בספינה שאין מקורה ויש שיצאו לידון בדבר החדש שבית שאינו מקורה א”א להדליק בו, יש לציין דלענין עיבור העיר בעירוב בית בג’ מחיצות שאינו מקורה עדיף מבית שבים כמבואר בשו”ע הנ”ל, וממילא אין טעם לומר שיש סברות הפוכות כאן, אלא רק דהמהרש”ם טען שאין צריך כאן בית גמור הראוי להיות מקום דירה, ויש לציין דבשו”ע הנ”ל מבואר גם דיש חילוק בין ב’ מחיצות דבעי תקרה לג’ מחיצות דלא בעי תקרה, ומעין כ”ש שיש מקום גם לחלק בענייננו דגם אם בספינה הצריך המהרש”ם תקרה אבל בבית לא.

ובשו”ת אז נדברו חי”א סי’ לד דן לגבי הדלקה בשדה ורצה לטעון שאף בזה מתיר המהרש”ם ולפו”ר צ”ב דהרי המהרש”ם להדיא לא היתר בספינה שאינה מקורה, ובאמת לולי תירוצו של המהרש”ם עצמו היה מקום ליישב קושיית המהרש”ם מדברי רש”י ולומר דרש”י דקאמר בספינה משום שבספינה יותר שכיח שיהיה שרוי שם בלא שיהיה לו במה להדליק.

ובשם הגריש”א והגרשז”א ראיתי שבית שאין בו ד’ על ד’ ידליק בלא ברכה (אשרי האיש או”ח ג פל”ט כה ואילך והליכ”ש חנוכה רפי”ג), והגרי”ש לשיטתו שאין יוצאים בהדלקה שלא במקומה ושהיא ברכה לבטלה, אבל הגרשז”א סבר כרובא דרבוותא שיוצאים (כמו שנתבאר בתשובה אחרת) צל”ע למה כאן חשש לכתחילה, ואולי אה”נ לכתחילה חשש משום חשש ברכה לבטלה, אבל מעיקר הדין כל שעת הדחק כדיעבד דמי להתיר גם הדלקה כזו, או דעיקר מה שהקל הוא בבית שלא במקומו שזה כלול בתקנת שעת הסכנה אבל בחוץ לא הקיל, וצל”ע בזה עוד בדעתו.

ובפניני חנוכה חנוכה פ”ד עמ’ עו הביא בשם הגרי”ש שמסתבר שא”צ דוקא ד”א לבית לנר חנוכה (ובהערה שם ציין לדברי הר”ן בשבת י ע”א מדה”ר שכך יש מקום לדייק בדבריו ועוד ציין שם אח”כ לדברי המהרש”ם הנ”ל דמשמע שאין דין בית דוקא), והביא שם ששוב הראוהו גם בשם הגרשז”א שמסתבר שא”צ ד’ על ד’, וכ”ז דלא כמה שהביאו הנ”ל.

הלכך מאחר שעיקר הדין שא”צ בית וגם לרוב הפוסקים אינו מעכב כלל בית לעיכובא הלכך בודאי שעדיף שיצא מאחר בברכה מלהדליק בלא ברכה והמברך בודאי אין מוחין בידו דכבר יש כאן כמה צדדים חזקים דמעיקר הדין יכול להדליק במקום כזה.

בחז”ל ראינו ששבחו מה שעלו ממצרים בשמות ראובן ושמעון כמו שירדו ואפשר דע”ש זה נקבע להמשיך בהנהגה זו.
ויש להוסיף עוד דמבואר בכמה קדמונים שלא לקרוא בשמות קודם האבות, וממילא מכיון שהאבות לא היו חברים אלא אב ובנו ממילא כשבאו לומר שם של בני אדם חברים אמרו ראובן ושמעון אבל לא רצו להשתמש בשמות קודם מתן תורה, ומאידך עי’ מה שכתבתי בחידושי על השו”ע הל’ זימון דבמקום שרצו לומר אב ובנו הזכירו ראובן ויעקב וק”ל.

עיקרי הדברים דלהלן נתבררו ונתלבנו ביחס לשאלות המתעוררות במקרים מצויים ומוכרים.

אף שבזמנינו אכשר דרא ורבים נוהגים לקבוע מזוזה בכל פתח מ”מ גם להנוהגים כן עדיין מצוי שמתעוררים שאלות שצריך לברר בהם את הדין בענייני פתחי מזוזות מכמה טעמים.

ראשית, שכן צריך לדעת באיזה פתח יש לקבוע מזוזה בברכה ובאיזה לקבוע בלא ברכה, ובפרט אם נפלה המזוזה ואחר זמן נמצא שנפלה המזוזה וצריך לדעת אם לברך על מזוזה זו בפני עצמה.

וכמו כן ישנם פתחים שנראה לפו”ר אפי’ לת”ח שאין שום צד לקבוע בהם מזוזה ואחר העיון והבירור נמצא דגם בהם יש צדדים לקבוע מזוזות, (ומשמעות הראשונים דבמזוזה מחמרי’ לקבוע גם היכא שא”צ מעיקר הדין משום סכנה דמזיקין).

ושלישית יש פתחים שצריך לברר בהם הדין אם לקבוע בהם מזוזה מימין הנכנס לחדר או מימין היוצא מן החדר, ולקבוע ב’ מזוזות בפתח אחד במקומות המסופקים זה כבר לא נהגו משום שיש אחרונים שחששו בזה לבל תוסיף (ומעוד טעם שנזכר בפוסקים ע”פ הירושלמי הנוגע עכ”פ לחלק מהאופנים).

ורביעית יש פתחים שהמצוה היא שלא לקבוע בהם מזוזה או עכ”פ שתהיה המזוזה מכוסה באופן המועיל כדין.

חמישית כאשר נפלה המזוזה וא”א עכשיו לחברה בקל והוא שעת הדחק צריך לדעת האם החדר הזה מחוייב במזוזה בתורת ודאי או בתורת ספק או בתורת חומרא בעלמא כדי לידע הדרך ילכו בה במצב כזה.

ובנוסף לכל הנ”ל יש לציין דהמניח מזוזה במקום פטור אף דאין בזה איסור כמפורש בראשונים מ”מ יתכן שיצטרך כוונה בזה שלא יהיה בל תוסיף או עכ”פ שלא תהיה כוונה לצאת ידי מצוה (ע”ע בר”פ המוצא תפילין), ואפי’ במקום ספק יש לדון אם יש או עכ”פ ראוי לכוון בתנאי עכ”פ כדי שתהיה כונה לצאת במצוה עכ”פ לכתחילה ועכ”פ מכיון שמכוון א”כ אפשר דצריך תנאי דלא יהיה חשש בל תוסיף וצל”ע.

ולכן גם השאלות בהלכות מזוזה עדיין מצויות ומתעוררות, ואין בכוונת הדברים להקיף כל הנידונים וההלכות אלא לדון בכמה אופנים המצויים שנתבררו ונתלבנו בבהמ”ד בהתאם למציאות הקיימת כיום.

והרבה מהפתחים שדנו עליהם בסוגיות בגמ’ ושו”ע אין נתקלים בהם בהרבה מהבתים בזמנינו ומאידך הרבה פתחים שנתעוררו בהם שאלות בזמנינו לא נתפרש דינם להדיא בגמ’ ושו”ע.

(ורוב הדברים לוקטו ונאספו משו”ע ונו”כ הל’ מזוזה וחיבורים וליקוטים שנכתבו על השו”ע).

חדר שאין בו ד’ אמות על ד’ אמות שלמות

חדר שהוא אריך וקטין ואין ד’ על ד’ מרובע אלא כדי לרבע, הוא מחלוקת ויש לקבוע שם מזוזה בלא ברכה או לברך על מזוזה אחרת ולהוציא בברכתה גם מזוזה זו (סי’ רפו סי”ג למסקנת הש”ך סקכ”ג).

חדר פנימי שאין בו ד’ על ד’ אמות

דעת הרע”א בהגהותיו לשו”ע סי’ רפו סק”ה ועוד פוסקים (חזו”א יו”ד סי’ קסט סק”ב וכ”כ בשו”ת בנין ציון ח”א סי’ צט בשם השלה”ג סוף הל’ מזוזה ובבית מאיר יו”ד סי’ רפט ס”ג) דאם יש חדר קטן מד’ על ד’ אמות שפתוח לחדר גדול חייב מצד החדר הגדול, ר”ל שהפתח שבין הגדול לקטן מחוייב במזוזה ומניחו מימין לנכנס מהחדר הקטן לחדר הגדול.

ואולם יש קצת פוסקים שחולקים על זה וס”ל שהפתח שבינתיים פטור (ראה לחה”פ בקצש”ע סי’ יא ס”י ואג”מ יו”ד ח”א ס”ס קפא.

וכן המהרי”ל וסייעתו שסוברים שבחצר לפנים מבית הפנימי נחשב פנימי לענין מזוזה (הרחבתי בדעות בזה בתשובה בפני עצמה) לכאורה לית להו סברת רע”א, אם כי אינו מוכרח דיש לומר דכשאין שיעור ד”א למזוזה מצד הפנימי מודה מהרי”ל דיש ליתן מצד החדר החיצון ושוב מצאתי דהגרח”ק (שעה”צ סי’ קפו ס”ק קו) כתב דבתשובת מהרי”ל משמע כהגרע”א ואילו בחו”ב כתב כמו שכתבתי בצד הקודם.

ובחמודי דניאל המובא בפת”ש סי’ רפו סקי”א שנקט שמניחו מימין לנכנס מהגדול לקטן הפנימי וכעי”ז חשש המנח”י ח”ג סי’ קג לדבריו, אבל בקובץ תשובות הגריש”א ח”ב ס”ו סק”ג והגרח”ק במזוזות ביתך שעה”צ סקק”ט בשם החזו”א שאין לחוש לשי’ החמודי דניאל, ובתשובה אחרת שציינתי בסמוך הבאתי פלוגתת האחרונים אם נכון להחמיר ליתן ב’ מזוזות במקום ספק או לא, ראה תשובה ד”ה מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים, וכן בתשובה ד”ה האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות).

ולכן במקרה של הרע”א יש לקבוע מזוזה כדעת הרע”א מימין היוצא, אבל לא יברך כדי לחשוש לדעת החולקים וסוברים שפטור ולדעת הסוברים שמקום ההנחה מימין הנכנס (ראה הגרח”ק שם, ומשמע מדבריו שבמקרה רגיל של הרע”א חשש להחולקים מעיקר הדין כדי שלא לברך עי”ש). ובמקרה שא”א לקיים שי’ הרע”א אלא רק שי’ החמודי דניאל יש לקבוע מימין לנכנס מזוזה בלא ברכה לחשוש לשי’ החמודי דניאל, אבל לא נתבאר באיזה אופן מדובר שאי אפשר לקיים שי’ הרע”א, אבל עי’ להלן אופנים שנזכרו בזה, ועי’ בתשובה נפרדת לענין אין פצים מימין היוצא אלא רק מימין הנכנס דשם יש כמה צירופים.

אופנים שונים במקרה שהחדר הפנימי אין בו ד’ אמות

חדר פנימי קטן מאוד שאינו עשוי לשימוש אדם אלא לחפצים פטור (מנח”י שם) דהרי אין כאן פתח לחדר הגדול כלל.

אם אין ז’ על ז’ בחדר הפנימי אפשר דפטור (הגרח”ק מס’ מזוזה עמ’ קיח שעה”צ ס”ק קו).

כשהחדר הפנימי פתוח לרה”ר נחלקו האחרונים אם שייך בזה דין הרע”א (ולפו”ר זה נלמד במכ”ש מדין הרע”א דהרע”א קאמר שאפי’ שהשוהים בחדר הקטן הפנימי הבאים משם לחדר הגדול החיצוני לא היו יכולים לשהות שם בלא שבאו לשם דרך החיצוני עדיין אמרי’ שהיא ככניסת החיצוני וכ”ש אם הבאים מהקטן לגדול באים מעלמא מרה”ר דיש להחשיבם כנכנסים בפתח זה לחדר הגדול, ומיהו בלאו הכי למעשה א”א להמנע מלקבוע מזוזה עכ”פ לכתחילה כיון דהוא בית שער פחות מד’ אמות ועי’ בסמוך דיש בזה פלוגתא).

חדר פנימי בחצר יש שכתבו שאין נוהג בו דין הרע”א (מנח”י שם בשם ברכת הבית שער נט הערה יד, ועי’ בשו”ע סי’ רפו בענין בית שער שאינו פתוח לבית, אבל כאן לא נקט השו”ע מדין בית שער אלא מדין פתח עצמו, וכנראה דיש שלמדו דבחצר לא החמירו בפתח כזה הבא ממקום שהוא פחות מדע”ד).

ב’ חדרים קטנים בבית פנימיים זה מזה שאין באחד מהם ד’ אמות

כשיש ב’ חדרים קטנים פנימיים זה מזה לפנים מחדר גדול והאמצעי הוא פרוזדור יש שהביאו בשם החזו”א שפטר בזה גם לחומרת הרע”א (כן הובא בשם הגרנ”ק, וראה הגרח”ק שם, ועי’ בסמוך עוד בענין בית שער ובית שער לבית שער, וצ”ע דלכאורה הפתח הזה שבין ב’ החדרים קטנים חייב מדין שהוא פתח של החדר הקטן הסמוך לחדר הגדול שחדר קטן זה עצמו בית שער של החדר הגדול, ואולי לא חש בבית שער פחות מד’ אמות כשאין בבית שער פתח לרה”ר דאילו בחדר פנימי שא”א לבוא לשם בלא דרך מעבר החדר הגדול אינו נעשה בית שער לגדול, וצל”ע).

בג’ חדרים כנ”ל שיש ב’ חדרים פנימיים קטנים הפתוחים לחדר גדול חיצוני, באופן שהחדר הפנימי הוא מטבח שראוי לתשמישים מצד עצמו, זמנין היה צד להחזו”א דיש לקבוע מזוזה בפנימי מצד עצמו מימין הכניסה אליו (ראה הגרח”ק שם, ואולי מקורו מגמ’ סוכה ג ע”ב בורגנין חזי למילתיה, וכן משמע מלשון הגרח”ק שם, וצ”ע דהרי בפנ”ע מטבח שאין בו ד”א לא היה מחייב במזוזה, דלתשמיש דירה של קבע אינו ראוי, והגרח”ק שם ג”כ נראה שתמה ע”ז, ויש להוסיף עוד דגם דלרע”א לא שייך כאן צירוף להחשיב הפנימי כתוספת לגדול דהרי לרע”א הפתח שביניהם שייך לחדר הגדול.

אבל עיקר סברא זו בפ”ת סי’ רפו סקי”א בשם החמודי דניאל שחדר קטן בבית גדול דחזי לתשמישיה חייב במזוזה, והיינו שסבר דמה שבית פחות מד”א אינו בית היינו רק כשעומד בפני עצמו, אבל כשיש חדרים שמשמשים לבית גדול ויש כאן בית גמור של ד”א שחל בו דין בית אזי גם החדרים שמשמשים לו הרי הם בכלל בית, דהרי משמשים שימושי בית ולא יתכן לומר דאין שימושים שא”צ להם ד’ אמות (ועי’ בסוכה שם מש”כ בגמ’ ורש”י גבי בורגנין), ולסברא זו חשש החזו”א כשהפנימי (מבין ג’ החדרים באופן הנ”ל) הוא מטבח באופן שלפי שיטתו לא שייך לקיים חומרת הרע”א.

ומ”מ יש לציין למש”כ בפנים החזו”א והובא לעיל דאם החדר הפנימי הוא בהכ”ס בזה לא נאמרה חומרת רע”א אבל שם יש טעם אחר דעצם הימצאות בהכ”ס שם פוטר ממזוזה, אם כי בש”ך סק”י דן במקרה דומה שהחדר הפנימי שיש בו ד”א פתוח לחדר חיצוני שאיש ואשה ישנים שם, אלא דשם יש כמה לחומרא, חדא דאינו מוסכם שחדר שאיש ואשה ישנים שם פוטר, ועוד דגם להפוטרים אינו ברור אם הוא פטור או דיחוי, ועי’ בסמוך, ועוד דשם א”צ לבוא לחומרת רע”א שאינה מוסכמת לכו”ע כדלעיל, דשם יש בב’ החדרים ד’ אמות, וגם שם הבאים אל החדר הפנימי באים מעלמא ולא אנשים שיצאו מהחדר הפנימי וחזרו לשם כמו באופן דרע”א).

חלל של מדרגות האם יש לצרף המדרגות זה לזה לחלל ד’ אמות

אם יש בגובה כל מדרגה ג’ טפחים לכאורה אינם מצטרפים זה לזה לד’ אמות, וגם אם יש בגובהן פחות מג’ טפחים יש שנו בענין האם יש לפוטרן מטעם שאינן ראויין לדירה באופן זה או לא.

ואולם להסוברים שבית שער חייב גם בפחות מד”א (עי’ פת”ש סקי”א בשם חמודי דניאל, ועי’ בסמוך) א”כ יהיה חייב החדר מדרגות במזוזה אם הוא משמש לבית שער (עי’ בדעת קדושים סי’ רפו סקי”ט וחובת הדר פ”ה הערה כג).

ועי’ בשו”ע סי’ רפו סי”ט ע”פ הגמ’ מנחות לד ע”א דסולם העולה שיש לו היקף מחיצות למעלה ולמטה חייב שתי מזוזות אחת בפתח שלמעלה ואחת בפתח שלמטה.

ויש להוסיף דגם אם חדר המדרגות הוא חדר פנימי לחומרת הרע”א דלעיל לחייב חדר פנימי גם כשהוא פחות מד”א יש מקום לדון שגם בזה יהיה חייב, אם כי אם אינו ראוי לשימוש אדם כלל עי’ לעיל דיתכן שבזה לא נאמרה חומרת הרע”א, ומאידך יש לדון באופן שראויים לתשמיש אחר ומשמשים לאותו תשמיש כגון בית האוצרות דאז יתכן שלא יהיה בהם פטור מצד מה שאין ראויין לדירה.

מסדרון ופרוזדור שאין בו ד’ על ד’ אמות

באנו בזה לנידון על בית שער שאין בו ד’ אמות שיש בזה נידון אם מחוייב במזוזה (עי’ פת”ש סי’ רפו סקי”א ושה”ל ח”ב סי’ קנו סקי”ג ושו”ת מהרש”ם ח”א סי’ עא ועוד), ופשטות השו”ע בסי”ט לכאורה שדין ד’ אמות לא נאמר בית שער והרוצה לצאת כל הדעות יקבענו בלא ברכה או יברך על מזוזה אחרת ויכוון לפטור מזוזה זו [ויש לציין דיש עוד אחרונים שדנו בחצר שאין בו ד”א].

חדר שאין בו דלת

פתחים של חדרים שאין להם דלת, יש בזה פלוגתת הרמב”ם והראב”ד ועוד ראשונים, וחיישי’ לדעת המחמירים לקבוע שם מזוזה  ובלא ברכה (ע”פ יו”ד סי’ רפו סט”ו ובש”ך שם סקכ”ה), ואם צריך לקבוע עוד מזוזה ראוי לקבוע שניהם יחד ולכוון בברכה על שניהם, ויש לו מתחילה לקבוע המזוזה במקום שבודאי חייב כדי להסמיך הקביעה במקום החיוב הודאי לברכה (יעוי’ בש”ך שם).

לענין פתח שעכשיו אין בו דלת ואחר קביעת המזוזה הוסיפו שם דלת עי”ש בש”ך.

אולם אם פתוח לבית לדעת כמה פוסקים חייב גם להפוטרים פתח בלא דלת (עי’ באליבא דהלכתא שם אות פז לגבי אכסדרה ולגבי חדרים הפנימיים).

פתח מרפסת

פתח בית שאין לו תקרה מעיקר דין השו”ע (יו”ד סי’ רפו סי”ד) פטור אלא אם כן היה חציו לכה”פ מקורה ד’ על ד’ אמות והקירוי היה כנגד הפתח.

אולם במרפסת הוא חמור יותר מכיון שהוא כעין חצר ששימושו בלא תקרה שחייב לדעת הרא”ש (ע”פ פת”ש סקי”ג ודה”ח דין מקומות החיים במזוזה ס”י ועוד), ויש להוסיף דאם המרפסת פטורה מ”מ אפשר שיש לשים בפתחה מזוזה מימין הנכנס מהמרפסת לחדר החיצוני לדעת הרע”א דלעיל.

[לענין אם יש מקום קירוי שיש בו כדי לרבע ד’ על ד’ תליא בנידון דלעיל].

פתח מדרגות הפונה למסדרון

יש לדון בחדר מדרגות שבבית רב קומתי שנכנסים ממנו למסדרון ומן המסדרון לחדר אחד או לכמה חדרים, ויש צוה”פ בין חדר המדרגות למסדרון וכן יש צוה”פ בין המדרון לחדרים, מה יהיה חייב מביניהם אם הפתח של חדר המדרגות או הפתח שבין חדר המדרגות למסדרון או שניהם.

ולכאורה פתח חדר המדרגות חשיב כבית שער הפתוח לבית שער (עי’ דעת נוטה הל’ מזוזה סי’ רי), ובזה יש פלוגתא רבתי דרבוותא בענין בית שער לבית שער (עי’ בעל המאור ורמב”ן במלחמות סוכה ד  ע”א ועוד) ומשמעויות לכאן ולכאן בדברי הפוסקים (עי’ סי’ רפו ס”ז ועוד).

ואולי היה מקום לטעון דאם שניהם פחותים מד’ על ד’ א”כ יש בזה ספק ספקא דיש לצרף צד דבית שער פחות מדע”ד פטור בלאו הכי (עי’ מנחת פתים הנדפס בילקוט מפרשים על השו”ע או”ח סי’ שצט, שהביא צד לפטור אפי’ בבית שער הסמוכה לבית אם פחותה מד’ אמות דלמסתר קאי), אם כי המעיין בסמוך ימצא דיש קושיות על הצד לפטור בית שער עכ”פ הפתוח לבית פחות מד’ אמות, ולכך צ”ע אם יש לצרפה כטעם נוסף.

ולכאורה הבא לצאת כל הדעות בזה יראה לקבוע מזוזה גם בפתח הבית שער החיצוני בלא ברכה, ובפרט בזמנינו שמזוזות מצויין ויש מדקדקים הרגילין לקבוע מזוזה בכל פתח (ויש להוסיף דבטור משמע דהראשונים הניחו מזוזות גם בבכנ”ס הפטור ועד אז לא רחקה מהם רוח רעה עכ”פ שלא בשעת הלימוד, והובא בראשונים דר”ת קבע קרוב לחמישים מזוזות בביתו, עי’ מזוזות ביתיך להגרח”ק ס”ס רפז, ויתכן משום שהניח גם במקומות הפטורים מעיקר דינא).

ועי’ להגרח”ק שם בשעה”צ סקק”ו דלכאורה היוצא מדבריו שבבית שער הפתוח לבית שער והוא פתוח לחדר גדול ובבתי השער אין דע”ד יש לקבוע בלא ברכה מימין לכניסתם לחדר הגדול (ובמטבח עי”ש מש”כ בשם החזו”א דיש צד להחשיבו כחדר שלם גם כשאין בו דע”ד, והבאתי בסמוך).

ואם יש בבתים הפתוחים זל”ז ד’ על ד’ עכ”פ אם יש בהם שימושי בית הרי הם חייבים בתורת ודאי מצד עצמם, שהרי כל אחד מהם הוא בית, ולענין היכן להניח המזוזה הרחבתי בתשובה אחרת לענין חדר בתוך חדר.

חדר בתוך חדר

כשיש חדר בתוך חדר דנו ונחלקו הפוסקים בגדר היאך לשער ולהחליט את מקום קביעת המזוזה בפתח החדר הפנימי, אם ימין הפתח לפי מי שנכנס מהחדר החיצוני לפנימי וכן להיפך, והגדרים בזה מתי לשער כך ומתי כך – נתבארו בדברי הפוסקים, והרחבתי בזה בתשובה אחרת (ד”ה מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים).

ב’ מזוזות מספק

כמו”כ נחלקו הפוסקים אם ראוי ליתן ב’ מזוזות בשער שיש ספק היכן לקבוע המזוזה או דאדרבה יש בזה משום בל תוסיף, והרחבתי בזה עוד בתשובה הנ”ל וכן בתשובה נוספת (ד”ה האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות).

חדרי שירותים ואמבטיה

בתי כסאות פטורים ממזוזה וכלול בדין זה גם שירותים שבזמנינו, וגם לחומרת הרע”א הנזכרת בסמוך שמחייב בית שאין בו ד”א אם פתוח לבית שיש בו ד”א מ”מ בתי כסאות פטורים (ראה חזו”א יו”ד סי’ קסט סק”ב), ודין זה הוא אף אם תמיד אין בהם צואה והם נקיים (אחרונים ע”פ ריטב”א יומא יא ע”ב, אם כי הראיה מהריטב”א אינה ראיה גמורה דשם מיירי בסופו עומד להיות בהכ”ס גמור ולא בהכ”ס דפרסאי או ספק בהכ”ס דפרסאי, אם כי משאר הפרטים מסוגיא יש מקום ללמוד דבחלק מהאופנים א”צ ממש דין בהכ”ס כדי לפטור, וכן המנהג שאין מזוזה בבהכ”ס גם של זמנינו), וכן חדר משתנה (מזוזת מלכים סי’ רפו ס”ק קמז אות ח ופשוט דלא גרע ממקום קבוע לרחיצה).

וכן חדר אמבטיה או מקלחת משמע דפטורים (ראה שו”ע סי’ רפו ס”ב וס”ד וערה”ש שם ס”ז) וגם אם אין בו זוהמא (כס”מ הל’ ק”ש פ”ג ה”ג בשם רבינו מנוח), ומ”מ אם הוא חדר שעיקרו לדירה רק שרוחצים שם אינו ברור שפוטר וראוי לקבוע בו מזוזה ולכסותו (עי’ ש”ך סק”ט ועי’ להלן גבי חדר שינה).

חדרי שינה

חדרי שינה של בני זוג שנוהג בהם מצות עונה יש בזה פלוגתא (עי’ ברמ”א סי’ רפו ס”ב וש”ך שם סק”י וערך לחם שם ובהגר”א סק”ד וע”ע מג”א סי’ מ סק”ב ומשנ”ב סק”ז), ולכאורה יש לחוש בשל תורה לכמה פוסקים שחייבת (אם כי מהמשנ”ב וסייעתו אין ראיה ברורה שנקטו דעה בזה דלא נחית לזה המשנ”ב אם הוא חיוב או לא או ספק, אלא רק מיירי מצד הכיסוי, וגם לא נחית לזה אם מיירי בחדר המשמש לזה), ומ”מ אם חושש להפוטרים יכול לקבוע מזוזה בלא ברכה, או יקבע קודם לכן מזוזה החייבת בברכה ויתכון לפטור בברכה גם מזוזה זו היכא דאפשר.

ומ”מ צריך לכסות המזוזה כדינה ונחלקו הפוסקים אם בעי’ כלי בתוך כלי או לא (ראה דעות בזה באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם) ובמשנ”ב שם החמיר בזה, והוסיף דבעי’ שיכוון שכלי אחד לא יהיה קבוע למזוזה (משנ”ב שם בשם החי”א).

והחזו”א החמיר שגם בפועל לא יהיה קבוע ומשמע דלדעתו לא סגי שמכוון שלא יהיה קבוע (עי’ אליבא דהלכתא שם).

ומכיון דאם המזוזה בחלל הפתח מבחוץ חייב לכו”ע (רמ”א שם וכן בד”מ שם), לכן יותר טוב לבנות הפתח של החדר באופן זה כדי לקיים מזוזה כדינה (עי’ אליבא דהלכתא שם בשם מזוזת מלכים).

הדברי חמודות (הלק”ט מזוזה סקמ”ו) חידש בדעת הפוטרים חדר הנ”ל דכיסוי כלי בתוך כלי אין יוצאין בו יד”ח מזוזה, ויש שתמהו על זה (עי’ באליבא דהלכתא שם).

ובאמת חידוש זה צריך ביאור דמאחר שכלי אחד אינו מוציא המזוזה מן החדר א”כ למה ב’ כיסויים חשיבי לענין זה, ועוד דאפי’ הדלת אינה מפסקת בין המזוזה לחדר אם חלל הדלת מחוץ לחדר, ולכאורה למד מדיני הפסק דקדושה דב’ כיסויים חשיבי חציצה גמורה, וצ”ע.

והי’ מקום לפרש דהפוטרים סוברים שחדר כזה נפטר מעיקרו ממזוזה דומיא דבית הכסא וכיו”ב, דמזוזה לא נאמרה באופן של גנאי ולכך אין מטילין עליו ליתן כלי בתוך כלי.

א”נ היה מקום לומר דהפוטרים סוברים שחכמים פטרוהו שלא יבוא לידי ביזיון דהרי עלול לבוא לידי בזיון אבל לא שאם יניח מזוזה כלי בתוך כלי אינו יוצא יד”ח [ושו”ר דכעין זה האחרון כ’ בגידולי הקדש סק”ה].

ועי’ בש”ך בסק”ט דגם בחדרים שרוחצים שם נכון לתקן שיניחו בכל הפתחים ויכסום, ולכאורה ג”כ הכריע דאם מכסים יוצאים יד”ח וקובעים המזוזה בברכה, והוא ג”כ דלא כהד”ח אבל אפשר דאינו ממש כהגידולי הקדש אלא דומה לדבריו, ועי’ בסק”י שהביא הש”ך דברי הד”ח ולא הביא פרט הנ”ל שלפי שי’ הפוטרים אינו יוצא יד”ח אם יקבע ויכסה המזוזה ואולי לא ס”ל מזה ולכך לא הביאו, וכדמשמע מדבריו כנ”ל בסק”ט דלא ס”ל מחידוש זה.

חדר שמשמש לאחסון בלבד

אוצרות יין ושמן חייבין במזוזה (שו”ע סי’ רפו ס”א), ומחסן שנכנסים אליו לעתים רחוקות פעם בשנה כגון מחסן לסכך יש פוטרים (חוט שני מזוזה עמ’ סא, מבית לוי ח”ב עמ’ קכז סק”ב, ומיהו עי’ באג”מ יו”ד ח”ב סי’ קמא ענף ב), ובכל מקרה יש לדון לגופו, ומ”מ יש לציין למש”כ הטור לגבי מזוזה בבהכנ”ס עי”ש ודוק.

לדעת כמה ראשונים מחסן שאינו מיוחד לבית דירה ותשמישיה וה”ה חניה פטורים ממזוזה דרק בית המיוחד לדירה חייב ויש שנקטו שיקבע בלא ברכה (עי’ הדעות במקדש מעט סי’ רפו סק”ט וגדולי הקדש סק”ג מנח”י ח”י סי’ ד סק”ב וערה”ש סי’ רפו ס”ט שמשמע שתמה ג”כ על המנהג לברך), ויש שנקטו שבמחסן רגיל יכול לקבוע בברכה (ראה הגרח”ק במזוזות ביתיך סקי”ד, חוט שני עמ’ סא, ובשו”ת רע”א סי’ סו ד”ה אמנם נקט כן בדעת השו”ע).

צורת הפתח עם בליטה או עיגול למעלה

באופן שהצוה”פ אינה ישרה אלא יש בליטות בתקרה מכאן ומכאן ואין משקוף העליון ביושר אלא במעוגל או בצורה אחרת.

בשו”ע סי’ רפז ס”ב אי’ דאם יש בגובה המזוזות י’ טפחים חייב במזוזה, ובט”ז סק”ג כתב הביאור בזה דכדי להחשיב החלק העליון המעוגל כמשקוף צריך שיהיו ב’ מזוזות אחרות בצדדים, ולכן בעי’ שיהיו גבוהים י’ טפחים, ועי”ש בש”ך סק”ב אם בעי’ שיהיה גם ברוחב ד’ טפחים.

ועי”ש בט”ז סק”ב ובבאר היטב סק”ב בדין פתח שכולו עגול אם פטור לגמרי או דיש לחשוש להדעות דמחשבין חלק מהעיגול למזוזות וחלק למשקוף עי”ש.

ופשוט דה”ה אם יש שטח מעוגל רק בצד הימני של המשקוף (העליון) ובצד השמאלי הוא מרובע ככל המשקופים שהוא חייב במזוזה אם יש ב’ מזוזות גבוהות י’ טפחים מב’ צדדים, דהרי נתבאר שחיוב מזוזה בפתח עם משקוף עגול הוא משום שהמשקוף נחשב משקוף בכה”ג א”כ גם חצי עגול נחשב משקוף דהחצי המרובע פשיטא דחשיב משקוף.

אם יש בליטות בצידי הפתח או בעליונו באופן שמבטל את צורת הפתח לכמה פוסקים לא חשיב פתח החייב במזוזה, ויש בזה כמה דעות ואופנים שונים שנאמרו בפוסקים (עי’ בטור סי’ רפז ונו”כ וערה”ש שם וחזו”א סי’ קעב סק”ב ומשנ”ב סי’ שסג ס”ק קיג ובאליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם אות ב’).

במזוזות שיש בליטות רק למעלה מי’ טפחים לכאורה תיפוק ליה שיש כאן גובה י’ של פתח ועי’ בגמ’ פ”ק דיומא (ועי’ בסמוך בקטע ד”ה אין המזוזות וכו’).

אין המזוזות מגיעות למשקוף העליון

באופן שב’ צדדי הפתח (מזוזות בלשון תורה ומשקופים בלשונינו) אינם מגיעות למשקוף העליון סגי שהמזוזות בגובה י’ טפחים כדי לחייב פתח זה במזוזה (מזוזות ביתיך להגרח”ק סק”ג).

אולם בחדר שאין מזוזות שנקבעו לפתח בפני עצמו ורק ראשי הכתלים משמשים למזוזות (ראה מה שנתבאר בסמוך בקטע ד”ה רוח רביעית של החדר פרוצה) אפשר שצריך שיגיעו למשקוף העליון (ראה חזו”א יו”ד סי’ קעב סק”ב ד”ה והנה הצריך).

פתח לבוידם בתחתיתו

בפת”ש (ריש סי’ רפז) הביא בשם הנוב”י תניינא יו”ד סי’ קפד דפתח לבור לא חשיב פתח כיון שאינו פתח מעומד, ולפ”ז גם פתח לבוידם שהוא בתחתית הבוידם ועולים לשם על ידי סולם לא חשיב פתח, ושוב ראיתי שכן למד העה”ש ריש סי’ רפז מדברי הנוב”י הנ”ל לענין בוידם כמו שכתבתי.

ובניד”ד כן מתבאר ג”כ בדברי השו”ע סי’ רפו סי”ט ונו”כ שם שפטור ממזוזה.

חילק החדר עם ארון

חדר שחלקו עם ארון בקביעות ויש צוה”פ בארון עצמו חשיב פתח (חוט שני מזוזה עמ’ סט, ועי’ עוד מהרש”ם ח”ד סי’ קיא).

ובמקרה שיש פתח שלא העמידו בו צורת הפתח לשם פתח שהם קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם, אלא רק נוצר מעבר בין ארון לארון או בין ארון לקיר, ועל גביהם תקרת הבית אפי’ עם בליטה כל שהיא (ולגבי תקרה ללא בליטה עי’ בתשובה נפרדת ד”ה חדר שיש לו שני מזוזות וכו’, והאחרונים דנו גם לגבי תקרה שמסתיימת), נכנסים בזה לנידון אם בעי’ שיהיה הצוה”פ שייך לפתח או לא, ועי’ באליבא דהלכתא שהביאו הרבה מ”מ בענין זה והמסתעף מזה.

חדר שקבוע שם ארון שממעט מחלל ד’ על ד’ אמות

חדר שיש בו ד’ על ד’ אמות ויש בו חפצים שממעטים מחלל ד’ אמות, דנו בזה האחרונים אם הוא ממעט מחלל החדר לפוטרו ממזוזה ונאמרו בזה כמה הגדרות ודעות (עי’ שו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ רסג ודעת קדושים סי’ רפו סי”ח ומצינו בחזו”א או”ח סי’ קי סקכ”ח שדן בזה לענין עירוב, ועי’ עוד דעות בזה באליבא דהלכתא סי’ רפו סי”ד אות עט).

חדר שקבוע בו ארון שממעט את הפתח מדיני מחיצה (כגון מגובה י’ טפחים) או שחוסם את הפתח

באופן שיש חפץ שחוסם את הפתח עי’ באחרונים (ערה”ש סי’ רפו סל”ח ושו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ רסה ושאר דעות שצויינו באליבא דהלכתא סי’ רפו אות צד).

ויש לציין דהחוט שני (מזוזה עמ’ צג צד) שהקל בזה באופנים הנזכרים שם יתכן דאזיל לשיטתו בפתח חירום שהקיל בזה ג”כ (שם אות ד) וא”כ אולי המחמירים בהנ”ל יחמירו גם בפתח חירום.

ובגוף הנידון יש לציין דלגבי דיני ביטול למחיצה מצינו כמה חילוקי דינים (עי’ סוכה ד ע”א) ולכן יש לדון בכל מקרה לגופו.

וכן במקרה שיש חפץ שממעט או מבטל את צורת הפתח מדיני מחיצה יש לדון בכל מקרה לגופו על יסוד דינים שנתבארו בעירובין ובסוכה שם ובאהלות.

רוח רביעית של החדר פרוצה

באופן זה יש סתירות אם חייב או פטור, דבדין אכסדרה בסי’ רפו נאמר שבכה”ג פטור, ומאידך גיסא בר”ס רפז נזכר בט”ז סק”א בשם הטור דבאופן כזה בבית לחייב והוא ע”פ הרא”ש סי’ יד (ועי’ ערה”ש בסי’ זה מש”כ בדעת הרא”ש).

ובאחרונים מצינו אופנים שונים ליישב, דיש שיישבו שהחילוק הוא אם יש דלת בפתח זה או לא, ויש שיישבו שהחילוק אם חדר זה משמש לבית או לא, ויש שכתבו שאם פתוח לבית חייבת (עי’ בפרישה סי’ רפז סק”ג ויד הקטנה פ”ה ס”ה במנחת עני סקי”ד וחזו”א יו”ד סי’ קעב ולחם הפנים בקצש”ע הל’ מזוזה סט”ו ומזוזות ביתיך להגרח”ק על השו”ע הל’ מזוזה ושבט הלוי ח”ב סי’ קנז, ובאריכות באליבא דהלכתא שם ושם).

ולכן יש באחרונים שנקטו למעשה לקבוע עכ”פ בלא ברכה (וה”ה שעדיף לפטור במזוזה אחרת) באופנים המסופקים.

מזוזה אחת

חדר שיש לו רק מזוזה (משקוף בלשונינו) אחת והצד השני הוא כותל חלק שמסתיים רק להלאה משם, משמעות דעת השו”ע סי’ רפז ס”א לפטור, והש”ך שם סק”א חשש לדעת הרא”ש לחייב אם המזוזה היא בצד הימני ולקבוע בלא ברכה.

ועובדא הוה בב’ חדרים שבאחד מהם יש ד”א מרובעות ובאחד מהם אין ד”א אלא באריך וקטין ופתוחים זה לזה, והחדר הקטן הוא הפנימי, ויש מזוזה (משקוף) בכניסה לחדר הקטן מימין, והנה לקבוע מזוזה בצד השני (השמאלי לנכנס לחדר הקטן) א”א לכל הצדדים, ואילו לקבוע מזוזה בצד שיש מזוזה (משקוף) לכאורה כאן פטור מספק ספקא, שמא הלכה כהשו”ע שבלא ב’ מזוזות פטור, ושמא הלכה כמ”ד דאריך וקטין פטור (וחומרת הרע”א לא שייכת כאן, כיון שמימין הנכנס לחדר הגדול אין פצים וכנ”ל), ולכן יכול לעשות פצים בצד השני השמאלי באופן המחוייב במזוזה, ואז יקבע בצד השמאלי שהוא בכניסה לימני כחומרת הרע”א דלעיל, ובלא פצים יכול לקבוע בצד הימני אם בא לחשוש לס”ס, ויל”ע אם אומרים ספק ספקא בכה”ג שבלא זה יהיה פטור דבדאורייתא ממש אינו בכחנו לחדש ספק ספקא בלא שיש הכרעה וידיעה בדבר דחשיב ס”ס (עי’ בשלהי כללי ספקות להש”ך), ובפרט כשהספקות הם ספקות שנפסק לחשוש בכל אחד מהם.

ולענין דיני המשקוף העליון יבואר בסמוך בתשובה בפני עצמה כמו שציינתי בסמוך.

חדר שיש לו שני מזוזות אך התקרה חלקה וממשיכה הלאה ואין היכר בתקרה מעל פתח החדר

הרחבתי בתשובה אחרת (ד”ה חדר שיש לו שני מזוזות אך התקרה חלקה וממשיכה הלאה ואין היכר בתקרה מעל פתח החדר האם חייב במזוזה).

השלמה לתשובה בענין מקום הנחת המזוזות בפתחים

לבאר דעת החזו”א בב’ חדרים קטנים לפנים מחדר גדול יש מקום לטעון דעיקר דעת החזו”א היה לפטור בחדר הפנימי שבב’ חדרים קטנים אלו, שהרי אין כאן פתח לגדול, ומאידך גיסא עיקר דעת החזו”א במטבח קטן שהוא פנימי לחדר גדול (כשאין ב’ חדרים פנימיים) שנוהג בזה דין הרע”א כמו כל חדר קטן הסמוך לגדול ודלא כהחמודי דניאל, כיון דאין שיעור חדר במטבח זה, וממילא אי”ז אלא פתח הגדול ולא הקטן, וכמו”כ במקרה שיש חדר קטן שיש בו שימושי דירה רגילים לא קיבל כלל בזה החזו”א כלל צד טענה דחדר זה א”צ ד”א משום שנטפל לבית קבוע, אבל בניד”ד מאחר שיש כאן מטבח שפתוח לחדר שפתוח לחדר הגדול חשש החזו”א לסברת החמודי דניאל מאחר שמטבח הוא שימוש שאינו צריך ד”א והוא משמש את הבית ולכן יש לומר שהוא שימוש משימושי הבית.

ולכן מאחר דסבר החזו”א שלא שייכא חומרת רע”א מחדר קטן לפנים מחדר קטן לפנים מחדר קטן, לכן חשש החזו”א לחומרת החמודי דניאל במקום שאין כאן מזוזה אחרת הנצרכת מדינא.

אולם במטבח שהוא סמוך לחדר הגדול ולפנים מן החדר הגדול שנוהג בזה סברת הרע”א בכה”ג לא חשש לחמודי דניאל כיון דמשמע בגמ’ שאין ב’ מזוזות בפתח אחד אלא אזליש בתר עיקר כניסה (ואכמ”ל) וגם סבר החזו”א כמו שנתבאר במקו”א בשמו שאסור ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד משום בל תוסיף.

הלכך במקום שצריך ליתן בכניסה לחיצון אין ליתן מספק בכניסה לפנימי, משא”כ היכא שאין ליתן בכניסה לחיצון (דהיינו בכניסה לאמצעי שהוא חיצון למטבח הפנימי) אזי יש ליתן מספק בכניסה לפנימי משום חומרת מטבח ע”פ החמודי דניאל כנ”ל.

אולם אם נסבור כהאחרונים שנקטו בספקות ליתן ב’ מזוזות (נתבארו בתשובה אחרת) אזי גם במטבח קטן פנימי סמוך לגדול החיצון (שאין ב’ קטנים פנימיים) יש ליתן לפי החשבון הנ”ל ב’ מזוזות במטבח זה.

ואם נחשוש לגמרי מספק לפשטות שיטת החמודי דניאל לחייב כל חדר פנימי בבית פחות מד”א מימין הכניסה, ונסבור דאין ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד ונסבור דבב’ קטנים פנימיים אין מזוזה בקטן הפנימי מצד הרע”א מ”מ יצטרכו לתת שם מזוזה בכניסה לפנימי שבפנימיים מצד החמודי דניאל.

ומ”מ מצד בית שער אין כאן לא בפרוזדור הראשון ולא בפרוזדור השני או במטבח דהחזו”א לא סבר ששייך בית שער במקרה כזה כמו שנתבאר בפנים התשובה אלא רק לכל היותר הפתח של החדר הגדול בתנאי שהוא אכן הפתח של החדר הגדול ולא פתח של חדר הפתוח לחדר הגדול.

העובד עבור עני יכול לנכות שכר פעולתו ממעות החומש אם התכוון בעת העבודה שיהיה לנכותו מחומש (שו”ת מהרי”ל דיסקין פסקים סי’ כד וציין לשם ברמז בדרך אמונה פ”ט מהל’ מתנות עניים צהה”ל אות קיא).

אלא שהגביל שם המהריל”ד שיכול לנכותו רק במלאכה שאם היה תובע את העני בב”ד היה יכול לתובעו [עי’ רמ”א חו”מ סי’ רסד ס”ד שכל אחד שעשה טובה לחבירו יכול לתבוע ואכה”מ לזה], ויש לציין דעצם הענין שחיוב ממוני שמוחל לעני יכול לנכותו ממעשר כספים כן מבואר בפוסקים בהל’ צדקה, אבל מה שהצריך שם ב’ התנאים לכאורה הוא חומרא בעלמא דהרי אם יש חוב לעני כלפיו ומנכה לו סגי בזה (פשטות הרמ”א ביו”ד סי’ רנז ס”ה, ועי’ נובי”ק יו”ד סי’ עג ונובי”ת סי’ קצט ומשיב דבר ח”ב סי’ מט ועוד), ואולי בא (במה שהתנה המהריל”ד שם שהוא אם התכוון בעת העבודה) רק לאפוקי שאם התכוון למחול שוב אינו יכול לנכותו מן החומש.

[ויש מהפוסקים שנקטו דבחוב הלוואה אם לא התנה מראש צריך ליתן קודם לעני ולקבל ממנו שוב, עי’ תבואות שור צדקה סי’ קד, ובלבושי שרד יו”ד סי’ רנז ס”ק ריג כ’ בדעת הש”ך שם סקי”ב לאסור ג”כ לנכות ההלוואה ממעשר כספים כיון שאפי’ אם מזכה וחוזר ונוטלו לעצמו הרי הוא משתמש במעות העני בלא רשותו, ואולי מהריל”ד חשש לדעות אלו להצריך הכוונה מראש].

ומאידך התנאי השני ג”כ צ”ע דלכאורה סגי בזה לחוד שהתכוון בעת העבודה ודרך אנשים במקום זה שעושים עבודה זו בשביל כסף בכל גוני, ומה בא למעט בזה, ושמא בא לאפוקי עבודה שדרך רוב אנשים שעושים בסתמא עבודה זו אינם לוקחים כסף וצל”ע לפי הענין.

וכמו”כ יש לומר שבא למעט באופנים שונים שנפטר כגון בהוצאות באופנים שא”א לתבוע עליהם, עי’ בשו”ע ורמ”א בחו”מ שם, או אם לא השביח (עי’ נתה”מ ובהגר”א שם).

ומה שהגביל רק בתנאים אלו לכאורה צ”ב דהרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש גם אם לא נתכוון חלק ממה שנתן לנכות מחשבון החומש, ויש לתרץ דזה לא נקרא שהפריש מחומש ממונו מה שסייע בגופו אלא רק אם נותן לזה חוב ממון אז יכול להסיר החוב, ועי’ בפוסקים (האג”מ והגרח”ק) שנחלקו אם יש חיוב נפרד לתת מזמנו מצד מעשר כספים וציינתי לדבריהם בתשובה אחרת.

ויש לציין דגם אם יש כאן הרבה עניים שסייע להם ואי אפשר לתבוע מישהו מהם והו”ל כעין ממון שאין לו תובעין מ”מ בפשטות אין ההגדרה בזה שאין חייבים לו אלא רק שא”א לתבוע, והפוסקים דנו בהגדרת הדבר, אבל בענייננו בודאי חשיב שעושה לטובת העניים ויכול להסיר החוב ממעשר כספים.

אולם אם המקבלים את הארבע מינים אינם עניים א”א לנכות את זה ממעשר כספים (ואולם עי’ מש”כ בצדקה ומשפט ז יז), אלא אם כן נוהג לתת מעשר כספים גם לצרכי מצוה, ואז יש להחשיב הדבר כצורך מצוה ולגביו אינו דבר שבחובה כיון שאינו מוטל עליו להביא להם ד’ מינים (ודמי בזה למש”כ השבו”י ח”ב סי’ פה [הובא בפת”ש סי’ רמט סק”ב] לענין תשלום מנגנים בחתונה בזמנו שלא היו בעלי השמחה משלמים אלא מתנדבים, וכמ”ש באג”מ יו”ד ח”ב סי’ קיב שדבריו רק באופן שבעלי השמחה לא היו משלמים אבל אצלינו הוא דבר שבחובה לגבי בעלי השמחה, משא”כ במקום שבאו המנגנים שלא על דעת שישלמו להם בעלי השמחה אין זה דבר שבחובה לגביהם ואז אם ישלמו יכולים לשלם ממעשר כספים).

ואם יש במקבלים ד’ מינים גם עניים הראויים ליטול מעות צדקה והעבודה היתה נצרכת גם בשבילם בודאי שיכול להחשיב העבודה ממעשר כספים למרות שעוד אנשים נהנו מן העבודה ונר לאחד נר למאה, אבל אם הוסיף בעבודה בשביל אנשים אחרים מה שהוסיף אינו יכול לחשבו ולנכותו ממעשר כספים, אא”כ נוהג לתת גם לצרכי מצוה ממעשר כספים.

ובמקרה שאדם מתנדב עבור אדם פלוני ומקוה שיחזיר לו על זה הוא נידון כללי לגבי צדקה בנותן צדקה לעני ומקווה שיחזיר לו, וקי”ל דיש מקומות שמחשיבים טובת הנאה כממון אבל בד”כ לא, ואכמ”ל בזה.

ולענין איך לשער את ניכוי העבודה ממעשר כספים השיעור הוא כפועל בטל ומשתנה מאדם לאדם ומעבודה לעבודה כמבואר בשו”ע חו”מ עי”ש בהרחבה.

ולענין אם רוצה לחשב את כל הרווחים שהיה יכול להרויח אם היה לוקח סכום מלא, ובאחרונים מצינו נידונים לגבי מי ששוכר פועל עני יתר על שכרו ומשלם ההפרש ממעשר כספים (עי’ שבו”י שם ודרך אמונה בציון ההלכה שם), וכן מצינו שיש שהתירו לקנות מהעני במחיר יקר יותר כדי לשלם לו ההפרש ממעשר כספים (עי’ באורח צדקה מה שציין לדברי הפוסקים בזה), ולפי דעות אלו לכאורה יוכל גם לבקש מחיר הזול על הד’ מינים מה שהיה יכול להרויח.

אבל בניד”ד יל”ע אם יכול לעשות כן, שהרי אם היה מוכר יקר יותר לא היה מוכר כ”כ הרבה, ואולי אה”נ יכול לשקלל הכל בחישוב כמה משער שהיה מוכר אם היה מוכר ביוקר.

אבל יש עוד בעיה בנידון דידן דיש דעת המהר”ם מינץ המובא בשע”ת (והרחבתי בתשובה אחרת לגבי מי שלקח אתרוג בחזקת מהודר ונמצא כשר לברכה) לגבי מזיק אתרוג מהודר דא”א לתבוע דמי אתרוג מהודר, וא”כ לענין ד’ מינים למהרמ”מ לא יוכל לחשב שהם שוים הרבה יותר, ומ”מ שמא לענין מעשר כספים הקילו יותר, ויש גם אחרונים שחולקים על מהר”ם מינץ כמו שציינתי בתשובה הנ”ל, וגם אפשר דלא מיירי מהר”ם מינץ בכל גווני כמו שכתבתי בתשובה הנ”ל.

לגבי לנכות הוצאות על חשבון הצדקה כגון שכר פועלים אחרים והוצאות הנסיעות וכיו”ב בודאי יכול להשתמש בזה למעשר כספים בתנאים דלעיל (דהיינו עכ”פ אם היה בדעתו מתחילה לנכות ממעשר כספים ושהוא לצורך עניים או עכ”פ לצורך מצוה להנוהגים לתת מעשר כספים לצורך מצוה וגם יש לשים לב שהוא לטובת עניים דלפעמים ההוצאות אינם לטובת עניים ואכמ”ל, וכמובן שלא במקרה שלכם).

ובתשלום הדברים יש לציין נידון השייך לכל זה שנחלקו האחרונים לגבי העובד אצל עצמו אם יכול לחשב שכר פעולתו כפועל כדי לנכותו ממעשר כספים והחו”י סי’ רכד החמיר בזה דלא כהיעב”ץ ח”א סי’ ו.