הלכה

הנה בפוסקים הובאו כמה אופנים מפורשים של איסור אמן לבטלה, האחד הוא בעונה אמן יתומה להשיטות [עי’ רמ”א סי’ קכד ס”ח ובבה”ל סד”ה מיד ומשנ”ב שם סקכ”ב] שכלול בזה גם מי שעונה אמן בריחוק זמן על הברכה, ואז אין האמן מתייחס לברכה, וכן להשיטות [עי’ בה”ל ריש סי’ רטו ועי’ סי’ קכד ס”ח ובמשנ”ב ובה”ל שם] דאמן יתומה הוא שעונה אמן על מי שבירך והוא לא שמע הברכה ועכ”פ כשאינו יודע על מה הוא עונה, משמע דאסור לענות אמן בלא ברכה, וכן מצאנו איסור אמן לבטלה במי שעונה אמן על ברכה לבטלה (נזכר בשו”ע סי’ רטו ס”ד).

(ודנו הפוסקים בכמה אופנים השייכים לאמן על ברכה לבטלה כגון מה דין אמן על ברכה שאינה צריכה ואמן על ברכה שבירך שלא כדיני קדמה ואמן שהוא לבטלה רק מחמת פלוגתא דספק ברכות להקל, ובזה נקט הבה”ל בס”ס רטו בשם הפמ”ג שכשיש פוסקים המצריכים לברך אין בזה איסור לא תשא וממילא שמותר לענות אחריו אמן, וכעי”ז אשכחן פלוגתת הפוסקים לגבי לפני עיור דיש אומרים שלא שייך לפני עיור אם יש לנכשל על מי לסמוך, והרחבתי בתשובה אחרת, ואולי יש להביא לזה ראיה ממש”כ הרמ”א ביו”ד ס”ס נז סכ”א דהיכא דאסור למכור לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל מ”מ באופן שיש מכשירים שרי, אם כי שם יותר קל כיון שהוא ס”ס דשמא לא ימכור לישראל, וגם אפשר דמדאורייתא בההוא גוונא חשיב לפני דלפני, ויש בזה מחלוקת ראשונים אם מכירה לגוי בהאי חששא חשיב לפני דלפני, עי’ תוס’ רי”ד ע”ז ד ע”א ורמב”ן ורשב”א חולין צג ע”ב וצד ע”א ורא”ש וסמ”ג).

והנה גם באופן הראשון הנ”ל שדנו בו הפוסקים יש לומר דאינו ראיה לניד”ד דאמן יתומה כשעונה בריחוק זמן מהברכה הוא זלזול בברכה עצמה שאינו עונה על הברכה אמן כתיקונו, דומיא דאמן חטופה שהוא משום שאינו עונה על הברכה כתיקונה (ואפשר נמי דזה חמור ממי שאינו עונה על הברכה כלל כיון שאינו עונה כתיקונו), משא”כ כשעונה אמן גרידא שלא על ברכה כלל אפשר דאין בזה איסור כלל וצל”ע.

וגם להפירוש אמן יתומה שאינו יודע על מה הוא עונה יש לומר דהוא זילותא בצורת ההתייחסות לברכה, ועי’ עוד בבה”ל סי’ קכד ס”ח שמבואר בדבריו שנקט דבספק אמן יתומה יש להחמיר משום שנאמר בו עונש חמור ולפו”ר הוא דין מיוחד מצד אמן יתומה ולא רק מצד שיש כאן אמן לבטלה.

וגם באופן השני שדנו בו הפוסקים לגבי אמן על ברכה לבטלה לכאורה לא דמי לניד”ד, דהרי שם האיסור הוא משום שמסכים לברכת המברך כמ”ש בחסד לאלפים סי’ רטו סק”ו, ומטעם זה הוא חמור יותר כשעונה על ברכה לבטלה ממי שעונה אמן לבטלה, ויש לדמות קצת עונה על אמן לבטלה לעונה אחר כותי המברך להר גריזים דאסור כדמוכח ממתני’.

(ועי’ להלן דלפי מה שיתבאר דיש חילוק בין עונה לשם חובה לאומר סתם אין הכרח לבוא לחילוקים אלו דיש לומר דהאיסור במה שמתכוון לענות בתורת חובה, עכ”פ הדברים שאכתוב בסמוך אינם אליבא דמסקנא זו).

אולם בבהגר”א בס”ס רטו (והובא במשנ”ב שם) נקט דמה שאסור לענות אחר ברכה לבטלה נלמד במכ”ש ממה שאין עונין אחר תינוק כשעונה להתלמד הנזכר בשו”ע שם ס”ג, אע”ג ששם אינו איסור כלל, (ואפי’ לגדול מותר לברך עמו ללמדו), ומשמע שלמדו הגר”א והמשנ”ב דהאיסור לענות אמן אחר קטן שמברך להתלמד אינו פחות מן העונה אמן אחר ברכה לבטלה, ומשמע שלמדו שהאיסור לענות אמן אחר ברכת קטן הוא איסור גמור אע”פ שהברכה עצמה אינה איסורא כלל.

ואולי יש ללמוד מדבריהם שגם העונה אמן אחר דבר שאינו ברכה כלל עובר איסור.

אבל נראה דאינו כן, דהנה בהרבה מקומות מצינו דיש עניית אמן אחר דבר שאדם מברך את חבירו, וכדאמרי’ בכתובות סו ע”ב וענו אחריה אמן, וכעי”ז בירו’ כתובות פ”ה הי”א ומדרשים, וכמ”ש המג”א סי’ רטו סק”ג והמשנ”ב סי’ קפט סק”ה וסי’ רטו סק”ט בשם מדרש וכמה פוסקים דיש לענות אחר כל ברכה שאדם מברך ישראל עי”ש בכל פרטי הענין, ועי’ ערה”ש סי’ רטו ס”א דמצוה לענות אמן אחר מי שבירך.

ומכח זה יש לומר דאולי דימו אמן אחר ברכה לדין קבלת שבועה וכשיש ברכה לבטלה הרי זה כאמן אחר שבועת שוא וכשיש ברכה שאינה ברכה אף אין אין איסור לאומרה כיון שאינו אומרה בתורת ברכה אלא בתורת להתלמד מ”מ העונה עליה מקבלו כברכה ומשיב עליה כקבלת אמן וחמיר וצל”ע.

ועיין בחו”ד (יו”ד סימן קי הלכות ספק ספיקא על הש”ך סק”כ) שכתב וז”ל, ומטעם זה נראה לי לדון זכות על האומרים במעמדות ובקשות ברוך אתה ה’, דדוקא דרך חוב אסור, דהא חזינן דהרבה פיוטים וזמירות נתייסדו ונתקנו בלשון ברכה והודאה בהזכרת שמו, ומה הפרש יש בין ברוך ה’ ובין ברוך אתה ה’, וכן הדין באמן דמותר לענות אמן שלא לצורך, ואמן חוב אסור באמן יתומה וכו’ ע”כ.

ויש להוסיף דלפי דבריו יוצא דגם כשעונה אמן על ברכת תינוק אם מתכוון להתלמד בלבד דהיינו ללמד ולהרגיש את הקטן א”כ יהיה מותר כיון שאינו עונה לשם חיוב, ויש לומר דהכי מסתבר מאוד עכ”פ לענין אמן (ולגוף הנידון לענין פיוטים המסיימים בא”י שומע תפילה, עי’ עוד בתוס’ ברכות כט ע”א ופנ”י שם וב”י וט”ז סי’ קלא סקט”ו וחיי”א כלל ה ס”א ובנשמ”א שם מש”כ בדעת התוס’, אבל לענין להתלמד המשנ”ב בודאי פסק כן בסי’ רטו וכן בסי’ תפד סק”ח), דלא יהא אמן חמור מנוסח הברכה עצמה דשרי לברך עם התינוק כמבואר בפוסקים שם בסי’ רטו וגם בבהגר”א שם גופא, ואפשר דלכך נקטו הפוסקים הלשון אסור רק גבי העונה אמן אחר לבטלה כיון ששם לא שייך שעונה להתלמד משא”כ גבי תינוק לא נקטו הלשון אסור אע”ג דגם שם הוא איסור כמו שנתבאר מ”מ יש צד שיענה בלא איסור.

א”כ גם אם נימא דהגר”א והמשנ”ב לא סברו מהטעם שכתב החסד לאלפים ובין אם נימא דסברו ב’ הטעמים ורק הביאו הטעם שיש לו מקור מוכרח בגמ’ מ”מ לב’ הטעמים אין איסור לומר אמן כשאינו עונה על דבר כלל לפמשנ”ת.

ועי’ עוד בה”ל סי’ קפח ס”ז בשם בגדי ישע דגבי יעלה ויבוא שאומר אחר בהמ”ז שכונתו בזה לצאת ידי חיוב ברכה גרע ויש בזה חשש ברכה לבטלה ע”ש שהביא סמוכין לדבריו עכ”ל הבה”ל, ומבואר דעכ”פ עצם אמירת יעלה ויבוא דרך תחינה בעלמא שלא לצאת ידי חיוב מסכים לקושיית המג”א שם להתיר, ויש מקום לדמות יעלה ויבוא לאמן כשאינו אומר האמן אחר דבר (דבאומר נכנסים לשאלה של קבלת דברים שבו שבועה וכנ”ל) כיון ששניהם אינו נוסח ברכה ואינו מכוון לברכה.

וראיתי בפסקי תשובות סי’ קכד הערה קנ שהביא מקור לאיסור עניית אמן לבטלה מפורש בהדיא בדרישה סי’ קכ”ז סק”א “אין לענות אמן בחינם ואיסור יש בדבר”.

והנה בפנים דברי הדרישה שם דן לענין עניית אמן אחר הש”ץ כשאומר פסוקי ברכת כהנים וכתב בתוך דבריו וז”ל, ומה שכתב אין צריך הכי פירושו כיון דאין צריך משום הכי אין לענות אמן בחנם ואיסור יש בדבר ע”כ.

ובהמשך דברי הדרישה שם דן במה שנוהגים לענות אמן אחר יעלה ויבוא בחזהש”ץ וכתב לחלק דשם כיון שעיקר הברכה היא לש”ץ שרי לענות אמן אחר מה שאומר אבל כאן עיקר הברכה לכהנים וכשהש”ץ אומר הפסוקים אי”ז אלא סיפור דברים עכ”ד בקיצור.

ועדיין צ”ע דאם הוא מצד אמן לבטלה א”כ מה שייך חילוק זה כיון שלא שמע כל הברכה ועונה אמן, ואפי’ אם אזיל כמ”ד דמותר לענות אם לא שמע כל הברכה (עי’ רמ”א ומשנ”ב בסי’ קכד ס”ח ובה”ל בסי’ רטו), אבל לכו”ע בעי’ סוף הברכה (עי’ בבה”ל בסי’ רכד ס”ח ד”ה וזה אינו שומעה דאפי’ להמחבר דמיקל בנידון המבואר שם מ”מ דינא הכי).

וכדי ליישב כ”ז אולי יש לדחוק דכוונתו שאין לענות אמן בחינם הוא רק מצד מה שמפרש הטעם בסוף דבריו דהחזן אומר רק סיפור דברים אבל לא מצד עצם עניית אמן בחינם שזה אינו איסור כשיש כאן דבר ברכה לישראל כמו שהובא במג”א ובמשנ”ב דלעיל לענין עניית אמן אחר הרחמן וכיו”ב בשם מדרש וכמה פוסקים וכדמוכח בגמ’ וכמשנ”ת (ובלאו הכי באמצע חזהש”ץ חמיר לענות אמן אם אינו מצוה כיון דיש בזה צד הפסק).

היוצא מכ”ז דאם אדם אומר אמן באופן שברור שאינו מתכוון לשום דבר לא נמצא מקור בלשונות הפוסקים דלעיל לאסרו ועכ”פ לדעת כמה פוסקים הוא בודאי מותר (היינו עכ”פ להפנ”י וחו”ד דלעיל וכן להמג”א שהביא הבה”ל בסי’ קפח לענין דבר שאין בו נוסח ברכה ומסתמא גם לבגדי ישע והבה”ל שהביאו) ולענות אמן על מי שמברך את ישראל אחר מבואר בגמ’ וירושלמי ומדרשים ובהרבה פוסקים שהוא מצוה.

השלמה לתשובה לעניין עניית אמן לבטלה

בתשובה על אמן יש להוסיף אחר התיבות יש בזה הפסק וכו’ (בסוף הסוגריים לפני הסוגר האחרון) את התוספת דלהלן.

ומ”מ אולי יש ללמוד ממשמעות לשון הדרישה דאין לענות אמן לחינם על דבר שאין עונים עליו אמן והאיסור כאן אינו רק מצד שהוא באמצע חזהש”ץ, ועדיין יש מקום לטעון דמ”מ האיסור כאן הוא מצד שאמן הוא קבלת דברים וכעין שבועה ועונה אמן על דבר שאינו אמירה לענות עליו אמן, דהרי החזן אומר סיפור דברים שכך הוא הברכת כהים וכשהשומע עונה אמן משוי לזה לגבי עצמו כאילו אמר החזן דבר ברכה ועונה ע”ז אמן ונמצא אומר אמן שאינו נכון, ועדיין מנ”ל שהחמיר הדרישה גם באופן שאומר אמן בלבד ואינו עונה אמן על שום דבר או בעונה אמן על דבר אמיתי שאין בו שום תועלת, ומ”מ עדיין יש לטעון דבמשמעות לשונו של הדרישה סבר דבכל אמן שהוא לחינם הוא אסור.

*

השלמה לסוף התשובה הנ”ל

ולכל הצדדים הוא איסור דלכאורה אינו מפורש בתלמוד, ובדעת הדרישה יש לדון בזה כמשנ”ת דעיקר דבריו מיירי באופן שיש עוד טעמים שלא לענות אמן.

ביו”ד סי’ רכח סל”א (וע”ע ברמ”א חו”מ סוף סי’ לז) מבואר שמנהג נקבע לפי הרוב ולא לפי המיעוט, וכמ”ש מהרי”ק סי’ קעא, ולכן כל עוד שידוע שהרוב אין מברכים ברכה זו א”כ בפשוטו חשיב כמו שיש מנהג שלא לברך.

ואע”ג שהשו”ע והמשנ”ב נקטו לברך ברכה זו, מ”מ כבר כתב הרמ”א בחו”מ סי’ כה ס”ב שכל קהל שנהגו לאסור דבר ע”פ חכם אין לשנות מנהגם, ומכיון שהמנהג כיום מבוסס על כמה חכמים שלא נהגו לברך ברכה זו כמו שנתפרט במקומו, ונוקטים כן בתורת חומרא מטעם ספק ברכות, ממילא המנהג הוא תקף ולא חשיב הטועה בדברי האחרונים כטועה בדבר משנה אלא רק באופן שדבריהם מוסכמים לכו”ע, ולא כשיש כמה פוסקים שנקטו אחרת.

ואע”ג שיש מקום לטעון שכל אלה שטוענים שלא ראו שבירכו היא טענת לא ראינו ולא ראינו אינה ראיה, מ”מ כבר נתבאר בש”ך חו”מ סי’ לז סקל”ח בשם מהרי”ק שם ורמ”א חו”מ שם דלענין מנהגים טענת לא ראינו היא ג”כ ראיה וכן בש”ך יו”ד סי’ א סק”א.

ובניד”ד מכיון שבכל מקום אין מלמדים לברך ברכה זו ומי שמברך ברכה זו בקול על בגד חדש באמצע היום יעורר תמיהה בקהל סגי בזה ללמד שיש כאן מנהג שפיר ובריא כהפוסקים שלא בירכו.

וגם מי שמברך ברוך שפטרני ולעולם יהא אדם בשם ומלכות יש מקום לטעון שלא יברך ברכה זו מכיון שבגמ’ שלנו בברכות ס ע”ב הובאה ברכה זו רק לענין ברכה על היום (לפי מה שפסק הרמ”א כדעת הר”ן), וגם להמחבר הוא ברכה רק כמתלבש ממצב של אפיסת בגדים בבוקר, ומסתימת הגמ’ שאינו ברכה בכל פעם שמוסיף בגד חדש, וכמו שאר הברכות שם שנתקנו רק פעם ביום אחר מניעה קבועה של זה בלילה (כגון הברכה על ההליכה והזקיפה והנעליים והאזור וכו’ שאינם מתברכים גם כגון שפשט אזורו לזמן קבוע ביום וכ”ש שמוסיף אזור חדש ועדיין חגור באזור קודם) ויש לטעון דהבבלי שלא כהירושלמי בזה, ובכל כה”ג הרי קי”ל כהבבלי, ועי’ בתשובה נוספת (לגבי הנידון על מי שלא בירך מלביש ערומים בשעת לבישה) שהבאתי עוד טעמים דאפשר שגם הירושלמי לא סבירא ליה כן.

ובמקרה שיש רוב בקהילה אחת שנוהגים יש תורת מנהג לקהילה זו גם אם רוב העולם אינו נוהג, שדבר זה פשוט בפוסקים ע”פ יבמות יד ע”א, והדברים נתבארו ברשב”ץ ורדב”ז ופת”ש ואג”מ ומנח”י ועוד.

ואפי’ אם יש אדם שנוהג לברך לפי מנהג אבותיו שנהגו כן (כגון אם היה בחו”ל מנהג קבוע) יוצא לפי חלק מדברי הפוסקים הנ”ל שבזמנינו גם יש מקום להחשיבו כמנהג.

ואם יש אדם שנוהג בכל דבר כהמשנ”ב בלאו הכי יכול לברך (מכח הרשב”א בזה) אבל אם הוא כמו בקהילותינו ביישוב החדש בא”י האידנא שנתרבו המנהגים שאינם כמו שהיה המנהג בזמנו והמשנ”ב ביאר הרבה מהדברים לפי מנהג מקומו, צל”ע בזה למעשה, דאולי מי שטוען שנוהג בכל דבריו כהמשנ”ב יצטרך לבטל כמה מנהגים הנהוגים האידנא כגון שיצטרך לומר מערבית באופן הנזכר במשנ”ב ולומר באבינו מלכנו כנוסח המשנ”ב ועוד הרבה דברים.

ומ”מ למעשה הנוהג כהמשנ”ב א”א לומר שאינו עושה כדין שמשנה מהמנהג, דהרי ודאי שיש מקום לטעון דהאידנא כל אחד שינהג כפוסק מפורסם חשיב כב’ בתי דינים בעיר אחת בכל כה”ג שיש רבים באותו המקום שנוהגים שאותו פוסק מפורסם, דהרי זה גופא ענין ב’ בתי דינים בעיר אחת שיש קבוצות של בני אדם שנוהגים כמותו (וגמיר וסביר בודאי חשיב ב”ד כמבואר בחו”מ וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת וגם כאן אינו דין ב”ד אלא שיש שנוהגים כמותו וכנ”ל), וגם אם אין ידוע שנוהגים רבים בדבר זה כהמשנ”ב מ”מ כל שידוע שרבים משתדלים באופן כללי לכוון מנהגיהם כהמשנ”ב יש מקום לומר דסגי בזה.

ואין לטעון כנגד המברכים שיש כמה דברים שאין נוהגים כמנהגי המשנ”ב דאילו דברים אלו חלקם הם דברים שהמשנ”ב כתב לפי מנהגו ואם היה במקום שנוהגים כמנהגינו היה כותב כמנהגינו וממילא יש דברים שאינם לעיכובא כנ”ל ויש גם דברים שהם מנהגי ציבור וא”כ לשנותם ולכן אין לבוא לטעון מכח כל כיו”ב שבכל דבר שהמנהג דלא כהמשנ”ב א”א לנהוג כמותו אלא להיפך וכנ”ל.

וגם לענין מצד שמשנה מהחומרא הנהוגה באותו מקום יש לטעון דעיקר החומרא היא לומר מלביש ערומים כיון שכך אי’ בירושלמי ותוס’ ורא”ש ושו”ע ומשנ”ב ורוב הפוסקים וכבר נתבאר שברוב סתם ברכות דאי’ בירושלמי ומדרשים מברכי’ להו, ומכיון שכך עיקר הדעה יש לטעון דאין זה כמנהג חומרא ע”פ חכם שאסור לשנותו למנהג חדש כיון שיש צד חומרא לכאן, ועיקר הדברים שכתבתי לעיל הם רק להדגיש הענין שמי שאינו מברך עושה כדין ג”כ ואין מחוייב לשנות מנהגו.

ונשאלתי אחר שכתבתי תשובה זו מ”ט בתשובתי לענין ברוך שחלק לא הזכרתי שיש מנהג שלא לברך ברוך שחלק, והתשובה לזה דהנה עצם מלבד שברוך שחלק הוא מפורסם שיש רבים המברכים ואילו מלביש ערומים אינו מפורסם כלל שיש המברכים (וכמו שבספר וזאת הברכה כ’ שלא נהגו לברך, ועי’ שערי הברכה), מלבד זה בברוך שחלק אין מנהג שהברכה אינה קיימת אלא שחוששים על כל חכם שמא א”א לברך עליו אבל גם לפי המנהג שייך שיהיה חכם שיברכו עליו, וגם שיש קצת שכתבו שהאידנא לא שמענו שמברכים מ”מ העיקר כמ”ש בחי”א דשייכא ברכה זו גם האידנא במופלג, וממילא אין מנהג שברכה זו אינה ברכה או שנתבטלה הברכה אלא לכל היותר שאין כל אחד ואחד בקיא בשיעור וממילא יש מקום לטעון דהרשות נתונה להתיישב ולדון דבשיעור פלוני הוא בכלל החיוב, משא”כ לענין מלביש ערומים המנהג שלא לברך הוא גם כששמח בבגד ומברך שהחיינו ובכל גווני דחיישי’ להדעות שפסקו בדעת הגמ’ שלנו שברכה זו היא רק בשחרית.

הנה בהרבה מקומות במקראות ובחז”ל נזכר ששייך שנגזר על האדם שיהיה לו רע רח”ל ושיכול מצבו להשתפר וכדאמרי’ בסוף סוטה משחרב בהמ”ק אין לך יום שקללתו מרובה משל חבירו ובפ”ק דתענית ט ע”א איולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו דכתיב ויצא לבם ויחרדו וגו’ מה זאת עשה אלהים לנו, ובתנא דבי אליהו אמרי’ המבעט בייסורין כופלין אותן עליו משל לפרה שהיתה מבעטת וכו’.

ומאידך גיסא אמרי’ דמצוה לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, אבל להמבואר הטוב הבא מאת ה’ הוא לפי המצב של האדם שפשע בעצמו אז פועל בו הקב”ה כרופא לרפאותו ממצבו, ובחז”ל הביאו משל על זה על רופא שהביא לחולה סממנים קשים, הלכך בודאי ששייך להתפלל שיהיה עוד יותר טוב, ואף שמתפלל ב’ פעמים עוד יותר ועוד יותר אינו מופקע מכיון שכך היא גאולתן של ישראל שמאירה קמעא קמעא כדאמרי’ בירושלמי פ”ק דברכות.

ומצינו ששייך הבטחה או בקשה על טוב לעתיד​ אע”פ שיש משמעות שעכשיו אינו עדיין כמ”ש והיה הטוב ההוא וגו’ והטבנו לך וכמ”ש הטיבה ה’ לטובים וכמ”ש ונהרו על טוב ה’​ וכ”ש פסוקי הבטחה או בקשה רבים שלא נאמרו בלשון טוב שהם רבים מספור.

ומ”מ א”צ למהר לעשות מזה שיר וניגון, וכידוע שיותר מצוי שהמספרים בלשון יהודית (יידיש) לא יתחברו לזמר ניגון זה, שכן המקבילה של עוד יותר טוב ביהודית הוא סאיז קען זאהן בעסער שפירושו בלשון נקיה שהמצב אינו כשורה ולשון זו משמשת בשעה שיש צורך לגעור בתלמיד שעליו לתקן דרכו ולשוב למוטב וכיו”ב, וממילא א”צ לעשות מזה שיר וניגון.

ומה שאומרים בשם הח”ח שיש כפירה באמירת שיהיה יותר טוב, מסתבר שהדברים לא נאמרו באופן זה מהח”ח דאין כאן ממש כפירה אלא שאין האמירה כדאית להתמקד בלשון זו, מאחר שהוא היפך ציווי חז”ל לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ואע”ג שנזכר שיש מושג של עונש וייסורין (ועי’ ברכות ה ע”א), כמ”ש ופקדתי בשבט פשעם וגו’, וכמ”ש כעל גמולות כעל ישלם חמה לצריו וגו’, וכמ”ש ראה הפקדתיך וגו’ לנתוש ולנתוץ וגו’ (ירמיה א), מ”מ האדם צריך להתמקד בבטחון ובהודאה ובידיעה שכל דבר  הבא מאת ה’ הוא הטוב ביותר עבור נקודת המצב שהאדם הביא עצמו לשם ולא להתמקד בגורלו המר של האדם שלשם הביא עצמו, וגם שצריך לידע בידיעה היינו כדי לשוב בתשובה אבל לא לדבר הדבר ולפרסם הדבר, והיה צריך שיהיה ברור שאינו בא בטרוניא כלפי שמיא, ואדרבה אמרי’ דלא יפרש אדם חטאיו, ומ”מ כפירה כמשמעה אין בזה.

ואולם בספ”ד דמגילה לא ע”ב אמרי’ תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, וחזי’ שיש גם הנהגה להכיר ברע שיש שהוא יכול להיות יותר טוב, ובאמת יש פסוקים רבים כאלו כמו טבעתי ביון מצולה ואין מעמד ופסוקים רבים בספר קינות כמו הייתי חרפה וגו’ וגם בתהלים כמה מזמורי קינות, ואדרבה מי שאינו מכיר בצרותיו הוא מגונה כמבואר במשנ”ב ריש הל’ תענית בשם הרמב”ם, וכנראה שדברי החפץ חיים לא הובאו כצורתם המקורית או שדבריו לא נאמרו.

ואין זה סותר דכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד כמו שנתבאר שלפעמים צריך האדם רפואה לפי דרגת שפלותו שבא אליה ואז הרפואה לפעמים היא טובה וקשה בבחינת דרך ארוכה וקצרה, ולענין אם דבר טוב לעשות מזה זמר או לא כבר כתבתי מה שכתבתי שיתכן שדבר זה לא נאמר לשיר, דהרי סו”ס עיקר מה שצריך לחשוב ולהרגיש הוא דכל מאי דעביד רחמנא לטב, ואיני אומר קבלו דעתי, ומ”מ אפשר ללמד זכות על השיר כמו שהעירו שהוא ברכה כמו שאר ברכות שמברכים שיהיה טוב ושנה טובה ושתשרה ברכה וכו’ וכמו שאומרים דתוריך לן חיים בטיבו וכו’, ומסתמא שאם אינו מזכיר הרע בהדיא אלא רק אומר שיהיה יותר טוב, אפשר לומר שגם אם לא היה ענין לשיר תכלה שנה וקללותיה מ”מ בזה יהיה פחות ענין שלא לשיר.

השלמה לתשובה בענין הניגון הידוע

ואולי יש למצוא מקור לענין ניגון זה דאמרי’ בספ”ו דשבת אילן המשיר פירותיו סוקרין אותו בסקרא שרבים יבקשו עליו רחמים וילפי’ לה ממצורע שמפרסם צרתו כדי שיבקשו עליו רחמים עי”ש, וממילא אדם שמרגיש שרע לו יכול לפרסם ענין זה כדי שיבקשו עליו רחמים, רק שלא נזכר לומר כן בניגונים ובשמחה ושירים אלא כפוף שפוף ובוכה.

עיקרי הדברים דלהלן נתבררו ונתלבנו ביחס לשאלות המתעוררות במקרים מצויים ומוכרים.

אף שבזמנינו אכשר דרא ורבים נוהגים לקבוע מזוזה בכל פתח מ”מ גם להנוהגים כן עדיין מצוי שמתעוררים שאלות שצריך לברר בהם את הדין בענייני פתחי מזוזות מכמה טעמים.

ראשית, שכן צריך לדעת באיזה פתח יש לקבוע מזוזה בברכה ובאיזה לקבוע בלא ברכה, ובפרט אם נפלה המזוזה ואחר זמן נמצא שנפלה המזוזה וצריך לדעת אם לברך על מזוזה זו בפני עצמה.

וכמו כן ישנם פתחים שנראה לפו”ר אפי’ לת”ח שאין שום צד לקבוע בהם מזוזה ואחר העיון והבירור נמצא דגם בהם יש צדדים לקבוע מזוזות, (ומשמעות הראשונים דבמזוזה מחמרי’ לקבוע גם היכא שא”צ מעיקר הדין משום סכנה דמזיקין).

ושלישית יש פתחים שצריך לברר בהם הדין אם לקבוע בהם מזוזה מימין הנכנס לחדר או מימין היוצא מן החדר, ולקבוע ב’ מזוזות בפתח אחד במקומות המסופקים זה כבר לא נהגו משום שיש אחרונים שחששו בזה לבל תוסיף (ומעוד טעם שנזכר בפוסקים ע”פ הירושלמי הנוגע עכ”פ לחלק מהאופנים).

ורביעית יש פתחים שהמצוה היא שלא לקבוע בהם מזוזה או עכ”פ שתהיה המזוזה מכוסה באופן המועיל כדין.

חמישית כאשר נפלה המזוזה וא”א עכשיו לחברה בקל והוא שעת הדחק צריך לדעת האם החדר הזה מחוייב במזוזה בתורת ודאי או בתורת ספק או בתורת חומרא בעלמא כדי לידע הדרך ילכו בה במצב כזה.

ובנוסף לכל הנ”ל יש לציין דהמניח מזוזה במקום פטור אף דאין בזה איסור כמפורש בראשונים מ”מ יתכן שיצטרך כוונה בזה שלא יהיה בל תוסיף או עכ”פ שלא תהיה כוונה לצאת ידי מצוה (ע”ע בר”פ המוצא תפילין), ואפי’ במקום ספק יש לדון אם יש או עכ”פ ראוי לכוון בתנאי עכ”פ כדי שתהיה כונה לצאת במצוה עכ”פ לכתחילה ועכ”פ מכיון שמכוון א”כ אפשר דצריך תנאי דלא יהיה חשש בל תוסיף וצל”ע.

ולכן גם השאלות בהלכות מזוזה עדיין מצויות ומתעוררות, ואין בכוונת הדברים להקיף כל הנידונים וההלכות אלא לדון בכמה אופנים המצויים שנתבררו ונתלבנו בבהמ”ד בהתאם למציאות הקיימת כיום.

והרבה מהפתחים שדנו עליהם בסוגיות בגמ’ ושו”ע אין נתקלים בהם בהרבה מהבתים בזמנינו ומאידך הרבה פתחים שנתעוררו בהם שאלות בזמנינו לא נתפרש דינם להדיא בגמ’ ושו”ע.

(ורוב הדברים לוקטו ונאספו משו”ע ונו”כ הל’ מזוזה וחיבורים וליקוטים שנכתבו על השו”ע).

חדר שאין בו ד’ אמות על ד’ אמות שלמות

חדר שהוא אריך וקטין ואין ד’ על ד’ מרובע אלא כדי לרבע, הוא מחלוקת ויש לקבוע שם מזוזה בלא ברכה או לברך על מזוזה אחרת ולהוציא בברכתה גם מזוזה זו (סי’ רפו סי”ג למסקנת הש”ך סקכ”ג).

חדר פנימי שאין בו ד’ על ד’ אמות

דעת הרע”א בהגהותיו לשו”ע סי’ רפו סק”ה ועוד פוסקים (חזו”א יו”ד סי’ קסט סק”ב וכ”כ בשו”ת בנין ציון ח”א סי’ צט בשם השלה”ג סוף הל’ מזוזה ובבית מאיר יו”ד סי’ רפט ס”ג) דאם יש חדר קטן מד’ על ד’ אמות שפתוח לחדר גדול חייב מצד החדר הגדול, ר”ל שהפתח שבין הגדול לקטן מחוייב במזוזה ומניחו מימין לנכנס מהחדר הקטן לחדר הגדול.

ואולם יש קצת פוסקים שחולקים על זה וס”ל שהפתח שבינתיים פטור (ראה לחה”פ בקצש”ע סי’ יא ס”י ואג”מ יו”ד ח”א ס”ס קפא.

וכן המהרי”ל וסייעתו שסוברים שבחצר לפנים מבית הפנימי נחשב פנימי לענין מזוזה (הרחבתי בדעות בזה בתשובה בפני עצמה) לכאורה לית להו סברת רע”א, אם כי אינו מוכרח דיש לומר דכשאין שיעור ד”א למזוזה מצד הפנימי מודה מהרי”ל דיש ליתן מצד החדר החיצון ושוב מצאתי דהגרח”ק (שעה”צ סי’ קפו ס”ק קו) כתב דבתשובת מהרי”ל משמע כהגרע”א ואילו בחו”ב כתב כמו שכתבתי בצד הקודם.

ובחמודי דניאל המובא בפת”ש סי’ רפו סקי”א שנקט שמניחו מימין לנכנס מהגדול לקטן הפנימי וכעי”ז חשש המנח”י ח”ג סי’ קג לדבריו, אבל בקובץ תשובות הגריש”א ח”ב ס”ו סק”ג והגרח”ק במזוזות ביתך שעה”צ סקק”ט בשם החזו”א שאין לחוש לשי’ החמודי דניאל, ובתשובה אחרת שציינתי בסמוך הבאתי פלוגתת האחרונים אם נכון להחמיר ליתן ב’ מזוזות במקום ספק או לא, ראה תשובה ד”ה מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים, וכן בתשובה ד”ה האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות).

ולכן במקרה של הרע”א יש לקבוע מזוזה כדעת הרע”א מימין היוצא, אבל לא יברך כדי לחשוש לדעת החולקים וסוברים שפטור ולדעת הסוברים שמקום ההנחה מימין הנכנס (ראה הגרח”ק שם, ומשמע מדבריו שבמקרה רגיל של הרע”א חשש להחולקים מעיקר הדין כדי שלא לברך עי”ש).
ובמקרה שא”א לקיים שי’ הרע”א אלא רק שי’ החמודי דניאל יש לקבוע מימין לנכנס מזוזה בלא ברכה לחשוש לשי’ החמודי דניאל, אבל לא נתבאר באיזה אופן מדובר שאי אפשר לקיים שי’ הרע”א, אבל עי’ להלן אופנים שנזכרו בזה, ועי’ בתשובה נפרדת לענין אין פצים מימין היוצא אלא רק מימין הנכנס דשם יש כמה צירופים.

אופנים שונים במקרה שהחדר הפנימי אין בו ד’ אמות

חדר פנימי קטן מאוד שאינו עשוי לשימוש אדם אלא לחפצים פטור (מנח”י שם) דהרי אין כאן פתח לחדר הגדול כלל.

אם אין ז’ על ז’ בחדר הפנימי אפשר דפטור (הגרח”ק מס’ מזוזה עמ’ קיח שעה”צ ס”ק קו).

כשהחדר הפנימי פתוח לרה”ר נחלקו האחרונים אם שייך בזה דין הרע”א (ולפו”ר זה נלמד במכ”ש מדין הרע”א דהרע”א קאמר שאפי’ שהשוהים בחדר הקטן הפנימי הבאים משם לחדר הגדול החיצוני לא היו יכולים לשהות שם בלא שבאו לשם דרך החיצוני עדיין אמרי’ שהיא ככניסת החיצוני וכ”ש אם הבאים מהקטן לגדול באים מעלמא מרה”ר דיש להחשיבם כנכנסים בפתח זה לחדר הגדול, ומיהו בלאו הכי למעשה א”א להמנע מלקבוע מזוזה עכ”פ לכתחילה כיון דהוא בית שער פחות מד’ אמות ועי’ בסמוך דיש בזה פלוגתא).

חדר פנימי בחצר יש שכתבו שאין נוהג בו דין הרע”א (מנח”י שם בשם ברכת הבית שער נט הערה יד, ועי’ בשו”ע סי’ רפו בענין בית שער שאינו פתוח לבית, אבל כאן לא נקט השו”ע מדין בית שער אלא מדין פתח עצמו, וכנראה דיש שלמדו דבחצר לא החמירו בפתח כזה הבא ממקום שהוא פחות מדע”ד).

ב’ חדרים קטנים בבית פנימיים זה מזה שאין באחד מהם ד’ אמות

כשיש ב’ חדרים קטנים פנימיים זה מזה לפנים מחדר גדול והאמצעי הוא פרוזדור יש שהביאו בשם החזו”א שפטר בזה גם לחומרת הרע”א (כן הובא בשם הגרנ”ק, וראה הגרח”ק שם, ועי’ בסמוך עוד בענין בית שער ובית שער לבית שער, וצ”ע דלכאורה הפתח הזה שבין ב’ החדרים קטנים חייב מדין שהוא פתח של החדר הקטן הסמוך לחדר הגדול שחדר קטן זה עצמו בית שער של החדר הגדול, ואולי לא חש בבית שער פחות מד’ אמות כשאין בבית שער פתח לרה”ר דאילו בחדר פנימי שא”א לבוא לשם בלא דרך מעבר החדר הגדול אינו נעשה בית שער לגדול, וצל”ע).

בג’ חדרים כנ”ל שיש ב’ חדרים פנימיים קטנים הפתוחים לחדר גדול חיצוני, באופן שהחדר הפנימי הוא מטבח שראוי לתשמישים מצד עצמו, זמנין היה צד להחזו”א דיש לקבוע מזוזה בפנימי מצד עצמו מימין הכניסה אליו (ראה הגרח”ק שם, ואולי מקורו מגמ’ סוכה ג ע”ב בורגנין חזי למילתיה, וכן משמע מלשון הגרח”ק שם, וצ”ע דהרי בפנ”ע מטבח שאין בו ד”א לא היה מחייב במזוזה, דלתשמיש דירה של קבע אינו ראוי, והגרח”ק שם ג”כ נראה שתמה ע”ז, ויש להוסיף עוד דגם דלרע”א לא שייך כאן צירוף להחשיב הפנימי כתוספת לגדול דהרי לרע”א הפתח שביניהם שייך לחדר הגדול.

אבל עיקר סברא זו בפ”ת סי’ רפו סקי”א בשם החמודי דניאל שחדר קטן בבית גדול דחזי לתשמישיה חייב במזוזה, והיינו שסבר דמה שבית פחות מד”א אינו בית היינו רק כשעומד בפני עצמו, אבל כשיש חדרים שמשמשים לבית גדול ויש כאן בית גמור של ד”א שחל בו דין בית אזי גם החדרים שמשמשים לו הרי הם בכלל בית, דהרי משמשים שימושי בית ולא יתכן לומר דאין שימושים שא”צ להם ד’ אמות (ועי’ בסוכה שם מש”כ בגמ’ ורש”י גבי בורגנין), ולסברא זו חשש החזו”א כשהפנימי (מבין ג’ החדרים באופן הנ”ל) הוא מטבח באופן שלפי שיטתו לא שייך לקיים חומרת הרע”א.

ומ”מ יש לציין למש”כ בפנים החזו”א והובא לעיל דאם החדר הפנימי הוא בהכ”ס בזה לא נאמרה חומרת רע”א אבל שם יש טעם אחר דעצם הימצאות בהכ”ס שם פוטר ממזוזה, אם כי בש”ך סק”י דן במקרה דומה שהחדר הפנימי שיש בו ד”א פתוח לחדר חיצוני שאיש ואשה ישנים שם, אלא דשם יש כמה לחומרא, חדא דאינו מוסכם שחדר שאיש ואשה ישנים שם פוטר, ועוד דגם להפוטרים אינו ברור אם הוא פטור או דיחוי, ועי’ בסמוך, ועוד דשם א”צ לבוא לחומרת רע”א שאינה מוסכמת לכו”ע כדלעיל, דשם יש בב’ החדרים ד’ אמות, וגם שם הבאים אל החדר הפנימי באים מעלמא ולא אנשים שיצאו מהחדר הפנימי וחזרו לשם כמו באופן דרע”א).

חלל של מדרגות האם יש לצרף המדרגות זה לזה לחלל ד’ אמות

אם יש בגובה כל מדרגה ג’ טפחים לכאורה אינם מצטרפים זה לזה לד’ אמות, וגם אם יש בגובהן פחות מג’ טפחים יש שנו בענין האם יש לפוטרן מטעם שאינן ראויין לדירה באופן זה או לא.

ואולם להסוברים שבית שער חייב גם בפחות מד”א (עי’ פת”ש סקי”א בשם חמודי דניאל, ועי’ בסמוך) א”כ יהיה חייב החדר מדרגות במזוזה אם הוא משמש לבית שער (עי’ בדעת קדושים סי’ רפו סקי”ט וחובת הדר פ”ה הערה כג).

ועי’ בשו”ע סי’ רפו סי”ט ע”פ הגמ’ מנחות לד ע”א דסולם העולה שיש לו היקף מחיצות למעלה ולמטה חייב שתי מזוזות אחת בפתח שלמעלה ואחת בפתח שלמטה.

ויש להוסיף דגם אם חדר המדרגות הוא חדר פנימי לחומרת הרע”א דלעיל לחייב חדר פנימי גם כשהוא פחות מד”א יש מקום לדון שגם בזה יהיה חייב, אם כי אם אינו ראוי לשימוש אדם כלל עי’ לעיל דיתכן שבזה לא נאמרה חומרת הרע”א, ומאידך יש לדון באופן שראויים לתשמיש אחר ומשמשים לאותו תשמיש כגון בית האוצרות דאז יתכן שלא יהיה בהם פטור מצד מה שאין ראויין לדירה.

מסדרון ופרוזדור שאין בו ד’ על ד’ אמות

באנו בזה לנידון על בית שער שאין בו ד’ אמות שיש בזה נידון אם מחוייב במזוזה (עי’ פת”ש סי’ רפו סקי”א ושה”ל ח”ב סי’ קנו סקי”ג ושו”ת מהרש”ם ח”א סי’ עא ועוד), ופשטות השו”ע בסי”ט לכאורה שדין ד’ אמות לא נאמר בית שער והרוצה לצאת כל הדעות יקבענו בלא ברכה או יברך על מזוזה אחרת ויכוון לפטור מזוזה זו [ויש לציין דיש עוד אחרונים שדנו בחצר שאין בו ד”א].

חדר שאין בו דלת

פתחים של חדרים שאין להם דלת, יש בזה פלוגתת הרמב”ם והראב”ד ועוד ראשונים, וחיישי’ לדעת המחמירים לקבוע שם מזוזה  ובלא ברכה (ע”פ יו”ד סי’ רפו סט”ו ובש”ך שם סקכ”ה), ואם צריך לקבוע עוד מזוזה ראוי לקבוע שניהם יחד ולכוון בברכה על שניהם, ויש לו מתחילה לקבוע המזוזה במקום שבודאי חייב כדי להסמיך הקביעה במקום החיוב הודאי לברכה (יעוי’ בש”ך שם).

לענין פתח שעכשיו אין בו דלת ואחר קביעת המזוזה הוסיפו שם דלת עי”ש בש”ך.

אולם אם פתוח לבית לדעת כמה פוסקים חייב גם להפוטרים פתח בלא דלת (עי’ באליבא דהלכתא שם אות פז לגבי אכסדרה ולגבי חדרים הפנימיים).

פתח מרפסת

פתח בית שאין לו תקרה מעיקר דין השו”ע (יו”ד סי’ רפו סי”ד) פטור אלא אם כן היה חציו לכה”פ מקורה ד’ על ד’ אמות והקירוי היה כנגד הפתח.

אולם במרפסת הוא חמור יותר מכיון שהוא כעין חצר ששימושו בלא תקרה שחייב לדעת הרא”ש (ע”פ פת”ש סקי”ג ודה”ח דין מקומות החיים במזוזה ס”י ועוד), ויש להוסיף דאם המרפסת פטורה מ”מ אפשר שיש לשים בפתחה מזוזה מימין הנכנס מהמרפסת לחדר החיצוני לדעת הרע”א דלעיל.

[לענין אם יש מקום קירוי שיש בו כדי לרבע ד’ על ד’ תליא בנידון דלעיל].

פתח מדרגות הפונה למסדרון

יש לדון בחדר מדרגות שבבית רב קומתי שנכנסים ממנו למסדרון ומן המסדרון לחדר אחד או לכמה חדרים, ויש צוה”פ בין חדר המדרגות למסדרון וכן יש צוה”פ בין המדרון לחדרים, מה יהיה חייב מביניהם אם הפתח של חדר המדרגות או הפתח שבין חדר המדרגות למסדרון או שניהם.

ולכאורה פתח חדר המדרגות חשיב כבית שער הפתוח לבית שער (עי’ דעת נוטה הל’ מזוזה סי’ רי), ובזה יש פלוגתא רבתי דרבוותא בענין בית שער לבית שער (עי’ בעל המאור ורמב”ן במלחמות סוכה ד  ע”א ועוד) ומשמעויות לכאן ולכאן בדברי הפוסקים (עי’ סי’ רפו ס”ז ועוד).

ואולי היה מקום לטעון דאם שניהם פחותים מד’ על ד’ א”כ יש בזה ספק ספקא דיש לצרף צד דבית שער פחות מדע”ד פטור בלאו הכי (עי’ מנחת פתים הנדפס בילקוט מפרשים על השו”ע או”ח סי’ שצט, שהביא צד לפטור אפי’ בבית שער הסמוכה לבית אם פחותה מד’ אמות דלמסתר קאי), אם כי המעיין בסמוך ימצא דיש קושיות על הצד לפטור בית שער עכ”פ הפתוח לבית פחות מד’ אמות, ולכך צ”ע אם יש לצרפה כטעם נוסף.

ולכאורה הבא לצאת כל הדעות בזה יראה לקבוע מזוזה גם בפתח הבית שער החיצוני בלא ברכה, ובפרט בזמנינו שמזוזות מצויין ויש מדקדקים הרגילין לקבוע מזוזה בכל פתח (ויש להוסיף דבטור משמע דהראשונים הניחו מזוזות גם בבכנ”ס הפטור ועד אז לא רחקה מהם רוח רעה עכ”פ שלא בשעת הלימוד, והובא בראשונים דר”ת קבע קרוב לחמישים מזוזות בביתו, עי’ מזוזות ביתיך להגרח”ק ס”ס רפז, ויתכן משום שהניח גם במקומות הפטורים מעיקר דינא).

ועי’ להגרח”ק שם בשעה”צ סקק”ו דלכאורה היוצא מדבריו שבבית שער הפתוח לבית שער והוא פתוח לחדר גדול ובבתי השער אין דע”ד יש לקבוע בלא ברכה מימין לכניסתם לחדר הגדול (ובמטבח עי”ש מש”כ בשם החזו”א דיש צד להחשיבו כחדר שלם גם כשאין בו דע”ד, והבאתי בסמוך).

ואם יש בבתים הפתוחים זל”ז ד’ על ד’ עכ”פ אם יש בהם שימושי בית הרי הם חייבים בתורת ודאי מצד עצמם, שהרי כל אחד מהם הוא בית, ולענין היכן להניח המזוזה הרחבתי בתשובה אחרת לענין חדר בתוך חדר.

חדר בתוך חדר

כשיש חדר בתוך חדר דנו ונחלקו הפוסקים בגדר היאך לשער ולהחליט את מקום קביעת המזוזה בפתח החדר הפנימי, אם ימין הפתח לפי מי שנכנס מהחדר החיצוני לפנימי וכן להיפך, והגדרים בזה מתי לשער כך ומתי כך – נתבארו בדברי הפוסקים, והרחבתי בזה בתשובה אחרת (ד”ה מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים).

ב’ מזוזות מספק

כמו”כ נחלקו הפוסקים אם ראוי ליתן ב’ מזוזות בשער שיש ספק היכן לקבוע המזוזה או דאדרבה יש בזה משום בל תוסיף, והרחבתי בזה עוד בתשובה הנ”ל וכן בתשובה נוספת (ד”ה האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות).

חדרי שירותים ואמבטיה

בתי כסאות פטורים ממזוזה וכלול בדין זה גם שירותים שבזמנינו, וגם לחומרת הרע”א הנזכרת בסמוך שמחייב בית שאין בו ד”א אם פתוח לבית שיש בו ד”א מ”מ בתי כסאות פטורים (ראה חזו”א יו”ד סי’ קסט סק”ב), ודין זה הוא אף אם תמיד אין בהם צואה והם נקיים (אחרונים ע”פ ריטב”א יומא יא ע”ב, אם כי הראיה מהריטב”א אינה ראיה גמורה דשם מיירי בסופו עומד להיות בהכ”ס גמור ולא בהכ”ס דפרסאי או ספק בהכ”ס דפרסאי, אם כי משאר הפרטים מסוגיא יש מקום ללמוד דבחלק מהאופנים א”צ ממש דין בהכ”ס כדי לפטור, וכן המנהג שאין מזוזה בבהכ”ס גם של זמנינו), וכן חדר משתנה (מזוזת מלכים סי’ רפו ס”ק קמז אות ח ופשוט דלא גרע ממקום קבוע לרחיצה).

וכן חדר אמבטיה או מקלחת משמע דפטורים (ראה שו”ע סי’ רפו ס”ב וס”ד וערה”ש שם ס”ז) וגם אם אין בו זוהמא (כס”מ הל’ ק”ש פ”ג ה”ג בשם רבינו מנוח), ומ”מ אם הוא חדר שעיקרו לדירה רק שרוחצים שם אינו ברור שפוטר וראוי לקבוע בו מזוזה ולכסותו (עי’ ש”ך סק”ט ועי’ להלן גבי חדר שינה).

חדרי שינה

חדרי שינה של בני זוג שנוהג בהם מצות עונה יש בזה פלוגתא (עי’ ברמ”א סי’ רפו ס”ב וש”ך שם סק”י וערך לחם שם ובהגר”א סק”ד וע”ע מג”א סי’ מ סק”ב ומשנ”ב סק”ז), ולכאורה יש לחוש בשל תורה לכמה פוסקים שחייבת (אם כי מהמשנ”ב וסייעתו אין ראיה ברורה שנקטו דעה בזה דלא נחית לזה המשנ”ב אם הוא חיוב או לא או ספק, אלא רק מיירי מצד הכיסוי, וגם לא נחית לזה אם מיירי בחדר המשמש לזה), ומ”מ אם חושש להפוטרים יכול לקבוע מזוזה בלא ברכה, או יקבע קודם לכן מזוזה החייבת בברכה ויתכון לפטור בברכה גם מזוזה זו היכא דאפשר.

ומ”מ צריך לכסות המזוזה כדינה ונחלקו הפוסקים אם בעי’ כלי בתוך כלי או לא (ראה דעות בזה באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם) ובמשנ”ב שם החמיר בזה, והוסיף דבעי’ שיכוון שכלי אחד לא יהיה קבוע למזוזה (משנ”ב שם בשם החי”א).

והחזו”א החמיר שגם בפועל לא יהיה קבוע ומשמע דלדעתו לא סגי שמכוון שלא יהיה קבוע (עי’ אליבא דהלכתא שם).

ומכיון דאם המזוזה בחלל הפתח מבחוץ חייב לכו”ע (רמ”א שם וכן בד”מ שם), לכן יותר טוב לבנות הפתח של החדר באופן זה כדי לקיים מזוזה כדינה (עי’ אליבא דהלכתא שם בשם מזוזת מלכים).

הדברי חמודות (הלק”ט מזוזה סקמ”ו) חידש בדעת הפוטרים חדר הנ”ל דכיסוי כלי בתוך כלי אין יוצאין בו יד”ח מזוזה, ויש שתמהו על זה (עי’ באליבא דהלכתא שם).

ובאמת חידוש זה צריך ביאור דמאחר שכלי אחד אינו מוציא המזוזה מן החדר א”כ למה ב’ כיסויים חשיבי לענין זה, ועוד דאפי’ הדלת אינה מפסקת בין המזוזה לחדר אם חלל הדלת מחוץ לחדר, ולכאורה למד מדיני הפסק דקדושה דב’ כיסויים חשיבי חציצה גמורה, וצ”ע.

והי’ מקום לפרש דהפוטרים סוברים שחדר כזה נפטר מעיקרו ממזוזה דומיא דבית הכסא וכיו”ב, דמזוזה לא נאמרה באופן של גנאי ולכך אין מטילין עליו ליתן כלי בתוך כלי.

א”נ היה מקום לומר דהפוטרים סוברים שחכמים פטרוהו שלא יבוא לידי ביזיון דהרי עלול לבוא לידי בזיון אבל לא שאם יניח מזוזה כלי בתוך כלי אינו יוצא יד”ח [ושו”ר דכעין זה האחרון כ’ בגידולי הקדש סק”ה].

ועי’ בש”ך בסק”ט דגם בחדרים שרוחצים שם נכון לתקן שיניחו בכל הפתחים ויכסום, ולכאורה ג”כ הכריע דאם מכסים יוצאים יד”ח וקובעים המזוזה בברכה, והוא ג”כ דלא כהד”ח אבל אפשר דאינו ממש כהגידולי הקדש אלא דומה לדבריו, ועי’ בסק”י שהביא הש”ך דברי הד”ח ולא הביא פרט הנ”ל שלפי שי’ הפוטרים אינו יוצא יד”ח אם יקבע ויכסה המזוזה ואולי לא ס”ל מזה ולכך לא הביאו, וכדמשמע מדבריו כנ”ל בסק”ט דלא ס”ל מחידוש זה.

חדר שמשמש לאחסון בלבד

אוצרות יין ושמן חייבין במזוזה (שו”ע סי’ רפו ס”א), ומחסן שנכנסים אליו לעתים רחוקות פעם בשנה כגון מחסן לסכך יש פוטרים (חוט שני מזוזה עמ’ סא, מבית לוי ח”ב עמ’ קכז סק”ב, ומיהו עי’ באג”מ יו”ד ח”ב סי’ קמא ענף ב), ובכל מקרה יש לדון לגופו, ומ”מ יש לציין למש”כ הטור לגבי מזוזה בבהכנ”ס עי”ש ודוק.

לדעת כמה ראשונים מחסן שאינו מיוחד לבית דירה ותשמישיה וה”ה חניה פטורים ממזוזה דרק בית המיוחד לדירה חייב ויש שנקטו שיקבע בלא ברכה (עי’ הדעות במקדש מעט סי’ רפו סק”ט וגדולי הקדש סק”ג מנח”י ח”י סי’ ד סק”ב וערה”ש סי’ רפו ס”ט שמשמע שתמה ג”כ על המנהג לברך), ויש שנקטו שבמחסן רגיל יכול לקבוע בברכה (ראה הגרח”ק במזוזות ביתיך סקי”ד, חוט שני עמ’ סא, ובשו”ת רע”א סי’ סו ד”ה אמנם נקט כן בדעת השו”ע).

צורת הפתח עם בליטה או עיגול למעלה

באופן שהצוה”פ אינה ישרה אלא יש בליטות בתקרה מכאן ומכאן ואין משקוף העליון ביושר אלא במעוגל או בצורה אחרת.

בשו”ע סי’ רפז ס”ב אי’ דאם יש בגובה המזוזות י’ טפחים חייב במזוזה, ובט”ז סק”ג כתב הביאור בזה דכדי להחשיב החלק העליון המעוגל כמשקוף צריך שיהיו ב’ מזוזות אחרות בצדדים, ולכן בעי’ שיהיו גבוהים י’ טפחים, ועי”ש בש”ך סק”ב אם בעי’ שיהיה גם ברוחב ד’ טפחים.

ועי”ש בט”ז סק”ב ובבאר היטב סק”ב בדין פתח שכולו עגול אם פטור לגמרי או דיש לחשוש להדעות דמחשבין חלק מהעיגול למזוזות וחלק למשקוף עי”ש.

ופשוט דה”ה אם יש שטח מעוגל רק בצד הימני של המשקוף (העליון) ובצד השמאלי הוא מרובע ככל המשקופים שהוא חייב במזוזה אם יש ב’ מזוזות גבוהות י’ טפחים מב’ צדדים, דהרי נתבאר שחיוב מזוזה בפתח עם משקוף עגול הוא משום שהמשקוף נחשב משקוף בכה”ג א”כ גם חצי עגול נחשב משקוף דהחצי המרובע פשיטא דחשיב משקוף.

אם יש בליטות בצידי הפתח או בעליונו באופן שמבטל את צורת הפתח לכמה פוסקים לא חשיב פתח החייב במזוזה, ויש בזה כמה דעות ואופנים שונים שנאמרו בפוסקים (עי’ בטור סי’ רפז ונו”כ וערה”ש שם וחזו”א סי’ קעב סק”ב ומשנ”ב סי’ שסג ס”ק קיג ובאליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם אות ב’).

במזוזות שיש בליטות רק למעלה מי’ טפחים לכאורה תיפוק ליה שיש כאן גובה י’ של פתח ועי’ בגמ’ פ”ק דיומא (ועי’ בסמוך בקטע ד”ה אין המזוזות וכו’).

אין המזוזות מגיעות למשקוף העליון

באופן שב’ צדדי הפתח (מזוזות בלשון תורה ומשקופים בלשונינו) אינם מגיעות למשקוף העליון סגי שהמזוזות בגובה י’ טפחים כדי לחייב פתח זה במזוזה (מזוזות ביתיך להגרח”ק סק”ג).

אולם בחדר שאין מזוזות שנקבעו לפתח בפני עצמו ורק ראשי הכתלים משמשים למזוזות (ראה מה שנתבאר בסמוך בקטע ד”ה רוח רביעית של החדר פרוצה) אפשר שצריך שיגיעו למשקוף העליון (ראה חזו”א יו”ד סי’ קעב סק”ב ד”ה והנה הצריך).

פתח לבוידם בתחתיתו

בפת”ש (ריש סי’ רפז) הביא בשם הנוב”י תניינא יו”ד סי’ קפד דפתח לבור לא חשיב פתח כיון שאינו פתח מעומד, ולפ”ז גם פתח לבוידם שהוא בתחתית הבוידם ועולים לשם על ידי סולם לא חשיב פתח, ושוב ראיתי שכן למד העה”ש ריש סי’ רפז מדברי הנוב”י הנ”ל לענין בוידם כמו שכתבתי.

ובניד”ד כן מתבאר ג”כ בדברי השו”ע סי’ רפו סי”ט ונו”כ שם שפטור ממזוזה.

חילק החדר עם ארון

חדר שחלקו עם ארון בקביעות ויש צוה”פ בארון עצמו חשיב פתח (חוט שני מזוזה עמ’ סט, ועי’ עוד מהרש”ם ח”ד סי’ קיא).

ובמקרה שיש פתח שלא העמידו בו צורת הפתח לשם פתח שהם קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם, אלא רק נוצר מעבר בין ארון לארון או בין ארון לקיר, ועל גביהם תקרת הבית אפי’ עם בליטה כל שהיא (ולגבי תקרה ללא בליטה עי’ בתשובה נפרדת ד”ה חדר שיש לו שני מזוזות וכו’, והאחרונים דנו גם לגבי תקרה שמסתיימת), נכנסים בזה לנידון אם בעי’ שיהיה הצוה”פ שייך לפתח או לא, ועי’ באליבא דהלכתא שהביאו הרבה מ”מ בענין זה והמסתעף מזה.

חדר שקבוע שם ארון שממעט מחלל ד’ על ד’ אמות

חדר שיש בו ד’ על ד’ אמות ויש בו חפצים שממעטים מחלל ד’ אמות, דנו בזה האחרונים אם הוא ממעט מחלל החדר לפוטרו ממזוזה ונאמרו בזה כמה הגדרות ודעות (עי’ שו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ רסג ודעת קדושים סי’ רפו סי”ח ומצינו בחזו”א או”ח סי’ קי סקכ”ח שדן בזה לענין עירוב, ועי’ עוד דעות בזה באליבא דהלכתא סי’ רפו סי”ד אות עט).

חדר שקבוע בו ארון שממעט את הפתח מדיני מחיצה (כגון מגובה י’ טפחים) או שחוסם את הפתח

באופן שיש חפץ שחוסם את הפתח עי’ באחרונים (ערה”ש סי’ רפו סל”ח ושו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ רסה ושאר דעות שצויינו באליבא דהלכתא סי’ רפו אות צד).

ויש לציין דהחוט שני (מזוזה עמ’ צג צד) שהקל בזה באופנים הנזכרים שם יתכן דאזיל לשיטתו בפתח חירום שהקיל בזה ג”כ (שם אות ד) וא”כ אולי המחמירים בהנ”ל יחמירו גם בפתח חירום.

ובגוף הנידון יש לציין דלגבי דיני ביטול למחיצה מצינו כמה חילוקי דינים (עי’ סוכה ד ע”א) ולכן יש לדון בכל מקרה לגופו.

וכן במקרה שיש חפץ שממעט או מבטל את צורת הפתח מדיני מחיצה יש לדון בכל מקרה לגופו על יסוד דינים שנתבארו בעירובין ובסוכה שם ובאהלות.

רוח רביעית של החדר פרוצה

באופן זה יש סתירות אם חייב או פטור, דבדין אכסדרה בסי’ רפו נאמר שבכה”ג פטור, ומאידך גיסא בר”ס רפז נזכר בט”ז סק”א בשם הטור דבאופן כזה בבית לחייב והוא ע”פ הרא”ש סי’ יד (ועי’ ערה”ש בסי’ זה מש”כ בדעת הרא”ש).

ובאחרונים מצינו אופנים שונים ליישב, דיש שיישבו שהחילוק הוא אם יש דלת בפתח זה או לא, ויש שיישבו שהחילוק אם חדר זה משמש לבית או לא, ויש שכתבו שאם פתוח לבית חייבת (עי’ בפרישה סי’ רפז סק”ג ויד הקטנה פ”ה ס”ה במנחת עני סקי”ד וחזו”א יו”ד סי’ קעב ולחם הפנים בקצש”ע הל’ מזוזה סט”ו ומזוזות ביתיך להגרח”ק על השו”ע הל’ מזוזה ושבט הלוי ח”ב סי’ קנז, ובאריכות באליבא דהלכתא שם ושם).

ולכן יש באחרונים שנקטו למעשה לקבוע עכ”פ בלא ברכה (וה”ה שעדיף לפטור במזוזה אחרת) באופנים המסופקים.

מזוזה אחת

חדר שיש לו רק מזוזה (משקוף בלשונינו) אחת והצד השני הוא כותל חלק שמסתיים רק להלאה משם, משמעות דעת השו”ע סי’ רפז ס”א לפטור, והש”ך שם סק”א חשש לדעת הרא”ש לחייב אם המזוזה היא בצד הימני ולקבוע בלא ברכה.

ועובדא הוה בב’ חדרים שבאחד מהם יש ד”א מרובעות ובאחד מהם אין ד”א אלא באריך וקטין ופתוחים זה לזה, והחדר הקטן הוא הפנימי, ויש מזוזה (משקוף) בכניסה לחדר הקטן מימין, והנה לקבוע מזוזה בצד השני (השמאלי לנכנס לחדר הקטן) א”א לכל הצדדים, ואילו לקבוע מזוזה בצד שיש מזוזה (משקוף) לכאורה כאן פטור מספק ספקא, שמא הלכה כהשו”ע שבלא ב’ מזוזות פטור, ושמא הלכה כמ”ד דאריך וקטין פטור (וחומרת הרע”א לא שייכת כאן, כיון שמימין הנכנס לחדר הגדול אין פצים וכנ”ל), ולכן יכול לעשות פצים בצד השני השמאלי באופן המחוייב במזוזה, ואז יקבע בצד השמאלי שהוא בכניסה לימני כחומרת הרע”א דלעיל, ובלא פצים יכול לקבוע בצד הימני אם בא לחשוש לס”ס, ויל”ע אם אומרים ספק ספקא בכה”ג שבלא זה יהיה פטור דבדאורייתא ממש אינו בכחנו לחדש ספק ספקא בלא שיש הכרעה וידיעה בדבר דחשיב ס”ס (עי’ בשלהי כללי ספקות להש”ך), ובפרט כשהספקות הם ספקות שנפסק לחשוש בכל אחד מהם.

ולענין דיני המשקוף העליון יבואר בסמוך בתשובה בפני עצמה כמו שציינתי בסמוך.

חדר שיש לו שני מזוזות אך התקרה חלקה וממשיכה הלאה ואין היכר בתקרה מעל פתח החדר

הרחבתי בתשובה אחרת (ד”ה חדר שיש לו שני מזוזות אך התקרה חלקה וממשיכה הלאה ואין היכר בתקרה מעל פתח החדר האם חייב במזוזה).

השלמה לתשובה בענין מקום הנחת המזוזות בפתחים

לבאר דעת החזו”א בב’ חדרים קטנים לפנים מחדר גדול יש מקום לטעון דעיקר דעת החזו”א היה לפטור בחדר הפנימי שבב’ חדרים קטנים אלו, שהרי אין כאן פתח לגדול, ומאידך גיסא עיקר דעת החזו”א במטבח קטן שהוא פנימי לחדר גדול (כשאין ב’ חדרים פנימיים) שנוהג בזה דין הרע”א כמו כל חדר קטן הסמוך לגדול ודלא כהחמודי דניאל, כיון דאין שיעור חדר במטבח זה, וממילא אי”ז אלא פתח הגדול ולא הקטן, וכמו”כ במקרה שיש חדר קטן שיש בו שימושי דירה רגילים לא קיבל כלל בזה החזו”א כלל צד טענה דחדר זה א”צ ד”א משום שנטפל לבית קבוע, אבל בניד”ד מאחר שיש כאן מטבח שפתוח לחדר שפתוח לחדר הגדול חשש החזו”א לסברת החמודי דניאל מאחר שמטבח הוא שימוש שאינו צריך ד”א והוא משמש את הבית ולכן יש לומר שהוא שימוש משימושי הבית.

ולכן מאחר דסבר החזו”א שלא שייכא חומרת רע”א מחדר קטן לפנים מחדר קטן לפנים מחדר קטן, לכן חשש החזו”א לחומרת החמודי דניאל במקום שאין כאן מזוזה אחרת הנצרכת מדינא.

אולם במטבח שהוא סמוך לחדר הגדול ולפנים מן החדר הגדול שנוהג בזה סברת הרע”א בכה”ג לא חשש לחמודי דניאל כיון דמשמע בגמ’ שאין ב’ מזוזות בפתח אחד אלא אזליש בתר עיקר כניסה (ואכמ”ל) וגם סבר החזו”א כמו שנתבאר במקו”א בשמו שאסור ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד משום בל תוסיף.

הלכך במקום שצריך ליתן בכניסה לחיצון אין ליתן מספק בכניסה לפנימי, משא”כ היכא שאין ליתן בכניסה לחיצון (דהיינו בכניסה לאמצעי שהוא חיצון למטבח הפנימי) אזי יש ליתן מספק בכניסה לפנימי משום חומרת מטבח ע”פ החמודי דניאל כנ”ל.

אולם אם נסבור כהאחרונים שנקטו בספקות ליתן ב’ מזוזות (נתבארו בתשובה אחרת) אזי גם במטבח קטן פנימי סמוך לגדול החיצון (שאין ב’ קטנים פנימיים) יש ליתן לפי החשבון הנ”ל ב’ מזוזות במטבח זה.

ואם נחשוש לגמרי מספק לפשטות שיטת החמודי דניאל לחייב כל חדר פנימי בבית פחות מד”א מימין הכניסה, ונסבור דאין ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד ונסבור דבב’ קטנים פנימיים אין מזוזה בקטן הפנימי מצד הרע”א מ”מ יצטרכו לתת שם מזוזה בכניסה לפנימי שבפנימיים מצד החמודי דניאל.

ומ”מ מצד בית שער אין כאן לא בפרוזדור הראשון ולא בפרוזדור השני או במטבח דהחזו”א לא סבר ששייך בית שער במקרה כזה כמו שנתבאר בפנים התשובה אלא רק לכל היותר הפתח של החדר הגדול בתנאי שהוא אכן הפתח של החדר הגדול ולא פתח של חדר הפתוח לחדר הגדול.