הלכה

העובד עבור עני יכול לנכות שכר פעולתו ממעות החומש אם התכוון בעת העבודה שיהיה לנכותו מחומש (שו”ת מהרי”ל דיסקין פסקים סי’ כד וציין לשם ברמז בדרך אמונה פ”ט מהל’ מתנות עניים צהה”ל אות קיא).

אלא שהגביל שם המהריל”ד שיכול לנכותו רק במלאכה שאם היה תובע את העני בב”ד היה יכול לתובעו [עי’ רמ”א חו”מ סי’ רסד ס”ד שכל אחד שעשה טובה לחבירו יכול לתבוע ואכה”מ לזה], ויש לציין דעצם הענין שחיוב ממוני שמוחל לעני יכול לנכותו ממעשר כספים כן מבואר בפוסקים בהל’ צדקה, אבל מה שהצריך שם ב’ התנאים לכאורה הוא חומרא בעלמא דהרי אם יש חוב לעני כלפיו ומנכה לו סגי בזה (פשטות הרמ”א ביו”ד סי’ רנז ס”ה, ועי’ נובי”ק יו”ד סי’ עג ונובי”ת סי’ קצט ומשיב דבר ח”ב סי’ מט ועוד), ואולי בא (במה שהתנה המהריל”ד שם שהוא אם התכוון בעת העבודה) רק לאפוקי שאם התכוון למחול שוב אינו יכול לנכותו מן החומש.

[ויש מהפוסקים שנקטו דבחוב הלוואה אם לא התנה מראש צריך ליתן קודם לעני ולקבל ממנו שוב, עי’ תבואות שור צדקה סי’ קד, ובלבושי שרד יו”ד סי’ רנז ס”ק ריג כ’ בדעת הש”ך שם סקי”ב לאסור ג”כ לנכות ההלוואה ממעשר כספים כיון שאפי’ אם מזכה וחוזר ונוטלו לעצמו הרי הוא משתמש במעות העני בלא רשותו, ואולי מהריל”ד חשש לדעות אלו להצריך הכוונה מראש].

ומאידך התנאי השני ג”כ צ”ע דלכאורה סגי בזה לחוד שהתכוון בעת העבודה ודרך אנשים במקום זה שעושים עבודה זו בשביל כסף בכל גוני, ומה בא למעט בזה, ושמא בא לאפוקי עבודה שדרך רוב אנשים שעושים בסתמא עבודה זו אינם לוקחים כסף וצל”ע לפי הענין.

וכמו”כ יש לומר שבא למעט באופנים שונים שנפטר כגון בהוצאות באופנים שא”א לתבוע עליהם, עי’ בשו”ע ורמ”א בחו”מ שם, או אם לא השביח (עי’ נתה”מ ובהגר”א שם).

ומה שהגביל רק בתנאים אלו לכאורה צ”ב דהרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש גם אם לא נתכוון חלק ממה שנתן לנכות מחשבון החומש, ויש לתרץ דזה לא נקרא שהפריש מחומש ממונו מה שסייע בגופו אלא רק אם נותן לזה חוב ממון אז יכול להסיר החוב, ועי’ בפוסקים (האג”מ והגרח”ק) שנחלקו אם יש חיוב נפרד לתת מזמנו מצד מעשר כספים וציינתי לדבריהם בתשובה אחרת.

ויש לציין דגם אם יש כאן הרבה עניים שסייע להם ואי אפשר לתבוע מישהו מהם והו”ל כעין ממון שאין לו תובעין מ”מ בפשטות אין ההגדרה בזה שאין חייבים לו אלא רק שא”א לתבוע, והפוסקים דנו בהגדרת הדבר, אבל בענייננו בודאי חשיב שעושה לטובת העניים ויכול להסיר החוב ממעשר כספים.

אולם אם המקבלים את הארבע מינים אינם עניים א”א לנכות את זה ממעשר כספים (ואולם עי’ מש”כ בצדקה ומשפט ז יז), אלא אם כן נוהג לתת מעשר כספים גם לצרכי מצוה, ואז יש להחשיב הדבר כצורך מצוה ולגביו אינו דבר שבחובה כיון שאינו מוטל עליו להביא להם ד’ מינים (ודמי בזה למש”כ השבו”י ח”ב סי’ פה [הובא בפת”ש סי’ רמט סק”ב] לענין תשלום מנגנים בחתונה בזמנו שלא היו בעלי השמחה משלמים אלא מתנדבים, וכמ”ש באג”מ יו”ד ח”ב סי’ קיב שדבריו רק באופן שבעלי השמחה לא היו משלמים אבל אצלינו הוא דבר שבחובה לגבי בעלי השמחה, משא”כ במקום שבאו המנגנים שלא על דעת שישלמו להם בעלי השמחה אין זה דבר שבחובה לגביהם ואז אם ישלמו יכולים לשלם ממעשר כספים).

ואם יש במקבלים ד’ מינים גם עניים הראויים ליטול מעות צדקה והעבודה היתה נצרכת גם בשבילם בודאי שיכול להחשיב העבודה ממעשר כספים למרות שעוד אנשים נהנו מן העבודה ונר לאחד נר למאה, אבל אם הוסיף בעבודה בשביל אנשים אחרים מה שהוסיף אינו יכול לחשבו ולנכותו ממעשר כספים, אא”כ נוהג לתת גם לצרכי מצוה ממעשר כספים.

ובמקרה שאדם מתנדב עבור אדם פלוני ומקוה שיחזיר לו על זה הוא נידון כללי לגבי צדקה בנותן צדקה לעני ומקווה שיחזיר לו, וקי”ל דיש מקומות שמחשיבים טובת הנאה כממון אבל בד”כ לא, ואכמ”ל בזה.

ולענין איך לשער את ניכוי העבודה ממעשר כספים השיעור הוא כפועל בטל ומשתנה מאדם לאדם ומעבודה לעבודה כמבואר בשו”ע חו”מ עי”ש בהרחבה.

ולענין אם רוצה לחשב את כל הרווחים שהיה יכול להרויח אם היה לוקח סכום מלא, ובאחרונים מצינו נידונים לגבי מי ששוכר פועל עני יתר על שכרו ומשלם ההפרש ממעשר כספים (עי’ שבו”י שם ודרך אמונה בציון ההלכה שם), וכן מצינו שיש שהתירו לקנות מהעני במחיר יקר יותר כדי לשלם לו ההפרש ממעשר כספים (עי’ באורח צדקה מה שציין לדברי הפוסקים בזה), ולפי דעות אלו לכאורה יוכל גם לבקש מחיר הזול על הד’ מינים מה שהיה יכול להרויח.

אבל בניד”ד יל”ע אם יכול לעשות כן, שהרי אם היה מוכר יקר יותר לא היה מוכר כ”כ הרבה, ואולי אה”נ יכול לשקלל הכל בחישוב כמה משער שהיה מוכר אם היה מוכר ביוקר.

אבל יש עוד בעיה בנידון דידן דיש דעת המהר”ם מינץ המובא בשע”ת (והרחבתי בתשובה אחרת לגבי מי שלקח אתרוג בחזקת מהודר ונמצא כשר לברכה) לגבי מזיק אתרוג מהודר דא”א לתבוע דמי אתרוג מהודר, וא”כ לענין ד’ מינים למהרמ”מ לא יוכל לחשב שהם שוים הרבה יותר, ומ”מ שמא לענין מעשר כספים הקילו יותר, ויש גם אחרונים שחולקים על מהר”ם מינץ כמו שציינתי בתשובה הנ”ל, וגם אפשר דלא מיירי מהר”ם מינץ בכל גווני כמו שכתבתי בתשובה הנ”ל.

לגבי לנכות הוצאות על חשבון הצדקה כגון שכר פועלים אחרים והוצאות הנסיעות וכיו”ב בודאי יכול להשתמש בזה למעשר כספים בתנאים דלעיל (דהיינו עכ”פ אם היה בדעתו מתחילה לנכות ממעשר כספים ושהוא לצורך עניים או עכ”פ לצורך מצוה להנוהגים לתת מעשר כספים לצורך מצוה וגם יש לשים לב שהוא לטובת עניים דלפעמים ההוצאות אינם לטובת עניים ואכמ”ל, וכמובן שלא במקרה שלכם).

ובתשלום הדברים יש לציין נידון השייך לכל זה שנחלקו האחרונים לגבי העובד אצל עצמו אם יכול לחשב שכר פעולתו כפועל כדי לנכותו ממעשר כספים והחו”י סי’ רכד החמיר בזה דלא כהיעב”ץ ח”א סי’ ו.

בהרבה ראשונים (כמו שציינתי בקונטרס אורח חכמים) מבואר שספרים החיצונים של הגמ’ היינו ספרים החיצונים שפירשו התורה מדעתם שלא כדעת חכמים (כגון שפי’ להלכה ובהשקפה שלא כדעת חכמים ואין כלול בזה המפרשים שלנו שפירשו מדעתם כגון ראב”ע ועוד, ומיהו האג”מ נקט שא”א לעשות סיום על ספר מקרא שנלמד עם ביאור שלא נתפרש ע”פ חז”ל וצע”ע בכוונתו), ואין תוספת זו מהצנזור כמו שיש מי שכתב כן ודבריו ליתא דהרי תוספת זו מופיעה בהרבה ראשונים כרי”ף ורא”ש ורמ”ה ועוד, ואדרבה אולי מן הגמ’ שלנו נשמט מחמת הצנזור וצל”ע בכתבי יד בזה, עכ”פ זהו הגדרת ספרים החיצוניים, ואינו קשור למה שהדפיסו החוקרים בשם ספרים החיצוניים ושם זה לא נתנו אלא על דעת עצמם, וכבר כתבתי בעבר מכתב השגה לחכ”א ששגה בזה ובנה על זה תילי תילים של חשבונות.
(וגם החכמת שלמה המיוחס לשלמה המלך ונקרא בפי החוקרים ספרים החיצוניים הביאו הרמב”ן והשתמש בו וגם עוד ספרים ש’זכו’ לשם זה בפי החוקרים מובאים במדרשים כמה מעשיות ותאריכי השבטים הנמצאים בספרים אלו ואכמ”ל).

ויש עוד איסור נוסף של קריאה בספרי שטות ובזבוז זמן שהוא מבואר בגמ’ בסנהדרין ק ע”ב לאסור, ויש מקום לומר דאינו בכלל הקורא בספרים החיצוניים שאין לו חלק לעוה”ב שספרים החיצוניים הם ספרי כפירה ויש בהם לתא דכפירה שהקורא בהם יענש שלא יזכה לעוה”ב ככפירה עצמה אבל כאן מהיכי תיתי ולא נזכר שם אלא אסור למקרי, ועוד דא”כ למה כתבו כל הראשונים בביאור ספרים החיצוניים שהם ספרי כפירה, תיפוק ליה שהם דברי שטות, ועוד למה התיר הנ”י ועוד ראשונים לקרוא באקראי ספר בן סירא והרי אם נשווה ספרים החיצונים זל”ז הרי ספרי כפירה אסור לקרוא באקראי, ועוד דהרי נתבאר בגמ’ שטעם האיסור של ספר בן סירא הוא משום שיש בו דברי הבאי שלא לצורך ואם נימא דכל מי שקורא בספר שיש בו דברים שלא לצורך אין לו חלק לעוה”ב לא הנחת בן לאברהם אבינו שיזכה לעוה”ב ומשנה שלמה שנינו כל ישראל יש להם חלק לעוה”ב ועוד דבשו”ע הל’ מוקצה כ’ דספרי חשק המדפיסן עובר בלפני עיור ולמה המדפיס ספרים שאינם ספרי חשק אינו עובר בלפני עיור, ויש לציין עוד דבסנהדרין שם אמרי’ דמילי מעלייתא דאית בבן סירא דרשי’ ליה ואילו לגבי בעלי כפירה אמרי’ בשבת עה ע”א שלא ללמוד מן המגוש וע”ע בפ”ט דברכות ולא היא גוהא גוהא עביד וכו’ דלא ליטעו אבתריה (והארכתי בכוונת הגמ’ שם בחיבורי על המדרש הגדול ר”פ בא).

ואמנם אי’ במדרש עה”פ ויותר מהמה בני הזהר וגו’ שכל המכניס לביתו ספר שאינו מכ”ד ספרים אין עפרו ננער בתחה”מ, ואפשר שאמרו כן בדרך רמז על ספרים שנוגדים את כ”ד ספרים, כמו שמצינו בכמה מקומות שנקטו דברים כנגד הנוצרים אמרו בלשון הסתר מפני היראה (עי’ שבת קטז ע”א שכבר אז נתייראו מהם ועי’ ע”ז ד), כמו שמצינו בפסיקתא רבתי די’ הדברות עה”פ אנכי ה’ אלהיך אם ייתי ברא דמקלקלתא וכו’ וכן מה שאמרו עה”פ גם בן גם אח אין לו, וכן עוד מקומות שאמרו ברמז כמו שציינתי בביאורי על המדרשים.

ובמגיה למד”ר דפוס וילנא (וכן ראיתי סברא זו להרב לייכטר עורך הערות על מהר”י ונה למגילת אנטיוכוס) דעיקר הקפידא בספר שכתבו בסגנון התנ”ך עם פסוקים, ויש להעיר שזהו סגנון כתיבה ולא שייך בזה איסור דגם ספר יוסיפון שקראו בו הרבה ראשונים קרוב סגנונו ללשון מקרא וגם ספר הישר נכתב בלשון זו וגם בקידושין סו ע”א גבי אלעזר בן פועירא הובאה ברייתא קדומה מאוד של מעשה השנוי בלשון מקרא, ואם תאמר שהחילוק הוא אם מחולק לפסוקים או לא, מאן פסקה ומנ”ל שזה הגדר, וגם הבן סירא  שמותר לקרוא בו באקראי ומילי מעלייתא דאית ביה דרשי’ (סנהדרין שם) ולא חשו מצד שעשוי פסוקים ואולי נשתנה, אבל יתכן שבא לומר כנגד אותם שהוסיפו על התנ”ך ממש כמו בבייב”ל שלהם שר”י, שבזה כוונת המדרש על המוסיף על כ”ד ספרים דיש קצת משמעות בלשון המדרש שיש לייחד כ”ד ספרים בפני עצמם בלא להוסיף עליהם ע”ש.

ומ”מ יש לשים לב שחלק מהספרים שהדפיסו בשם ספרים החיצונים הם ספרים החיצונים ממש שמאמינים בע”ז וכיו”ב.

נראה שהמקפידים ליטול מכלי דוקא כדי לקיים תקנת נטילה יקפידו על זה גם אם שטפו הידיים בינתיים.

מקורות:

הנה להסוברים שאין צריך כלי או שאין צריך בזמנינו ליטול מים אחרונים אין כאן שאלה  אבל לפי הסוברים שיש ליטול מים אחרונים דוקא מכלי יש לדון האם כאשר ידיו כבר נקיות אין צורך וענין ליטול מים אחרונים או לא.

(וכמו כן יש לדון במי שלא נגע באוכל שיש אופנים שנפטר ממים ראשונים מה הדין לענין זה לגבי מים אחרונים עכ”פ באופן שאינו נפטר ממים ראשונים, ועי’ בתשובה הסמוכה שהרחבתי בפרט זה).

ובפשוטו שיטות אלו המצריכות כלי סוברות שהוא תקנה גמורה ולכן בכל גוני צריך נטילה וילפינן לה בספ”ח דברכות מדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים מלבד הדין דידים מזוהמות הנזכר לעיל מינה בדעת ר’ זוהמאי, ועי’ גם בבהגר”א סי’ קפא דהמים אחרונים הם משום הך קרא ולא רק משום הסכנתא.

וצע”ק דהגר”א יש שנקטו בשמו שצריך נטילת מים אחרונים בתוך כלי (אף דהחזו”א פקפק בזה, עי’ בספר אלא עמ’ קפו), מ”מ באמרי נועם ברכות טו ע”א (וכ”ה באבודרהם בסדר שחרית של חול) הובא רמז מקרא דשבולת מים שטפתני שהוא ראשי תיבות לכל חיובי הנטילה, אבל מים אחרונים לא נזכרו שם, אם כי משמע שם שצריך ברכה, דקאי שם על דעת הגר”א שצריך לברך ענט”י לכל התפילות, לכך לא נכלל שם מים אחרונים ברמז (ולהלן יתבאר למה אין ברכה במים אמצעיים).

ואילו באור חדש על המעשה רב אי’ בשם הגר”א דלחשוך מים מגב”א רומז לב’ הנטילות שבסעודה מים ראשונים ואחרונים, ומבואר שכן סבר שיש בזה דין נטילה ולא רק נקיות, אף שאינו מוכרח.

אולם שו”ר במגיה למעשה רב סק”כ שהביא דבכת”י המעשה רב מבואר דרק הנטילה לא תהיה שפיכה ע”ג קרקע אלא נטילה לתוך כלי כמ”ש בגמ’ חולין קה ושו”ע סי’ קפא ס”ב, ולפ”ז גם הגר”א לא סבר שצריך נטילה מכלי.

ויש לציין דכך דייק לשון המעשה רב שלנו ג”כ דכ’ ובתוך כלי ולא כתב ובכלי, אם כי לפירוש זה אינו חידוש כ”כ דהרי כך נפסק כבר בגמ’ ושו”ע.

אבל גם המגיה הנ”ל כתב בדעת הגר”א לעיל מינה בהערה י”ט וכן בהמשך דבריו בהערה כד שסובר הגר”א שצריך כלי כיון שמצריך רביעית וכן מצריך נטילה בכל היד עי”ש וס”ל שהיא תקנה משום דכתיב והייתם קדושים וכו’ כבגמ’ הנ”ל, ולפי דבריו באמת יצטרכו ליטול שוב אם נטלו בלא כלי כדין מים ראשונים.
(ואם כי החזו”א סובר דגם אין לסמוך על מש”כ במעשה רב שצריך רביעית כמו שהובא בשמו בארחות רבינו ח”א עמ’ פג בשם הקה”י, אולם גם המשנ”ב סקי”ט הביא דעת הגר”א, וכן בכתר ראש אות פב הובא שכך נהג גם הגר”ח מולוזין).

וכן הובא על הגראי”ל (זמירות אילת השחר עמ’ יד) מים אחרונים נוטל בכלי ומהדר ליטול רביעית כד’ הגר”א אך אמר דרביעית אינו לעיכובא אלא העיקר בכלי וכן הקפיד הגר”ש דבלצקי דוקא בכלי (בנתיבות ההלכה נ עמ’ תרמב), וכן הובא בדעת הגר”א בפשיטות בתשובות והנהגות ח”ב סי’ קיד.

ועי’ בבהגר”א סי’ ד ס”ז דכל מקום שצריך נטילה היינו בכלי, [ובאמת להחזו”א כ’ הגרח”ק (אריה שאג סי’ קצג) שאין כוונתו של הבהגר”א הנ”ל על מים אחרונים, אבל סוגיין בעלמא של הנוהגים כהגר”א כן להקפיד על כלי כמו שנתבאר וכידוע, והגרח”ק גופיה בתשובה אחרת (מי פנחס עמ’ קצז) כ’ דמים אחרונים אם בעי’ כלי הוא מחלוקת].

ובטעם מה שאין מברכין על מים אחרונים כ’ באור חדש על מעשה רב סי’ ג בדעת הגר”א דאין מברכין על נטילה משום סכנה, וצע”ק א”כ למה דיני נטילה אחרים צריך (ועי’ בכה”ח שהביא פלוגתת הפוסקים בסי’ קפא סקכ”ה אם נאמרו דיני נטילה אחרים במים אחרונים או לא, ורוב הפוסקים מקילין בזה דלא כריא”ז, וע”ע במשנ”ב סק”כ שנקט דכשאפשר יש לחשוש לשלה”ג בשם הריא”ז לענין שלא ליטול בשאר משקין, אבל כלי לא נזכר שם ולא בריא”ז).

אבל צ”ע מדין ברכה כנ”ל שאין ברכה במים אחרונים כיון שאינה אלא נטילה משום סכנה, וגם עי’ בביאור הלכה בשם דמשק אליעזר בביאור דברי הבהגר”א בסי’ קפא דמים אחרונים נחית חד ד רגא ממים ראשונים לענין מקום הנטילה ביד שהוא קל יותר לענין דלהסוברים שבמים ראשונים צריך ליטול כל היד במים אחרונים סגי עד קצה האצבעות (אף דהגר”א גופיה נטל כל היד כמו שהובא בליקוטים מהגר”א במעשה רב הנדמ”ח שם) וגם המשנ”ב בסקי”ט הביא דעת הגר”א שצריך רביעית ואילו בסקכ”א שהביא דברי הא”ר שא”צ כלי לא הביא חולק.

ויש לומר דהטעם שאין מברכין על מים אחרונים הוא משום שאין מברכין על פורענות שכ”כ הרשב”א בתשובה סי’ קפט וכן נקט הגר”א בביאורו סי’ ח, (ואף דלא קי”ל כר’ יהודה במתני’ פ”ו דברכות שכל שהוא סי’ קללה אין מברכין עליו, אבל מעיקרא לא תקנו ברכה על מה שנתקן על פורענות), אבל לענין דינים אחרים יש בהם נטילה, ולפ”ז גם לענין כלי הוא כמים ראשונים דוקא, עכ”פ אם נימא דהגר”א מחייב כלי במים אחרונים.

וכמו כן מלבד זה יש מקום לומר עוד דלמרות שלענין דינים אחרים יש דינים שלא נאמרו במים אחרונים כמו במים ראשונים ממש, מ”מ לענין נטילה בכלי מאחר שכבר נאמרה לדעתו א”כ לענין זה הוא כמו במים הראשונים בין לכתחילה ובין בדיעבד.

[ובגוף דעת הריא”ז הנ”ל יש לציין דהריא”ז שם גופא בסי”ט כ’ ואין צריכין ברכה שאין דומין למים ראשונים שעיקרן באין לטהרה אבל אילו עיקרן באין מפני הסכנה עכ”ל, ואילו הגר”א בסי’ קפא אפשר שלא סבר כן, ואפשר דלהריא”ז א”צ כלי, אם כי יש לומר דכלי יצטרכו דומיא דדברים אחרים שצריכין ורק לענין ברכה לא שדו ברכה בכדי, אבל במשנ”ב לא משמע שסבר שיש כלי גם שחשש להריא”ז לענין שאר משקין וכנ”ל].