הלכה

הנה התוכנה הנ”ל פועלת במציאות (בחלק מהאופנים) באופן שהיא מבטלת הפילטר, וכפי שנתברר אצלי ע”י מומחים מובהקים שדיברתי עמהם.

וממילא מאחר והורו פוסקי זמנינו הגרח”ק והגר”ש ואזנר שבאופן שאין פילטר אין היתר לצורך פרנסה והסכימו רבים עמהם ולא נמצא חולק בדבר.

וגם מגמרא ומסברא לא מצינו היתר לזה דהרי גם בדליכא דרכא אחרינא כמ”ש בב”ב נז, מ”מ אין מותר אלא בלא אפשר ולא קמכוון עי’ פסחים כה ע”ב ויד רמ”ה בב”ב שם, וכבר קבעו הרבנים שאינו שייך בכה”ג.

ואפי’ אם יש צד היתר לצורך מצד ליכא דרכא אחרינא אבל יש מבני הבית שאינם צריכים הדבר לצורך, וממילא לדידם בודאי אסור.

על כן אם יש אלו שנהגו היתר בדבר זה, אף שכוונתם לשמים, מ”מ מסתבר שעשו שלא ברצון חכמים ושלא על פי הוראת חכם, ועכ”פ לא מסתבר שהחכם הבין את משמעות הדבר והתיר.

וכן שלחתי עיקרי הדברים לפני אחד מגדולי הרבנים שנתן ההכשר לפילטר ושעליו מסתמכים כל המשתמשים בפילטר, והסכים ג”כ למש”כ.

וסח לי לפי תומו אחד המשיבים בייעוץ בעניינים אלו שתקלה זו היא היותר תקלה מכלל התקלות והמכשולות המצויות בתחום זה.

הנה עיקר ענין מה ששומרים הערבות הוא משום חיבוב מצוה כמ”ש בספר כה”ח סי’ תרסד ס”ק ס בשם ספר התניא רבתי ס”ס פו ומנהג פשוט בידינו שקיבלנו מאבותינו לאחר שגמרו מצות הערבה ביום הושע”ר כשיוצאין מבהכנ”ס כאחו”א מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מיטתו לחביוב מצוה ומנהג כשר הוא עכ”ל וכן הובאו דברי התניא רבתי בא”ר סי’ תרסו סקי”ג.

והטעם שבמצוה זו יש יותר מנהג לשומרה ממצוות אחרות יש לומר משום שהיא מצוה הקבועה למשך זמן ובאה מזמן לזמן עד שנפסקת הלכך משום חיבוב מצוה נוטלה עמו להראות שחביבה עליו ושמח לקיימה והיה שמח להמשיך לקיימה אם היה מצווה בכך.

ולענין מה שיש בזה שמירה, יש לומר דמאחר שהוא חיבוב מצוה ממילא יש בזה גם שמירה, אם כי בפוסקים נחלקו אם מותר ליקח מזוזה עמו משום שמירה או שיש בזה משום ביזיון, ומ”מ אפשר דבמזוזה יש שהחמירו יותר משום שהוא תשמישי קדושה משא”כ שהוא תשמישי מצוה וכבר כלתה מצוותו (עי’ במשנ”ב בהל’ ציצית), וגם אפשר דיש עוד טעם למה החמירו במזוזה יותר משום שמזוזה יש בה שמירה כמבואר בפ”ק דע”ז, וממילא במה שנוטלה מגלה שמקיים המצוה כדרך שמירה לבד ולא למצוה (כמו שיש מהפוסקים שכ’ בטעם מה דאין מוסרין מזוזה לגוי), משא”כ כאן שכבר קיים המצוה כהלכתה ועכשיו עושה דבר נפרד.

ולגוף ענין מה שיש בזה שמירה המקור לזה במנורת המאור למהר”י אבוהב פ”ז נר ג’ כלל ד’ ח”ו ששמע שעל ידי שנוטלין ערבה משיירי הערבה החבוטה של הושע”ר הוא סגולה להצלה לכל השנה, וכן במקור חיים או”ח סי’ תרסד כתב ששמע שיש בזה שמירה לדרך, אם כי שניהם דייקו לומר ששמעו ולא נקטו הדבר כדבר מוחלטת וכמשנה סדורה.

ועי’ עוד סגולה אחרת בערבה זו בליקוטי מהרי”ח ענייני סוכות ועוד סגולה אחרת ביסוד יוסף פע”ח, ועוד סגולה כעין זה והובא ענין זה ג”כ במועד לכל חי (לר”ח פלאג’י) סי’ כד אות יח בשם שבילי אמונה וספר זכירה ע ע”א.

הנה מאחר ומנהג זה הונהג משום שהוא ר”ה לאילנות ור”ה לאילנות מתחיל בתחילת הלילה כמבואר בגמ’ פ”ק דר”ה ובפוסקים, ומבואר דליל ט”ו כיומו לנין ר”ה לאילנות, א”כ אין במנהג זה חילוק בין יום ללילה, כל עוד שלא נודע שהונהג אחרת.

יש להוסיף דעיקר המנהג דמשמע שנקט המשנ”ב סי’ קלא סקל”ב דאף במנחה שלפני ט”ו בשבט אין נופלין על פניהם, ומבואר מזה דהיו”ט (כלשון הבהגר”א) מתחיל בלילה, ולא נצרכא אלא לדעת השו”ע שם דסבר שנופלין על פניהם במנחה של ערב ט”ו בשבט.

בגמ’ פ”ק דברכות מחשב כמה שעות היו לדוד בין קימתו בחצות לילה לקימת מלכים בג’ שעות וקאמר שית דליליא ותרתי דיממא, ומשמע שלא היה עוד זמן, ויש להעיר דלכאורה זה אתיא לפי המדידה של שעות מעלה”ש ולא לפי המדידה מהנה”ח דהרי אם התרתי דיממא מתחילין רק מהנה”ח אם כן יש לחשב גם הזמן שמעה”ש עד הנה”ח, וצ”ע.

ועוד יש להעיר דשעות דליליא הם בודאי לפי הלילה האמיתי דהיינו עד עה”ש וא”כ לכאורה נלמד משית דיממא שהם שעות לילה גמורות לתרתי דיממא שהם שעות יום גמורות לפי היום האמיתי המתחיל מעלה”ש, דדוחק לומר כאן הא כדאיתא והא כדאיתא דלא פורש כאן כלום שיהיה צריך לומר כן, וצ”ע.

ועוד יש להעיר דבהרבה מקומות אמרי’ ו’ שעות לענין דינים שהם בחצות מדאורייתא, כגון חמץ בערב פסח, ושם נזכר הלשון שש שעות, ולא תליא התם בדעת בנ”א או במנהג במנ”א, כמו שיש לטעון לגבי ק”ש, ממילא כמו ששם המדידה היא מהיום האמיתי א”כ מסתמא שכל סתם שעות הם לפי היום האמיתי, דסברא הוא שכל שעות יש לדמותן זל”ז וכעין מש”כ הרמב”ם ושו”ע שכולם שעות זמניות, וצ”ע.

ועוד יש להעיר דבגמ’ דף ט’ אמרי’ דבדיעבד סמכי’ אדר”ש בקורא ק”ש של לילה בין עה”ש לנ”ח כיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא וכן בדיעבד יוצא יד”ח ק”ש אז אפי’ לפי הצד שהוא לילה כיון דאיכא אינשי דקיימי בההוא שעתא, ממילא צריך ביאור מה דמשמע בדברי הפוסקים דפשיטא להו דשיעור זמן ג’ שעות הוא מדאורייתא, דהרי כאן בגמ’ אמרי’ דבדיעבד שייך לסמוך על הדעות דמשערי’ לפי זמן קימה של בנ”א [ולענין הקושי’ האחרונה  הנ”ל שוב מצאתי שדנתי בה לשעבר במאמרי הנדפס בקובץ מחזיק ברכה שי”ל באשדוד תש”פ וכן בקושיות נוספות], ודוחק לומר שהכל נקבע לפי שעת מ”ת (כעין דברי החזו”א בטרפות) דהרי ובשכבך ובקומך כתיב ולא של יוצאי מצרים ועולי מדבר, ולכאורה היא סייעתא לדעת קצת אחרונים דבדיעבד יקרא כל זמן שהוא שעת קימה, וצ”ע בכל זה.

בשו”ע או”ח סי’ תקעט ס”ג שבע תעניות האלו אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות וכו’, משמע שאינו מצד דין תענית אלא דין בז’ אחרונות מבין שאר דיני ז’ אחרונות ונלמד ממה שהזכירוהו בגמ’ עם שאר דיני ז’ אחרונות, ואילו ברמ”א שהביא דין זה לגבי עוד תעניות (ועי’ גם במשנ”ב כאן סקי”ד), אם נימא דלא פליג על המחבר יש לומר דמנהגא בעלמא הוא שהחמירו עליהם, ובזה מיושב מה שלא נהגו רבים לילך בשאר תעניות לביה”ק כיון שאינו חיוב מן הדין, ומיהו יש לעיין דאולי יש מקום לומר דלעולם אינו מן הדין מדלא קתני לה במתני’ אלא רק בגמ’ למה יוצאים לבית הקברות, ויל”ע.

שם בס”א, ומוסיף בענינים אלו וכו’ עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה, אין הכונה שצריך להתעכב שם עד שישובו כולם וכו’, אלא הכונה שאופן הדיבור יהיה כדי שישובו וכו’ וכך הוא מטבע הלשון, ומ”מ בודאי שהוא עיקר מטרת התענית כמפורש במקומות רבים במקרא ובחז”ל אבל אינו לעיכובא בסדר דיני ז’ תעניות אחרונות.

באו”ח סי’ תקפ ס”ב גבי תענית צדיקים כתב בי’ באייר מת עלי הכהן וב’ בניו, ויל”ע למה פסק שבני עלי היו צדיקים דאמנם בשבת בפרק במה בהמה איכא למ”ד שהיו צדיקים אבל אינו מוסכם דבפ”ק דיומא ט ע”ב ובעוד דוכתי איכא למ”ד שהיו רשעים.

ויש לומר דעיקר משום עלי וארון ה’ נקט לה וגם שאר צרות שהיו אז לכל ישראל במלחמה שהיתה באותו היום ולרווחא דמילתא נקט גם בני עלי, ועוד יש לומר דכל דבר שהוא סמל לשבר האומה נקט גם רשעים, וכמו דנקט בי”ז באלול מתו מוציאי דיבת הארץ וקצת גם יש להזכיר מה דנקט בז’ בתשרי נגזרה גזרה על אבותינו וכו’ מפני מעשה העגל, משום דבמרגלים ובעגל היה שבר האומה ולכך מתאבחים גם על עונש הרשעים שהיה אז, ובבאה”ג ובמשנ”ב סק”ח כתבו בשם הב”י דתענית על מוציאי דיבת הארץ היינו על שלא נתקבלה תשובתם אבל על רשעים לחוד לא היו מתענים.

ולהלן גבי תענית על צדקיה א”צ לבוא לנידון זה דאע”ג דיש דעות בחז”ל אם היה צדקיה צדיק או רשע (והרחבתי בזה בביאורי על המדרשים) מ”מ גמ’ דידן במו”ק טז ס”ל שהיה צדיק.

הנה אע”ג דלגבי חכם אם עומד במקומו חשיב כמו ישב במקומו [כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמב סי”ח בשם שבלי הלקט סי’ מג וברע”א שם וכן בפמ”ג או”ח סוף סי’ קמא משב”ז סק”ג שהביא הרע”א שם], מ”מ לגבי ס”ת המשמעות [ברמ”א ביו”ד שם בשם הב”י בשם תשובת הרשב”א ח”ג סי’ רפא וכן בט”ז שם סקי”ג] דלא סגי במה שעומד במקומו אם הוא באותה הרשות אלא צריך שיהיה הס”ת ברשות אחרת.

ורק נעיר כאן דהנה הרמ”א שם כתב וכן כשהרב עומד למעלה וכו’, והעיר שם הרע”א דלשון וכן אינו מדוקדק דהמחבר מיירי בעמד הרב לגמרי ואז א”צ לעמוד מפניו כלל והרמ”א מיירי בלא עמד אלא לפוש דאז בעי’ שיהיה הרב ברשות אחרת עכ”ד הרע”א.

וע”ז יש להעיר עוד דהמשך דברי הרמ”א ואפי’ ס”ת על הבימה שאין הציבור צריכים לעמוד אם הוא ברשות אחרת, זה כבר ענין שלישי דשם מיירי בס”ת בעמד במקומו, דהרי ס”ת על הבימה חשיב עמד במקומו (וכמו באופן דמיירי ביה המחבר ברב שקורא בתורה שחשיב עמד במקומו דקריאה”ת הוא קביעותא), א”כ בס”ת הצריך שיהיה הס”ת ברשות אחרת כדי שיוכל לישב בפניו אפי’ עומד במקומו.

אולם באמרי ברוך על הרמ”א שם העיר דבמג”א סי’ קמו סק”ו א”צ לעמוד בפני הס”ת כשמונחת במקומה אפי’ אינה ברשות בפני עצמה (אף דהרמ”א ביו”ד שם מחמיר אפי’ בכה”ג להצריך רשות בפני עצמה), ויש להוסיף דכך נראית הכרעת המשנ”ב שם סקי”ז להקל כהמג”א הנ”ל (ומיירי אפי’ ברשות בפני עצמה כפשטות דבריו וכדמוכח גם מהמשך הנידון בשעה”צ שיובא לקמן בסמוך).

אולם עיקר הכרעת המשנ”ב להקל בזה מיירי במונחת על גבי הבימה או באדם היושב ומחזיק את הס”ת, אבל מקרים אלו הם קלים יותר כיון שבכה”ג יש להחשיב את הס”ת כמו בישיבה, אבל באדם עומד ומחזיק את הס”ת ועומד במקומו דן שם בשעה”צ בזה והביא שהפמ”ג הקל בזה ומשמע שתפס שבזה המנהג להחמיר.

ויש להוסיף דלהשיטות דעמידה בפני ס”ת לא חמיר לענין הנ”ל מעמידה בפני רבו ניחא דבגמ’ משוי עמידה בפני ס”ת לעמידה בפני רבו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ”ש ודיו לבא מן הדין וכן להיפך כמה טפשאי וכו’ דקיימי מקמי ס”ת ולא קיימי מקמיה גברא רבה, וא”כ יש להחמיר בגברא רבה כמו בס”ת, ולהנ”ל מיושב.

(והנה דברי השו”ע ביו”ד שם נובעים מהשבלי הלקט ודברי הרמ”א נובעים מתשו’ הרשב”א ואם נימא שהדברים מוכרחים בדבריהם [וצל”ע בזה] א”כ לאחר שלפמשנ”ת המשנ”ב נקט להקל כקולת המחבר גם באופן של הרמ”א אולי נימא דבאמת חולקים הם בדין בין בחכם ובין בס”ת, דהרשב”א יחמיר בתרוייהו והשבלי הלקט יקל בתרוייהו, ומה שהמשנ”ב הביא מנהג להחמיר בס”ת שמא דוקא בס”ת נהגו להחמיר משום קדושת ס”ת).

והואיל דאתאן לכ”ז יש לציין דבמגביה ס”ת בשעת מצוות הגבהה להראות לעם בזה הוא חמור יותר כמו שציין בשעה”צ שם בשם א”ר ובש”ך שם החמיר בזה אפי’ ברשות בפני עצמה ע”פ דברי הרמב”ן עה”ת עי”ש.

הנה מאחר דקי”ל ביו”ד סי’ רמב סט”ז דרכוב כמהלך פשיטא דלא גרע מרכוב ואף עדיפא טפי מרכוב ע”ג בהמה שכן נושא את עצמו בכלי שלו ולא על גבי בהמה שהיא דעת בפני עצמה, והוא כעין כסא וסמוכות שלו, ומ”מ אינו נפק”מ אם הוא כרכוב או עדיפא מיניה דגם רכוב יש לעמוד מפניו.

וששאלתם מאימתי חשיב יושב במקומו תשובה הוא משעה שעצר מלהסיע הכסא והושיבו במקום שישב שם, דכיון שעצר מלכת אפי’ אם היה מעומד חשיב שכבר ישב במקומו כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמב סי”ח, והטעם ברע”א שם כיון שעומד במקומו הראוי לו (ועי”ש עוד ובשם הפמ”ג), וכ”ש כאן שאפי’ נחשיבו כמעומד אין להחשיבו יותר ממעומד וכ”ש שאחר שישב במקומו לא מסתבר להחשיבו כמעומד כלל דהרי בעצם אינו מעומד אלא מיושב ורק דכל זמן שהוא עובר ממקום למקום חשוב רכוב כמהלך.

ואם עמד רק לפוש לא חשיב שעמד אלא אם כן הוא ברשות אחרת (רע”א שם, ועי’ בתשובתי ד”ה ספר תורה המוחזק בידי אדם שעומד במקומו וכו’).

ואם עמד לגמרי אז מועיל אפי’ אם הרב תוך ד’ אמות (רע”א שם בשם הפמ”ג או”ח ס”ס קמא משב”ז סק”ג).

כתב השו”ע באו”ח סי’ תקפו סי”ב הפכו ותקע בו לא יצא וכו’ ומבואר שם דהיינו גם אם רק הרחיב את הפתח הקצר וקיצר את הרחב, וכתב המשנ”ב שם בשם הריטב”א דטעם הפסול כשהפכו הוא והטעם דכתיב והעברת שופר תרועה דרך העברה בעינן דהיינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים ע”כ.

וכ’ הרמ”א בשם הר”ן והוא הדין אם תקע במקום הרחב פסול ע”כ, וכתב המשנ”ב פי’ אפילו בשופר שעשוי כהוגן והכל מטעם הנ”ל ע”כ.

ויש לדון לפי טעם הריטב”א דטעם הפסול הוא משום שתקע שלא כדרך העברתו מה הדין אם הרחיב את הקצר והיצר את הרחב ותקע בו מהצד הרחב השתא שהוא היה הצד הצר קודם לכן.

ובאמת א”א לצמצם בהצרה והרחבה כל דהוא, דהרי בשינוי קצת צורה אין השופר נפסל דכל הקולות כשרים בשופר אבל הספק הוא כששינה צורת השופר והשתא מקום הנחת פה רחב יותר ממקום סיום השופר ובפרט אם נמצא במקום שאין שופר אחר ויש לדון אם יש טעם לתקוע בשופר כזה.

ולכאורה מסתימת דברי הריטב”א משמע דכל הפסול בהפכו ותקע בו באופן שהרחיב וקיצר הוא רק משום שתוקע שלא כדרך העברתו, אבל עצם צורת השופר ומה שתוקע במקום הרחב אינו פוסל.

ואילו מה שהביא הרמ”א בשם הר”ן אינו סתירה להכשרת שופר זה דהרמ”א מיירי בשופר שעשוי כהוגן ותקע בו שלא כדרך העברתו וכמ”ש המשנ”ב.

ויש לדקדק בלשון המשנ”ב שנקט “אפילו בשופר שעשוי כהוגן” ומשמע דכ”ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הרחב שלו השתא שלא יצא ידי חובה, ומאידך גיסא מסיים המשנ”ב והכל מטעם הנ”ל, וק’ דהרי מהטעם הנ”ל דוהעברת דרך העברתו אין שייך לפסול אם תקע בשופר מהופך מהצד שהוא רחב שם השתא, דהרי סו”ס תוקע כדרך העברתו.

לכך נראה דלשון “אפילו” שנקט המשנ”ב לא בא לומר דכ”ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הרחב שלו, אלא ר”ל כ”ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הקצר שלו שלא יצא יד”ח כדברי המחבר כיון שאינו דרך העברתו ואפי’ בשופר שאינו מהופך מהצד הרחב שלו ג”כ פסול מאחר שהוא אינו דרך העברתו, ולא תאמר שהפסול בדברי המחבר הוא רק באופן של המחבר משום שהשופר נשתנה מברייתו אלא בכל גווני כך הדין שתקיעה שלא כדרך העברתו מחיים תהיה פסולה.

עכ”פ לפי כ”ז משמע דבנידון במקרה של שאלה זו יהיה כשר.

אולם במקור דברי הרמ”א בר”ן הוסיף הר”ן בשם הירושלמי שיש לתקוע מהצד הקצר ולא מהצד הארוך, והמקור לזה הוא מקרא דכתיב מן המצר קראתי יה, והובא בנו”כ השו”ע ס”ס תקצ שכ’ שם השו”ע אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא ע”כ, ומבואר מדרשא זו דהענין הוא שיש לתקוע מהצד הקצר ולא מהצד הארוך, ולפי טעם זה שופר זה יהיה פסול.

אולם במשנ”ב בס”ס תקצ שוב כתב מקור לדין זה [מהחי”א בשם הר”ן והריטב”א בסוכה] דכתיב והעברת שופר תרועה וקבלו חז”ל דר”ל דרך העברתו כלומר בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו מחיים בראשו כך צריך לתקוע בו דהיינו במקום הקצר וגם רמז לדבר מן המצר קראתי יה ע”כ, ומשמע שתפס דפסוק זה הוא רק רמז ואסמכתא ועיקר הטעם משום דכתיב והעברת.

לכך פשוט דלכתחילה אין לתקוע בשופר זה דאפשר שהוא דרשא ועכ”פ דין מדרבנן לכה”פ לכתחילה שיש לתקוע מהצד הקצר משום מן המצר קראתי יה, והרי מפסיד בזה רמז זה אם תוקע בצד רחב, אבל בדיעבד כשיש רק שופר כזה משמע בלשון המשנ”ב שתפס שטעם זה אינו עיקר הדין.

ולענין מי שתקע בשופר כזה ואחר כך נזדמן לו שופר אחר אם יש לתקוע בו שוב תלוי אם נימא דהוא דין דרבנן יש לתקוע בו שוב אבל אם נימא דהוא רמז בעלמא אין לתקוע שוב כמו שאין לתקוע שוב אם לא הטה השופר לצד ימין או לצד מעלה או שלא תקע במקום שקורין כמ”ש הרמ”א, ובמשנ”ב משמע שהוא רמז בלבד, ומ”מ מצד שבות יש לטעון דאם לא קיים מן המיצר באופן שאינו לעיכובא (אם נקבל שאינו לעיכובא באופן הנ”ל) ורוצה לתקנו לא גרע מקיום מאה קולות כנגד יבבות אם סיסרא או תקיעה לנשים דשרי כיון שיש בו מצוה.

והנה בגמ’ דידן בר”ה כז ע”ב אמרי’ והעברת דרך העברתו בעי’ בטעם דינא דהפכו ותקע בו, אבל אינו הוכחה דהבבלי חולק על הירושלמי, דלפי הנזכר בירושלמי מן המצר קראתי יה אם הרחיב את הקצר היה לתקוע מהצד שהוא קצר עכשיו קמ”ל והעברת דרך העברתו, ולפי הנזכר בבבלי והעברת דרך העברתו הו”א אם הרחיב את הקצר יתקע מהצד שהוא עכשיו רחב קמ”ל מן המצר קראתי יה.

ויל”ע מנ”ל להמשנ”ב שהוא רמז בעלמא ולא דרשא לכה”פ אסמכתא לדין דרבנן שיש לתקוע לעולם בצד הקצר (וכשא”א השופר פסול לכה”פ מדרבנן) דאם משום שבגמ’ דידן הובאה דרשא אחרת הרי תרוויהו מצרך צריכי, וכמשנ”ת, וצ”ע.