הוצאה מרשות לרשות

בשו"ע סי' שג ס"א פסק (ע"פ שבת נז) דחוטים צמר ופשתן ורצועות שבראשה צריכה להסירן בשעת טבילה לכך לא תצא בהם בשבת אבל מעשה אריגה מותר כיון שא"צ להסירה בשעת טבילה, והוסיף רמ"א דבמוזהות אסורות שאז תסירן שלא יטנפו וכן במטונפות אסורות עי"ש במשנ"ב, ולהלן סי"ד פסק השו"ע דבחוטי שיער מותר והטעם מבואר בגמ' שבת סד דשיער ע"ג שיער לא חייצי והובא בשעה"צ שם סקל"ב.

ולפי הני כללי לכאורה יהיה אסור לצאת בגומיות האוספות את השיער בשבת, כיון שהם מהודקות ולכאורה צריך להסירן לפני הטבילה.

ובאמת המשנ"ב בסק"ה הזכיר דביו"ד סי' קצח בס"ג פסק השו"ע דדוקא מעשה אריגה חלול א"צ להסירם, ומשמע מזה דבכל גוני שצריך להסירם אסור לצאת בשבת.

וכן במקרה שהגומיות נמכרות בדוגמאות ומיני צבעונין ומקפידים שישארו נקיים יש לדון בזה ג"כ מדין מוזהבים שהרי במקפדת מצינו שאסורה דחיישי' שתסירן וגם יש צד שאסורה לטבול בהם מדינא עי' במשנ"ב שם.

אולם במשנ"ב סק"ג כתב מהמג"א בשם התוס' דגזירה זו היא דוקא בדברים קטנים כאלו שלפעמים בחול נושאת אותם בידה אבל בדברים שהם עיקר מלבושים לא חיישי' שתשא אותם ברה"ר דאין דרכה לילך בלעדיהם ובודאי תלבשם אחר הטבילה עכ"ד.

ומעין זה אשכחן להלן בס"ג ע"פ שבת דף סד דכל שהוא למעלה מן השכבה לא גזרו ובמשנ"ב שם שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר כדי שלא תתגלה שערה עכ"ל.

ויש לדון בזה במקומות שאין מהלכות בשיער פזור כלל, דיש מקום לדון גומיות אלו כעיקר מלבושה וכן יש לדון דאפשר דחשיב כעין למעלה מן השבכה לענין זה (ולהלן בסוף התשובה יתבאר למסקנא דלא אמרו היתר למעלה מן השבכה לענין גומיות של תכשיט).

ומאידך כנגד כל הצדדים להיתר דלעיל יש מקום לטעון דברצועות לא חלקו וגזרו דכל מה שמהודק אסור.

ומאידך יש מקום לטעון דאין כאן איסור רצועות במקרה שמדובר בגומיות שהם ארוגות (היינו אריגה בלבד ללא חומר גומיה ממש בפנים) אלא שבא אתה לגזור משום שהם מהודקות וזה א"א לגזור במקרה שהוא עיקר מלבוש.

ובמקור דברי התוס' בר"פ במה אשה בשבת נז ע"א (שהביא המשנ"ב מהם דבמלבוש שבודאי תלבש אחר הטבילה אין איסור לצאת) נראה מפשטות לשונם שנקטו שכל דבר שאין בו חשש שתסיר מחמת טבילה אין בו איסור זה וממילא לפי מה שנקטו קודם לכן בכלל זה כל דבר שבודאי תלבש לאחר טבילה אין בזה איסור.

אם כי יש לדון במקום שרוב מקפידות לאסוף השיער (עי' במשנ"ב לעיל סי' עה סקי"ב שהביא פלוגתא דרבוותא בזה), האם סגי בזה לומר שהוא בגד שהוא עיקר מלבוש לכל מי שמקפידה על זה או לא.

כמו"כ יש לדון במקום שרוב אין מקפידות ומיעוט מקפידות האם לגבי אותו המיעוט חשיב הקפדה, או לא.

כמו"כ יש לדון במי שרוב פעמים מקפדת (שלא מחמת חיובים של מוסד וכיו"ב שאינו שייך כאן), האם סגי בזה להחשיב כעיקר מלבוש.

והנה בשבת ס ע"א פליגי אביי ורב יוסף במחט שאינה נקובה שאשה אוגרת בה שערה אם פטור אבל אסור או מותר לכתחילה, והלכתא כאביי דס"ל דמחט זו מותרת לכתחילה לצאת בה בשבת, והראשונים למדו מזה להתיר גם מחט שאוגרת בו קישוריה, וכן הוא בטושו"ע סי' שג ס"ט.

ומ"מ אף שהשו"ע העתיק רק דינא דהרא"ש דמחט שמעמדת בו קישוריה, מ"מ עיקר דינא דגמ' דמחט שאוגרת בה שערה מותר כשאינה נקובה לא נדחתה מהלכה וכמבואר בשעה"צ שם סקט"ו דהוה פשיטא ליה כן לדינא, וכן כתב באג"מ יו"ד ח"א סוף סי' מח בשם המג"א שם סק"ח.

(ולשונו של האג"מ צע"ק שכתב שעושין להעמיד קישוריהן שיהיו השערות במקומן, ולכאורה הגדרה זו היא אוגרת שערה ולא מעמדת קישוריה דהם ב' עניינים כמבואר במקור הדברים בהרא"ש פ"ד סי' ז ובשעה"צ שם, ומ"מ הדין שוה להלכה, ומ"מ לכאורה כבר במג"א שם כינה לאוגרת שערה דמעמדת קישוריה, ואולי השו"ע נתכוון לכלול גם אוגרת בלשונו "מעמדת קישוריה" ולכן לא פירט דין זה לחוד, אבל המשנ"ב ס"ק כג לא פירש כן אפי' כוונת השו"ע).

ונחלקו הראשונים בטעם ההיתר דאוגרת בו דלרש"י ההיתר הוא משום צניעות דלא שלפא ומחויא ולהתוס' ההיתר הוא משום דלא הוי תכשיט ולא חיישי' דילמא שלפא ומחויא.

והנה דעת המג"א שם דהיתר זה לא נאמר בתכשיט (ודלא כב"ח) א"כ היתר זה אינו בגומיה שמוגדרת כתכשיט שיש בזה חשש דילמא שלפא ומחויא, ועי' במג"א שם שהעיר כעי"ז לגבי מחט שאינה נקובה וסיים ואפשר דבמחטין שלנו ל"ש זה ולכן נהגו להקל עכ"ל, עי"ש עוד, וכוונתו צ"ב למה אין חשש שלפא ומחוויא ונראה דכוונתו למש"כ השו"ע שם בסי' יג בסעי' יח על תכשיטין בזמנינו עי"ש, ולפ"ז צ"ל "וע"ל סעיף יח" במקום "סימן יח" הנדפס במג"א שלפני.

אבל במשנ"ב כתב בשם המג"א דבמחטין שלנו אינם תכשיט כ"כ ויש מקום לומר דאין בהם חשש דילמא שלפא ומחויא עי"ש וצ"ב לפ"ז הציונים שציין המג"א שם עי"ש.

[ובאג"מ שם כ' בפשיטות דדעת המג"א דאם היה תכשיט אסור, ויש לומר דהיינו להדעות דאין היתר בדילמא שלפא בזמנינו עי' בשו"ע סי"ח הנ"ל].

אבל אם נימא דכל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו א"כ ה"ה בתכשיט, אבל כבר חזינא דאינו נוהג בזה אלא כבר באשה שמכסה ראשה, דהרי לגבי חוטי צמר דלעיל כשהן מוזהבות לא נאמר דהוא מותר משום שהוא למעלה מן השבכה (ואפשר שהיו חוטין אלו חוץ לשבכה וגם יש לדחות דמ"מ מה שמסירה בטבילה גזרו גם למעלה מן השבכה אם הוא דבר שיתכן שלא תחזירם, אבל בדבר שודאי תחזירם מבואר במשנ"ב בשם התוס' דנ"ז דלא גזרו בזה) וכן לגבי מחט שאוגרת בה שערה לא נאמר היתר זה במחט דתכשיט וכמו שנתבאר בדברי המג"א.

היוצא מזה דבגומיה לא שייך לומר ההיתר דלמעלה מן השבכה כדי להתיר בגומיה דתכשיט.

אבל יש היתר אחר דיש דעות באחרונים דהיתר דמעמדת קישוריה (וה"ה אוגרת בה שערה) נאמר גם בדבר שהוא תכשיט והמשנ"ב סקכ"ד מסיק דאין למחות בהנוהגים להקל ושכן דעת הגר"א, וכ"ש במחטים שלנו שאינם תכשיט כ"כ (ואפשר דה"ה רוב גומיות אינם תכשיט כ"כ), ולכן בצירוף ההיתר דתכשיט בזמנינו ובצירוף העירובים שלנו כ"ש שאין למחות כלל בהמקילים בזה.

ויעוי' עוד בחוט שני חלק ד' פרק פח סק"ב עמ' קכא מש"כ דיש לעיין בבנות שכורכות שערותיהן בגומי כלי להחזיקן אסופות, אם תשיב לקלועות בשערה או לא, אף דאין השערות קלועות בתוכם וממילא ליכא טעם המ"ב שאסור להסיר משום סתירת הקליעה, מ"מ אפשר כיון שאם תוציאנו משערה תסתור לגמרי כל צורת שערה אפשר דחשיב קלועות ע"כ.

ודבריו צריכין תלמוד בביאור הצד שיש להחשיבו כקליעה, דהרי טעם ההיתר דקליעה להמתירים בזה הוא רק באופן שאסור לסתור הקליעה כמבואר במשנ"ב ריש סי' שג, אם לא דנימא דכוונתו שאסור לסתור גם שיער אסוף בשבת, אבל לכאורה בסוגי' דשבת ס ע"א ובתוס' שם מוכח דאין איסור לסתור איסוף של שיער בשבת אלא אדרבה בדבר אחר שנזכר שם אח"כ מבואר שיש איסור בשבת (ומשמע דבאוגרת אין איסור בשבת כלל), ואולי יש לדחוק בדעתו דמ"מ יש דרגות בסתירת איסוף של שיער דאם כל השיער כולו אסוף למקום אחד סובר לחדש דיש איסור להתירו בשבת וכמדומה שלא נהגו כן וצע"ג.

(ושמעתי בשם אחד מתלמידי מרן דקטע זה צ"ב אם הובא כצורתו).

ואולי יש לומר דכל מה שבאוגרת שערה לא נאמר ההיתר של כל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו, הוא רק באשה שלפעמים אינה אוגרת שערה, ואז נאמר בה לחלק מהראשונים והפוסקים חילוק זה שהוא רק בדבר שאינו תכשיט, דבתכשיט בכה"ג כבר חיישי' לשיטות אלו דילמא שלפא ומחווייא, אבל באשה שמקפדת לאגור שערה לא גרע אוגרת מכל סתם למעלה מן השבכה דלא גזרו אפי' בתכשיט דבכה"ג לא גזרי' כלל דילמא שלפא ומחוויא.

וגם דין דמעמדת קישוריה צ"ל דלא נאמר באופן שאם יתפרקו הקישורים יהיה בזה בושה גמורה, דבמקום שבלא קישורים לא שייך לצאת לרחוב יש מקום לטעון דבזה לא חיישי' דילמא שלפא כלל, וכעין מה שהובא לעיל מהמשנ"ב ריש סי' הנ"ל בשם התוס' ר"פ במה אשה דף נז ע"א.

והרמ"א בסי' שג ס"ב חילק בשם האו"ז ח"ב סי' פד בלפנים מן השבכה בין נשואה לפנויה, אבל גם לשיטתו יש מקום לטעון דפנויה שמקפדת על כיסוי הראש כנשואה דינה כנשואה לענין זה, וממילא יש לטעון דה"ה בניד"ד.

והעירוני דיתכן דהך דינא דלפנים מן השבכה הוא רק בדבר שהחשש הוא דילמא שלפא ומחוייא אבל בדבר שהחשש הוא משום טבילה א"כ יש מקום לטעון דה"ה למעלה מן השבכה, ולעיל הזכרתי צד דדין חוטי שיער הם בשיער שמחוץ לשבכה, ולאור הנ"ל צל"ע בזה.

ויש להוסיף עוד דבמשנ"ב שם סק"ז כתב לגבי קטלא שנאמרו בה ב' טעמים דילמא שלפא ומחוייא ושצריכה להסירה בשעת טבילה, וכתב בשם הט"ז סק"ה בשם התוס' נז ע"ב ד"ה הכא דב' הטעמים נצרכים, דטעם דטבילה אצטריך במהדקת כדי שתראה בעלת בשר דבל"ז לא תראה בעלת בשר, ולא חיישי' דילמא שלפא ומחוייא, אבל חיישי' משום טבילה, וטעם השני ברפויה דילמא שלפא ומחוייא, אבל משום טבילה לא חישי'.

וע"ע בפנים התוס' שם דראיית הגמ' דמיירי בקטלא מהודקת ומשום טבילה הוא משום דתני לה יחד עם חוטין שהנידון שם הוא מטעם זה, וא"כ כ"ש שיש ללמוד כן.

ולפ"ז לכאורה יש ללמוד מזה גם בניד"ד דאע"פ שלא שייך דילמא שלפא ומחוייא מ"מ טעם דטבילה שייך.

אבל יש להעיר דהרי כתבו התוס' לעיל מינה והובא במשנ"ב לעיל סק"ג (הבאתי לעיל) דבבגד שהוא עיקר מלבוש לא חיישי', ויש לומר דכמו שלגבי חוטי שיער נזכר במשנ"ב שם שהטעם דלא דמי לעיקר מלבוש משום שגם בחול לפעמים נושאת אותן בידה, הלכך גם בניד"ד בקטלא זהו הטעם, ולפ"ז בגומיית שיער זה יהיה הגדר אם לפעמים בחול נושאת הגומיה בידה או שמקפדת תמיד שהשיער יהיה אסוף, וכמו שהערתי לעיל דיתכן שנקבע גם לפי מנהג המקום או עכ"פ מנהג הקהילה.

ובנשואה באופן שהגומיה היא ממש תחת השבכה ואין אפשרות לצאת בלא הגומיה להנ"ל יוצא שאין בזה כל חשש.

או"ח סי' תעה ס"א, וישקענו כולו בחרוסת, בטור חלק על הפוסקים שהשמיטו דין זה, וכבר כתבתי באיזהו מקומן בביאור פלוגתת הראשונים בזה, ויתכן לבאר בעוד אופן אחר דהנה אמרי' בגמ' וצריך לנעוריה שלא יתבטל טעם מרור, וקשה דהרי אמרי' שצריך שיהיה עבה זכר לטיט וכו', ומה יועיל הניעור, ובאמת בחרוסת עבה שלנו אינו מועיל לו כ"כ הניעור, וממילא אפשר דסברו דהך דעה דקאמרה דצריך לשקועיה וצריך לנעוריה ס"ל שהחרוסת אינה עבה וממילא אף דלפעמים בדחיית הגמ' לא אזלי' בתר הדחיה כשרק דוחים הראיה מ"מ כאן דהדחיה אזלה כהדעה דצריך לסמוכיה א"כ ההלכה כפי הדחיה וצל"ע דלפ"ז נמצא דגם דינא דלנעוריה להנך ראשונים אינו להלכה וצ"ע.

שם בשו"ע ואומר זכר למקדש, בבה"ל תמה מנא ליה, ותמה עוד דאין זה צורך ברכה כיוון שלא נזכר בפוסקים, וצע"ק למה לא יישב בפשיטות שכך נהגו במקומו של המחבר השו"ע כמו שהמנהג פשוט כן האידנא ולא חשו להפסק מענין הברכה דהרי כבר היה לברכה מקום לחול ועוד דהוא רק זכר ודרבנן ועוד דיש בזה מצורך הברכה והמצוה לפרש שהוא זכר למקד כהלל ולא עיקר המצוה ועוד שיש מנהג, וכבר הזכרנו דמצינו בכמה מקומות דבמקומות שיש עוד צירוף או צירופים הקילו לשוח לצורך הברכה ועכ"פ כשכבר היה מקום לברכה לחול.

בפנים התשובה נתבאר דבניד"ד דיש כמה צירופים אפשר להתיר ונתבאר שהמשנ"ב מחשיב צירופים אלו להלכה למרות שבאופן של המשנ"ב לא היו צירופים אלו ממש כצורתם.

והנה ראיתי לידידי שליט"א שכתב מאמר חדש בענין תשובתי הנזכרת, ולכן אחדד ואוסיף על הדברים שנתבארו בתשובתי הנ"ל שוב.

דהנה אף שבהניחה ע"ג ספסל לחוד לא התיר הבה"ל ס"ב ד"ה ודעתו אלא רק בצירוף שדעתו להחזירה, והיינו שמצרף כאן א' דעת הר"ן הנ"ל להתיר אם הוא אחר צאה"כ (שאין למחות וכו' כמ"ש המשנ"ב, ושכך הי' המנהג בזמן הרמ"א וכמו שנתבאר בפנים התשובה, ואף שלא נזכר להדיא בדברי אותו הדיבור בבה"ל מ"מ נזכר באותו הסעיף לענין שאין למחות ושכך היה מנהג וכו' ופשיטא שמצרפים זה), וב' דעת הראשונים דדעתו להחזירה מהני אפי' ע"ג קרקע כמ"ש במשנ"ב סקנ"ו, וג' לרווחא דמילתא מצרף גם הדעות שספסל קל יותר [ומעיקר הדין לא הוצרך הבה"ל לצרף דבר זה שכן הבה"ל מקל אפי' בהניח ע"ג קרקע ממש אם דעתו להחזירה בעת הצורך, שיש בזה רק ב' צירופים בלבד בצירוף הג' שהוא עת הצורך, אבל בצירוף הג' הנ"ל של הספסל אולי הקל אף בלא צורך גדול מחמת שיש כאן כבר ג' צירופים, דהרי באופן של הג' צירופים לא הזכיר צורך, ודוק בלשונו שבאמת משמע שהוא דין נפרד ולא בא לצמצם דין דלעיל דעכ"פ בספסל ודאי יש להקל גם מי שלא יקל ע"ג קרקע אלא הוא דין נפרד, ולהנ"ל ניחא אם ניחא דבאמת בצירוף ספסל מקל אפי' שלא בצורך גדול] מ"מ בניד"ד יש כאן ג"כ כמה צירופים, א' הר"ן הנ"ל, ב' הצדדים והדעות דבכי האי טעות לא חשיב אין דעתו להחזיר וכמשנ"ת, ג' צירוף שהוא ע"ג שיש דיש לומר דחשיב ע"ג ספסל וכנ"ל ובספסל הקל המשנ"ב טובא אפי' בצירוף אחד, ד' צורך גדול, דבכל כה"ג משמע שהיה מקל בזה, אע"ג שאין כאן ממש אותם הצירוף שהזכיר המשנ"ב.

ויש לציין (הוספה ממהדורא אחריתא) מה שכתבתי דבבה"ל משמע דבמקום צורך א"צ לבוא לצירוף של ספסל אלא אפי' ע"ג קרקע סגי ואילו ספסל משמע דמהני גם בלא מקום צורך גדול עי"ש היטב בלשונו, והיינו משום שצורך סעודת שבת הוא ג"כ צורך וכמשנ"ת ועי' גם בדברי המשנ"ב בענין שבירת כתב באוכלין לצורך עונג שבת ומאידך עי' בחזו"א שהובא על דבריו שם.

לכאורה היה צריך להיות הדין שמותר כיון שהוא כלי שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו מחמה לצל לצורך הכלי כמבואר בריש סי' שח, אולם לקושטא דמילתא אינו פשוט כלל דהנה במשנ"ב שם מבואר דההיתר הוא כשצריך לכלי לצורך שבת, וממילא אינו ברור שהיתר מחמה לצל הוא כשיודע שלא יצטרך כלל את הכלים בשבת.

וכן מצינו בסוגי' דמשילין ברפ"ה דביצה דמבואר דבשבת אין היתר להשיל פירות דרך ארובה אף שביו"ט הותר, ואילו דרך חלונות אף ביו"ט אסור, וכ"ז הוא אכן כשאינו צריך להשתמש בפירות אלו בשבת אבל אם צריך מותר כמ"ש המשנ"ב סי' שלח סקכ"ה בשם הפמ"ג, ולכאורה בבגדים אלו כל שיודע שאינם נצרכים לשבת אין היתר.

אם כי יש לדון דשמא שם להשיל דרך ארובה או להוריד מהגג דרך חלונות הוא טירחא יותר מלהכניס מהחצר או המרפסת לבית באותה הקומה.

ויעוי' בשו"ע סוף הלכות עירובי תחומין ובמשנ"ב שם דמבואר דלא התירו לטלטל פת לצורך עירוב של מחר ביו"ט הסמוכה לשבת אלא היכא שלא מוכחא מילתא שאינו עושה לצורך שבת כגון שכבר היה פת מאתמול וכל פרטי הדינים שנתבארו שם, וכה"ג מצינו לענין שינה בשבת שהתיר המשנ"ב רק כשאין אומר שהוא לצורך מוצ"ש, ויש לציין לדברי המשנ"ב לגבי סייר נכסיה בשבת, גם לתשובתי אחרת לגבי לימוד למבחן במוצ"ש וכן לתשובתי לגבי ניעור יין בשבת ובמ"מ המרובים שהבאתי שם.

ויעוי' במשנ"ב סי' רמד סקמ"ג דאפי' טלטול בעלמא אסור כשהוא לצורך חול כמ"ש הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצ"ש ומחמת זה רצה לאסור שם אף רדיית הפת, ועדיין יש מקום לדחות דרדיית פת היא חכמה כמ"ש בגמ' בר"ה וכן הבאת יין דרך רה"ר יש בו טירחא יותר מהכנסה מהמרפסת לבית.

אולם בסוגי' דמפנין בשבת קכח משמע דפינוי דבר מחדר לחדר הוא בכלל טירחא.

והיה מקום לטעון דמאחר שטרוד חשיב צורך שבת כדי להצילו מטירדתו אולם בסוגיות דמצילין מפני הדליקה ומפני שבירת החבית לא מצינו דהותר לצורך טירדא אלא רק לצורך שבת או לצורך בהול על מתו אבל בבהול על ממונו לא הותר אלא סעודה דלצורך שבת.

ולפי כל הנ"ל לכאורה שאין היתר בזה.

ולענין לכסות עי' בשו"ע סי' שלח שם.

וגם דברי הגרשז"א שהבאתי בתשובות הנ"ל לכאורה לא שייכא באופן שעושה עסק ומקדיש זמן לצורך דבר שאינו לצורך שבת.

יש בזה דעות רבות לקולא (ערוה"ש יו"ד סי' רעז ושואל ומשיב בידות נדרים סי' רעז ועוד) ולחומרא (כה"ח למהרח"פ סי' כ סקי"א ועוד), ולהלכה נקט הגרנ"ק שאפשר להקל בזה (גנזי הקודש פ"ב סכ"ט בהערה), ויש להוסיף דהמקילים בזה רב גוברייהו להלכה לבני אשכנז, וכמובן שגם המקילים אין בהכרח שוין בדרגת הקולא בזה בכל מקרה (ועי"ש בגנזי הקודש בשם הגריש"א והגרח"ק לחלק בין הולך לארון להביא ספר לבין יוצא לבהכ"ס, וכך רבים מחמירים ביציאה לבהכ"ס), וגם אין כאן איסור דאורייתא וגם אינו ברור לגמרי שיש איסור דרבנן (עי' מקדש מעט), ואף דהסכמת כל הפוסקים להחמיר בזה וכך פשטות הגמ' בעירובין צח ע"א  ושו"ע יו"ד סי' רעז שלהשאיר ספר פתוח למשך זמן גדול הוא בזיון, מ"מ בנידו"ד רבו המקילים, וגם אינו ברור דכל המחמירים בזה סברו שהוא חיוב גמור מעיקר הדין (ועי' להלן בדברי הגרשז"א, וע"ע עירובין צח ע"א), ובני ספרד הנוהגים ע"פ פוסקי ספרד יתכן שיחמירו בניד"ד.

ומ"מ הרוצה להדר בדברים שהם סגולה לזכרון, אדרבה תבוא עליו ברכה, ושמעתי בשם הגרי"י פישר שאמר שהטעם שהגיע למעלתו בידיעת התורה הוא מחמת שהיה מחמיר שלא לאכול זיתים בכל האופנים.

ובשם הגרשז"א הובא בגנזי הקודש שם לעניין מה הגדר ביציאה כשהספר פתוח המחייב בסגירת הספר (או כיסויו) דמכיון שהוא סגולה ולא דין לכן א"א לקבוע בזה פסק מה נחשב הפסק המצריך לסגור הספר ומה לא, אלא כ"א יעשה כפי מה שמרגיש עכת"ד בקיצור.

וכמובן שעיקר הענין להחמיר בזה הוא רק אם לא בא על חשבון רצף הלימוד דבזה יצא שכרו בהפסדו, ורצף הלימוד הוא ג"כ סגולה לזכרון כמו שדרשו בגמ' עה"פ וקרעים תלביש נומה, גם דבענייננו ההפסק הוא לצורך מצוה, דהיא סברא פשוטה שלימוד רצוף הוא יותר מועיל לזכרון מהפסק לקיום המצוה היכא דאפשר (ועי' מו"ק ט ע"א), ואם מדובר ביציאה משמעותית כמו לבהכ"ס אפשר להעזר בסימניה או בכיסוי הספר (כמו שציין שם בידות נדרים בשם מהר"י איבשיץ שהיה נוהג לכסות כשיוצא לאכול).

ופ"א שאלתי את מו"ר בעל הלכות חג בחג מ"ט נהגו קולא בישיבות להשאיר הספר פתוח בכל מהלך השיעור בעיון כאשר אין לומדים מהספר כמעט כל זמן השיעור, ואמר לי דכיון שעסוקים בענין הספר אין בזה ביזיון.

ועי' עוד בגנזי הקודש פ"ב סכ"ט ובשמירת הגוף והנפש מה שהביאו בזה.