הודאה

סנהדרין ח ע"א, מה ששאלת למה כ' רש"י מנה במקום מאה שנזכר בגמ' דין פרוטה כדין מאה וכו', תשובה מנה פירושו מאה דינרים (זוז) כמבואר במשנה ביומא גבי בגדי כה"ג ובכתובות גבי כתובת אלמנה ועוד, והוצרך רש"י לשנות ממאה למנה שלא תאמר מאה פרוטות אלא כסתם מאה בש"ס שהכונה מאה דינרים.

ואע"ג שבגמ' שלפנינו אי' בגמ' "מאה מנה" ולא רק מאה, מ"מ הדברים ניכרים שהיה לפני רש"י רק "מאה" בלבד וגם אם לא היינו מוצאים נוסחא כזו היינו כדאי לומר שכך היה לפני רש"י מה גם שאכן נמצא בהעתקת החיבור ילקוט ת"ת לר"י סקילי תלמיד הרשב"א (דברים א יז), וכן מצינו גם שהעתיק הט"ז בחיבורו דברי דוד בדברים שם וכן הגרח"ק בטעמא דקרא שם, (וגם אם לא היה לפני הט"ז והגרח"ק בגמ' ומעצמם העתיקו כן יש לזה ג"כ טעם דתיבת מנה באמת היא לכאורה אריכות שלא לצורך הרי מנה ומאה מנה היינו הך לענייננו ולמה לי להאריך ולעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה פסחים ג' ע"א).

ואם היה רש"י גורס כלפנינו לא היה לו צורך לפרש מה שפירש וכמו שנתבאר.

ואמנם ברש"י עה"ת בדברים שם בנוסחאות שלפני איתא מאה מנה כמו בגמ' לפנינו, עם כ"ז שייך לראות שהרבה מאוד מחברים עה"ת (ראה נתינה לגר, לפשוטו של רש"י, יד המאיר, ויצבור יוסף, גלי ים, חמש היריעות, גינת אגוז, צפונות רש"י, ועוד) בדברים שם שג"כ העתיקו לשון רש"י בסתמא בלא תיבת מנה, ולפ"ז אפשר שהיו נוסחאות של רש"י עה"ת ג"כ שכתוב בהם מאה בלא תיבת מנה כנוסח הילקוט ת"ת והיכן שנוסף נוסף ע"פ הנוסח שבגמ', וצל"ע בנוסחאות ישנות מה כ' שם.

ומ"מ גם בלא זה אינו קושי' כ"כ דאפשר דלענין ספרו עה"ת השתמש בנוסח אחר של הגמ' ואינו סותר שבביאורו על הגמ' השתמש בנוסח אחר דדרך רש"י בהרבה מקומות לתפוס בכל פעם שיטה אחרת כמ"ש המהר"ל בבראשית וכמ"ש בשם הגר"א ואכמ"ל.

במשנה אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך וכו', ואם באח היה דין קבוע לברך עליו היה למשנה לנקוט בחידוש הגדול יותר.

ובבה"ל סי' רכג מבואר דמי שנולד בן לאוהבו מברך הטוב והמטיב, ומכיון שלא נתברר מה הגדרת אוהבו צריך להיות אוהבו ששמח הרבה בשמחתו, (עי' ערוה"ש סי' רכא בהגדרת בשורות טובות דלא כל בשורה טובה נכללת בזה אלא רק מה ששמח בזה הרבה), ואם נזדמן לאדם מקרה שאין ברור שיכול לברך מצד דין זה א"כ אין יכול לברך.

ואע"ג שהזכיר בבה"ל שם שיש שמחה גם לאחיו הנידון שם רק מצד נוסח הברכה לאבי הבן ולא מצד ברכתם, דה"נ הזכיר שם שלכל העולם יש שמחה במה שנולד, והרי הם פשיטא שאינם מברכים.

השלמה

ייש”כ על מה שהערתם דיתכן שיצטרך לברך בשעת ראייתו משום שמחת ראייתו, ובאמת במשנ”ב ריש סי’ רכג אה”נ הביא סברא כזו לגבי בתו באופן מסויים, ולגבי נכדו כבר נקטו הרבה פוסקי זמנינו שכבר א”א לומר סברא זו דהבו דלא לוסיף עלה ואין לך בו אלא חידושו, וכנראה הוקשה להם הלשון ממתני’, וגם המשנ”ב שחידש בבתו הוצרך לדחוק שהוא לא בכל אופן עי”ש דבפשטות קאי רק על אופן דמיירי לעיל מינה שציפה לבת מחמת שחסרה לו בת והיו לו כמה זכרים עי”ש, ואם נפרש כן בכוונתו היינו משום דג”כ הוקשה לו הלשון ממתני’ דבתו לא משמע בכלל זה ואע”פ שהברכה בעת ראייתו.