דרבנן

{עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה, קרית ספר יע”א}

מה שהקשה אהא דתנן בברכות מ’ א’, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא ואמרי’ עלה בגמ’, מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא עכ”ל, ומבואר דלרבנן אם בירך בפה”א לא יצא.

וקשה דאבכורים להדיא כתיב בדברים כ”ו ב’ הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אע”ג דמין אילנות נמי נינהו, דמקרא דהכא גויפיה דרשי’ להו לז’ המינין כדפרש”י.

תשובה – הנה ז”ב לכו”ע שאין הפרי בא מכח האילן בלבד, אלא גם הוא יבול הקרקע, והמחלוקת הוא האם עיקר אילן ארעא או עיקר אילן האילן עצמו, ורבנן נהי דס”ל עיקר אילן האילן עצמו הוא, אמנם מ”מ שייך לומר שהוא מן האדמה, הלכך לענין ברכות החיוב לשבח הוא על עיקר הדבר ולכך בעינן לשבח על האילן, הלכך לדידהו אם משבח רק על האדמה לא יצא, משא”כ בכורים ענין אחר הוא, דמעיקרא השבח הוא על האדמה שקיבלנו בנחלה מאת ה’, כמ”ש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה’, ולכך עיקר השבח הוא על האדמה בכל גוני.

ואע”ג דביכורים עיקר דינם הוא לשבח על הקרקע מ”מ אם אבד קיום הפרי מן הקרקע כבר אין שייך בפרי זה שבח על הקרקע, כמש”ש התוס’ יש מפרשים לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב”ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות ע”כ.

וכתב עליהם המהרש”א בחידושי הלכות, לכאורה קשה דאע”ג דס”ל לרבנן דעיקר אילן לאו ארעא הוא מ”מ כיון דיש לו האי ארעא דבאו אלו הפירות ממנו אמאי לא יוכל לומר מן האדמה אשר נתתה וגו’ ותירצו דנראה כקובל ממה שנתן לו כו’ וק”ל, עכ”ל.

שו”ר בצל”ח מ”ש ליישב שי’ הר”מ ע”ש, וז”ל, ונראה דבודאי אף אי נימא דרבנן דפליגי על ר’ יהודה בביכורים וסברי שאינו קורא, סבירא להו דארעא לאו עיקר אילן הוא, מ”מ אי אפשר לרבנן לחלוק ולומר דלא שייך למקרי לפירות האילן פה”א, ומקרא מלא בפרשת ביכורים מראשית פרי האדמה [דברים כ”ו, ב’], והרי ביכורים היא משבעת המינין וחמשה מינייהו פרי העץ נינהו, וקרינהו רחמנא פה”א.

וא”כ וודאי שבזה ליכא פלוגתא דשייך ברכת פה”א על פירות האילן, ואמנם ר’ יהודה ורבנן פליגי בהא, דרבנן סברי שאף שאין עיקר האילן ארעא מ”מ עכ”פ יונק גם מארעא ולכן שייך לקרותו פה”א, שגם האילן נקרא על שם האדמה כיון שהאילן יונק מן האדמה, אבל אחר שיבש שוב לא שייך קריאה שיאמר פה”א אשר נתתה לי, שאין עיקר האדמה קיים שהאילן הוא עיקר והרי יבש.

ור’ יהודה סובר דלא שייך למקרי פה”א כי אם כשעיקרו הוא האדמה, וכיון דכתיב פה”א מכלל שעיקר האילן ארעא, וא”כ אף שיבש ונקצץ שייך פה”א.

וז”ל הרש”ש ברכות דף מ ע”א, מאן תנא דעקר אילן כו’ ר”י היא כו’.

נ”ל דזה ודאי דרבנן מודו דפירות האילן נקראין פרי האדמה בל’ תורה דהא קורא הבאתי א”ר פרי האדמה אף בהביאו פירות האילן אלא דפלוגתייהו הוא דלרבנן נקרא בל”ת האילן בשם אדמה (עי’ בחולין פ”ו מ”ז בתוי”ט דדעת הרמב”ם דנסורת של חרשים אינה מגדלת צמחים ואפ”ה מכסין בה ואף על גב דקי”ל דבדבר שאינו מג”צ אין מכסין רק אם נקרא עפר וע”כ כצ”ל דגם היא נקראת עפר) ומ”מ לענין ברכה א”י עליהם בברכת פה”א דבלשון בנ”א אינו קרוי אילן בשם אדמה.

וראיה לזה דהא חטה נקראת בל”ת לר”י לקמן עץ עכ”ז לא יצא אם בירך עליה בפה”ע.

וכן פירות האטד אף שהוא מין אילן לענין כלאים מ”מ לענין ברכה לא מברכינן עלייהו בפה”ע כדאיתא בתד”ה איתא (וזה דלא כצל”ח בר”פ דפשיטא ליה דלענין ברכה אזלינן בתר ל”ת) ולר”י להכי נקראים פירות האילן בשם פרי האדמה בקרא משום דעקר אילן גדולו מן האדמה ולכך גם לענין ברכה יצא.

ובס’ פנים יפות דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ ב כתב, מראשית כל פרי האדמה וגו’.

הנה מזה ראיה מפורשת ממ”ש במתניתין בפרק כיצד מברכין דף מ”ה [ברכות מ א] בירך על פירות האילן פרי האדמה יצא, שהרי מי שהביא בכורים מן הגפן והתאנה ורימון היה אומר הנה הבאתי מראשית פרי האדמה, אך לפ”ז קשה טובא הא דאמר שם מאן תנא דעיקר אילן ארעא אמר רנב”י ר’ יהודה הוא וכו’, משמע דלרבנן לא יצא ובאמת כל הפוסקים פסקו כהך מתניתין דאע”ג דלא קי”ל כר’ יהודא ביבש המעין, ונראה דנפקא מהאי קרא דכתיב בפירות האילן פרי האדמה, והיינו אף דעיקר האילן לאו ארעא הוא מ”מ כיון שגידולו ויניקתו מן הארץ קרינן ביה פרי האדמה, וכמו שתיקנו לומר על הארץ ועל הפירות, ואמר שם [מט א] דלא הוי חתימה בשתים על הארץ דמפקי פירותיה, ומה שבאמת לא אמרה תורה שיאמר הנה הבאתי ראשית פרי עץ וגפן ואינך, מ”מ כיון דעיקר ביכורים הוא מחטה ושעורה דשכיחי טפי וחשיבי טפי בקדימת הפסוק ארץ חטה ושעורה גפן, ע”כ שלא לחלק באמירת כ”א אמרה תורה שיאמר בכלל פרי האדמה, והא דאמר רנב”י ר’ יהודא הוא דעיקר אילן פרי הוא, היינו דמוכח מסיפא והיינו דלא נימא דחטה מין אילן הוא כדאיתא שם, ואי נימא דמתניתין כרבנן לא הוי צריך לאשמעינן דחטה לאו אילן הוא, דאי נימא דגם חטה מין אילן הוא, קשה למה הזכירה התורה בבכורים פרי האדמה, כיון שכולם מין אילן הוא, יותר היה ראוי לומר פרי העץ אע”כ טעמא דרישא משום דאתי כר”י דאמר עיקר אילן ארעא הוא, ומה שתקנו לומר פרי עץ על פירות האילן, היינו משום דס”ל כר”י [שם לה א] שיברך מיני דשאים שראוי לפרש מכל מין ומין, וזהו מדרבנן אבל מן התורה עיקר שמו פרי האדמה, ושפיר הוי ס”ד לומר דמין אילן הוא וכל זה לפרש לשון המשנה, אבל להלכתא מפורש בתורה שפירות האילן מקרי פרי האדמה, ובחדושי ברכות הארכנו בזה עכ”ל הפנים יפות.

קרא פחות

כתב הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”א סימן לה סק”א וז”ל, בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה”ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו”ע או”ח סי’ קס”ט סעי’ ב’), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו”ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה”ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי’, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו”מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ”מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע”י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן עכ”ל.

וכ”כ הגרח”ק שליט”א באגרות וכתבים וז”ל, והעידו בשם החזו”א זצ”ל שהתיר לכבד אורחים במאכל ומשקה אף שיודעים שלא יברכו, כיון שכל האיסור משום לפני עור ואתה מכשילם באיסור יותר גדול, הוא איסור שנאה, ועיין היטב בחזו”א שביעית סי’ י”ב סק”ט ד”ה ונראה ע”כ.

וכ”ז באופן שחושש שזה ישניא אותם, אבל לו יצוייר שברור לו שזה לא יכעיס אותם יש לו לומר להם לברך.

והנה כל מה שנתבאר בדבריהם הוא לענין אורחים שמן הנימוס לכבדם, ואז יש לכבדם על מנת שלא להשניא עליהם את הדת, אבל אם מציע מעצמו לאדם ברחוב דבר מאכל ויודע שלא יברך אין היתר לזה, אלא אם כן אומר לו לברך אם יודע שזה לא יכעיס אותו וכנ”ל, ואז יועיל גם אם אינם אורחים, גם אם בסוף יתברר שלא בירכו (ראה מעשה איש ח”ד עמ’ רל”ד), אך יתכן שזה באופן שעכ”פ יש צד שיברכו ולא באופן שברור שלא יברכו.

ומ”מ ראוי לברך בקול ויכוין להוציאם גם אם הם אינם מכוונים לצאת (הסטייפלר בקריינא דאיגרתא ח”א סי’ קמ”א), ולצורך קירוב רחוקים, דהיינו להשפיע עליו שבהמשך יהיה שומר תורה ומצוות מותר (אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג סק”ט).

לענינינו במסיבת סיום, אם דבר רגיל ומקובל שיש הרבה עובדות במצב שלה שאינם מביאות דברי מאכל, רצוי להמנע מכך גם כן, ואפשר לתת כתחליף במקום זאת קישוטים ובלונים וכדו’, אמנם אם אי”ז כדבר רגיל שם, ויש מקום לחשוש לשנאה או לכעס וכדו’ אפשר להביא, ומסתבר שלא יהיה טוב לומר במעמד הצוות שיש לברך שזה גם יכול להביא לידי כעס וזה אינו מומלץ.

אבל אם בכל זאת יש אפשרות לומר להם לברך בודאי שזהו הדבר המובחר ביותר לצאת ידי כל השיטות [עי’ אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג].

[בפרט אם יש חשש של חסרון פרנסה באם לא תביא את האוכל בזה התיר גם הגריש”א, אם בלאו הכי מה שהיא לא תביא אחרים יביאו אותו דבר במקומה, בזה אין איסור לפנ”ע דאורייתא אלא איסור מסייע דרבנן, ובלאו הכי התיר הש”ך במומר].

קרא פחות

שאלה

שלום רב!

מצוי באולם שמחות שיש נירות לנגב ידים אחר הנטילה והשאלה האם יש בזה בעיה של סוחט שהרי לוקחים כמה ניירות ומנגבים והמים נסחטים מאחד לשני.

***

תשובה

בס”ד אור ליום ו’ עש”ק פר’ ויצא ט’ כסלו תשע”ז

שלום וברכה

התשובה בקצרה: לכאורה מותר (כשאין סחיטה בפסיק רישא עכ”פ).

הנה דין מלבן אין כאן, מכיון שניירות אלו לא ראויים לכלום, וגם אין בכונת המנגב לנקות את הנייר כלל, אלא רק להוריד המים או הטינוף מעליו אל הנייר, ומצד דין סוחט דהיינו מפרק יעוי’ מה שכתב האג”מ (או”ח ח”ב סי’ ע’) להקל בממחטות לחות, ויש עוד שהקילו כמותו, וכן שמעתי בשם הגרנ”ק שליט”א, וראה מה שכתב בזה הג”ר אשר וייס, מאידך יש שאסרו, (שבט הלוי ח”ח סי’ נ”ט, ומנח”י ח”י סי’ כ”ה, ועי’ שו”ת הר צבי או”ח ח”א סי’ ק”צ), ויש מי שכתב שבמגבונים כיום לכו”ע אסור [היינו גם לדעת האג”מ הנ”ל], עי’ בס’ וביום השבת להגר”י ווייל, והנה להמתירים מגבונים אכן מ”מ כאן אין חשש איסור, דאף שם כתבו שאי”ז בגד שיש בו סחיטה אלא שהמים בין הסיבים, ולא נספגים בהם, אכן כאן קיל יותר ממגבונים, מכיון שכאן אין המנגב צריך את המים כלל, אלא אדרבה מנסה לייבש ולנגב את המים מעליו, ואף אינו מתכוין להוציא את המים מן הנייר.

וכל מה שדנו הפוסקים הנ”ל הוא רק בנייר שהוא הרטיב אותו לפני כן [ע”י עצמו או במפעל], משום שקל להשתמש איתו כשהוא רטוב, משא”כ באופן זה, עי’ בלשון השו”ת הר צבי שם שכתב, ומה שיש להסתפק בזה הוא אם יש לאסור כאן משום מפרק, שהרי הטעם בכל סוחט בגד מן המים שאין בו משום מפרק הוא משום שהמים הנסחטים הולכים לאיבוד, משא”כ בנ”ד הרי צריך להנסחט כדי לקנח בו יותר טוב שהוא לח יותר, ואפשר שזה לא נקרא שהמים הולכים לאיבוד וכו’ עכ”ל.

גם שמצוי שנקרע ע”י השימוש בו, כתב החוט שני (שבת ח”א פ”ח סק”א) שמותר להשתמש בזה בבהכ”ס, כיון שאין פס”ר שהנייר יקרע, והוא אינו מתכוין לכך, ובפרט אם נעשה הדבר בדרך השחתה שאז קל יותר.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

שלום רב!

בענין מה שהרב כתב לגבי סחיטה בנייר האם יוצא שגם אם נשפח על השולחן מים מותר להניח ע”ז טישו וכדו’ ולהצמיד (ולא כמו שנוהגים שלא להצמיד).

***

תשובה

בע”ה י”א כסלו ע”ז

שלום רב

אמנם אינני יודע את פרטי המנהגים בזה, אבל בקיצור אכתוב מה שנתבאר בשו”ע סי’ ש”א סמ”ח, מסתפג אדם באלונטית (פי’ בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין) ומביאה בידו, ולא חיישינן שמא יבא לסחוט.

וכתב המ”ב ס”ק קע”ה, ומביאה בידו – לתוך ביתו במקום שיש עירוב ואף דמבואר לעיל בהג”ה דאסור לטלטל דבר השרוי במים שאני הכא כיון דהתירו הסיפוג ולא חששו לסחיטה משום דא”א בלי סיפוג לכך התירו גם להביא לביתו כ”כ המ”א ולפ”ז אחר שהביאו לביתו והניחו על מקומו שוב אסור לטלטלו אבל בא”ר הביא בשם ספר התרומה דסיפוג באלונטית לא מחשב אלא כמים מועטים ולא גזרו על טלטולו משום שמא יסחוט וכן משמע בביאור הגר”א דמותר לטלטלו עכ”ל.

מאידך לגבי ספוג שמשתמשים בו לניגוב השלחן כתב השו”ע סי’ ש”כ סי”ז, ספוג, אין מקנחין בו אא”כ יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט.

ע”כ.

וכתב המג”א, וצ”ע לדידיה כיון דא”א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ”ש סי’ ש”א סמ”ח וצ”ל דוקא בספוג א”א לקינוח בלא סחיטה עסי’ ש”ב סי”ב עכ”ל.

לפ”ז כל דבר שאינו ספוג אם אינו פסיק רישא שיבוא לידי סחיטה לכאורה שאין בזה איסור סחיטה, ומ”מ אם הוא רטוב יש ליזהר בזה שלא להדק.

וה”ה גם אם מתרטב בתוך כדי השימוש ג”כ יש להזהר שלא להדק, כמבואר בשו”ע סי’ ש”כ סט”ז שכתב, אסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה.

וכתב המשנ”ב סקמ”ד, ומיירי כשהם לחין מן המשקין שבתוך הכלי ואפילו הם עשויין לכך נמי אסור משום דבהידוק המוכין [כל דבר רך כגון צמר גפן ומטלית וכיוצא בהן] בתוך פי הפך בא לידי סחיטה שהיא תולדת ליבון וכנ”ל ואפילו להסוברים דבשאר משקין חוץ ממים אין בו משום מלבן מ”מ אסור שיוצא המשקה הבלוע בו ונופל לתוך הפך והוי בכלל דישה כמו סוחט זיתים וענבים ואף שאינו מתכוין לזה מ”מ פסיק רישא הוא ע”כ.

ואמנם היה מקום לחלק דשם יש שימוש במוכין אח”כ, משא”כ כאן שהנייר אינו ראוי לכלום, וכמו”כ בנייר יש עוד סברא שהזכירו חלק מן הפוסקים [ואינו מוסכם] שאין בנייר שם סחיטה מכיון שהמים אינם נספגים בו, וכמו”כ יתכן דשם אם מהדק ניחא ליה שיסחט המשקה ולא יהיה ספוג במוכין, משא”כ הכא שהוא אינו ניחא ליה, מ”מ יתכן שיש ללמוד משם לחומרא לענינינו להחמיר שאם הנייר רטוב שלא להדקו.

עוד כתב הש”ע סי’ ש”ב סי”ב, אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, במפה, משום דאתי לידי סחיטה.

וכתב המשנ”ב, עיין באחרונים שסתמו דבכוס שהוא צר אין לנגבו אפילו בסמרטוט המיוחד לכך דא”א שלא לבוא לידי סחיטה אבל דבר רחב כגון שנשפך מים על שלחן וספסל לכו”ע מותר לקנחו בדבר שאין מקפיד עליו ע”כ.

וע”ש עוד בביאור הלכה.

ואמנם כשיש לכלוך שנדבק על השלחן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה חלק א’ (עמוד קכז), שאסור לנקות השלחן במטלית רטובה או לחה, שכן בהכרח יבוא לידי סחיטה, שהרי הוא רוצה במים הנסחטים על מנת לנקות בהם את השלחן, ויש בזה איסור דישה.

אמנם האג”מ או”ח ח”ב סי’ ע’ כתב, ולשרות נייר במים לקנח איזה דבר ומשליכים לאיבוד, פשוט שאין לאסור דלא שייך מלבן בנייר ההולך לאיבוד, ואף אם הוא נייר שנשאר קיים נמי לא מתלבן במים אלא מתקלקל וכששורהו במים לא יחוש על הנייר להוציא המים ממנו, ועדיף מבגד העשוי לפרוס על החבית שמותר משום שאינו חושש לסחטו, ובנייר אף בכל נייר אינו חושש לסחטו וכ”ש כשהולך לאיבוד ע”י מים שאין לחוש שיסחוט.

אך אולי דמי לספוג שצריך לבית אחיזה משום שגם במים הוא סחיטה דמפרק, דפשטות לשון הטור וש”ע הוא במים דלא כתוס’ כתובות דף ו’ שפירשו לענין שמן, ואף שברמב”ם פכ”ב משבת הט”ו שג”כ משמע שהוא במים מפורש שהוא משום מלבן שזה לא שייך בנייר, מ”מ בטור וש”ע משמע שהוא משום סחיטה דמפרק המים שבו דלא הזכירו מלבן, ואף שלא בכלי שהוא לאיבוד סברי שאסור מדרבנן דלא כהערוך אלא כהחולקים שהביא המחבר סי’ ש”כ בסעיף י”ח, וסחיטה זו אפשר איכא גם בנייר.

אבל מסתבר דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה דלא נבלע בתוך הנייר ואף שעכ”פ יש לאסור מדרבנן דהא גם בשער שודאי לא נבלע אסור מדרבנן כדאיתא במ”מ פ”ט משבת הי”א, מ”מ כיון דאינו בתוך כלי וגם אין דרך לסחוט מים מנייר כלל לא לצורך המים ולא למלבן ואינו מתכוין לזה יש להתיר כדאיתא סי’ ש”כ בסעיף י”ח שמתירין בתרתי לטיבותא, וה”נ איכא תרתי לטיבותא.

וגם אפשר ליכא פ”ר בנייר שאין מחזיקין בחזקה אלא לפי מה שמזדמן שודאי אין לאסור בלא מתכוין לסחוט עכ”ל האג”מ.

והנני להביא בזה מלשון השו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ נ”ט, מה שכתב בזמנו לענין השימוש במגבונים לחים בשבת [שהוא חמור יותר מכיון דניחא ליה ברטיבות], וז”ל, והעצה להשתמש בנייר הנזכר באופן שלא ידחוק הרבה עד שיבא לידי סחיטה והוא לצורך תינוק אפשר לצדד בה להקל, ועיין בט”ז סי’ ש”כ ס”ק י”ב דבאופן שלא מדחיק בכח מותר לגרר המשקה, ואף דבמים אוסר בסו”ד הט”ז התם משום חשש כיבוס המפה עצמה וזה לא שייך בנייר דעומד להשליך לאשפה והחשש רק משום סחיטת המשקה, ועיין כיו”ב באחרונים באו”ח סוס”י ש”ב לענין נקוי הכלים בשבת וכה”ג, סו”ד לצורך תינוק ובזהירות יש להמתירים מקום בהלכה, ולהמחמירים צד להחמיר, ולבריא גמור רק לצורך תענוג אין צורך להקל.

ושוב העירו אותי עוד פעם דלפי מה שנעשים מגבונים האלה היום רטובים הרבה, קרוב שאי אפשר לעמוד בעצה הנ”ל שלא לדחוק הרבה, ובפרט למסור דבר כזה להמונים ולנשים, ע”כ עלינו להחמיר בכזאת עד שנדע שהמציאות נשתנה לגמרי עכ”ל השה”ל.

והנה במקרה שציינת שנוהגים שלא להדק את הנייר על השלחן יתכן שמדובר בנייר לח שהאשה המנקה את השלחן השתמשה בו מלכתחילה לצורך השלחן על מנת שהשלחן יהיה נקי יותר באופן זה, ומי שהנהיג כן היה חכם שסבר כעין הס”ד בשבט הלוי הנ”ל, דבכה”ג א”א להדק משום שודאי ניחא לה במשקין היוצאין משם, אבל באופן שלא ניחא ליה אין בזה איסור דאורייתא עכ”פ, וגם איסור דרבנן לכמה פוסקים אין בזה כמבואר במג”א סי’ ש”כ סקכ”ג, אע”ג דלהלכה זה אסור כמבואר בבה”ל שם ד”ה דלא ניח”ל, מ”מ קל יותר, אמנם אין להתיר אלא בצירוף עוד דברים.

והנה כ”ז כתבתי ללא העיון הראוי והנצרך אלא מקופיא, ולכן אבקש שלא לסמוך למעשה על התשובות ללא שאלת חכם.

בברכה

***