דיין

שאלה

שלום.

ובכן הנני מחפש כעת מענה לשאלה האם גם אצל גוים הזווג נקבע ארבעים יום קודם יצירת הולד ? האם יש לכם איזו ידיעה בענין ?

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

מח"ס משפט הכתובה

***

תשובה

בע"ה כ"ח חשון תשע"ז

שלום רב

כתב בס' גמטריאות לר"י החסיד (ענינים שונים סי' ק"ס) שהנשמות של גוים מסודרין ב'גוף' של מעלה, כל אומה ואומה לבד; ואותם שינשאו זה לזו, הם מעורין "כמער איש ולויות" (מל"א ז' ל"ו), לכך צופה בהם המלאך, ומכריז קודם מ' יום ליצירת הוולד: 'בת פלוני לפלוני' עכ"ל.

ומבואר מדבריו דגם בגוים יש דבר זה.

והנה יש נידון מה היה דין האבות קודם מתן תורה, וידוע מה דעת הרמב"ן בענין מנהגם בחו"ל, והרבה יש לפלפל בזה גם לענין זה, ורק יש לציין מה שכתוב בבראשית רבתי פ' חיי שרה והנה רבקה יוצאת.

בת מלכים היתה ויצאת לשאוב אתמהה.

א"ר לוי הכל היה צפוי לפניו, ובת מלכים שלא יצאת לשאוב נתן הקדוש ברוך הוא בדעתה והוציאה, מפני שהיתה רבקה ראויה לו לאשה ממעי אמה שנאמר אך הבל בני אדם (תהלים ס"ב י') מה שאומרים פלונית תנשא לפלוני, כזב בני איש (שם), ומה מתקיים במאזנים לעלות (שם) שהקב"ה שוקל במאזנים ומזווגן, ואימתי עושה הקדוש ברוך הוא כן משעת פקידה, הה"ד המה מהבל יחד (שם) עכ"ל.

בכבוד רב

***

תגובה מהרב השואל

אשרי העם שככה לו.

ישר כח ולמדנו הכתובת לשאול שאלות.

.

.

.

.

גם אנחנו בדלותנו כתבנו להביא ראיה שגם אצל הגויים כך הוא, מהמעשה המבואר בחז"ל (והובא באורך בויקרא רבה פרשה ח אות א) בההיא מטרוניתא ששאלה את ר' יוסי בר חלפתא מה עושה הקב"ה ואמר לו מזווג זווגים, ואמרה לו שגם היא יכולה, ונטלה אלף עבדים ואלף שפחות ונכשלה בכולן, וכו'.

ויל"ע מה היה הויכוח ביניהם, דילמא לעולם גבי גוים הולכים אחרי השכל ולא אחרי גזירת הבורא.

ומוכח שגם אצל הגוים אין זה תלוי בהתאמה שלנו.

והיא ראיה חזקה לענ"ד, אע"פ שיש קצת מקום לדחות שענה לה דברים המוסברים לפי האוזן שלנו, ולא לפי האמת.

אבל יותר נראה שענה לה כפי האמת, שהרי על זה חזרה ואמרה לו משה אמת ותורתו אמת.

גם מפורסם בפי כל מעשה עם דון יצחק אברבנאל ששאלו מלך צרפת אם לתת את ביתו לבן מלך ספרד, ולא רצה להשיב לו דבר פן יכשלו הנישואין, והם יהיו אח"כ לאויבי עם ישראל, אחר שהוא יעץ שיעשו את הנישואין.

ולכן השיב לו שבלא"ה הכל מהשמים ולא נתון לבחירת בני אדם.

ורצה מלך ספרד להראות לו שלא כן, ונתן מכתב לנערה תגרנית אחת שתלך אל מקום מושב בנו ותתן לו המכתב, ובו היה כתוב לאמר שמצוה עליו לישא את מביאת המכתב.

והיא לא חפצה לעזוב את התגרנות שהיתה לה, פן תפסיד כמה פרוטות, ומצאה זקנה שלא היתה עובדת ןשלחה דרכה את המכתב, וכשהגיע הדבר לבן המלך עשה כמצוות אביו עליו בעל כרחו, וכשהגע אל אביו המלך תמה אמוד למה נשא אשה זו, עד שנודע הדבר.

אז הודה המלך לאברבנאל שדבר אמת בפיהו.

ע"כ.

והרי אלו היו גוים.

הרי שגם אצל גוים שייך זה.

***

שאלה

כבוד היקרים ואהובים, מזכי הרבים.

אנשי עם סגולה.

חיפשתי ולא מצאתי, האם מרן חיבר את הבית יוסף קודם, או את האבקת רוכל? מצאתי תשובות לגבי ספרים אחרים ולא לגבי ספר זה.

האם יש לכם תשובה? (נפ"מ שיש לו סתירה מסויימת בהלכות קדימויות צדקה.

ואכמ"ל).

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

מח"ס משפט הכתובה

***

תשובה

בע"ה

א' דר"ח כסלו - נר ו' דחנוכה תשע"ז

לכבוד הגאון רבי אליהו בר שלום שליט"א

הנה ז"ב שמעכת"ר אינו צריך לדידי ודכותי, אבל אביא לו קצת מה שראיתי בזה, והנה ראשית כל יש לברר האם שו"ת אבקת רוכל הוא שו"ת שסידר מרן את כל התשובות לפני שיצאו לאור, או שלא הוא סידר אותם באופן זה או שלא עבר עליהם קודם צאתם לאור, דא"כ י"ל שאפילו אם נדפסו אחר הב"י או נסדרו אח"כ אבל אפשר שחזר בו מזמן שכתב התשובות, ומאידך אם כתב הכל לפי הוצאתו לאור, או סידורו לספר, בזה יש להסתפק מה חיבר קודם.

ועי' שו"ת ויאמר יצחק ח"ב ליקוטי דינים דף רי ע"א שכתב שתשובות נכתבו אחר הב"י, וגם הר"ח פלאג'י בגנזי חיים דגל קים לי אות נ"ד כתב שהלכה כתשובות נגד הב"י שהתשובות הם הלכה למעשה.

וראיתי בשו"ת עטרת פז ח"א כרך ב' יו"ד סי' ב' וז"ל, ולכאורה דברים אלו חשיבי כסתירה בדברי מרן מתשובותיו לפסקיו בב"י, ולפי מאי דחזינן שכתב מרן גופיה בב"י חחו"מ (סי' קי סקי"א) בשם הר"י בן הרא"ש שכתב, דאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר שהיו אחרונים.

ע"כ.

[ונראה שגם הטור נתכוון לרמוז לדברים אלו בדבריו בחחו"מ (סוס"י עב) שכתב שם: אף על פי שכתב [הרא"ש] בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר, בפסקיו כתב שהוא שומר חינם כדפרישית לעיל ודאחרונה היא.

ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא שומר שכר.

עכ"ל.

ע"ש.

ומדכתב על פסקיו ודאחרונה היא ש"מ דס"ל נמי הכי דמש"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו הוא העיקר, אף על גב שהוא נגד מה שכתב בתשובותיו וגם מדברי מרן ז"ל בב"י נראה שהסכים וקיבל לכלל זה בדברי הרא"ש, שכתב בבית יוסף חחו"מ (סי' קכו סק"ח) והרא"ש אף על פי שבתשובה (כלל סט) כתב דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של לוה, בפסקיו העלה דקיי"ל כריב"א ור"ת.

עכ"ל.

ע"ש.

ומזה נראה ג"כ דס"ל למרן דהעיקר הוא כמש"כ בפסקיו].

וממילא הכ"נ יש לומר לכאורה בדעת מרן ז"ל גופיה, דכל דחזינן כי הא שסותר עצמו בפסקיו בבית יוסף לדבריו בשו"ת אבקת רוכל, צריך לומר שהעיקר הוא כמש"כ בב"י.

הן אמת כי הנה הלום ראיתי להגאון רבי חיים פלאג'י בספרו כל החיים (מער' י אות זך) שכתב שם וז"ל: מרן הקדוש ז"ל היכא דדבריו סותרין ממש"כ בבית יוסף למ"ש בתשובותיו יש לנו למנקט כמ"ש בתשובותיו, כן הכרחתי בתשובה ששלחתי לבבל יע"א מדברי הרב חיים שאל ח"א (סימן עד סי"א) שכתב, ודבריו בתשובה הם הלכה למעשה בפרטות ועדיף משו"ע יעו"ש.

הרי דתשובה עדיף משו"ע, ומאחר דקיי"ל דהיכא שסותר מבב"י לשו"ע השו"ע עיקר כמו שכתב הרב שולחן גבוה (בכללי השו"ע אות יג) יעו"ש, כ"ש כשסותר מב"י לתשובה שהתשובה עיקר דעדיף משו"ע.

ועוד הבאתי ראיה מדברי מהרמ"ז בתשובה בספר חק"ל (מהדורא בתרא דף קעד ע"ב) שכתב וז"ל: דלהוציא מיד המוחזק אין בנו כח להוציא מפסקי מרן בתשובה ומכל שכן על פי מ"ש בב"י דרך שקלא וטריא.

יעו"ש.

דשמעת מינה דעדיף כח התשובה ממ"ש בב"י כמו שהארכתי בפסקי הראשון והשני יעו"ש בס"ד.

והנה בעתה רואה אנכי כי עמדו הפוסקים בכיוצא בזה בדעת הרא"ש כשסותר דבריו מתשובה לפסקיו כמאן עבדינן, כי כפי דברי מרן בב"י סימן קסט כתב בדעת הטור דסובר כי מ"ש בתשובה עיקר וכ"כ בסימן רא יעו"ש.

ובתשו' פ"מ (ח"א סימן יב דף כז ע"ב) וכן נראה מתשובת מהרי"ל (סימן עב) דהתשובה עיקר שהם הלכה למעשה, והרב כנסת הגדולה בחו"מ (סימן עב הגה"ט אות סח) ובתשובות בעי חיי חחו"מ (סימן סא) הביא בזה מחלוקת וסוף דבר כתב שם בתשובות בעי חיי (דכ"ו ע"א) הכלל העולה דלא נמצא מי שיאמר דהתשובות עיקר זולת מהרי"ל וכו' ומה גם כי מצינו למרן בב"י בתשובה לחלק אבהע"ז (סימן ב) שכתב שהפסקים עיקר, וכמש"כ הרב כנסת הגדולה שם.

[והן אמת דלפי מה שהבאנו בס"ד לעיל חזינן שמרן ז"ל ציין לדברים אלו ג"כ בב"י חחו"מ סי' קכו ובסי' קי שהביא שם את תשובת ר"י בן הרא"ש שכתב כיו"ב דהפסקים עיקר, אלא שמדברי מרן בסי' קי משמע מעט דהפסקים עיקר כיון דהרא"ש כתבם באחרונה, וכאשר משמע כן גם מדברי הטור הנ"ל בחו"מ סו"ס עב.

ודו"ק].

עכ"ל שו"ת עטרת פז.

ועי"ש עוד הרבה שהאריך בזה.

ועיין בברכי יוסף (יו"ד שיו"ב סימן קמא סק"ג) שכתב וז"ל, צורות הבהמות חיות ועופות וכו'.

בבית הכנסת או בבית מקום שמתפללין בקביעות פשיטא לי דאסור, כדברי רבינו אליקים שהביא הבית יוסף, וכל הראיות שהביא בב"י כנגדו יש לגמגם בהם.

והמורים התר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו עתידין ליתן את הדין.

הרד"ק בהגהותיו כ"י.

ועתה נדפסו תשובות מרן הקדוש ספר אבקת רוכל, ובסימן ס"ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר, ואסר לשום על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא, וכן הסכים מהר"ם מפאדוה שם סימן ס"ה.

והסכימו עם מהר"א קאפסאלי דאסר.

ע"ש, עכ"ל הברכ"י, ונראה שתפס דברי האבקת רוכל בפשיטות ולאו דוקא משום דהוא לחומרא, אלא דמשמע שכך תופס מצד הדין.

[ומיהו הקושיא שגם באבקת רוכל גופיה יש סתירה בענין הנ"ל, עי' במגיה שם, ובאחרונים שדנו בסתירה זו].

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

חן חן להגאון הנפלא רבי עקיבא סילבר.

ירבו כמותו.

הנדון שלי היה על סתירה שיש בין אבקת רוכל והשו"ע, ולא עיינתי בדברים היטב, אבל מקופיא הנה הסתירה:

.

.

.

.

.

.

.

.

הורים שאין בידם להשיא את בנם, או ביתם, רשאים לקבל עבור זה כספים מקופת הצדקה.

וכתב מהרי"ק (שורש קכג), "גבאי שיש בידו מעות צדקה, אי לדידי ציית, ישיא מאותן המעות בתולות עניות.

ופשיטא, דאין לך צדקה גדולה מזו".

והנה בשו"ת אבקת רוכל (סי' ג) מנה את סדרי העדיפויות שיש לעשות בכספי צדקה, והם, א' ליתן לאלמנות ויתומים, ב' פדיון שבויים, ג' לתת לעני שאינו יודע מי נתן, והד' הוא "להשיא יתומות או עניות".

אולם בשו"ע (יור"ד סי' רמט סט"ו) שינה טעמו וכתב "גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה, ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו".

ומקורו הוא דברי מהרי"ק הנ"ל, כמ"ש בבית יוסף.

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

מח"ס משפט הכתובה

***

תשובה

כמדומה שהסכמת האחרונים שאחר השו"ע הוא כמו שכתוב בשו"ע, וכ"כ החכמ"א שער משפי צדק כלל קמז סי"ג, וע"ש בש"ך סקי"א מה שהביא משו"ת מהר"ם אלאשקר, ובבהגר"א שם סקי"ט, ועי' שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן קסא, ושו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קל סק"ו.

בכבוד רב

***

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד הגרע"מ שליט"א,

אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא!

יפה מאד משל האב"ע.

וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה' נתן לו.

א.

אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה בעצמה נתנה כדי לא לעבור על "לא תחמוד".

וזה מיוחד לענ"ד שהתורה בעצמה גדרה גדר ולא רבנן שבדר"כ גודרים גדר שלא לעבור על מצוות התורה.

ב.

האם יש השוואה בגדרים כמו "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את על מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" או פה מדובר באופן הכללי?

ג.

האם יש עוד מצוות שהתורה גדרה גדרים כדי לא לעבור על איסור תורה?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.

הקט' אהרון

***

התשובות בקצרה

א.

יש מצוות שהטעם ע"ד הפשט שלהם הוא כסייג לדבר אחר.

ב.

אכן גם בציצית מצינו שיש בזה גם טעם שעי"ז יבוא לזכור כל מצוות ה'.

ג.

נכון, ומ"מ כ"ז הוא ע"פ הפשט אבל באמת יש אין סוף טעמים על כל מצוה ומצוה.

תשובה

בע"ה כ"ד אלול תשע"ו

מצוי לפעמים שיש מצוות לא תעשה שהתורה ציותה עליהם מדיני גדרים, דהיינו שטעם הפשוט של האיסור הוא שלא יבוא לאיסור אחר, כמו איסור חיתון באומות העולם שהוא מחשש שמא יבואו לעבוד ע"ז, כמ"ש לא תתחתן בם וגו' והטעם מבאר הפסוק כי יסיר את בנך מאחרי, וכמו טעם איסור הזכור ג"כ יש מקומות שמשמע שהטעם הפשטיי שלו הוא כעין תקנה, ראה בפי' רבינו יהודה חסיד עה"ת ובביאור בעלי התוס' עה"ת שהביאו בשמו ג"כ, אמנם על ענין זה גופיה באג"מ פקפק בנוסח הזה, ופסק והכריע שאין להדפיס דברים כאלו, אבל מ"מ לכו"ע נראה שיש עכ"פ דברים אחרים שטעם הפשטיי שלהם הוא מדין גדר וסייג והטעמים הנסתרים הם הרבה.

אבל החילוק בין גדר הכתוב בתורה לגדר שתקנו חכמים, שגדר הכתוב בתורה הרי הוא איסור דאורייתא בעצמו ואינו סייג, ואין שום חילוק בין דבר שהטעם [היינו הטעם הפשטיי שלו] הוא מדין גדר או מטעם אחר, משא"כ גדר מדרבנן.

מצות ציצית יש בזה גם משום גדר, דהיינו שיש בטעם מצוה זו משום גדר לכל מצוות ה' ככתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', ונוסף בזה ג"כ שהוא גדר חדש של מצוה חדשה שאיננו מבינים הטעמים בזה, ואפשר אולי לומר דעכ"פ לדעת הרשב"ץ והסמ"ק והאריז"ל והדעות שסוברים שיש מצוות עשה נפרדת במנין המצוות בהסתכלות בציצית י"ל דעיקר טעם ההסתכלות בציצית ע"ד הפשט הוא וזכרתם את כל מצוות ה', כמו"כ על תפילין כתוב למען תהיה תורת ה' בפיך, ואינני יודעים את המערכת האלקית איך הדברים פועלים.

ידוע שנחלקו התנאים האם דרשינן טעמא דקרא או לא, וזה מתבטא בנפק"מ להלכה.

ויש לציין מה שאמר הגר"א שכל דבר שתקנו חז"ל יש בזה הרבה טעמים שלא גילו לנו, כמו איסור דרבנן של גילוי משקין שלא לשתות ממשקה שנתגלה, הטעם אינו רק משום נחשים אלא מהרבה טעמים אחרים שלא ידענו.

ואם כך אמר הגר"א על דברים דרבנן, אין צריך לומר על מצוות דאורייתא.

***

ומחמת שלפי התגובות שהגיעו אלי ראיתי שהדברים בתחילת המכתב שכתבתי בתחילה בקיצור לא היו מובנים, לכן באתי לבאר הדברים כראוי יותר:

היה מי שהוציא לאור מכת"י ביאור עה"ת בשם ר"י החסיד, ובזמנו מרן בעל האגרות משה זצ"ל היה נחרץ מאוד כנגד הספר פירוש ר"י החסיד עה"ת מחמת ג' קטעים שמצא בו דס"ל שהם איסור כפירה.

בין תשובותיו שכתב על החיבור שהאריך לבאר את התנגדותו לספר ושצריך שריפה, הבאנו מדבריו בתשובה לעיל, והתכוונו לדבריו בחלק יורה דעה ח"ג סימן קט"ו במכתבו למרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל וז"ל, ואני ראיתי כשנשלח לי מהרה"ג ר"ד הנ"ל טופס אחד עוד דבר שכיוונו הרשעים להקליש איסור משכב זכור, חדא בלשון קושיא על מה שאסרה זה התורה, שזה עצמו הוא רשעות גדולה ומקלשת את האיסור להרשעים בעלי התאוה המכוערת הזאת שהוא מהתועבות הגדולות שאף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם, ואין צורך לזה שום טעם במה שהוא תועבה שממאסין זה כולי עלמא ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל וכשמקשים על איסור זה מאי טעמא הוא כמסיר בזה כל הנבלה שיש בזה ומסיר זה הבושה והחרפה ומזלזל בזה לגמרי, ועוד מה שמתרץ שהוא כדי שישאו נשים ויקיימו מצות פריה ורביה, שזה עוד מקטין ומקליש ביותר את האיסור שהוא כאומר שאין בזה ענין איסור ערוה כלל אלא בטעם קיום מצות עשה שלא חשיבא כל כך לעלמא שזה אסור להדפיס כמו כפירה לבד דהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכהאי גוונא אפשר למצא בעוד מקומות ומכיון שודאי אין מי שיעיין בכל הספר מתחלתו ועד סופו אסור להדפיס אף דבר אחד משם לע"ד עכ"ל.

אמנם כפי שהזכרתי בפנים ביאור הנ"ל על מש"ז הובא ביסודו גם בביאורי בעלי התוס' עה"ת בשם ר"י החסיד.

אמנם בפועל יתכן שלא היה אכפת ליה לבעל האג"מ מה שזה נזכר בעוד מקום בשם ריה"ח, וכמו שהאג"מ עצמו התייחס למה שהובא בספר 'ציוני' עה"ת לר"מ ציוני מן הקדמונים בשם ר"י החסיד, שם הביא קטע אחר מפי' הריה"ח עה"ת מבין ג' הקטעים הנ"ל שאליהם התנגד האג"מ.

להלן התייחסות מרן זצ"ל (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.

והנה זה ברור שאם נימא שכל טעם התורה באיסור הזכור הוא רק כדי שישאו נשים זה ודאי דבר שאינו נכון, דמלבד הזלזול וכו' יש כאן משקל לא נכון לטעם, אכן אולי יתכן לומר בכונת הראשונים הנ"ל שהביאו טעם זה, שאין בכונתם לומר שזהו טעם התורה, אלא שמתוך כמה אלפים טעמים זהו אחד מן הטעמים הפשטיים שיש באיסור זה שמעשה זה עלול להפחית את העיסוק בפו"ר.

ואע"פ שבלשון הספר נראה קצת דלולא טעם זה לא היה שום צד לאסור אין הכוונה ממש כך, ויש מן המחברים שכך היתה דרכם בכתיבה.

אכן בודאי שדברי האג"מ הם האמת, וכבר ידוע שרבותינו לא החזיקו מכתבי היד ומספרים אנונימיים או חצאי אנונימיים {הכונה לספרים שיש ניחוש על זהותן כגון שמו ושם מקומו, אבל לא ידוע מי החזיק ממנו ומה למד וכו'.

כמו"כ ספר שהוא מיוחס לתורתו של אחד הראשונים אבל כנראה לא הוא עצמו חיבר אותו.

ודבר זה אינו מסור אלא לחכמים.

} מכל תקופה שתהיה כשאין הדברים מוסמכים דיין.

והנה עצם הרעיון שאיסורי עריות הם כדי שיבואו לקיום המין עי"ז, ושלא יתמעט פו"ר, יעויין מש"כ הרמב"ן ויקרא פרק י"ח ו' וז"ל, אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן.

וכטעם הזה יגיד הרב על כולן.

וכבר כתב ר"א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.

וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.

ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ב), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה.

ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו.

ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (להלן כ יט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד ג), ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז), כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד.

והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו עכ"ל.

***

שלום רב למערכת עם סגולה

אשרי העם אוהבי תורה כאלה.

ראיתי פעם מאמר בדבר השועל, אם פיקח הוא אם לאו.

ואיני זוכר איפה הוא ומה היה כתוב שם, והנני זקוק לזה כעת.

התוכלו להשיב לי משהו בדבר השועל, החכם הוא אם לאו?

חז"ל תיארו את השועל כפיקח, ואמרו (ברכות דף סא ע"ב) "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות".

האמנם שם אמרו לו "לא םיקח אחתה" אלא טיפש אתה".

וע"ע בס' תולדות יעקב יוסף (פרשת בא) שהקשה עמ"ש המשנה "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", ופירש"י "שועלים – אנשים ריקים", והלא שועל הוא פיקח שבחיות ולמה לא יהיה ראש לאנשים כאלה.

עיי"ש מה שביאר.

הנני

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

***

תשובה

לכבוד הגאון הרה"ג רבי אליהו בר שלום שליט"א

שלום וברכה

אחד מן הקדמונים חיבר הספר משלי שועלים, רבי ברכיה ברבי נטרונאי הנקדן, ובו הרבה משלות, והשועל הוא גיבור החכמה במשלות שלו, והוא מבוסס על עיניני משלי שועלים בסנהדרין ל"ט ע"א, וברש"י שם ביאר הענין מפי השמועה על ג' משלות שנשארו בגמ' שם שזכרו.

ואביא בזה לשון היד רמ"ה שהעתיק הגמ' ורש"י שם, אמר רבי יוחנן שלש מאות משלי שועלים היו לו לר' מאיר ואנו לא (באנו) [באו] לידינו אלא אחת אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה דהוה מייתי עלה ר' מאיר חד משל בשועל שרימה לזאב להכנס לחצר יהודי בערב שבת ויתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת כשבא ליכנס לשם הלקוהו בא להרוג את השועל אמר לו לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל כל נתח טוב אמר לו בשביל אבא אני לוקה אמר לו הן אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה אבל בא עמי ואראך מקום לאכל ולשבוע בא לו על הבור ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע הראהו דמות הלבנה במים כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל בתוכו עלה אמר לו היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו כך מצאתיו בפי' ר"ש ז"ל עכ"ל היד רמ"ה.

ועי"ש במהרש"א מש"כ להשלים המשל עי"ש.

ויעוי' מה שכתב בשו"ת להורות נתן (ח"ד בהקדמה, ד"ה ובבחינה זו) וז"ל, ובבחינה זו יתפרש הא דסנהדרין (לח ב) דאמר רבי יוחנן כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי, ואמר רבי יוחנן ג' מאות משלי שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלש עכ"ד.

וצריך ביאור מה החשיבות לומר משלים שאינן אלא סיפורי דברים, גם קשיא וכי רבי יוחנן לא יכול למשול משלים יותר משלש.

וגם צ"ב אמאי נקט משלי שועלים דוקא.

אולם הכונה, דרבי מאיר כשלימד תורה לתלמידיו, הנה מלבד שלימד אותם שליש שמעתא ושליש אגדתא, לימד אותם דרכי התורה על ידי שהוא עצמו היה להם למשל ולדוגמא איך ללמוד ואיך לעבוד את השי"ת בכל לבבו, ורבי מאיר היו לו שלש מאות מדרגות ומדות טובות שהיו למשל לתלמידיו, ונקראו משלי שועלים כי רק מי שהיה בו מדת הפקחות של שועל יכול ללמוד ולעמוד בסוד מעשיו של רבי מאיר, כי רבי מאיר הסתיר את מעלותיו מעיני בני אדם ושם מסוה על פניו - וכרמז אמרם (בראשית רבה פ"כ י"ב) "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור" שהאור הגנוז שבפנים היה מכוסה בכתנות עור - ורק על ידי מדת הערמה של שועלים היה אפשר לעמוד עליהן.

ועל זה הצטער רבי יוחנן שאנו אין לנו אלא שלש, כי לא החזיק טיבותא לנפשיה ולא ראה בעצמו אלא שלש מדות טובות היכולות להיות למשל ולדוגמא לאחרים ללמוד ממעשיו הטובים עכ"ל.

מה שבגמרא בברכות איתא שאמרו לו טיפש אתה, יש ליישב שהסברא שלו היא טיפשת, אבל בעצם הוא היה חכם לרעה, שהרי אילו היה מצליח לרמות את הדגים הרי הצליח במרמתו, וגם אם לא יצליח במרמתו מ"מ אין חייב הפיקח להצליח בכל תעלוליו, אלא שהוא עושה דבר מרמה ולפעמים יוכל להצליח ולפעמים לא יצליח ככתוב לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם (קהלת ט, יא).

בכבוד רב

לכבודה של תורה

***