שאלה בס”ד שלו’ רב לכבוד הגרע”מ שליט”א, אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא! יפה מאד משל האב”ע. וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה’ נתן לו. א. אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה ...קרא עוד
שאלה
בס”ד
שלו’ רב לכבוד הגרע”מ שליט”א,
אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא!
יפה מאד משל האב”ע.
וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה’ נתן לו.
א.
אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה בעצמה נתנה כדי לא לעבור על “לא תחמוד”.
וזה מיוחד לענ”ד שהתורה בעצמה גדרה גדר ולא רבנן שבדר”כ גודרים גדר שלא לעבור על מצוות התורה.
ב.
האם יש השוואה בגדרים כמו “והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את על מצוות ה’ ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” או פה מדובר באופן הכללי?
ג.
האם יש עוד מצוות שהתורה גדרה גדרים כדי לא לעבור על איסור תורה?
לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.
הקט’ אהרון
***
התשובות בקצרה
א.
יש מצוות שהטעם ע”ד הפשט שלהם הוא כסייג לדבר אחר.
ב.
אכן גם בציצית מצינו שיש בזה גם טעם שעי”ז יבוא לזכור כל מצוות ה’.
ג.
נכון, ומ”מ כ”ז הוא ע”פ הפשט אבל באמת יש אין סוף טעמים על כל מצוה ומצוה.
תשובה
בע”ה כ”ד אלול תשע”ו
מצוי לפעמים שיש מצוות לא תעשה שהתורה ציותה עליהם מדיני גדרים, דהיינו שטעם הפשוט של האיסור הוא שלא יבוא לאיסור אחר, כמו איסור חיתון באומות העולם שהוא מחשש שמא יבואו לעבוד ע”ז, כמ”ש לא תתחתן בם וגו’ והטעם מבאר הפסוק כי יסיר את בנך מאחרי, וכמו טעם איסור הזכור ג”כ יש מקומות שמשמע שהטעם הפשטיי שלו הוא כעין תקנה, ראה בפי’ רבינו יהודה חסיד עה”ת ובביאור בעלי התוס’ עה”ת שהביאו בשמו ג”כ, אמנם על ענין זה גופיה באג”מ פקפק בנוסח הזה, ופסק והכריע שאין להדפיס דברים כאלו, אבל מ”מ לכו”ע נראה שיש עכ”פ דברים אחרים שטעם הפשטיי שלהם הוא מדין גדר וסייג והטעמים הנסתרים הם הרבה.
אבל החילוק בין גדר הכתוב בתורה לגדר שתקנו חכמים, שגדר הכתוב בתורה הרי הוא איסור דאורייתא בעצמו ואינו סייג, ואין שום חילוק בין דבר שהטעם [היינו הטעם הפשטיי שלו] הוא מדין גדר או מטעם אחר, משא”כ גדר מדרבנן.
מצות ציצית יש בזה גם משום גדר, דהיינו שיש בטעם מצוה זו משום גדר לכל מצוות ה’ ככתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’, ונוסף בזה ג”כ שהוא גדר חדש של מצוה חדשה שאיננו מבינים הטעמים בזה, ואפשר אולי לומר דעכ”פ לדעת הרשב”ץ והסמ”ק והאריז”ל והדעות שסוברים שיש מצוות עשה נפרדת במנין המצוות בהסתכלות בציצית י”ל דעיקר טעם ההסתכלות בציצית ע”ד הפשט הוא וזכרתם את כל מצוות ה’, כמו”כ על תפילין כתוב למען תהיה תורת ה’ בפיך, ואינני יודעים את המערכת האלקית איך הדברים פועלים.
ידוע שנחלקו התנאים האם דרשינן טעמא דקרא או לא, וזה מתבטא בנפק”מ להלכה.
ויש לציין מה שאמר הגר”א שכל דבר שתקנו חז”ל יש בזה הרבה טעמים שלא גילו לנו, כמו איסור דרבנן של גילוי משקין שלא לשתות ממשקה שנתגלה, הטעם אינו רק משום נחשים אלא מהרבה טעמים אחרים שלא ידענו.
ואם כך אמר הגר”א על דברים דרבנן, אין צריך לומר על מצוות דאורייתא.
***
ומחמת שלפי התגובות שהגיעו אלי ראיתי שהדברים בתחילת המכתב שכתבתי בתחילה בקיצור לא היו מובנים, לכן באתי לבאר הדברים כראוי יותר:
היה מי שהוציא לאור מכת”י ביאור עה”ת בשם ר”י החסיד, ובזמנו מרן בעל האגרות משה זצ”ל היה נחרץ מאוד כנגד הספר פירוש ר”י החסיד עה”ת מחמת ג’ קטעים שמצא בו דס”ל שהם איסור כפירה.
בין תשובותיו שכתב על החיבור שהאריך לבאר את התנגדותו לספר ושצריך שריפה, הבאנו מדבריו בתשובה לעיל, והתכוונו לדבריו בחלק יורה דעה ח”ג סימן קט”ו במכתבו למרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל וז”ל, ואני ראיתי כשנשלח לי מהרה”ג ר”ד הנ”ל טופס אחד עוד דבר שכיוונו הרשעים להקליש איסור משכב זכור, חדא בלשון קושיא על מה שאסרה זה התורה, שזה עצמו הוא רשעות גדולה ומקלשת את האיסור להרשעים בעלי התאוה המכוערת הזאת שהוא מהתועבות הגדולות שאף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם, ואין צורך לזה שום טעם במה שהוא תועבה שממאסין זה כולי עלמא ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל וכשמקשים על איסור זה מאי טעמא הוא כמסיר בזה כל הנבלה שיש בזה ומסיר זה הבושה והחרפה ומזלזל בזה לגמרי, ועוד מה שמתרץ שהוא כדי שישאו נשים ויקיימו מצות פריה ורביה, שזה עוד מקטין ומקליש ביותר את האיסור שהוא כאומר שאין בזה ענין איסור ערוה כלל אלא בטעם קיום מצות עשה שלא חשיבא כל כך לעלמא שזה אסור להדפיס כמו כפירה לבד דהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכהאי גוונא אפשר למצא בעוד מקומות ומכיון שודאי אין מי שיעיין בכל הספר מתחלתו ועד סופו אסור להדפיס אף דבר אחד משם לע”ד עכ”ל.
אמנם כפי שהזכרתי בפנים ביאור הנ”ל על מש”ז הובא ביסודו גם בביאורי בעלי התוס’ עה”ת בשם ר”י החסיד.
אמנם בפועל יתכן שלא היה אכפת ליה לבעל האג”מ מה שזה נזכר בעוד מקום בשם ריה”ח, וכמו שהאג”מ עצמו התייחס למה שהובא בספר ‘ציוני’ עה”ת לר”מ ציוני מן הקדמונים בשם ר”י החסיד, שם הביא קטע אחר מפי’ הריה”ח עה”ת מבין ג’ הקטעים הנ”ל שאליהם התנגד האג”מ.
להלן התייחסות מרן זצ”ל (שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ”ל של ספר הציוני, וז”ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר’ מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ’ אמר לכם שמביא זה בשם הרי”ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר’ מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה”ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א”י.
והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ”ל.
והנה זה ברור שאם נימא שכל טעם התורה באיסור הזכור הוא רק כדי שישאו נשים זה ודאי דבר שאינו נכון, דמלבד הזלזול וכו’ יש כאן משקל לא נכון לטעם, אכן אולי יתכן לומר בכונת הראשונים הנ”ל שהביאו טעם זה, שאין בכונתם לומר שזהו טעם התורה, אלא שמתוך כמה אלפים טעמים זהו אחד מן הטעמים הפשטיים שיש באיסור זה שמעשה זה עלול להפחית את העיסוק בפו”ר.
ואע”פ שבלשון הספר נראה קצת דלולא טעם זה לא היה שום צד לאסור אין הכוונה ממש כך, ויש מן המחברים שכך היתה דרכם בכתיבה.
אכן בודאי שדברי האג”מ הם האמת, וכבר ידוע שרבותינו לא החזיקו מכתבי היד ומספרים אנונימיים או חצאי אנונימיים {הכונה לספרים שיש ניחוש על זהותן כגון שמו ושם מקומו, אבל לא ידוע מי החזיק ממנו ומה למד וכו’.
כמו”כ ספר שהוא מיוחס לתורתו של אחד הראשונים אבל כנראה לא הוא עצמו חיבר אותו.
ודבר זה אינו מסור אלא לחכמים.
} מכל תקופה שתהיה כשאין הדברים מוסמכים דיין.
והנה עצם הרעיון שאיסורי עריות הם כדי שיבואו לקיום המין עי”ז, ושלא יתמעט פו”ר, יעויין מש”כ הרמב”ן ויקרא פרק י”ח ו’ וז”ל, אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה – טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.
והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן.
וכטעם הזה יגיד הרב על כולן.
וכבר כתב ר”א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.
וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.
ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ב), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה.
ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו.
ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (להלן כ יט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד ג), ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז), כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד.
והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו עכ”ל.
***
קרא פחות