בשו”ת עם סגולה ח”א סי’ ז נדפס המכתב ששלחתי להגרמ”ש קליין לענין ההכשר על סוכות הנעשים ממחיצות ערב בלא שתי עם סדינים. ותמצית הענין הוא דלכמה פוסקים אין לעשות סוכה בערב בלא שתי כמ”ש במשנ”ב ריש סי’ ...קרא עוד
בשו”ת עם סגולה ח”א סי’ ז נדפס המכתב ששלחתי להגרמ”ש קליין לענין ההכשר על סוכות הנעשים ממחיצות ערב בלא שתי עם סדינים.
ותמצית הענין הוא דלכמה פוסקים אין לעשות סוכה בערב בלא שתי כמ”ש במשנ”ב ריש סי’ תרל בשם המג”א (אע”ג שאינו מוסכם דבבעל העיטור ובארחות חיים אי’ שמותר אפי’ ערב בלא שתי (אף דהמהרש”א בערב מחמיר יותר משתי) וכן הוא בעוד כמה ראשונים ואחרונים כמו שהביאו בספפרי זמנינו), והסדינים אין להשתמש בהם כיון שאין עומדין ברוח מצויה כמ”ש בשו”ע סי’ תרל ס”י.
אבל למעשה פסק השעה”צ שם סקמ”ט דבצירוף שניהם אין להחמיר היינו בצירוף סדינים ובצירוף קנים בלבד (וקנים סתמא היינו שתי בלא ערב).
רק דיש להסתפק האם היתר השעה”צ בזה הוא מטעם צירוף ואז מיירי באופן דמיירי לעיל בשו”ע שם דאפי’ אם קשרן בטוב אין נכון להשתמש בהם משום דזמנין דמנתקי ולאו אדעתיה.
או דילמא דמיירי כאן באופן שאין סדינים קשורים בטוב והטעם דאמנם אין בהם דין מחיצה בפני עצמם אבל כשיש כאן מחיצה דאורייתא ורק שהוא מחיצה גרועה אז סגי בסדינים לתקן הגריעותא.
ומסתבר כהצד הראשון ולא כהצד השני, חדא דהרי קאי על הנידון בשו”ע שם דזה עיקר מה דמיירי שם, ועוד דלפי הצד השני מהיכי תיתי לחדש דין כזה, אבל אם מיירי כאן כהצד הראשון הביאור בזה נראה דמאחר שדין מחיצה גרועה בסוכה אינו מה”ת וגם בלאו הכי יש מכשירין הלכך מאחר שמעיקר הדין סדינים הקשורים בטוב כשרים ורק דיש חששא בעלמא דילמא מינתקי שהוא חשש ספק משום מיעוט המצוי בזה בודאי שייך לסמוך על הדעות דמכשירין בזה מאחר שאין כאן אלא ספק ספקא דרבנן דיש ספק שמא לא ינתקו וספק שמא הלכה שמחיצה גרועה כשרה, ומדאורייתא גם מחיצה גרועה מסתבר דכשרה, וכ”ש דהוא חששא בעלמא.
ולפי ביאור זה נמצא דקולא זו היא סברא המסתברת מאוד, ורק משו”ה פסק השעה”צ להכשיר בכה”ג (והטעם שהמג”א לא נתחשב בזה משום שהמג”א הוא המחמיר בזה ולכן לא צירף דעת המקילין אבל לדידן מצרפי’ גם דעת המקילין).
וצירוף זה אינו צירוף רגיל שמצרפים ב’ דעות דכאן אין דעה לפסול סדינים שקשרן כל עוד שהם קשורות היטב אלא חששא בעלמא.
עכ”פ להמבואר בזה יוצא דעיקר ההיתר המבואר בשעה”צ הוא באופן שהסדינים מעיקר הדין הם מחיצות כשרות שקשורין בטוב (משמעות השו”ע דבכה”ג מעיקר הדין כשר וכ”ה בערה”ש סי’ תרל סל”ב), ורק יש חשש שמא ינתקו ובזה מקילינן לסמוך על מחיצה גרועה, ולפ”ז צריך לברר בסוכות המצויות העשויות מערב בלא שתי וסדינים אם הסדינים עשויים באופן טוב שהם כשרות עכשיו או שעשויים באופן המסופק ובזה לא נאמר היתר המשנ”ב ואז צריך לחדש היתר חדש של צירוף ב’ דעות.
ונראה שבסוכה שהסדינים איכותיים (לאפוקי סדינים שהנקבים שבהם מאוד חלשים ובהם יש לדון בפני עצמם דלפעמים מ”מ הניתוק ייעשה רק על ידי רוח שאינה מצויה ובזה אין נפקע מהם שם מחיצה מחמת זה, ואז גדרם כדין השו”ע דבפני עצמם לא יעשה ועם קנים יש להקל כמ”ש השעה”צ) וקשורים בכל המקומות שאמורים לקשור שם, אזי המציאות היא שהמחיצה אינה יכולה להפסל על ידי הרוח אבל לזוז על ידי הרוח אפשר, וכשיש רוח חזקה אז התזוזה חזקה מאוד, ומהרסת כל צורת הסדין, (ולא נתברר הגדר מאיזה שיעור חשיב רוח שאינה מצויה), אבל להפסל אינה נפסלת מכיון שמקום מגעה לארץ ומקום מגעה לסכך ומקום מגעה עם הסדין הממשיך אותה קשורה היטב (עכ”פ כשנזהר בזה).
ובאופן כזה בפשוטו תלוי בפלוגתת המשנ”ב והחזו”א, דלדעת המשנ”ב בסי’ תרל סקמ”ח וסי’ שסג סק”כ מחיצה זו שנעה על ידי הרוח פסולה ומשמע דלדעתו חשיב מחיצה שאינה עומדת ברוח שהיא פסולה מן התורה, ולדעת החזו”א או”ח סי’ עז סק”ז מחיצה זו כשרה כיון שאינה יכולה להפסל על ידי הרוח.
והנה אפשר שיותר פשוט לומר כהחזו”א כיון דדין מחיצה שאינה עומדת ברוח היא חידוש והבו דלא לוסיף עלה ועכ”פ לומר שהגדר הוא שצריך שהמחיצה לא תתבטל ע”י הרוח ותיפקע להיות מחיצה המתרת (ומענין לענין מצינו בדיני שבת דמחיצה המתרת יש לו יותר שם של בונה מדרבנן אולם שם הסברא היא מדרבנן ולא שייך כאן).
אולם למעשה דעת המשנ”ב להחמיר בזה, ובאחרונים נחלקו בזה הרבה דדעת הרבה אחרונים כהמשנ”ב ודעת הרבה אחרונים כהחזו”א (עי’ במשנ”א סי’ תרל שם), ולכן צריך להחמיר בדאורייתא, ובתשובה אחרת [ד”ה סדין שמשמש כמחיצה מתי נפסל] הרחבתי אם יש צד דגם להמבי”ט והחזו”א המקילים מ”מ אם המחיצה זזה ממקומה ג’ טפחים פסולה ובכה”ג מצוי מאוד בסדינים רגילים ורק בסדינים מאוד מתוחים או חזקים שייך שרוח מצויה לא תזיזם ג’ טפחים כלל, ומ”מ עי’ שם דמלשון החזו”א לא משמע הכי.
ועדיין יש מקום לטעון דיש לנו מקום לעשות ספק ספקא ולהכשיר בצירוף הכל יחד ובצירוף דשתי ולא ערב הוא חששא דרבנן ולכן מדאורייתא ודאי כשר, אבל זה הוא צירוף חדש ואין לנו ראיה מהמשנ”ב לעשות צירוף זה.
והנה נתבאר לעיל דהמג”א לא צירף כאן לומר דיש כאן רק חששא דרבנן ונימא דספק דרבנן לקולא, והיינו דלהמג”א לא היה צד ששתי בלא ערב כשר אלא שהפסול הוא מדרבנן, ובזה הוא ספק דרבנן דאולי לא יתנתקו הסדינים ואעפ”כ אם יתנתקו הפסול יהיה רק מדרבנן, ולא הכשיר בזה המג”א משום ספק דרבנן לקולא, ונראה פשוט הטעם לזה דהסברא דילמא מינתיק ולאו אדעתיה הוא שבאמת יראה שנתנתק ולא יהיה מיושב בדעתו לקלוט שיש בזה בעיה (וכעי”ז מצינו סברא ביו”ד בהל’ תערובת בדיני שרץ שנתערב בקדירה ובעוד דוכתי), ובכה”ג אין ההיתר של ספק דרבנן לקולא, דהחשש כאן אינו מצד ספק אלא מצד ודאי, משא”כ המשנ”ב שהיה לו צירוף להתיר דיש מקום לטעון דמעיקר הדין שרי בשתי בלא ערב משום ספק דרבנן דהרבה פוסקים מתירים לכתחילה והוא ספק דרבנן ונהי דלמעשה מחמירין מ”מ כולי האי לחשוש שיתנתק וימשיך לאכול בסוכה לא חיישי’ דבדיעבד לאו איסורא עבד, ולפי ביאור זה בפלוגתת המג”א והמשנ”ב נמצא דבסוכות המדוברים כאן לא שייך טעם השעה”צ והצירוף להתיר דוק ותשכח.
[ועיקר מה דפסול שתי ולא ערב הוא דרבנן כן מבואר בפמ”ג (סי’ תרל א”א סק”א) ובכורי יעקב (עי”ש סק”ד סקכ”ט) ובית מאיר שם סק”א דדין מה שיש מחיצה גרועה בשתי בלא עירב הוא דין דרבנן וכ”ה במשנ”ב סי’ תרל סקכ”ב בשם הפמ”ג דהטעם לפסול להמג”א הוא רק מדרבנן, ודלא כשה”ל ח”ט סי’ קמ סק”מ במה שחידש בדעת המג”א דכשאין מחיצות שלמות לא נאמר ההלמ”מ ד שלישית אפי’ טפח, ויש להוסיף דלפי א’ הצדדים בגמ’ בסוכה ו ע”ב אתאי הלכתא רק לגרע ולא להוסיף, אלא דבחזו”א אי’ כמש”כ בשה”ל].
ומ”מ מי שיקשור הסדינים באופן שאינם זזים ממש כלל ברוח מצויה בזה עביד שפיר לפי הכרעת השעה”צ הנ”ל [אבל זה אינו שייך לשאר החששות דלהלן].
[יש לתקן במכתב הנ”ל דהמהרש”א אינו מהמתירים ערב בלא שתי אבל יש רבים המתירים ואכה”מ, כמו”כ בנידון על תעשה ולא מן העשוי יש לציין לפלוגתת הרמ”א והב”ח על סוכה שנעשית בפסול ושאר פוסקים שדנו בזה לגבי סוכה ועוד עניינים והמשנ”ב והאחרונים חששו לדעת הב”ח].
בפנים המכתב העליתי עוד כמה חששות בסוכה זו (מלבד החששא דלעיל) ואבאר ואסכם קצת הדברים [עם תוספת קצת].
א) אפי’ אם נטען ששייך לצרף דעת החזו”א בסדינים כדי להכשיר סוכה זו או שנטען ששייך לקשור סדינים אלו באופן שיהיה כשר גם לדעת המשנ”ב מ”מ יש ע”ה שאין בקיאין שצריך לקשור הסדינים באופן המועיל להמשנ”ב ועלולים להכשל גם באופן שאינו מועיל אפי’ להחזו”א.
ב) אם מסתמכים על החבלים להכשיר בכל פעם שמזיזים החבלים הלוך ושוב על ידי קטנים או כשצריך לעבור וכיו”ב הסוכה נפסלת ומתכשרת ונכנסים בזה לפלוגתת הרמ”א והב”ח ושא”פ האם סגי שהסוכה היתה כשרה בשעת עשיה ועוד מ”מ שציינתי שם [ומ”מ העיקר להרמ”א שכשר גם אם הסוכה נפסלה לפני כניסת החג וחזרה ונתכשרה אפי’ בחג ולכך א”צ למחות במי שאינו חושש לזה], אלא אם כן נצרף דעת הרמ”א בזה עם דעות הסוברים דסגי במחיצה אחת שהיתה בהכשר אלא דדעה זו יחידאה היא [וגם יש לדון לדעה זו מה הדין כשבכל פעם מחיצה אחרת מוסרת וחוזרת אם אמרי’ פנים חדשות באו לכאן].
ג) כמו”כ צריך להזהר שלא להזיז בידיים החבלים תוך כדי שמאן דהוא אוכל או שדוחק החבלים בזמן השינה [ומסתמא שהמזיז החבלים כשאדם אחר ישן דינו כמי שמוציא חברו מן הסוכה על ידי גרמא].
ד) כמו”כ אם מסתמכים על החבלים להכשיר צריך להזהר בשבת שלא להזיז החבלים הלוך ושוב דאז יוצר בכל פעם מחיצה המתרת [עי’ בריש סי’ שטו].
ה) בסוכה זו במקרה רגיל מעמיד הסכך על גבי מוטות ברזל שהם דבר המקבל טומאה (ואין הכל בקיאים לכסות את המעמיד וגם י”א שאינו מועיל לכסות במקרה רגיל) ואין צריך לומר שאין מתקיימת בסוכה זו חומרת מעמיד דמעמיד.
השלמה לנידון על סוכה של חבלים לבוד עם סדינים
בגליונות חזו”א לחידושי הגר”ח הלוי פט”ז מהל’ שבת הט”ז כתב החזו”א דפסול סוכת שתי בלא ערב הוא דרבנן ודלא כמ”ש הוא בספרו סי’ עה שהוא דאורייתא, ומאחד דדבריו בספרו הם מחודשים וגם בפמ”ג ושאר אחרונים מבואר שהוא דרבנן לכך נקטי כוותיה.