ברכת התורה

מה שהערתי על מה שהובא בשם הגר"א לומר מעשה בראשית בכל יום דלמה לא הובא במעשה רב, העירוני דבהקדמת מעשה רב כ' שלא הביאו הנהגות פרטיות שלו וכו' עי"ש, ומ"מ יש לציין שאינו כלל גמור שהרי הביאו כגון שאין לאכול ענבים בר"ה ע"פ הסוד ושיש לקום בחצות ולעשות תיקון חצות.

העירוני שבסידור אזור אליהו מהדו"ח עמ' יד הביא בשם כת"י רבי סעדיה תלמיד הגר"א שאמר אחר פרשת התמיד מעשה בראשית של אותו היום.

ונראה לי הטעם ע"פ מש"כ בתענית כז ע"ב דטעם מה דתנן שבני המעמד קורין במעשה בראשית משום שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, ואמרי' בלולב הגזול בסוכה מא ע"א ור"ה ל ע"א מנ"ל דעבדי' זכר למקדש דכתיב ציון וגו' דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה, ולכן יש בזה ג"כ משום דרישת ציון להראות שוב ענין זה שאלמלא מעמדות וכו' כמו שהיו עושין בני מעמד בזמן המקדש, הלכך אחר פרשת התמיד היה אומר מעשה בראשית.

ומ"מ צע"ק חדא דאין דרך הגר"א לקבוע הוספות בתפילה כמו שמצינו לענין מזמור שיר ולענין למנצח ופסוקי תקיעת שופר ועוד, וכדאמרי' בברכות בקשו לקבוע פרשת בלעם ובלק ולא קבעו מפני טורח ציבור, ועוד דרבי סעדיה גופיה שעיקר מעשה רב מיוסד על כתביו כידוע ועי' בנידון זה במאמר בישורון כא עמ' תשעז ואילך ועי' ישורון מא עמ' תתקמז ואילך ועוד) לא היה לו לכתוב במעשה רב שאמר הגר"א פרשת התמיד בלא לפרש שאמר גם מעשה בראשית, ועוד שבוילנא הטילו חרם שלא להדפיס דבר בשם הגר"א בלא בדיקתם, ממילא צ"ע אם אפשר לסמוך על כת"י חדש של שמועה בשם הגר"א ולפי שעה לא בדקתי הדברים במקורן.

יש להוסיף דהרמב"ם בהל' תפילה הביא ב' המנהגים בזה, ובסדר התפילות הביא שנהגו בברכת כהנים כדרכו בכ"מ בסדר התפילות להביא רק המנהג המצוי, וכמו שמתבאר מדבריט בריש סדר התפילות.

לא.

מקורות:

לא יברך מכיון ששינה לאנסו נחשבת שנת ארעי [חיי אדם כלל מד ס”ה ונשמ”א שם סק”א, ותמצית דבריו הובאו במשנ”ב סי’ קעח סקמ”ח], ושנת ארעי אינה מחייבת כלל בברכת התורה [עי’ בלשון השו”ע סי’ מז סי”א], אפילו בלילה [עי’ בלשון הביה”ל שם סי”ג ד”ה המשכים], וממילא אינו יכול לברך באמצע הלילה בלא שישן כיון שממה נפשך עדיין לא נתחייב בברכת התורה בין אם הלילה קובע ובין אם השינה קובעת [עי’ בב”י סי’ מז], דשנת ארעי ודאי אינה קובעת אפי’ בלילה כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ג ושוע”ר שם ס”ז.

וכמדומה שכאן אינו שייך לנידון בשו”ת מהרש”ם סי’ שלז ששם יש להחשיבו כשינת קבע לאחר שינה כמה שעות מיסב במיטה הגם שהיה בבגדיו, והלשון נרדם וישן כמה שעות אינו בהכרח הכונה שהיה לאנסו דיתכן שהיה לרצונו, וגם היה לכמה שעות, ועכ”פ הכרעת המשנ”ב דשינה לאנסו עכ”פ שאינה לכמה שעות (כגון שעה אחת כנזכר בלשונות הפוסקים בסי’ קעח) חשיב ארעי.

בתוס' ברכות יא ע"ב וברבינו יונה שם מבואר דיש ענין שיהיה מקרא משנה ותלמוד, אבל לגבי המקרא גופא לא נזכר שיש קפידא איזה מקרא יהיה למרות שנזכר שם שאמרו פסוקי ברכת כהנים.

אבל נראה פשוט שיש טעם במנהג זה למה אמרו ברכת כהנים מאחר שיש בו סימן טוב וגם חביב, ועי' ברמ"א בהל' שמחת תורה גבי קריאת הנדרים שבתורה ובמשנ"ב שם דהיינו פרשיות שרגילים לנדור לקנותם, וכמו דאי' בירושלמי שיש לסיים המקרא בדבר טוב כ"ש שיש להקפיד שהקריאה עצמה תהיה דבר טוב.

ועיקר הדין שלא להפסיק בקללות נזכר במשנה ובגמ' סוף מגילה ואי' במד"ר אמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך, הלכך ודאי אחר ברכה"ת יש טעם לומר פסוקי ברכה וטובה.

ובמרדכי ריש יומא בשם תשוה"ג שאתם משחקים על מנהגינו גבי הסימנים בליל ר"ה עי"ש באריכות, ומשמע ממסקנתו שכל דבר שיש בו משמעות של דבר טוב יש מקום לתפוס בו וכפשטות הגמ' בהוריות ובכריתות גבי סימנא מילתא.

אם כי במעשה רב הובא מנהג הגר"א לומר פרשת התמיד אחר ברכה"ת, ונראה שאינו רק במקום ברכת כהים אלא גם במקום משנה ותלמוד דהגר"א סבר שאין צורך בזה (גם בתוס' שם אי"ז מנהג התוס' גופייהו דהם סוברים שאף דבר אחד א"צ לפירוש הב"י בתוס' וכפשטות דבריהם אבל הב"ח חולק בדעתם), ומה שכ' רבינו יונה הוא רמז בעלמא כמו שהרחבתי בתשובה אחרת ואינו מדינא כלל.

ובבה"ל הל' ת"ב הביא בשם המאמ"ר דיש צער לת"ח ללמוד מה שאין עסוקין בו עי"ש, וגם הגר"א לשיטתו שסובר שאין לקבוע פסוקים בתפילה מפני טורח ציבור כמו שמצינו לדעתו בכמה דברים, הלכך לא אמר ברכת כהנים אלא רק פרשת התמיד שממילא מחוייב בה כתקנת הראשונים כמו שנתבאר בתשובה אחרת.

והגר"י דויד חתניה דהגר"י הוטנר ביאר ע"פ רמז הנגת הגר"א בזה אבל בודאי שמצד הפשטות אין בזה דין באופן זה דוקא אלא רק שאינו מחוייב ביותר מזה, וכמו הרבה דברים במעשה רב המיוסדין על דינא דגמ' בלבד.

אמנם יש צד שלימוד בלא הבנה אינו מועיל לברכת התורה (כן משמע בפשטות באשל אברהם מבוטשאטש סי' מז ס"א במש"כ לענין נשים וע"ה, ויעויין בספר מנחת תודה מה שהביא בשם מה"ר אליהו דושניצר שג‫"כ תלה נידון זה במחלוקת האחרונים, ועי' מה שאכתוב להלן נידון המשנ"ב והפוסקים אם באופן כללי לימוד בלא הבנה חשיב ת"ת או לא, ובפשטות תליא בזה, אבל יש לטעון דלכו"ע אם אסור לאומרו קודם ברכה"ת אם נימא דאסור בבית המרחץ ממילא יכול לברך עליו ברכה"ת), אבל לומר שלימוד זה הוא הפסק בדיעבד תמוה מאוד לומר כן, מאחר שהוא צורך הלימוד ומענין הלימוד, ולפי זה מי שאומר פסוקים כגון ברכת כהנים או פרשת התמיד אחר ברכת התורה אם כיון בדבר אחד שאמר בין בתחילה בין באמצע בין בסוף יצא יד"ח גם לפי דעה זו.

ואפילו אם אומר מיד אחר ברכה"ת תורה שבע"פ שלפי דעת המשנ"ב בסי' נ סק"ב אינו לימוד בלא הבנה ג"כ הפסק לא יהיה מטעם הנ"ל.

רק דיש לדון האם היתר זה הוא לכתחילה או בדיעבד ושורש הנידון הוא האם ההיתר הוא רק מצד שדיבור לצורך הברכה אינו הפסק או מצד שלימוד זה יש בו עכ"פ תחילת הלימוד .

והנפק"מ בין הצדדים הוא דמבואר מכמה דברים בפוסקים שלכתחילה אין לדבר בין הברכה למצוה גם לצורך הברכה או המצוה עיין במש"כ המשנ"ב לענין תפילין ולענין ברכת המוציא, ממילא אם ההיתר כאן הוא רק מטעם שהוא צורך הברכה א"כ יהיה אסור לכתחילה .

אולם למעשה אין בזה נפק"מ כיון דבמקום שיש עוד צירוף מוכח במשנ"ב גבי נט"י ועוד שיש להקל בזה, ומכיון שבניד"ד יש ודאי דעות שמקילות בזה וכמו שהורה החזו"א (וכמו שהובא במנחת תודה שם) ממילא לענייננו יש להקל בזה.

ולגוף הנידון אם לימוד בפה בלא הבנה חשיב לימוד או לא היה מקום לתלות נידון זה בנידון במשנ"ב אם פסוקי דזמרא וכיו"ב נחשבים לימוד אבל יש לדחות דמחד גיסא שמא שם מיירי שמבין חלק ומאידך שמא שם גרע כיון שמתכוון לעשות פעולה אחרת שאינה לימוד.

וכמו"כ היה מקום לתלות נידון זה בנידון המשנ"ב סי' מו סק"ו וסק"ז לענין אמירת דין בלא נתינת טעם אבל לא דמי דמחד גיסא שם באמת מהרהר במה שאומר ואף יותר מזה שכן מהרהר הטעם בלבו ומאידך גיסא שם אינו אומר דבר שנחשב דבר המחייב בברכה"ת להסוברים כן משא"כ כן שאומר דבר המחייב בברכת התורה .

והואיל דאתאן לזה יש לציין דהמשנ"ב הביא שם דעת הגר"א שמחמיר וכתב המשנ"ב הנימוק שחייב בפסיקה בלא טעם משום שמהרהר הטעם בלבו ומאידך גיסא הטעם שהביא מיד אח"כ בשם הגר"א הוא משום דלא גרע ממקרא וצל"ע הקשר בין ב' הטעמים דהמשנ"ב לא כתב שהוא טעם חדש ובפשוטו אכן הם ב' טעמים שאין קשורים זל"ז אלא ר"ל אילו לא היה להגר"א הטעם שמדמה למקרא היה בלאו הכי מחייב מטעם הרהור ונפק"מ דמאן דמחמיר בהרהור לא יוכל להקל בזה ומ"מ הגר"א גופיה טעם עדיף קאמר דמדמה לה למקרא וכיון שכן סובר הגר"א שבפסיקת דין בלא טעם יתחייב לפ"ז לברך גם המקיל בהרהור.

ולגוף שי' המשנ"ב שלימוד תורה שבע"פ אינו לימוד בלא הבנה ועיין גם בשוע"ר הלכות ת"ת פרק ב סי"ב ויג מה שחילק בין תושב"כ לתושבע"פ מ"מ יעו' בתשובה אחרת שאינו מוסכם לכו"ע ושם הבאתי שיטות הפוסקים בזה, ועי' במש"כ הבא"ח במעשה דאלו ואלו נשרפין בבית הדשן, ויש לציין דבמראית העין להחיד"א בע"ז יט כתב דמ"מ אם משתדל להבין מקיים בזה מצות ת"ת .

דעת המשנ”ב שצריך לחזור והמיקל בזה בשעת הדחק יש לו על מי לסמוך ואין למחות בידו.

מקורות:

דעת המג”א שהובאה במשנ”ב בסי’ קלט סקט”ו דבבירך אשר בחר במקום אשר נתן לא יצא וצריך לברך שנית, ועי’ גם תהלה לדוד סי’ רפב סקי”א, וכך פשטות דעת המהרי”ל בהל’ קריאה”ת שפ”א בירך העולה אשר נתן קודם קריאה”ת, והצריכו מהרי”ל לברך אשר בחר מתחילת הברכה.

אבל השער אפרים שער ד סכ”ג חלק ע”ז דבדיעבד יצא בבירך אחר קריאה”ת אשר בחר, וכן בעמק ברכה הל’ קה”ת תמה דמנ”ל ששינוי הנוסח מעכב ועוד דהרי דעת הרמב”ן והרשב”א (ברכות יב ע”א) דעיקר אזלי’ בתר חתימה, וגם בכה”ח הביא שיש מפקפקים במאמר מרדכי ואף שבאחרונים נראה שצריך לחזור מ”מ נקט שיש לסמוך על המפקפקים לענין ספק ברכות.

והנה מצינו שהמשנ”ב דרכו בהרבה מקומות להקל בספק ברכות במקום שיש דעות באחרונים עכ”פ לענין המיקל שיש לו על מה לסמוך, ולא בכל מקום, ויתכן דאם היו לפניו כמה מדברי האחרונים שהקלו בזה גם כאן היה מיקל במקום ספק ברכה, ועכ”פ אם כבר סיימו הקריאה שהוא קל יותר במקום ספק (יעוי’ מה שהבאתי בנידון זה בתשובה לענין ספק טעות בקריאה”ת), ולכן בניד”ד שהתעורר מקרה כזה והיה בזה גם משום כבוד הבריות וטירחא דציבורא וכמעט שלא היה שייך להחזיר הס”ת ולקרוא בו ולברך שוב, הראיתי להם דברי הפוסקים המקילין בזה.

אבל עדיין אינו ברור לגמרי שהמשנ”ב היה מיקל בזה דהרי ספרי שער אפרים ומאמר מרדכי היו מצויין להמשנ”ב ועוד דהמהרי”ל רב גובריה ועוד דגם התהלה לדוד ראה דברי השער אפרים ותמה עליו.

שו”ר למו”ר בהלכות יום ביום פ”ח ס”ו שג”כ תמה על המשנ”ב שלא הביא דברי השער אפרים דבתראה הוא, וכן תמה דהמשנ”ב בסי’ מו ועוד הביא דעת הגר”א דאזלי’ בתר חתימה (והיינו כדעת רמב”ן ורשב”א הנ”ל), וממילא ספק ברכות להקל.

ולגוף תמיהת העמק ברכה הנ”ל יש ליישב דאע”ג דנוסח ברכות בעלמא אינו מעכב (עי’ משנ”ב סי’ סח) מ”מ אפשר שכשאומר ב’ ברכות בזאח”ז מעכב כשתיקנו ב’ ברכות ואומר שניהם בשוה דבזה לא הוסיף כלום בברכה שניה והו”ל כברכה יתירה, ולכן לדעת הבאר שבע סי’ לז (הובא במג”א סק”ה) לא יצא באמר אשר בחר אחר קריאה”ת אא”כ אמר אשר נתן קודם קריאה”ת מטעם זה, וגם להמהרי”ל דסובר דבכל גוני לא יצא יש לומר דאחר שתקנו ב’ ברכות בזאח”ז על התורה א”כ צ”ל דוקא בנוסחאות שתקנו דבלא זה הו”ל ב’ ברכות בשוה בזאח”ז ואחר שתקנו צריך שיהיה דוקא ברכות אלו, וכמ”ש הא”ר סי’ קמ סק”ג בדעת מהרי”ל דיש סדר לברכות אלו, דאע”ג דבק”ש אין סדר לברכות היינו משום דאינם על הק”ש, וכוונתו דבברכות ק”ש שאינם על הק”ש כל ברכה חשיבא לחודה, אבל כאן שהברכות נתקנו רק על קריאה”ת ממילא לא שייך לברך כל ברכה בני עצמה וכל ברכה מתייחסת גם לחברתה וממילא צריך שיהיה באופן שתקנום.

ועי’ בשעה”צ סק”ט שרוב האחרונים נקטו כהבאר שבע.

ואף דיש הספק של קריאה”ת ביניהם מ”מ עדיין חשיבי ב’ ברכות הסמוכות זל”ז, דכמו שמצינו לענין ברכות ק”ש וכן ברכות פסוד”ז דנקטו הפוסקים דברוך שאמר וישתבח הן ברכות הסמוכות זל”ז ולכן עונה אמן על ברכת עצמו אחר ישתבח להנוהגים לענות אחר סיום סדר ברכות וכן אחר שומר עמו ישראל לעד ולא אחר אהבה רבה ואהבת עולם דסמוכה לשלאחריה.