בית הכסא

א”צ לפשטות הסוגיות ולרוב הפוסקים וגם בצירוף כמה צירופים והרוצה לצאת כל השיטות והצדדים יטול ידיו.

מקורות:

לכאורה נראה דלא דהרי אמרי’ בברכות שהיו ידיו בבית הכסא איכא פלוגתא דאמוראי אם צריך להוציא ידיו משם או לא, וחזינן מהפוטרים בזה שאם ידיו בבית הכסא לא חשיב שגופו בבית הכסא, וגם המחייבים להוציא ידיו משם אינו אלא משום כל עצמותי תאמרנה כמבואר שם שהוא טעם ומקור האיסור בזה, אבל לא משום שהגוף עצמו כמונח בבית הכסא.

ויש להוסיף דדעת הזוהר שהובא במשנ”ב סי’ א’ וסי’ ד’ שבחייב נטילה משום רוח רעה א”א להתפלל, ומבואר מדעה זו דהיו ידיו בבית הכסא אינו צריך ליטול ידיו, דהרי מבואר בגמ’ שהיו ידיו בבהכ”ס אין חסרון מצד רוח רעה על האדם, אלא לכל היותר כל עצמותי תאמרנה, עכ”פ כך מוכח להדעות שהיוצא מבהכ”ס הנטילה היא משום רוח רעה (עי’ משנ”ב וארצה”ח בסי’ ד), ואף דאינו מוסכם שאין הזוהר חולק על התלמוד ואכמ”ל, מ”מ מסתמא אפושי פלוגתא לא מפשינן (ומ”מ אפשר דהמ”ב בסי’ ד תפס דזוהר זה אינו כהגמ’).

אבל ראי’ זו (גם אם נימא דמסתימת הגמרא לכו”ע א”צ אלא להסיר ידיו מבית הכסא) אינה ראיה גמורה, דעדיין יש לטעון שהרוח רעה שורה על היד ולא על כל הגוף, ובזה גופא נחלקו הנך אמוראי אם צריך לחשוש לריעותא שיש במקצת הגוף משום עצמותי תאמרנה או שאין דין כזה, ולהזוהר שרוח רעה הוא כמו ריעותא על הגוף כמו שהגוף בבית הכסא, אה”נ אם יש רוח רעה על הידים בלבד יהיה תלוי בנידון זה.

ויש לדקדק דגבי צואה לא אמרי’ שהיתה על ידיו אלא על בשרו, וגם בהכ”ס אמרי’ היו ידיו בבהכ”ס, ולמה לא אמרי’ היתה צואה על ידיו, אלא ע”כ הטעם לזה משום דבכה”ג לכו”ע אסור להתפלל כיון שאין ידיו נקיות, א”כ כבר חזי’ דאין הגדרת אדם כזה (שהכניס ידיו לבית הכסא) כמי שידיו אינן נקיות, ואם נימא דלהזוהר רו”ר הוא כמו ידיים שאינם נקיות א”כ אפי’ אם נימא דרו”ר רק על ידיו בלבד (באופן שרק ידיו בבהכ”ס) א”כ היאך יכול להתפלל לשום מאן דאמר, דלכו”ע הרי צריך ליטול ידיו בידיים שאינן נקיות, אלא אם כן נאמר דהזוהר חולק על התלמוד ודעת הגר”א שאין הזוהר חולק על התלמוד, וגם אם חולק הרי בדבר שיש פלוגתא להדיא בין הזוהר לגמ’ קי”ל כהגמ’ כמ”ש במשנ”ב סי’ כה, ואע”ג דאינו מוסכם בראשונים דהלכה כהך מ”ד אבל עד כאן לא פליגי בפרט זה וק”ל, ויל”ע.

ובכמה סוגיות מצינו האם שָדינַן מקצת הגוף בתר כל הגוף או לא, כגון בסוגי’ בפ”ק דשבועות גבי הנכנס למקדש במקצת גופו, וכן בסוגי’ דפ”ק דמכות גבי אילן שנופו עומד חוץ לירושלים, ובסוגי’ דסוכות דף ג’ לענין מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושמעי’ שמקצתו היה בתוך הבית, ובסוגי’ דחולין ע’ גבי יצא רובו מן הרחם, וחזי’ שברוב המקומות שדינן עיקרו בתר רובו וביאה במקצת לא שמה ביאה, וא”כ לכאורה דבניד”ד א”א לחייב, ויש להוסיף דבהכ”ס דידן הוא קל יותר שיש קצת שהקלו בזה בבה”כ שלנו לגמרי עכ”פ כשהוא נקי אם לא עשה צרכיו (ראה הליכ”ש תפילה פ”כ סכ”ד, ועי’ חזו”א או”ח סי’ יז סק”ד שהסתפק בזה, אבל רוב האחרונים החמירו בזה) בפרט שגם עצם הנטילה אם לא עשה צרכיו לא ברירא כולי האי ופשטות השו”ע לעיל מינה שאפי’ עשה צרכיו ולא שפשף אינה חיוב גמור וגם במשנ”ב הל’ יו”כ הביא פלוגתא באיזה אופן דמשמע שיש אומרים שעכ”פ אז לא חששו לרוח רעה, ויש לציין דכל ענין רוח רעה ביוצא מבהכ”ס כשלא עשה צרכיו אין עיקר מוכרח מגמ’ שיש בזה נטילה כלל.

וכ”כ בצי”א ח”ז סי’ ב שבהכניס מקצת גופו א”צ נטילה, והביא שגם בדעת תורה סי’ ד סי”ח נטה להקל בזה, וע”ע פניני תפילה עמ’ סא בשם הגריש”א ושו”ת להורות נתן ח”ז סי’ א.

אולם מאידך גיסא יש לטעון דברוח רעה לא נתבררו הגדרים בזה, דלפעמים חזי’ דשריא רוח רעה אפי’ בלא כניסה כלל כמבואר בפוסקים, והרי ברוח רעה חמירא סכנתא להחמיר בספקות, כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז, ובחזו”א סי’ ד סקכ”ו משמע דלא ברירא ליה אם צריך ליטול ידיים בנכנס מקצתו, וכן בארחות רבינו ח”א עמ’ יד הובא שהקה”י הסתפק בזה והחמיר מספק.

ובכה”ח סי’ ד אות סו הביא פלוגתא אם ליטול ידיו ג”פ או דסגי בפ”א, וכ”כ בשו”ת אול”צ ח”ב עמ’ כד אות יג שטוב ליטול ב’ ידיו, ובתורה לשמה סי’ כג כ’ ליטול יד אחת.