בית הכנסת

הנה עיקר הענין שהעשרה הראשונים נוטלים שכר כנגד כולם (סי' צ סי"ד) הוא משום שהם מקיימי ומעמידי המנין (וע"ע משנ"ב סי' נה סקע"ג), דעל ידיהם נוצר כאן מנין של עשרה שאפשר לעשות בו מנין כדין עם קדושות וקדישים ותפילה בציבור ושאר דינים, וחשיב כמו שגרם למנין ושכל התפילות נעשו בזכותו, ועל ידו שרתה השכינה.

(ומ"מ העיקר הוא מה שמקיים את המנין דאם הוא מצד השראת השכינה א"כ מה סברא שנמדד לפי כמות הקהל שהתפללו בס"ה במנין זה, דאמנם בסופו של דבר שרתה שכינה על כולם בתפילתם אבל מה מכריח לעשרה ראשונים מחמת זה לקבל שכר כנגד כולם, ובדוחק יש לומר דעל ידי השראת השכינה שפעל נכנסו כולם תחת כנפי השכינה, אבל הוא דחוק).

ובעיקר דין עשרה ראשונים אפשר דעיקר הענין נאמר יותר במקום שיש חשש שלא יימצא מנין ואז כשיש עשרה מתקיים המנין ואחר שכבר הוקבע המנין כבר מצטרפים עוד רבים אחר כך, (כמו שמצוי בבתי כנסת שטיבלך במניינים בשעות חריגות כגון בע"ש אחה"צ), אבל אפשר דלפנים משורת הדין (עי' מס"י פ"ד) מאחר שמידה טובה מרובה מחשיב הקב"ה בכל מנין את עשרה הראשונים כמסייעים לכל המנין כיון שלמעשה הם יצרו את המנין מוקדם יותר, וכך משמע מסתימת הפוסקים בסי' צ שם שבכל גווני נאמר דין זה של עשרה ראשונים, וכן במשנ"ב בסי' נה שם משמע שמי שמקיים את המנין נלמד במכל שכן, אבל ענין העשרה ראשונים עצמם נאמר בכל גווני.

וקטן לדידן הדין להלכה הוא שאינו מצטרף למנין (עי' בסי' נה), ואמנם גם קטן יש בו שותפות במידה מסויימת בהקמת המנין, ויש בזה ג"כ קיום קצת למנין כשיש יותר מתפללים, והיינו כשבאים בני אדם ורואים שיש יותר מתפללים יש יותר קיום, אבל הקצבה של עשרה שנזכרה לגבי דין זה משמע דמי שיש לו שותפות בקיום המנין.

ואע"ג שאם נ'א'נ'ס אדם לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (ברכות ו ע"א), וגם בקטן זה היה מקום לומר שמה שאינו מצטרף הוא לאנסו ולא לרצונו, מ"מ היה מקום לדון דשמא ענין זה לא נאמר בהבטחות מיוחדות שנאמרו במקרים מיוחדים, אלא במקום שמדובר על השכר של הפעולה עצמה, דמה שנ'א'נ'ס ולא עשאה כאילו עשאה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, אבל מסתמא יש לומר דאה"נ חשיב כמו שנ'א'נ'ס ולא עשאה כיון שרצה להיות שותף בהקמת המנין וזה השכר הניתן למי ששותף בהקמת המניין דחשיב שכל התפילות נזקפות לזכותו.

והגרח"ק (שאלת רב ח"ב פ"ד אות ט"ז עמ' קפ"ד) כתב בפשיטות דגם קטן הוא בכלל זה, ויל"ע.

ולפי השיטות שקטן מצטרף למנין עשרה א"כ פשיטא שמצטרף גם לעשרה הראשונים, לפי מה שביארתי בפשיטות בתשובה אחרת שגם קטן מקבל שכר.

ויש לציין דבעניינים הנוגעים למוסר ואגדה לפעמים נוקטים ככל הדעות, ומ"מ כאן הוא דבר שעיקרו תלוי בדיני הלכה.

לענין שומר חשיב שומר לענין דברים אלו, כיון שודאי יבוא לביתו והרי בביתו בודאי ימצא את בני ביתו שיזכירוהו בכל גווני לעשות מצוותו.

אבל לענין הקדמת הסעודה בשבת עי’ ריש סי’ רעא ובמשנ”ב שם דבמקרה רגיל יש להקדים את הקידוש עם הסעודה שלאחריה גם בלא קשר לדיני שומר וכמו שיתבאר שם, ולענין כזית של ליל סוכות וגם לענין ליל שבת הרחבתי בתשובה נפרדת [ד”ה האם יכול ללמוד ולאחר את הסעודה בליל סוכות אם מעמיד שומר], אבל כאן הנידון מדין שומר.

מקורות:

(מכתב) הנידון שהביא כת”ר מבדיקת חמץ דשם ג”כ מצינו שאסור ללמוד קודם ויש שהתירו אם לומד חוץ לביתו כמ”ש המ”א והמ”ב בסי’ תלא, אה”נ שם מיירי מצד עיקר הדין שאסור לו להמתין, וכמו שיתבאר דיש עיקר דינא שהוא ענין אחר, ובאופן שלומד מחוץ לביתו יש כאן נידון מצד שמה שלומד חוץ לביתו יש בזה שמירה והוא כעין שומר המועיל שלא ישכח (וכעין דינא דמי שלומד ויש לו מנין קבוע יש שכתבו דחשיב שומר, וגם כאן יש לו קביעות לבוא אחר כך לביתו), ואילו במטה אפרים כאן לכאורה נוסף עוד ענין כמו שנתבאר שימנע מללמוד אז משום שהיא מצוה המוטלת עליו עכשיו ואינו ראוי לאחר הדבר, ודבר זה אינו מצד החיובים, ולכן גם כשיעמיד שומר או ילמד מחוץ לביתו לא יהני לזה.

ובעצם דינא דמהני בבדיקת חמץ ליש פוסקים כשלומד מחוץ לביתו אינו בהכרח שיועיל גם כאן, דהרי לק”ש אינו מועיל מה שלומד חוץ לביתו, דבפוסקים הזכירו איזה עצות אחרות אף ללומד בבהמ”ד (וכמו מש”כ הפוסקים מי שלומד במקום שיש מנין, משמע דעצם מה שלומד בבהכנ”ס או בבהמ”ד לא מהני לולא שיש שם מנין), אלא דבדיקת חמץ שהיא מצוה שבבית סגי בהיכר זה, שהרי בודאי יבוא לביתו בסוף, וכ”כ שם בשוע”ר סי’ תלא ס”ט דבודאי לא ילין בבהכנ”ס וכשיבוא לביתו יזכור חובת בדיקה, ממילא בישיבה בסוכה אם אינה בביתו אינו פשוט דמהני להיות היכר כיון שאינו רגיל לילך לשם כלל, אלא אם כן נחדש מסברא דמאחר שבנה סוכתו והעביר לשם כל כליו ממילא בודאי יבוא לשם, אבל אה”נ למעשה נראה דכיון שכתב בשוע”ר לענין חמץ דהאומדנא הוא מצד שיבוא לביתו יזכור א”כ גם בניד”ד הרי אנן סהדי שכשיבוא לביתו ויראה בני ביתו ממתינים בסוכה ומכינים המאכלים בסוכה והבית אינו ערוך במאכלים א”כ פשיטא דמהני גם כאן.

ועיקר רעיון הדברים כבר מבואר בסי’ פט ס”ו ובמשנ”ב שם (לענין שחרית) שאם לומד בבהמ”ד ורגיל לילך לבהכנ”ס חשיב כמו שיש שומר וכן אם לומד בבהכנ”ס ואנשים באים לשם חשיב כמו שומר, וממילא כאן הרי רגיל לילך לביתו ובביתו הרי יש אנשים שודאי יזכירוהו לסעודה, וא”כ בענייננו חשיב שפיר שומר.

לגבי המג”א בסי’ תלא סק”א על הקולא של לימוד כשלומד בבהמ”ד לענין בדיקת חמץ יל”ע היאך אתיא כהסוברים שיש ענין מצד הדין בתחילת הלילה דוקא ולמדו כן מאור לי”ד ובאמת הוא דחוק מאוד דבגמ’ פסחים ג מבואר דהוא רק כינוי לשון נקיה ללילה משום ותבחר לשון ערומים, ולהנך דעות דבאמת יש ענין בתחילת הלילה מצד עצמו (ולא רק מטעם זריזות או שמא יתבטל מהבדיקה) אפשר דאין לסמוך על חילוקו של המג”א הנ”ל וצל”ע דלמעשה המ”ב בסק”ז פסק כהמג”א ולא ערער על מה שהזכיר הד”מ לענין אור הנ”ל, אלא אדרבה הביא כעי”ז שם בסק”א בשם כמה אחרונים, ושוב אחר הדקדוק נראה דלא הקיל בזה המשנ”ב להדיא אלא קודם צאה”כ דוק ותשכח (ואע”ג דלהך דיוקא דהד”מ דאור א”כ לכאורה הבדיקה היא קודם צאה”כ אפשר דכולי האי לא החמיר, או בדוחק יש לומר דלא באו לומר קודם צאה”כ אלא רק קודם שהחשיך מידי).

*

למרות שנבנתה הדירה לצורך דירת מגורים, אך מכיון שאחר כך הוקדשה הדירה למטרת בית כנסת, וגם משמשת בפועל לבית כנסת לכן הדירה קדושה בקדושת בית כנסת.

מקורות: או”ח קנג ח.

ואמנם יש לציין דמצינו חילוק לדינא לגבי בהכנ”ס כזה אם מתחילה לא נבנה לשם בהכנ”ס ואפי’ נבנה לשם בהכנ”ס אבל נבנה יחד עמו הקומות למעלה לשם בית דירה שהוא קל לשי’ הרמ”א בסי’ קנא סי”ב לענין לדור מעליו, אבל לא לענין קדושת בהכנ”ס עצמו, וראה בתשובה אחרת [ד”ה בית הכנסת שאין שם ס”ת קבוע האם מותר לדור מעליו] שהרחבתי בזה.