בהמה דקה

בדין גידול בהמה דקה הביא הגריש"א ח"ד סי' קצט דברי הגהות הר צבי על הטור חו"מ סי' תט דהאידנא בטלה התקנה אחר ששנים רבות לא היו שדות בא"י, ודחה דבריו ע"פ דברי הפוסקים דיש סוברים שלא בטלה התקנה כלל (כך סבר הגריש"א בדעת הטור ויש להוסיף דכן מפורש בכפתור ופרח פרק י ובשה"ל ח"ד סי' רכז כתב דאולי אם היה רואה דבריו לא היה מקל בזה ומ"מ בזה יש לדון), ויש סוברין דהנהגה גם בחו"ל במקומות שהיו שדות ישראל (כך דייק הגריש"א שם מדברי הבהגר"א ריש סי' תט בדעת השו"ע שם) עי"ש.

ויש לציין דכ"ז מלבד שעיקר דברי הר צבי תמוהין מאוד דהרי אפי' בשו"ע חו"מ סי' תט שהתירו כשלא היו שדות ישראל בא"י לא נזכר שמחמת זה בטלה התקנה לעולם אלא רק כל זמן שאין שדות ישראל, וגם בשו"ת דבר יהושע ח"ד חו"מ סי' ז השיב עליו.

אולם יש לדון אם ארנבת הוא בכלל בהמה דקה או בכלל חיה ועי' בכנף רננים על פרק שירה מש"כ בזה לענין שם ויש לדון נקט דבריו להלכה בכל הנפק"מ מזה.

ועי' רמב"ן בראשית א כד דמשמע שמי שאינה אוכלת בשר היא בהמה ולא חיה וכן בפסיקתא משמע שבהמה אינה אוכלת בהמה ומיהו עי' תי"ט עוקצין פ"ג מ"ג ד"ה בהמה טמאה דמשמע שד' חיות טמאות שמם חיה ולא בהמה ויש לדון בכוונתו על אלו מתוך ד' חיות בא לכלול שמוגדרים כחיה אם כולם או חלקם.

וכמו"כ ידוע הנידון האם ארנבת שלנו הוא ארנבת שבתורה, ושייך לדון לכאן ולכאן, דהיינו בין אם נאמר דארנבת שבתורה היא בהמה דקה מה הדין בארנבת שלנו ובין אם נאמר להיפך.

ומיהו חשבתי עוד דמנ"ל שגדרי דין זה תליא בבהמה דקה בלבד, דשמא אם נימא דהוא כולל גם מינים טמאים א"כ יש לומר דה"ה גם חיה דקה דהרי חיה בכלל בהמה.

ויש להוסיף עוד דבגמ' בב"ק עט ע"ב מבואר דגם גסה היתה צריכה להיות מכלל הגזירה אלא שאין גוזרין גזירה שאין הציבור יכולין לעמוד בה וא"א להביא בהמה גסה מסוריא הלכך לא גזרו, ולכאורה א"כ גם חיה דקה דכ"ש שגזרו דלמה לא.

ויש לדון כמו"כ עוד האם יש להחשיב בני ברק כמקום שאין מצויות שדות ישראל מכיון שרוב המוחלט של המקומות אינם שדות והוא בכלל ההיתר לדעת השו"ע שם או דילמא דסגי שיש גינות ורובם של ישראל.

ויש לדון בזה האם נאמר דוקא בשדות או סגי שמצוי ממון ישראל ואוכלי ישראל שיכולה לרעות בהן, וממה שדן השו"ע לפי רוב ישראל ולא אסר מחמת מיעוט שדות ישראל יש מקום לדון לכאורה דהגדר הוא שדות ואין נאסר במה שיש כאן ישראלים, וצל"ע בזה.

ועי' בתשוה"נ ח"ד סי' שכב שכתב שראה בראש העין שמגדלים עיזים ומחה בהם, ויתכן שעיזים שדרך שרועים בחוץ ואוכלים הוא חמור יותר מאחר דלגבי עיזים מה לי שדה ומה לי כל אוכל שמונח בחוץ, אם כי באמת אינו ברור לגמרי שאסרו אלא במקום שמצויין שדות ישראל דבזה הוא קרוב למכשול וכמשנ"ת.

ואמנם היה מקום לטעון דאין הולכים בכל עיר לפי אותה עיר אלא לפי כל א"י בכללותה, אבל הגריש"א שם ציין לתקנות העיר פתח תקוה שנעשו לכאורה ע"ד המהריל"ד שמחלו זל"ז כדי שלא יהיה חשש איסור בהמה דקה עי"ש, ומשמע שהולכים לפי העיר ולא לפי כל א"י, אם כי יש מקום לדחות דלרווחא דמילתא נקטו כן דהעיקר סמכו על מה שאולי בזמנם רוב השדות עדיין היו של ישמעאלים ורק דחששו שלא ישחיתו הבהמה דקה זה את שדהו של זה (או שחששו לצד דאזלי' בתר העיר) ולזה עשו הסכם זה.

אולם במדרשים פרשת שמות אי' שמשה הנהיג הצאן אחר המדבר להרחיקן מן הגזל ובפשוטו במדבר סגי לזה, אם כי אין ראי' ברורה שמשה נהג כן בתורת התקנה אלא להרחיקן מגזל כפשוטו אבל בב"ק עט ע"ב מבואר להדיא דבמדבר אין איסור כלל עי"ש בפרטים בזה, ועי' בתשוה"נ שם דמאחר שבמדבר אין איסור מכח זה התיר להשתמש בחלב הבא ממשקים של עזים באופן שאין איסור רעיה באזור דבע"ח שבזמנינו שיש להם מקום קבוע לרעות אינו בכלל הגזירה ועי"ש מה שכתב לדמותו למקום מדבר ולזמן שרוב א"י גוים.

ולענין אם סוגר הבעל חי בבית הראה בתשובת הגרי"ש שם לדברי התוס' בב"ק עט שגם באופן זה אסור ודלא כהרמ"ע מפאנו בתשובה סי' פה שהקל בזה אם נותן לה מזונות, ויש להוסיף דכן מבואר להחמיר בזה גם בסמ"ע סי' תט סק"א בשם הטור וכן בדובב מישרים ח"ג סי' א סק"ד בשם הפסקי תוס' וכן מבואר ברשב"א ועוד ראשונים ובתי"ט ותפא"י, ודלא כצי"א ח"ז סי' כד שכתב דבשעת הדחק יש לסמוך על הרמ"ע.

ומ"מ אולי גם לדעת התוס' וסייעתם לא אסרו אלא בבע"ח שדרכו לצאת ולרעות אבל בע"ח שאין הדרך לגדל ממנו עדרים ולצאת עמו לשדות לא, ויש לומר דמאחר שצורת הרעיה בזמנינו היא לא על ידי הוצאתם למקומות רעיה שונים אלא סגורים במקומות פרטיים אינו דומה לנידון הרמ"ע שדחאוהו הפוסקים שאם סוגר הבע"ח ורועה בבית שרי אלא הוא נידון חדש במין בע"ח שאין דרך לרעותו בחוצות במקומות שכך הוא, דבזה לא גזרו כלל (והשתא אם נימא הכי יש מקום לטעון דגם הרמ"ע גופיה כך סברתו וממילא כבר אין להקשות ע"ז מדברי הראשונים שלא כ"כ).

ומסברא כך היה נראה יותר דמאחר שלא שמענו שגם בזמנם היו מגדלים עדרים של ארנבות ורועים בהם בחוצות א"כ לא גזרו אלא בבהמה דקה שבה דברו שהיו רועים בעדרים שלה בחוצות (ובאמת עיקר מה ששייך גידול עדרים והפקדת אדם על זה הוא בבע"ח העומדים לאכילה אבל בע"ח העומדים לנוי אדרבה הרגילות לפזרם ולסחור בהם בבודדים ואין רגילות למנות מי שישמור על ארנבות רבים כאלה).

וכן מצינו שכתב הסמ"ע בסי' תט סק"א וז"ל בטור סעיף א כתב דאפילו בבית אסור ואפילו אין הבהמה שלו דאין אדם חוטא ולא לו מ"מ כיון שדרך בהמה דקה לצאת ולהזיק גזרו מחששא שתצא בלי ידיעת הרועה ותזיק עכ"ל, ויש להבין בדבריו דמאחר שדרכה לצאת בידיעת הרועה חיישי' שתצא בלא ידיעתו אבל מה שאין דרכה לצאת שמא אינו בכלל הגזירה כלל.

ומאידך עדיין יש מקום לטעון דבע"ח שיכול להשמט ולברוח ולהזיק הרי הוא בכלל האיסור, דברש"י סנהדרין כה ע"ב כתב בטעם החילוק בין בהמה גסה לדקה משום שדקה יכולה להישמט, ואמנם דבריו של רש"י מוקשים מדברי הגמ' בב"ק שם שהובא שם חילוק אחר בין גסה לדקה, מ"מ עיקר דבריו אינם סותרים דברי הגמ' בב"ק שם דיש לומר שהאיסור הוא שמא תישמט ממנו ודמעיקר דינא היה חשש זה גם בגסה, אבל גם הרש"י יש לומר דהיינו דוקא אם יוצא עמה לחוץ שאז מצוי שיכולה להישמט.

ויש להוסיף עוד דבמתני' ב"ק שם מבואר דאין איסור בגידול עופות בא"י אלא תרנגולים בירושלים, ונראה פשוט דהיינו משום שאין דרך לצאת ולרעות בהם הלכך לא גזרו בהם ולא הוצרכו לבוא לטעם דאין גוזרין גזירה וכו' ואדרבה אי משום הא מנ"ל דא"א להביא עופות מסוריא ואדרבה הם קלים מבהמה דקה.

אבל יש לדחות גם ראיה זו דאדרבה היא הנותנת שנזכר שם בסוגי' בהמה דקה וגסה ועופות ומשמע דאין עוד דברים אלא כל דקה הוא בכלל דין דקה וכל גסה בכלל דין גסה דלא פלוג, ויל"ע בזה.

היוצא מכ"ז דיש ההיתר של הר צבי להקל לגמרי בזמנינו אבל לא קבלו הפוסקים דבריו (הגרי"ש ותשוה"נ שם ועי' גם שה"ל שם), מלבד מה שיש מהראשונים שהחמירו בא"י אפי' בזמנם, וכמו"כ יש ההיתר של הרמ"ע מפאנו להקל כששומרה סגורה ומביא לה מזונות וגם זה לא קבלו הפוסקים היתר זה שמפורש בכמה ראשונים לא כך, אבל יש כאן ב' התירים אחרים שיש לדון בזה, הא' שבב"ב אין מצוי כ"כ שדות מרעה של ארנבות, והב' שבע"ח זה גם אם נאמר שמוגדר כבהמה דקה מ"מ אין דרך לרעותו בחוצות ועכ"פ כיום ואינו ברור שהוא בכלל הגזירה.

ולכן א"א למחות ביד המקילים בזה מאחר דיש בזה צדדים שעושים כדין אבל עדיין לא נתברר לי אם ההיתרים מבוססים כל הצורך לסמוך עליהם לכתחילה.

רשב"ם ב"ב קנז ע"ב, המוקדמים שנכתבו ביום ט"ו כניסן וכתב בתוך השטר באחד בניסן עכ"ל, והעירו בכמה ספרים דלמה נקט הרשב"ם באופן שנכתב השטר באיסור (עיין נימוקי חיים, ילקוט המאירי, כלי גולה), ועי' בגליונות קה"י שבאמת כתב להגיה בדברי הרשב"ם, עי"ש.

ויתכן ליישב דהרשב"ם נקט דוקא באופן זה, דהרשב"ם בא לבאר היכי תמצי למה בקשו דוקא לשנות זמן השטר, וע"ז קאמר שכתבו השטר הט"ו בניסן, שאז הוא יו"ט ולא רצו לפרסם שכתבו השטר ביו"ט (ויש לציין בזה גם סוגי' דהלוואת יו"ט במס' שבת בר"פ שואל, ולכאורה בכתבו שטר לא שייך נידון זה).

ומה שנקט דוקא ט"ו בניסן ולא שבת או יום אחר, משום דדרך הגמ' בענייני שטרות להזכיר ניסן לכן הרכיב ענין זה ביום של ניסן.

ומה שדרך הגמ' להזכיר ניסן בענייני שטרות הוא משום דשטרות למלכי ישראל מניסן מנינן כמבואר ברפ"ק דר"ה.

ב"ב קס ע"א, בתוס' ישנים ריש פרק גט פשוט (ב"ב קס ע"א), ויש מפרשים משום דלעיל פרק לא יחפור תנא (כג ע"ב) על דא אפקוה לר' ירמיה אייתי האי פירקא גט פשוט הראוי לשגות בגיטין משום דאית ביה מילתא דעל דא עיילוה לר' ירמיה (לקמן קסה ע"ב) עכ"ל.

בפשוטו אכן דברי הת"י תמוהים, דכמו שהערתם ר' ירמיה היה אחר רבי שסידר המשנה, וכמו שמצינו שהיה בזמנו של רב ביומא.

ואולי מדוחק הקושיא יש לומר שכוונתם שמן השמים זמנו לרבינו הקדוש שיסדר באופן זה כדי שיתקיים וכו', אי נמי דצפה רבי ברוה"ק וכו' ומחמת כן סידר הפרקים באופן זה.

אי נמי ר"ל שבעלי הגמ' הם אלו שסידרו פרק זה כאן, וזה צ"ע דהרי גם בירושלמי פרק זה נמצא כאן, וגם בתוספתא הנידונים על פרק זה הם כאן.

ושוב אכן ראיתי שכתב הגרח"ק (חידושי הגרח"ק ב"ב קס ע"א) דאולי רבי סדרו בגיטין וכוונתו לתירוץ הנ"ל האחרון, וכן בתוספות ישנים לעיל בפרק לא יחפור מצאתי הנוסח ועוד אומר ר"ת פרק גט פשוט במסכת גיטין מפני מה כתבוה בזאת המסכתא וכו', ומשמע ג"כ שעירו במסכת גיטין, וצ"ע כנ"ל (והמגיה שם תיקן הו"ל לאתויי במסכת גיטין).

ויתכן הטעם שבת"י אח"כ בר"פ גט פשוט הובא בלשון י"מ ולא בשם ר"ת הוא מחמת הקושי' שיש בדבר וכמשנ"ת וגם אפשר דזה הטעם שלא הובא בתוס' שלנו.

ב"ב קמג ע"ב ברשב"ם ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור וכו', ויש דעות בראשונים אם מועיל בפני עדים או לא, דברא"ש סי' ט משמע דעדים לא מהני, והתוס' עי' מה שכתבו בזה וביעב"ץ כתב דהתוס' לא פליגי ארשב"ם, אבל יעוי' באילת השחר דלהרשב"ם יש חילוק בין אמירה לב"ד לאמירה בעדים דאמירה בעדים בעי' בפני הקטנים ואמירה בב"ד אין צריך שיהיה בפני הקטנים, ועי"ש מ"ש בדברי המהר"ח שבתוס' דסובר דגם בפני הבנים צריך ב"ד.

עכ"פ מש"כ הרשב"ם "או בציבור" העירו דהוא מיותר, וביתר ביאור דלא נתברר מה נוסף בזה, דהנה ברשב"ם מבואר דבעדים מהני וא"כ למה צריך ציבור, דהניחא יש לומר דהוצרך לומר עדים משום דס"ד דבעי' דוקא ב"ד משום מה כח ב"ד יפה (וע"ע בהרא"ש הנ"ל), אבל ציבור הרי בכלל עדים, וצ"ע.

ויתכן ליישב בכמה אופנים, דיש ליישב דשמא לענין ציבור מהני אפי' ציבור של פסולים ונשים כל שנתפרסם הדבר (ועי' בפוסקים שדנו לענין אלונטית בשבת אם מהני עשרה נשים ואכמ"ל וכן לענין עוד דינים של פרסום אם מהני עשרה נשים).

ויתכן ליישב באופן אחר דה"ק הרשב"ם אפי' אם לא תקבלו דברי לענין עדים (כפשטות דעת הרא"ש ומהר"ח) מ"מ אודו לי מיהת דבפני ציבור כבפני ב"ד דמי.

או יתכן ליישב דבעדים צריכים שהעדים עצמם יבואו לב"ד אבל באומר בציבור כל שנתפרסם הדבר בלא עוררין ונודע בציבור שכך אמרו בקלא דלא פסיק סגי בזה גם בלא שיש עדים עכשיו לפנינו ששמעו הדבר.

וראיתי להרב יוסף שלמה שוב שכתב ליישב (והוא מיוסד כנראה ע"פ חילוק האיה"ש הנ"ל) דבציבור א"צ להרשב"ם שיהיה בפני הקטנים דחשיב כמו בפני ב"ד, ויש לציין דלפעמים חזינן דבציבור יש לזה כח כמו מש"כ הפוסקים לענין חרם בציבור, (ובכל חילוקים אלו צל"ע למסקנא).

בב"ב קמג ע"א וקי"ל כרב נחמן דאמר וכו', אע"ג דדברי ר"נ נאמרו לעיל קמב מ"מ דרך הפסק להביא בסוף הדברים יחד בפרט גבי רב נחמן דהטעם שהלכה כמותו משום שהלכה כמותו בדיני ממונות, וכה"ג אמרי' בעלמא והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן והלכתא כנחמני (אביי) בפרק השולח בגיטין, ויש שם כמה דעות בראשונים איך לבאר דברי הגמ' שם, עי"ש בפרש"י ור"ח ויש מי שכתב מאמר מורחב בזה, וכן מצינו בעוד מקומות גם על אמוראים אחרים שפסק ההלכה הובא בסוף הפלוגתות.