בגמ' בכתובות [קיא ע"א] למדו ענין זה מדכתיב ורוח להולכים בה, דאפי' רק מהלך ד' אמות בא"י הרי הוא בן עולם הבא, ומשמע דיש ענין בהליכה לחוד יותר מסתם מי שנמצא בא"י במקומו בלבד כאבן שאין לה הופכין. ובפאת השלחן ...קרא עוד

בגמ' בכתובות [קיא ע"א] למדו ענין זה מדכתיב ורוח להולכים בה, דאפי' רק מהלך ד' אמות בא"י הרי הוא בן עולם הבא, ומשמע דיש ענין בהליכה לחוד יותר מסתם מי שנמצא בא"י במקומו בלבד כאבן שאין לה הופכין.

ובפאת השלחן [בית ישראל אות ב] כתב דמאחר שנזכר בפסוק הליכה העמידוהו חכמים על שיעור הליכה שהוא ד' אמות, ויש להוסיף דבסוגיות מבואר דד' אמות הוא מקומו של אדם, וכמו שביארו חכמים [עירובין נא ע"א] ענין הפסוק שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו (שמות טז, כט), דשבו איש תחתיו אלו ד"א וממקומו זה אלפים אמה, וכשיוצא מתחתיו צריך להלך לשם כך ד' אמות.

ויש לדון מה הטעם שאמרו מעלה זו לענין הליכה יותר מסתם ישיבה, ויש לציין דגבי אברהם כתיב קום התהלך בארץ (בראשית יג, יז), ובגמ' בב"ב ק' ע"ב לר' אליעזר וכן בב"ר על הפסוק שם למדו משם גדרי קנין על ידי הליכה, ומאחר שענין הליכה בא"י נזכר גבי אברהם, חזי' שענין ההליכה בא"י הוא ענין של קנין וכיבוש, על דרך וירשתם אותה וישבתם בה (דברים יא, לא), וגם לרבנן שם בב"ב שם דאין בזה קנין ממש מכל מקום אמרי' בגמ' שם שנצטוה בזה כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו, והיינו משום דמעשה אבות סימן לבנים, וחזי' שיש בהליכה סימן כיבוש והתחלת כיבוש וסיוע לכיבוש.

ויש להוסיף דעכשיו מובן למה בעי' לילך ד' אמות כדי לקנות מקום חשוב (ועי' סוכה ג ע"ב, ויש לציין דיש צד בפוסקים לגבי חצר קובעת במעשר דבעי' ד' אמות ועי' בתשובתי על קביעת מעשר בחצר), ואפשר עוד דגם לענין צורת הקנין לר"א הוא הליכה לכה"פ ד"א ויל"ע בזה.

ולפי זה כל מה שמהלך עוד ד' אמות הרי מוסיף בזה עוד הידור בפרטי המצוה, דאף שלכאורה מקיים מצוות ישוב ארץ ישראל בכל רגע שמתעכב בא"י בכוונת יישוב מ"מ הידור זה של הליכה מקיים בכל הליכה בפני עצמה, ואם הלך כמה הליכות הרי קיים כמה הידורים, ואם הלך הליכה אחת ארוכה הרי קיים הידור אחד ארוך (שכידוע שמצוה מתמשכת חשובה יותר ממצוה זהה שלא התמשכה וכמו שמצינו בכה"ג לגבי איסורים בפקו"נ בהקל הקל, עי' בתשובתי אחרת ע"ז, ופשוט).

ויעוי' להר"י מטראני שכתב דענין זה של מהלך ד' אמות בא"י קאי על הנקבר בא"י שאם מהלך ד' אמות בא"י הרי הוא בן עוה"ב ואם לא לא, ויש שחלקו על זה (יעוי' בילקוט ביאורים הוצאת עוז והדר על הגמ' שם), ומיהו לכו"ע מעשה ההליכה ד' אמות הוא דבר חשוב ויש בו מצוה.

קרא פחות

הנה יש בזה מחלוקת המג"א והא"ר, והמנהג ברוב המקומות להקל בזה, ומאידך הגרח"ק נקט שצריך להחמיר בזה מלבד בשעת הדחק.ויתכן שטעמו משום דבגמ' בברכות הביאו הדבר מפסוק בשמואל, וממילא דינו חמור כדברי קבלה, ודברי קבלה קיימא לן שהן כדברי תורה, ...קרא עוד

הנה יש בזה מחלוקת המג"א והא"ר, והמנהג ברוב המקומות להקל בזה, ומאידך הגרח"ק נקט שצריך להחמיר בזה מלבד בשעת הדחק.

ויתכן שטעמו משום דבגמ' בברכות הביאו הדבר מפסוק בשמואל, וממילא דינו חמור כדברי קבלה, ודברי קבלה קיימא לן שהן כדברי תורה, אמנם יש בזה סתירות ברש"י בביצה ואמנם דעת הר"ו בשם הגאונים לגבי מגילה שדברי קבלה הם כדרבנן, אבל בספק קרא המגילה נקט המשנ"ב בשם הפמ"ג שדברי קבלה הם כדאורייתא וממילא נקט הגרח"ק בזה דיש להחמיר בזה כמחלוקת בשל תורה שיש לילך אחר המחמיר (ע"ז ז).

ואמנם יש סתירה במשנ"ב דלגבי עיר מסופקת אכן הביא דברי הגר"א ע"פ הר"ן בשם הגאונים ענין ספק דברי קבלה כספק דרבנן אבל הביא זה רק כצד ולא כפסק מוסכם, ועי' מגילה ה ע"ב ואכמ"ל.

ומאידך המנהג סובר שהוא אסמכתא בעלמא, שהרי חנה לא הוציאה ברכה מפיה והרי כו"ע מודו שהאומר צרכיו שלא בזמן שמונ"ע אין איסור לעבור לפניו, (אף שנחלקו האחרונים לענין בקשת תחנונים שסמוך לשמונ"ע ועדיין לא פסע, ואמנם דעת הגר"ז המובא במשנ"ב סי' קב סקט" להחמיר בקורא ק"ש כיון שמפסיק בינו לבין השכינה ויש לדון בתחנונים לפי שיטתו, ואמנם בתשוה"ג שערי תשובה סי' שמח נקטו שאסור לפני הש"ץ גם אם עוסק בשאר תיקוני תפילה וראה בא"ח יתרו אות ז, וכן יש אחרונים שנקטו שבקדיש אסור), ואמנם חנה עצמה נהגה ככל חומר דיני תפילה כדדרשו מדכתיב הניצבת עמך, וכמו שלמדו ג"כ מדניאל, אבל מנ"ל שתוכל לאסור על אחרים, ולכן סברו שהוא אסמכתא בעלמא וממילא אין להחמיר, ומיהו אפשר שתפילתה היתה כשמ"ע ממש יעוי' ברמב"ם ריש הל' תפילה וצל"ע מה הגדר בזה קודם תקנת אנשי כנה"ג.

ויתכן שגם נסתפקו אם הוא אסמכתא או דינא, ואם תמצי לומר דינא יש את שיטת הא"ר דלבאו הכי מיקל, וכעין זה נקטו האחרונים בדבר שהוא ספק אם הוא דאורייתא או דרבנן [הבאתי באחת התשובות] ויש בו ספק שדינו כספק דרבנן, דהרי לפי הצד שהוא דאורייתא הוא רק ספק ספקא, ובפרט כאן שיש גם צד שדברי קבלה אינן כדברי תורה ובצירוף הכל יש כאן ג' צדדים להקל בזה.

וכן כתב המשנ"ב סי' קב סקי"ח דאפשר שיש להקל במקום הדחק, ומה שיש להקל במקום הדחק הוא רק דבר המותר מעיקר הדין כמ"ש הרמ"א בהקדמה לתורת חטאת.

ויעוי' גם במשנ"ב סי' עט סק"ה שהביא פלוגתת המג"א והא"ר לענין צואה בצדדים שלפניו ושם לא הכריע, אבל בסי' עו בביאור הלכה ס"ג ד"ה העבירו נקט דבצואה עוברת יש לצרף שהרבה אחרונים פסקו כהב"ח שאין דינו כצואה לפניו לענין הרחקת מלא עיניו וממילא יש להקל בצואה עוברת בצדדין שלפניו, ומי שידקדק בלשונו יראה שאין זה עיקר טעמו, ומשמע שם שגם בלא זה לא רצה להכריע כדברי המג"א, ומ"מ משמע בלשונו שם שלגבי צואה קבועה לא סתם לא כמר ולא כמר ולגבי צואה עוברת נקט להקל, והטעם שבצואה קבועה לא סתם להקל בזה משום שיש כאן שאלה של דאורייתא, משא"כ לגבי צואה עוברת הוא רק ספק דאורייתא מאחר ויש אומרים שהוא מותר, ולענייננו אולי יש ללמוד שאם הגדרת דברי קבלה כספק דאורייתא יהיה מותר על דרך חשבון זה, אבל עדין אין להביא ראי' משם דמשמע בביאור הלכה שם ששיטת הב"ח היא שיטה עיקרית בסוגי'.

ומ"מ מה שנקט הגרח"ק כהמג"א (גם בלא נידון זה) הוא מובן מכיון שהפוסקים בעלמא רגילים לפסוק ולהביא דברי המג"א.

ומ"מ גם הגרח"ק (אישי ישראל תשובה קכח או קפח) הביא בשם החזו"א (דינים והנהגות פ"ד אות לג) לגבי שעת הדחק גדול להקל בזה לגבי ש"ץ שלא יוכל לפסוע אם יחשוש לשי' המג"א, וכן הובא בשם הגרי"ז (בשערי זבולון ש"ץ שער א' פ"ד), מחמת שש"ץ יש אומרים שמחוייב לפסוע לפני חזרת הש"ץ, ואולי לגבי ש"ץ יש צירוף נוסף מחמת שאין רשות ליחיד להתפלל ולעכב את הרבים, ע"ד דברי המהרש"ם לענין מי שמתפלל במעבר כדין קבר המעכב את הרבים, ומעין זה עי' סי' קב ס"ג ודוק, ואכ"מ, אולם בדעת נוטה [תפילה עי"ש תשובה שמו שמז שנא ושנח] נראה שהיקל בכל שעת הדחק.

ובשולי הדברים יש לציין דבסי' עט שם לגבי הרחקה מצואה הביא המשנ"ב סברת החיי אדם דבצדדין שלפניו שרואה בלי להטות ראשו גם הא"ר מודה, ובסי' קב לא הזכיר סברא זו, ויש לעיין למה לא הביא בסי' קב וגם לא שמענו שמחמירים בזה (וגם להדיא נקטו כמה פוסקי זמנינו שאם עומד לפני המתפלל ופוסע לצדדין יהיה מותר לדעת הא"ר), ואולי רק שם גבי צואה שהוא דאורייתא חשש יותר, או אפשר דצואה כיון דבראי' תליא מילתא החמיר יותר, אבל תי' זה צע"ק, דהרי גבי לעבור לפני המתפלל כשהוא ברשות אחרת החמיר המשנ"ב בסק"ב שם, דהרי יש טעם באיסור לעבור לפני המתפלל כיון שמפסיק כוונתו כמ"ש המשנ"ב שם סקט"ו ע"פ הגר"ז, ואולי כאן צירף שי' החיי"א שם שטעם האיסור לעבור לפני המתפלל הוא מפני שמספיק בינו לבין השכינה, ושמא אמר טעם זה גם לקולא ולכן צירף כאן לענין הסברא בצדדים שלפניו וצע"ק.

לגוף הנידון אם דין פסיעה הוא מדברי קבלה או לא, הנה בגמ' ברכות לא ע"ב אמנם איתא הדרשא רק על ישיבה תוך ד"א של תפילה, ואילו גבי איסור לעבור לפני המתפללין בברכות כז ע"א לא נזכר שם מקור כלל, אמנם בארחות יושר להגרח"ק [ערך תפילה] נראה מלשונו שנקט דתרווייהו מדברי קבלה, וז"ל שם כן יזהר מאוד במה במה שהזהירו חז"ל שלא יעבור לפני המתפללים ולא ישב תוך ארבע אמות של המתפלל ולמדוהו מקראי ומבואר בפוסקים עכ"ל, ויש לבאר איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא הניצבת משמע אינו יושב ומשמע אינו מהלך, ואף עלי בעמידה כמבואר שם וה"ה שאינו מהלך, ואי בעית אימא סברא דאחד מהטעמים שהובאו במפרשים שאסור לישב הוא מחמת שמפסיק כוונת המתפלל שכ"כ המאירי, וגם לעבור לפני המתפלל הטעם שהובא במג"א וברוב הפוסקים הוא שמפסיק טעם המתפלל.
(ויעוי' פרח שושן סי' י"א להג"ר ישועה שבאבו מחכמי מצרים).

ומ"מ יתכן גם שמה שכתב בארחות יושר שם ולמדוהו מקראי קאי על ישיבה בלבד ולכך נקט ולמדוהו בלשון יחיד.

קרא פחות

מסתבר שאינו יכול לברך באופן האסור (דהיינו בכל אופן שע"פ הלכה אסור לקרוא תוך ד"א של מת או קבר או בית הקברות) דהרי מה יש לטעון שיברך כדי שלא יפסיד הברכה, כגון בברכה על הברקים וכדומה, אין לטעון כן, ...קרא עוד

מסתבר שאינו יכול לברך באופן האסור (דהיינו בכל אופן שע"פ הלכה אסור לקרוא תוך ד"א של מת או קבר או בית הקברות) דהרי מה יש לטעון שיברך כדי שלא יפסיד הברכה, כגון בברכה על הברקים וכדומה, אין לטעון כן, הרי אפי' אם קרא ק"ש דעת השו"ע שחוזר וקורא (כמבואר באו"ח ס"ס עב ועי"ש בנו"כ שאינו מוסכם), אם כן פשוט שלא יברך לכתחילה כדי להרוויח הברכה, וכן מבואר בפוסקים שאפי' על ידים שאין נקיות לא יברך אפי' אם יפסיד הברכה, אפי' ששם קיימא לן שאינו חוזר ומברך, ואע"פ שכאן הוא לא חסרון בברכה אלא מצד כבוד הבריות של המת, מ"מ אלימא כבודו של המת שלא לברך.

ויש להוסיף דאמנם היה מקום לומר בין איסורא שהוא בא מחמת כבוד הבריות לבין איסור מחמת כבוד שמים, דבכבוד הבריות אתיהיב למחילה כמ"ש התוס' בשבועות ל' בשם הגמ' בברכות כ' שכ"ה שם בקצת ספרים כמ"ש בהגהות וציונים בכרכות שם, וממילא כאן שהוא רק מחמת לועג לרש יהיו המתים צריכים למחול על כבודם, ר"ל דאין להם רשות שלא למחול על כבודם כיון שתתבטל הברכה, וממילא כבודם מחול ועומד, כך היה מקום לומר, אבל זה אינו, דקי"ל בברכות שם דלא אמרי' סברא זו אלא רק באיסור דאורייתא.

ויעוי' בגשר החיים שכ' דלגבי ברכת אשר יצר אתכם בדין יכול לומר בתוך בית הקברות, ואמנם יש שנזהרו גם בזה כמדו', לברך רק מחוץ לבית הקברות, יעוי' מנהג החזו"א בזה (אף שיש לטעון שהוא מצד טומאת המת ואכמ"ל), אבל גם לפמ"ש הגשר החיים, הכוונה בזה דברכה זו יש בה צורך המתים וטובת המתים ודברי טובה וברכה להם וממילא כיון שהוא לטובתם לא אמרי' שיש בזה דבר שאינו טוב להם משום לועג לרש, אבל אין זה משום שלא אפשר, דאדרבה אפשר לברך בחוץ, וגם אין לומר שמצוותו בכך משום שאפשר לברך בחוץ וכנ"ל (וגם אם נאמר שמצוותו בכך לא שייך בכל ברכת הראי' יעוי' מנחות ה', אבל אם נאמר שלא אפשר שייך גם בכל ברכות הראי' היכא דלא אפשר), ואולי מיירי שם רק כשלא אפשר.

ושוב ראיתי בתשובות הר"מ גבאי גם אני אודך ח"ה סי' ז סק"ג שהביא כמה מ"מ בזה ומדבריו מבואר שיתכן שיוכל לברך.

קרא פחות

{הנה מקטנותי היה אאמו"ר הגאון שליט"א הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע"ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ"ש החזו"א, וגם אם אין החידושים אמת כמ"ש החת"ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד ...קרא עוד

{הנה מקטנותי היה אאמו"ר הגאון שליט"א
הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע"ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ"ש החזו"א, וגם אם אין החידושים אמת כמ"ש החת"ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד היום לא היה בידי למצוא מי שיקליד כ"ז, וכמ"ש בספר חסידים שמלמעלה נגזר על האדם כמה חיבורים יזכה, [מלבד כמה עלין ממס' יומא שיבואו אי"ה במקו"א, וזכור לטוב מי שהשקיע כחו על זה], אכן עכ"פ כמה חידושים שזיכני הקב"ה להקלידן אדפיס בכאן, ונער יספרם, ולא אמתין עד שיוקלדו שאר החידושים, משום שאין נראה שענין זה קרוב, ותפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת.

ואולי ירא ה' ויסייע מכאן ולהבא.

}

מסכת סוטה דף ד עמוד ב, א"ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו.

הנה ב' תירוצים הללו האחרונים אינם מיישבין דעת ר"י, אלא דעת בפ"ע הן, אבל דוחק הוא דהא בעי ליישב דברי ר"י, דלולי דבריו לא הוי מקשי לה להא, דמסתמא מרביה גמירא ליה ככל שאר התורה, ודוחק לומר דלר"י אין למדין מן הכללות כדאמר איהו ברפ"ג דעירובין, וכוונת התי' דכונתו רק על הנך ולא על ב"ע, וי"ל דבעצמו שיער היינו בעל השמועה, ומהני לזה דרביה הוה ששיער בעצמו, או סוד ה' ליראיו שראה ברוה"ק אופן המעשה ועי"ז שיער כמה היא, ואי"ז לא בשמים היא כיון שרק המציאות נתגלתה לו, ועדיין טעון שיקול הדעת לידע מה דרך אדם בינוני שאינו ממהר מדי ולא מאריך מדי, (ועיין בס' נפלאות מתורתך לר"י לורנץ בענין לא בשמים היא).

והנה במד"ר פ' נשא הובאה עוד שיטה בזה בביאור מקור דברי ב"ע, דאיכא דאמרי נתחמם, ומה דבגמ' דידן לא נזכר תירוץ זה פשוט דדורשין לשבח ואין דורשין לגנאי, דמ"ט לא נימא שהיה כיעקב שלא יצאה ממנו טיפת קרי או כההוא אמורא שהעידה שפחתו עליו, ועוד דאי איתא שהיה לו הרהורים היה מחוייב לישא אשה אע"פ שנפשו חשקה בתורה, יעויין בפוסקים באה"ע סי' א', ומיהו ע"ז יתרץ המד"ר דכיון שהיה רק פ"א א"צ לחוש לזה כיון דלא אתחזק, אך מה שקשה ע"ד המד"ר איך מחשב שיעור ביאה כשיעור חימום, דהניחא יש לחשב בזה חלק זה שבמעשה, אבל כל שאר המעשה גופיה ליתיה בחימום, והיאך חישב לה דהא לא נסיב איתתא, וצ"ל דלהא לא היה צריך למינסב איתתא, שהוא חישוב פשוט, וכן מתחיל רק אחר ההתרה כמ"ש בתוס' בע"א ד"ה כמה בשם הירוש' פ"א ה"ב, משא"כ החימום זה צריך לשער בעצמו.

חולין קל"ג א' אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו וכו' משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני ולפרוס ידיה אנסיה ליה עידניה.

פי' כדאי' בפ"ק דברכות דף ח' א' דלבסוף לא הוי מצלי אלא היכא דגרס, והיינו בביתיה כדאי' התם, ושמא לא הוי מצלי אלא א' לל' יום או כעי"ז, וכדאי' בר"ה ל"ה א' גבי רב יהודה.

ב"מ ל' א', לא דחינן איסורא מקמי ממונא.

פי' משום דאתיהיב למחילה, וכ"כ התו' בשבועות ל' א', ומשמע שכך גרסו בגמ', הלכך אמרי' ליה עליך למחול כדי שלא יעבור חברך על איסור, כיון דאתה ג"כ אין לך לעבור איסור לצורך ממונך, מיהו ק"ק מפ"ק דיבמות דף ה' דבעינן התם קרא שלא ידחה כבוד או"א שבת, וקשה דתיפוק ליה מהך סברא, ושמא כאו"א שאני דהוקש כבודן לכבוד המקום.

ב"מ דף ל ע"ב, אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.

אע"ג דקרא לאו גבי השבת אבידה מיירי, מ"מ ממילא שמעת מינה דגם בהשבת אבידה שלך קודם, א"נ גבי שאר דברים לא אצטריך קרא, כגון אם יש לו מעות לסחורה פשיטא דיש לו להתפרנס בעצמו מהן אם צריך להן, מליתן לחבירו להתפרנס בהן, ואצ"ל שא"צ ליתן לו מתנה [ולא מיירינן בעני ובחיובי צדקה דאורייתא וחומש], ואפי' אם מוצא מציאה פשיטא שיכול ליטלה לעצמו וא"צ ליתן לחבירו את המציאה, ואדרבה חבירו הו"ל רשע אם יטלנה לעצמו לדעת רש"י בר"פ האומר בקידושין, ולפירושא קמא צ"ל דשקולין הן כיון דגם בהלואה איכא חיובא דאורייתא כשיכול להלות, והנה בפסחים דף נ' ב' אמרי' שנותן עיניו במנה יפה ראשון אינו רואה סימן ברכה, ושמא יש חילוק בנותן עיניו במנה יפה שרואה לעצמו טובה מרובה יותר מאחרים ומדקדק כ"כ אפי' בכה"ג, משא"כ הכא ובשאר דוכתי שהוא דבר בעצם כגון אם יחזיר האבידה או ימשיך במלאכתו, ורוצה להמשיך במלאכתו, וכ"ש דלא דמי להא דקי"ל חייך קודמין דמיירי בחיי נפש ממש, דבזה ג"כ הדעת מכרעת שחייו קודמין.

וכן לקמן ל"ג עמוד א' ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך, ופרש"י כל המקיים בעצמו כך - אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק - פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות ע"כ.

חולין קלד ע"ב, לוי זרע בכישר אתא לקמיה דרב ששת.

נראה דלוי אחר היה, ולא לוי תלמידו דרבי, שלא מצינו שהיה בזמנו דרב ששת, ובודאי לא היה בא לשואלו דבר הלכה.

ויש לברר אם מצויה גירסא אחרת בזה.

קידושין דף סט ע"ב כל הארצות עיסה וכו'.

וטעמא כדמפרש שהעלה עזרא את כל הפסולין לא"י, וקשה דא"כ כל הארצות עדיפי מא"י דעכ"פ מיהא לא הוחזקו שם פסולין, ודוחק לומר דקים להו שבכל העולם נתערבו פסולין, ונימא לפ"ז דה"ה לא תמצא מדינה א' בסוף העולם שלא הוחזקו שם פסולין, דוחק לומר כן, אלא י"ל דנהי שבא"י שכיחי פסולין, מ"מ כיון שהן בני תורה יודעין לפרוש משא"כ שאר ארצות שאינן בני תורה אע"פ שלא הוחזקו פסולין יותר מא"י מ"מ מעט הפסולין שעכ"פ יש נתערבו בהו ואין יודעין לפרוש.

ולפ"ז ה"ה האידנא אפשר דארצות שהיו בהן בני תורה ייחוסן עדיף משאר ארצות.

סנהדרין ק"ה ע"ב א"ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות וכו' קללה ולא קללות.

הנה בכל פרשת בלעם ובלק משמע שלא היה קללה כלל, וכמ"ש אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד, וכתיב לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך, וכתיב מה אקוב לא קבה אל, וכתיב לא תאור את העם, וכן כתיב ואך את הדבר וגו' אותו תשמור לדבר, וכל הענין כולו משמע שלא קילל כלל, וכן מדקאמר הכא מה היה בלבו מבואר שלא הוציאו בפיו.

ודוחק להעמיד כל המקראות על אותה קללה דבתי כנסיות ובתי מדרשות.

וא"כ תמוה מ"ט נימא שיחולו קללות על ישראל ממה שלא קילל בפועל ורק בלבו היה לקלל, דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור, בפרט דאין כוחו של בלעם אלא בפיו כדאי' בחז"ל, וגם אי ס"ל הרהור כדיבור ג"כ ושייך לקלל בהרהור, אך לא נראה שהי"ל רשות לקללן בבהרהור כיון דהו"ל כדיבור, [וגם צ"ב אי שייכא כאן סוגיא דהרהור כדיבור או לאו כדיבור הכא], ואפשר דכל התעוררות בלעם ובלק היה ע"י איזה קטרוג שנתעורר על ישראל למעלה [כמ"ש רז"ל בדומה לזה עה"פ ראו כי רעה נגד פניכם], וברחמים גדולים ביטל הקב"ה שלא יהא חילול כבוד שמים, למען דעת צדקות ה', אכן עיקר הקטרוג נשאר על ישראל ובדורות מאוחרים שעבדו ע"ז קבלו את הקללות.

אבל עדיין צ"ע.

ב"מ טז ע"א אמר רבא וכו' שלחוה לקמיה וכו' אמר רבא זו צריכה לפני ולפנים.

חזינן דפעמים ראוי להשיב שוב תשובה, גם שכבר השיב זה ממש קודם, שלא יהיו השומעין סבורין שכנגדו אמר תשובה ניצחת, ויקבע הלכה כמותן, ועיין ביצה כ ע"ב, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה שתקו בנזיפה והלך לו אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה וקא מהדר ליה מה זו שתיקה ע"כ.

ומ"מ חזינן דהיה ראוי לו להשיב תשובה כי היכי דלא ליתחזי שהאמת עם חבירו.

כתובות דף קיא ע"א ואלא הכתיב נבלתי יקומון ההוא בנפלים הוא דכתיב.

הרמ"א באו"ח סי' קכ"ד פסק דמייד כשהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעוה"ב, ומצינא למימר דלק"מ דימות המשיח לאו היינו עוה"ב, אמנם גרסי' בירושלמי ספ"ד דשביעית, מאימתי קטני ישראל חיין רבי חייה רובה ור"ש ברבי חד אמר משיולדו וחד אמר משידברו מ"ד משיולדו [תהילים כב לב] יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה מ"ד משידברו [שם לא] זרע יעבדנו יסופר לה' לדור תני בשם ר"מ משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת מ"ט [ישעי' כו ב] פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.

תמן אמרי משימולו [תהילים פח טז] נשאתי אימך אפונה ורבנן דהכא אמרין משיולדו [שם פז ה] ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון רבי אלעזר אומר אפי' נפלים מה טעם [ישעי' מט ו] ונצורי ישראל להשיב ונצירי ישראל להשיב ע"כ.

ומבואר דכ"ז מיירי על תחה"מ וימות המשיח יחד.

ועצם מה שהכריע הרמ"א כדעת זו בירוש' נראה לי משום דכל הנך אמוראי נינהו ור"מ לבד תנא הוא, ותנא ואמורא הלכה כתנא, אבל קשה דלכאורה בגמ' דידן מבואר לא כן ומאי דוחקיה לחלק בזה ענין תחה"מ מהעוה"ב אחר דבירושלמי מבואר לא כן, והא לקמן דקא"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ודריש לה מ'ורוח להולכים בה', משמע דמשוי להו להעוה"ב תחה"מ.

וי"ל דס"ל באגדה הלכה ככולהו [דה"נ אשכחנא כמ"פ באגדה מחלוקת תנאים עם אמוראים מה שלא מצינו כ"כ בהלכה], והכא בסי' קכ"ד נקט זה שהוא מענין אמן.

קידושין ס"ח א', עם הדומה לחמור.

ניקודו בפתח תחת העי"ן ולא בחירק, כדמוכח בכתובות קי"א א' דדריש לה אקרא דהעם עליה.

נדרים ב ע"א ר"ן ד"ה כל, ואפי' לר"ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג"כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא.

אע"ג דכל הלשונות באו מן השמים, כמ"ש רז"ל בפ' נח עה"פ כי שם בלל ה' שפתם, ולא הי' מרצונם כלל, ועיין בס' הכוזרי מאמר א' דלא יתכן שימציאו בנ"א לשון מעצמם, מ"מ החלות של הנדר הוא משום שהוא ל' של בנ"א ולא משום שהוא לשון בעצם.

וג"כ כונת הר"ן לתיבות הנוספות על הלשונות, ואינם מעיקר הלשון, דגם בהם חייל הנדר.

נדרים ב ע"א בר"ן ד"ה כל, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי' החכם הגדול ר' יהודה בר' חסדאי ז"ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי' בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ"ע, קמ"ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ"ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי.

האחרונים הביאו בשם החזו"א שסבר דהברה אחרת לדידן דינה כלעגי לשון ולא כלשון אחרת (הובא באעלה בתמר), ונפק"מ דלכתחילה אסור לומר דברים שבקדושה שלא בהברת אבותיו, כיון דקרא ולא דקדק באותיותיה יצא (מגילה י"ז ב') הוא בדיעבד, וקוראין אותה ללועזות בלעז (מגילה י"ז א') הוא לכתחילה.

ולכאורה יש להקשות ע"ז מדברי הר"ן כאן בשם הר"י ב"ר חסדאי דגם בכל כה"ג חשיב כלשון אחרת, ויש לחלק בין לשון אחרת שמשתמשין בה בתיבות שנשתבשו מלה"ק, דחשיב שנשתקע באותו הלשון ואינם מלה"ק כבר אלא מהלשון שמדברים בו, לבין המדבר בלה"ק וגם כונתו לדבר בלה"ק אלא שמדבר בלעגי לשון, דבזה אין להחשיב דיבורו ללשון בפנ"ע.

ומ"מ סברת הר"י ב"ר חסדאי דס"ד להחשיבן כלעגי שפה ולבטל הנדר עי"ז צ"ע, דבכל התורה קי"ל קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, וכ"ש נדרים דאזלי' בתר לשון בנ"א כיון שדרך בנ"א לשבש תיבות אלו ודאי נחשיבם כלעגי שפה, ומאי ס"ד למימר דלא חשיב נדר, ומ"ט הוצרך לזה שדינו כבר כלשון אחרת, אטו הנודר בלעגי שפה שאינו בשום לשון לא חשיב נדר, וי"ל דשאני לעגי שפה הקרובין לשורש הלשון לבין לעגי שפה שאינן קרובין ללשון, דלאו כל כמיניה לומר שכונתו לתיבה השרשית כיון שאומר דבר אחר לגמרי, ודוקא משום שדרך בנ"א לשבש תיבות אלו חשיבי עכ"פ כלשון אחרת.

ולפ"ז גם דברי החזו"א מבוארים יותר, דכיון שהחילוקים בין בני אשכנז לבני ספרד בהברותיהן קרובין זל"ז, בזה ודאי חשיב כלעגי שפה קלים וכלא דקדק באותיותיה גרידא, ולא על כה"ג ס"ד הר"י בר"ח שלא חשיב כאומר התיבה בעצמה בלה"ק, וגם אי"ז כקרא בכל לשון וכנ"ל, ובענין הברת בני פולין ששונה מאוד שמענו סברא (מהר"ש צביון נכד הגרח"ק) לומר דזה ודאי יותר מלא דקדק באותיותיה, אלא הברה אחרת לגמרי, אבל בפוסקים לא חלקו בזה, והנה אנו דברנו מצד עניין זה אמנם יש הרבה מה להאריך בזה.

[ובצאתי מנושא זה אחר שראיתי שהארכתי בו מאוד ויותר מן הצורך עלי לציין כמה דברים: א.

הכרעת רוב פוסקי זמנינו שיוצא גם בשמיעת הברה אחרת (ויעויין בספרי המלקטים שהביאום), וכן המנהג, אם לא בפ' זכור וכדו' שיש מקפידים לכתחילה.

ב.

לא תמיד האדם עצמו יהיה מחוייב לקבוע מנהגו כמנהג אבותיו, ופעמים שמשתנה לפי המקום והמצב, ויעשה שאלת חכם.

ג.

לאחרונה נתחדשו הוכחות בחקר ענין זה, ויתכן שהדין נשתנה, ויש"ח].

נדרים ד ע"א בר"ן ד"ה ופרכינן הרי חטאת חלב - כלומר כל החטאות דהכי מיקרי כולהו חטאת חלב אית בהו הך קולא עכ"ל.

לשון הר"ן לכאורה אינו מדוקדק דאה"נ שכל חטאת יחיד עובר עליה בבל תאחר, אבל מ"מ לא מקרו כולהו חטאת חלב בעלמא, דכמה חילוקים יש ביניהם כגון עולה ויורד ומצורע, ורק דכל חטאת סתם נקראת חטאת חלב גם אם היה על עבירה אחרת, אבל לא כל החטאות, וצע"ק.

קרא פחות

שאלה לכבוד הרה"ג רבי עקיבא משה סילבר שליט"א! יישר כח גדול על התשובות! שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ט' תרומת העובד כוכבים מדמעת. וצ"ב, למאן דאמר (וזהו רוב הראשונים, דלא כהרמב"ם, עיין דרך אמונה כאן) שתרומתו תרומה מדאורייתא - אם ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרה"ג רבי עקיבא משה סילבר שליט"א!

יישר כח גדול על התשובות!

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ט' תרומת העובד כוכבים מדמעת.

וצ"ב, למאן דאמר (וזהו רוב הראשונים, דלא כהרמב"ם, עיין דרך אמונה כאן) שתרומתו תרומה מדאורייתא - אם כן, מאי קמ"ל מתניתין דמדמעת, הא פשיטא!.

שאלה: למאן דאמר יש בילה אף ביבש - האם זה במציאות, או רק דינית.

וקשה בממה נפשך: הא דמציאות לא נתערבב, ואם כן, מהיכי תיתי לומר דדינית יש בילה?.

שאלה: האם מה שכהן אוכל תרומה - נאמר כאן בעצם, שהתורה התירה לו לאכול סוג של טבל? שהרי מתרומה זו לא הופרשו מעשר ראשון ומעשר שני! ואולי זו נפק"מ, אם זר שאכל תרומה, שחוץ מאיסור תרומה עבר על אכילת טבל, דלכהן התירה תורה, ולא לישראל.

שאלה: בראשית פרק לה (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

- וצ"ב, על מי קאי.

דבפשטות קאי על השבטים, או על נשותיהם, או על העכו"ם, וקצת רחוק הוא מן השכל שהשבטים שמו עגילים באזניהם.

שאלה: שבת יב: אין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי - האם לפי"ז אינם יודעים גמרא וזוהר? ועוד, דרש"י שם כתב, דכיוון שאינם מבינים - אינם מעבירים את התפילה לה'.

וצ"ב, דאנו מתפללים לה' באופן ישיר.

כמש"כ: שומע תפילת כל פה.

שאלה: שבת ק.

זרק וכו' חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות - חייב.

וצ"ב, דלא גרע ממשצ"ל דפטור.

שאלה: האם מה שכתוב בשבת יב: ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, והקב"ה זן וסועדו - האם זה דווקא בחולה צדיק, או בכל חולה?

שאלה: שבת יב: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה.

צ"ב, מדוע לא מצינו לנהוג כן, ועוד צ"ב, מאי טעמא שמינה?

שאלה: שבת יב: איבעיא להו: שמש שאינו קבוע בדמשחא מהו? וצ"ב, מאי קא מבעי ליה, הא מדקאסר בקבוע, שמע מינה דבאינו קבוע - מותר.

ומדוע שנאסור? (אפילו לתוספות)

שאלה: רש"י בראשית פרק מד (כ) ואחיו מת - מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו.

אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי.

וצ"ב, אם כן - בארבעה דברים משנים החכמים "גם מפני היראה", ולא בשלושה.

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרה"ג אהרן אריה כהן שליט"א!

שלום רב

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ט' תרומת העובד כוכבים מדמעת.

וצ"ב, למאן דאמר (וזהו רוב הראשונים, דלא כהרמב"ם, עיין דרך אמונה כאן) שתרומתו תרומה מדאורייתא - אם כן, מאי קמ"ל מתניתין דמדמעת, הא פשיטא!.

תשובה: היא גופא קמ"ל שתרומתו דאורייתא.

וזה גופא ג"כ אינו פשוט שכל התנאים סוברין כן, עי' ברש"י רפ"ב דקידושין הנכרי והעבד שתרמו וכו', ובשיירי קרבן על הירושלמי יבמות פי"ג ד"ה התיבון.

שאלה: למאן דאמר יש בילה אף ביבש - האם זה במציאות, או רק דינית.

וקשה בממה נפשך: הא דמציאות לא נתערבב, ואם כן, מהיכי תיתי לומר דדינית יש בילה?.

תשובה: אי"ז דוקא שבודאי מעורבת במציאות, אלא מדיני חזקות ותערובות מותר לנו ע"פ תורה להתייחס לבלילה זו כמעורבת.

שאלה: האם מה שכהן אוכל תרומה - נאמר כאן בעצם, שהתורה התירה לו לאכול סוג של טבל? שהרי מתרומה זו לא הופרשו מעשר ראשון ומעשר שני! ואולי זו נפק"מ, אם זר שאכל תרומה, שחוץ מאיסור תרומה עבר על אכילת טבל, דלכהן התירה תורה, ולא לישראל.

תשובה: זוהי צורת ההפרשה בתחילה תרומה ואח"כ מעש"ר, ואי"ז טבל, וגם ישראל שאוכל אין בזה איסור טבל.

שאלה: בראשית פרק לה (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

- וצ"ב, על מי קאי.

דבפשטות קאי על השבטים, או על נשותיהם, או על העכו"ם, וקצת רחוק הוא מן השכל שהשבטים שמו עגילים באזניהם.

תשובה: איני יודע מה היה מנהג הלבוש בזמנם, ומ"מ עי' בספר הישר שהיו הרבה עבדים מעיקרא והרבה נפשות שבו משכם, כמבואר בפסוקים, ומה שמספר שם המעשה בזה.

שאלה: שבת יב: אין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי - האם לפי"ז אינם יודעים גמרא וזוהר? ועוד, דרש"י שם כתב, דכיוון שאינם מבינים - אינם מעבירים את התפילה לה'.

וצ"ב, דאנו מתפללים לה' באופן ישיר.

כמש"כ: שומע תפילת כל פה.

תשובה: הנה יש הרבה דרגין עילאין בתורה, וסיפורי התורה הם משלים כמ"ש בזוהר, וי"מ שהתורה שהיתה אצל המלאכים קודם מ"ת היתה צירופי תיבות מהתורה שעמנו היום, וגם בגמ' ממש הרי היה גמ' גם בזמן התנאים כדתנן באבות פ"ה מכ"א, ואינו בהכרח שהיה אותו הגמ' ועי' רש"י ב"מ פ"ו א', ומ"מ את"ל שהיה עמהם תלמוד וזוהר שלנו צ"ל שהיה בלשון עברי, וראה בזוהר חדש איכה שקודם הגלות השתמשו ישראל בתלמוד ירושלמי, ומסתמא היה זה בלשון אחר מהתלמוד ירושלמי שמענו, שהרי לשון סורסי הוא לשון שהיה נהוג רק בתקופת חיבור הירושלמי ומסתמא לא בזמן שקודם חורבן בהמ"ק הראשון.

שאלה: שבת ק.

זרק וכו' חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות - חייב.

וצ"ב, דלא גרע ממשצ"ל דפטור.

תשובה: מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא שאין צריך את המעשה, אבל כאן הרי צריך את המעשה ורק שלאחר שהמעשה נעשה הוא חזר והתבטל, ובזה כבר לא אכפת לן מה קרה אח"כ, דכיון ששעה אחת בעולם נתקיימה מחשבתו, ואז נתקיימה מחשבתו בשלמות סגי בזה.

[ומיירי שנח ע"ג משהו קודם שנתגלגל שוב, עי' בגמ' שם, ופרש"י, שעמד קצת ואחר כך נתגלגל, והוא הדין אם אחזתו הרוח באויר ועכבתו מעט, ואחר כך הכניסתו, ועי' בראשונים שם].

שאלה: האם מה שכתוב בשבת יב: ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, והקב"ה זן וסועדו - האם זה דווקא בחולה צדיק, או בכל חולה?

תשובה: המשמעות שבכל חולה, והפסוק שהביאו שם בגמ' מיירי בכל חולה, וז"ל המזמור שם (תהלים מא) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה' וגו', ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ וגו', ולא נזכר שם שרק אם החולה צדיק דוקא, ומ"מ אם החולה עובר עבירות שנאמר עליהם ושב מאחריך אפשר דבזה גרע מסתם חולה.

וגם בגמ' שם מעיקרא נזכר, אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר (ליה) רחמנא ידכרינך לשלם, וע"ז קאמר דכיון שהשכינה שורה שם אפשר להזכיר בלשון ארמי, וכלשון הר"ח ואפילו בלשון ארמי שפיר דמי דשכינה עמו ע"כ.

ולא משמע שדין זה נאמר רק בחולה צדיק.

ועוד איתא שם, הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי וכ"כ בשו"ע יו"ד סי' של"ה ס"ג, המבקר את החולה לא ישב ע"ג מטה ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל, אלא מתעטף ויושב לפניו, שהשכינה למעלה מראשותיו ע"כ, ולא נתבאר שדין זה מיירי דוקא בחולה צדיק.

שאלה: שבת יב: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה.

צ"ב, מדוע לא מצינו לנהוג כן, ועוד צ"ב, מאי טעמא שמינה?

תשובה: בתוס' שבועות כ"ו א' ד"ה את משמע שכן יש דין לכתוב על פנקס שיביא חטאת מי שמחוייב חטאת.

ובחידושים המיוחסים להר"ן כתב, אביא חטאת שמינה, וקשיא לי אמאי נקט חטאת שמינה ושמעתי לפי שחייב אדם על שגגת שבת קרבן עולה ויורד לכך אמר חטאת שמינה לומר שלא יהיו עופות או סולת אלא חטאת בהמה, וזה אינו דהא אין קרבן עולה ויורד על שגגת שבת אלא קרבן קבוע, ואולי נקט שמינה לצחות השמן וכן אמר אלי מורי נר"י עכ"ל.

ואפשר עוד דשמינה היינו מטעם שקרא והיטה, ובשלמא מתחילה היה סבור שאינו מחוייב בתקנה זו, אבל כשראה שהוא עצמו הטה מעיקרא נתחרט על מה שהקיל בזה.

שאלה: שבת יב: איבעיא להו: שמש שאינו קבוע בדמשחא מהו? וצ"ב, מאי קא מבעי ליה, הא מדקאסר בקבוע, שמע מינה דבאינו קבוע - מותר.

ומדוע שנאסור? (אפילו לתוספות)

תשובה: עי' במאירי שם שכתב,.

.

.

כך כתבו בשטה זו גדולי הפוסקים והם גורסים בכאן הא והא בשמש שאינו קבוע הא בדמשחא הא בדנפטא אבעיא להו קבוע ובדמשחא מאי ותירץ בה הלכה ואין מורין כן ומ"מ יש מפרשים שהקבוע מחמירין יותר שמצד אימת רבו משתדל בעיון יפה ומהפכין הענין שבשל שמן את הקבוע אסור ואת שאינו קבוע הלכה ואין מורין כן והם גורסים הא והא בקבוע ואיבעיא להו שאינו קבוע במשחא מאי והעלוה בהלכה ואין מורין כן עכ"ל.

ואפשר דהגמ' כבר מעיקרא הוה קים לה שזהו הלכה ואין מורין כן, רק דקאמר אבעיא להו כדרך הגמ', ועי' רש"י ותוס' יומא י"ג א'.

שאלה: רש"י בראשית פרק מד (כ) ואחיו מת - מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו.

אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי.

וצ"ב, אם כן - בארבעה דברים משנים החכמים "גם מפני היראה", ולא בשלושה.

תשובה: יש עוד דברים שמותר לשנות בדברים, ראה לאאמו"ר הגאון הגרי"א סילבר שליט"א בספרו אמת קנה פרק ד' [נדפס עם ספר משפטי השלום], וכנראה הארבעה דברים הם כללי הדברים, או שהם דברים הרגילים בחיי היום יום, וה"ה הכל לפי מה שנראה לחכמים שהוא מעין ד' דברים הללו.

ועי' בכעי"ז מה שדן בשטמ"ק ב"מ כ"ג ב' מ"ט לא מנה שמשנין בדברי שלום וז"ל, בהני תלת מילי עבידי רבנן וכו'.

כתב הריא"ף וזה לשונו: והוא הדין דמשני בדברי שלום וכו' והאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת משום דההיא לא איצטריך ליה דמצוה היא וכו', ולדידי חזיא לי דרב יהודה אתא לאשמועינן הני דלא אמרוה ראשונים אבל שאלת שלום כבר אמרוה ראשונים ואסמכוה אקרא.

שיטה עכ"ל השטמ"ק.

ועיין עוד שם שכתב, והילכך איכא למימר דלא חשיב אלא מדות טובות והיינו דקאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו וכו' אבל הכא דדרכי שלום היינו מדינא.

ומיהו מכל מקום קשה קצת דקאמר אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן משמע דליכא אלא אלו ומכל מקום יש לומר.

דהכי קאמר דבמדות ליכא אלא אלו ומה שהוא צריך לשנות מדינא לא הוצרך למנקט.

כן נראה לי.

בצלאל אשכנזי עכ"ל.

וכמו"כ יש לומר כאן שכאן הוא חיוב לשנות.

בכבוד רב

***

קרא פחות

שאלה שלום וברכה.אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן. וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים ...קרא עוד

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע"ה, כ' חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

אכתוב קצת הנלנע"ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי"ש גבי מש"כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש"י, צילותא - דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס' בזה"ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע"כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע"פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו' אסור.

וזהו דוקא במקום כה"ג שאפשר בבית אחר כמ"ש המשנ"ב סי' קנ"א סק"ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה"מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה"צ סק"ד, כן משמע במגילה כ"ח ע"ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו', ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ"ל, וגם כ"ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ"ש הרשב"א, [ומ"מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ"ד שבהכנ"ס אסור לעשותו בהמ"ד דמ"מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ"ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס' ראשון לציון לבעל האוה"ח הק', וז"ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע"כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי"ל דסד"א כר"י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ"ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי' הלכתא כריב"ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ"ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב"ל לגביה דר' יוחנן שכתבו התוס' לעיל דף כ"ו ד"ה כוותיה דר"פ כו' דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר' יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג"כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ"ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז' ב', ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ"מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ"א סוכה ז' ב', ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי' השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה"פ, או אפשר דאה"נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ"ע עכ"ל.

וכתב החזו"א או"ח סי' ע"ב סק"ו לגבי עירובין דמהני וז"ל, נראה דהא דב' דפנות כמין ג"ם אינו נידון כג' דפנות למחשב רה"י מה"ת היינו דוקא כשב' הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג' דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל"כ אין לדבר שיעור, וב' כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג' רוחות, ומיהו דוקא כשב' הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ"ל.

וע"ש סי' ע"ד סקט"ו.

אכן לענין סוכה הביא בס' הסוכה עמ' רמ"ה בשם הגרי"ז סולוביציק זצ"ל שהוכיח מהגמ' זבחים ל"ז ב' להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג' דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ"א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ' כ"ד), אמנם לפי דברי הנצי"ב במרומי שדה על הגמ' שם אין ראיה לחידוש הגרי"ז מ"מ.

ובס' סוכת חיים עמ' קי"ג הביא בשם הגר"י הוטנר זצ"ל ובשם הגר"נ קרליץ שליט"א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג' דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ"ש בשו"ע סי' פ"ט ס"ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע"כ.

וכ' המ"ב סקל"ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע' בבה"ל עכ"ל.

ויעוי' מש"כ בסי' ע' סקכ"ג, וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר עכ"ל.

וכ' שם בבה"ל, ומה שכתבתי עוד במ"ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה"ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ"ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה"ש וכן איתא בהדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד' דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש [ומה שכתב שם אות ה' ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע"כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה"ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי"ש] מהרמב"ם ושארי האחרונים הנ"ל לכאורה לא משמע כן עכ"ל.

וצ"ב דיש סתירה בין הכרעות המ"ב, אבל מ"מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ"מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש"כ 'עד המנחה' אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר 'עד התפילה', אלא 'עד עה"ש ועד המנחה ועד צאה"כ', ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב"ד].

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו"כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ"ט דדרשינן תיבת 'וזה' או 'הזה', והמהרש"א הביא דברי הרא"ם שם וכתב עליה בזה"ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי"א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו' וע"כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע"כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו' שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו' כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו' וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו' דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו' וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו' דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו' שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו' שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו' שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו' דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו' אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע"כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי"א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע"כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר' ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה"ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו' היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז' ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו' תמיד שהם ב' תמידין וק"ל עכ"ל המהרש"א, וה"ה לעניניננו גבי 'אשר יאמר כי הוא זה' מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א"כ אין תיבת 'זה' מיותר ללמד שהיה מורה ע"ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע"פ ידידי הגר"ח מישקובסקי ק"ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע"פ המבואר בב"מ כ"ב א' לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ"ב לגבי ניח"ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ"מ זהו דוחק וצ"ע.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ' הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר"פ בן יאיר איתא בפ"ק דחולין ז' ב', אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ"ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר"ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג"כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל"ע.

בכבוד רב

***

קרא פחות

שלום רב, אשמח לדעת מה הסברא שתכשיט לא נחשב טלטול בהוצאה בשבת, וגם למה קמיע של רפואה נחשב כתכשיט לענין טלטול.בתודה מראש ובברכת התורה *** תשובה בע"ה ‏חוהמ"ס יום חמישי י"ח תשרי תשע"ז שלום וברכה הטעם שמותר לצאת בתכשיטין בשבת (עכ"פ מדאורייתא) הוא משום שהתורה לא אסרה ...קרא עוד

שלום רב,

אשמח לדעת מה הסברא שתכשיט לא נחשב טלטול בהוצאה בשבת, וגם למה קמיע של רפואה נחשב כתכשיט לענין טלטול.

בתודה מראש

ובברכת התורה

***

תשובה

בע"ה ‏חוהמ"ס יום חמישי י"ח תשרי תשע"ז

שלום וברכה

הטעם שמותר לצאת בתכשיטין בשבת (עכ"פ מדאורייתא) הוא משום שהתורה לא אסרה אלא להוציא משא בשבת כלשון הכתוב כה אמר יהוה השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם (ירמיהו יז, כא) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם (ירמיהו שם, כב), אבל לא חייבה לאדם בשבת לצאת ערום מכל דבר, ובודאי שאינו צריך להוריד את הטפל לבשרו בכל מקום, ובכלל זה כל הבגדים והתכשיטין.

ובמשנה שבת נ"ז א' וז"ל, במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, וכתב רש"י וז"ל, במה אשה יוצאה, דהוי תכשיט ולא משוי, ואיכא דהוי תכשיט, וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו, ודילמא אתי לאיתויי ארבע אמות עכ"ל.

היינו דמה שהאשה יוצאה הוא משום שאי"ז בכלל משאוי.

ויש להסתפק האם צריך לפסוק דירמיה ללמד שרק משאוי בכלל זה, או דיש לומר יותר מזה דממלאכת המשכן לא ילפינן דחשיב מלאכה אלא רק מה שהוא בכלל משאוי, אבל מה שאינו בכלל משאוי אינו כלל מלאכה לענין זה.

ורק יש לציין דלענין תכשיט יש תכשיטים שאסרו מדרבנן כנ"ל [כמו שנזכר בלשון רש"י], והדינים מבוארים בפ"ו דשבת ובשו"ע או"ח סי' ש"א וסי' ש"ג, והדבר אינו ברור לכו"ע שכך הוא למעשה, וכתב בשו"ע או"ח סי' ש"ג סי"ח וז"ל, והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין.

ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.

ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע"פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר.

וכתב הרמ"א, הגה: וי"א עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי.

וכתב עוד השו"ע, ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, ה"ז להם כתכשיט, ושרי.

ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט, ושרי.

ומ"מ צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו עכ"ל.

ועי"ש עוד במשנ"ב ובמה שהובא שם בספרי הליקוט בשם החזו"א.

הטעם שמותר לצאת בקמיע באופן שהוא מן המומחה מבואר בפוסקים שהוא משום שתכשיט הוא להחולה כאחד ממלבושיו (כ"כ רש"י שבת ס' א', והובא ברע"ב פ"ו מ"ב, פרישה או"ח סי' ש"א סקפ"ו, רע"א שבת ס"א א', מור וקציעה סי' כ"ט, מ"ב סי' ש"א סקפ"ח ועוד).

וכתב השפת אמת בשבת דף ס ע"א וז"ל, וגם הסברא דחוקה דכיון דהוא הולך בה לרפואה ליהוי גבי דידי' תכשיט מה לי שאינו מן המומחה אטו תכשיט ממש שאינו לכו"ע תכשיט ליתסר והכי נמי כיון דהוא מחזיק עצמו ברפואה זו ליהוי נמי תכשיט [וכ"כ בשו"ת מהרש"ל (סי' מ"ז) דהסברא נותנת דכיון שהוא נושאו לרפואה או להצלה דהוי תכשיט כאילו הוי מומחה ע"ש] ע"כ נראה דודאי לענין תכשיט אין חילוק בין מומחה לאינו מומחה ובכל גווני חשוב תכשיט ומיהו אינו תכשיט גמור רק דרך תכשיט הוא לכך פטור אבל שבות דרבנן הוי רק בקמיע מומחה לא אסרו לו חכמים שבות זה ולפ"ז איסור דקמיע שאינו מומחה מצד שבות הוצאה היא כמ"ש וכן משמעות הרמב"ם (פי"ט מה"ש הי"ד) לפע"ד אבל גם למשמעות הפוס' דמטעם דלמא שליף ומחוי אסור [כמ"ש במאירי דכיון שאינו סומך עליו חיישינן שמא ישלוף ויביא] ג"כ י"ל דבקמיע מומחה כיון דלרפואה הוא לא אסרו לו חכמים, וי"ל ג"כ דבקמיע מומחה לא יקחנו להראותו הואיל ורפואה בדוקה היא אך זה ג"כ דוחק כמ"ש לעיל עכ"ל.

ויעוי' מה שכתב ברש"ש שבת סב ע"א וז"ל, ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דר"מ.

ק"ל דהא המה עשוין למי שריחה רע כדאמרינן בגמרא וא"כ אמאי ר"מ מחייב חטאת למה יגרעו מקמיע מומחה שפירש"י לעיל (ס א') במשנה דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו.

וזה י"ל כי נחלק בין קמיע שנושאה מי שיש לו חולי וכדומה.

אבל ריח רע אינו נקרא חולי עכ"ל.

ובדבריו נוסף עוד פרט בהבנת ענין זה של דרך מלבוש שיש בקמיע, דע"י משמעות הענין של החולי המביא את הקמיע נחשב הקמיע עי"כ כקמיע מן המומחה, [וצ"ע לדעת הרש"ש בקמיע שאינו ממש לחולי אלא למעלה בעלמא, ועי' במשנה שם בסה"פ יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל וכו' ובגמ' שם וצע"ק].

בהצלחה רבה ומועדים לשמחה

***

קרא פחות

שאלה {בס"ד שלום רב לכב' מו"ר הרה"ג ר' עקיבא משה סילבר שליט"א, הרב מה הוא סדר העדיפות שכמובן שהוא בדיעבד לתפילת שחרית עם עלות השחר או תפילת שחרית לאחר זמן תפילת שחרית עד חצות היום? לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.הקט' ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
שלום רב לכב' מו"ר הרה"ג ר' עקיבא משה סילבר שליט"א,
הרב מה הוא סדר העדיפות שכמובן שהוא בדיעבד לתפילת שחרית עם עלות השחר או תפילת שחרית לאחר זמן תפילת שחרית עד חצות היום?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

הקט' אהרון}

שאלה

‏יום ראשון כ"ח אייר תשע"ו

לכבוד הרב אהרן שליט"א

שלום וברכה

הנה ראשית כל בודאי המקרה בשאלתך הוא במקרה א'ו'נ'ס או שעת הדחק, ולא בהנהגת קבע עקב נוחות, משום שלכתחילה בודאי יש להתפלל בזמן תפילה כדין.

וכמו"כ בודאי כל מה שיש כאן לדון הוא בקורא ק"ש בזמנה, ורק מסתפק על התפילה מתי שעת העדיפות לשמו"ע, אבל אם אינו מקפיד מלבד זאת לקרוא ק"ש בזמנה, והספק הוא על ק"ש ושמונ"ע יחד אם לקרוא ולהתפלל אחר עלה"ש קודם הנץ, או אחר זמן תפילה, בודאי שיש להתפלל קודם הנץ, ויראה לקרוא ק"ש בזמנה דהיינו מזמן השיעור משיכיר בין תכלת ללבן שהוא אחר עלה"ש, שא"א באופן קבוע לקרוא ק"ש אחר עלה"ש קודם שיעור זה, כמבואר בשו"ע ומ"ב סי' נ"ח סקי"ט וסי' פ"ט סק"ג, [שיש בזה דעות שונות כמו שהארכנו במקום אחר], ולא להתפלל אח"כ ולהפסיד זמן ק"ש.

והנה בענין השאלה יש לדמות תפילת שמונ"ע לתמיד של שחר, דהנה תמיד של שחר היו שוחטין אותו תיכף משהאיר מזרח, ולכן יוצא יד"ח קודם הנה"ח, כמ"ש במ"ב סי' פ"ט סק"ג, [והיינו לפי הצד שמשהאיר מזרח היינו עלה"ש, ועי' בזה בביאור הלכה ר"ס פ"ט ד"ה ואם וסי' תקפ"ח ד"ה ואם], משא"כ אחר ד' שעות [דהיינו אחר סוף זמן תפילה], שאז כבר א"א להקריב התמיד כמבואר בגמ' בברכות כ"ו א', וע"ז אמרינן שם שאם התפלל אחר ד' שעות שכר תפילה בזמנה ליכא, משא"כ במתפלל קודם נץ החמה שאמנם לא קיים מצוה מן המובחר אבל תפילה בזמנה קיים.

וכמו"כ הנה דעת הפר"ח המובא בבה"ל סי' פ"ט ד"ה יצא, ששייך להתפלל שחרית מעיקר הדין משהאיר מזרח, אף קודם שהגיע זמן ק"ש משיכיר בין תכלת ללבן, וא"כ בודאי שעדיף להתפלל בזמן שאינו עובר איסור לדעת הפר"ח.

ואביא בזה לשונות הראשונים בזה להוכיח דהתפילה קודם הנה"ח היא הרבה יותר מעיקר בדין ממי שמתפלל אחר זמן תפילה דחשיב עושה שלא כדין ממש, הנה כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז"ל, זמן תפלת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר ומאותה שעה ואילך הוא זמנה ומ"מ עיקר מצותה עם הנץ החמה אלא שאם התפלל משעלה עמוד השחר יצא ונמשך עד סוף ד' שעות ואם עבר (ס"א ולא) והתפלל אחר ד' שעות (ס"א יתפלל) עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה שכר תפלה מיהא איכא עכ"ל.

ומבואר דקודם הנה"ח הוא בכלל זמנה ומאידך אחר זמן תפילה הוא בכלל 'עבר' דהיינו עשה שלא כדין.

והביא שם בבית יוסף את דברי הרא"ש והתוס', וז"ל, זמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר וכו'.

ריש פרק ד' דברכות (כו.

) תנן תפילת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ד' שעות ומסיק בגמרא (כז.

) דהלכתא כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ואסיקנא דעד סוף ד' שעות קאמר וגרסינן בגמרא (כו.

) ורמינהו מצותה כלומר של ק"ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום כלומר ומשמע ליה דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דוקא והיכי קתני מתניתין עד חצות או עד ד' שעות ומשני כי תניא ההיא לותיקין ופירש רש"י לותיקין המקדימים למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל וכי תנן במתניתין למאחרים שלא יאחר יותר שמשם ואילך עבר הזמן וכתב שם הרא"ש (סי' א) תפילת השחר עד חצות וכו' ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר (יומא כח.

) אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב (תהלים עב ה) ייראוך עם שמש (ונ"מ) [מכל מקום] אם התפלל בזו השעה יצא והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד הוא הדין לכל זמן המוקדם עכ"ל וגם התוספות (ל.

ד"ה אבוה) כתבו בשם ר"ח גבי עובדא דאבוה דשמואל ולוי דבסמוך שזמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר עכ"ל הב"י.

וכתב עוד הב"י, ורבינו ירוחם (נ"ג ח"ג כד:) כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד ועוד פשוט בתפילת השחר דאם התפלל משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח יצא.

ונראה שהוא סובר דהא דאמר אביי בפרק קמא דברכות (ט:) לתפילה כאחרים דאמרי משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו להתפלל קאמר וצריך לומר גם כן שהוא סובר דמשיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו ומשעלה עמוד השחר זמן אחד הוא כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מה שכתב הרא"ש בריש פרק תפילת השחר ולא ידעתי מי הכניסו לרבינו ירוחם בזה שהרי פירש רש"י דבזמן הנחת תפילין איירי ולא בזמן תפילה וכן פירש ה"ר יונה ז"ל (ד: ד"ה אמר אביי) עכ"ל הב"י.

ומבואר מדברי רבינו ירוחם דס"ל דמה שיש להתפלל קודם הנה"ח הוא רק למצוה מן המובחר וכדעת הפר"ח.

וכתב בב"ח שם וז"ל, והקשה ב"י דהא אביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים דאמרי משיכיר את חבירו וכו' ולא לתפילה כאחרים כמו שהבין ה"ר ירוחם ולפע"ד נראה דדבר פשוט הוא שגם ה"ר ירוחם סבירא ליה דאביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים (כמ"ש בני"ט ח"ה קעא ע"א) אלא דה"ר ירוחם סבירא ליה דהלכה כרב הונא דקאמר דבזמן ק"ש הלכה כאחרים וכדפסק גם רבינו לעיל ריש סימן נ"ח (עמ' קסה - קסו) וכיון שצריך להסמיך גאולה לתפילה אם כן בעל כרחך גם זמן תפילה לכתחלה צריך שתהיה משיכיר את חברו וכו' לאחר שקרא ק"ש וברכותיה אלא דאם התפלל קודם שקרא ק"ש משעלה ברק השחר יצא דכך הוא זמן תפילה כן נראה לי פשוט עכ"ל.

ומכל לשונות הראשונים מבואר דתפילה קודם הנה"ח עדיפא מתפילה לאחר זמנה, [ובלבד שיתפלל משהאיר מזרח].

כמו"כ הרי י"א שבמזיד א"א להתפלל אחר ד' שעות, ולכן פסק המ"ב סק"ו שיתנה תנאי שאם אינו יכול להתפלל כעת הרי הוא מתפלל בתורת נדבה.

א"כ בודאי עדיף קודם הנה"ח מלהתפלל בזמן זה שאי"ז תפילת שחרית לחלק מן הפוסקים.

וכן נראה להוכיח עוד ממ"ש במשנה ברורה סימן פט ס"ק מב, וז"ל, אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק"ש יקרא ק"ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יהמשך לקרואהפעם ק"ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד' שעות] ודאי יתפלל י"ח ג"כ בדרך מהלך או מיושב [פמ"ג] עכ"ל.

והנה להתפלל בדרך לדעת השו"ע והפוסקים הוא גרוע מתפילה קודם הנה"ח כמבואר שם, ורק המ"א מתרץ המנהג מ"ט אין חוששין לזה משום דס"ל שעדיף להתפלל בדרך, או משום דבלאו הכי אין מכונין כ"כ ולכן עדיף תפילה בדרך בזמנה מתפילה קודם זמנה בבית כיון דבלא"ה הוא בלא כוונה, אבל גם אם נשוה להו כי הדדי מ"מ מהא דחזינן דעדיפא תפילה בדרך מתפילה אחר הזמן א"כ גם תפילה קודם זמנה עדיפא מתפילה לאחר הזמן.

אכן יש לדחות דכ"ז רק למאי דלדידן תפילה בדרך כשהיא בזמנה עדיפא, אבל תפילה קודם זמנה ולאחר זמנה אכתי לא שמענו.

כמו"כ יש להוכיח עוד דהנה בשו"ת פרי יצחק ח"א סי' ב' ומנח"י ח"ט סי' ט' וי' {וראיתי בפסקי תשובות [סי' פ"ט סק"ה הערה 89] שציין עוד לאג"מ ח"ד סי' ו' ואול"צ ח"ב פ"ז סק"ג, קריינא דאיגרתא להגריי"ק ח"א סי' קל"א, חזו"א הובא בלשכנו תדרשו הל' תפילה, ולא עיינתי בכל זה.

}כתבו דעדיף להתפלל בציבור במנין קודם הנה"ח, מאשר להתפלל אחר הנה"ח ביחידות, וכ"ז על קודם הנה"ח, אבל על תפילה שאחר זמנה כתוב בשו"ע סי' צ' ס"י דאפילו עומד עם הציבור והם מאחרים את זמן התפילה יש לו להקדים ולהתפלל בזמנה ולא להמתין להם, וגם א"צ לחוש לכבוד הציבור.

א"כ ע"כ מבואר דכ"ש שאין להעדיף תפילה אחר זמנה מתפילה שקודם הנה"ח.

היוצא מכ"ז לענין השאלה אם יש להעדיף תפילה קודם הנה"ח או לאחר זמנה [אחר ד' שעות], שודאי יש להעדיף תפילה קודם הנה"ח מלאחר זמנה, וכן כתב בשו"ת אז נדברו ח"ו סי' ל"ט, שיש להתפלל קודם הנה"ח מלהתפלל אחר זמן תפילה, וכן שמעתי בשם הגרנ"ק { ובפסקי תשובות ראיתי שציין כן גם בשם המשנ"ב סי' נ"א סק"כ, ולא מצאתי שם זכר מזה.

}.

אבל כל מה שכתבתי כאן הוא למתפלל אחר שיעור 'שהאיר מזרח', אבל המתפלל קודם לכן מעה"ש ממש אינו פשוט כלל שמותר לעשות כן.

[ולענין שיעור זמן זה עי' כה"ח סי' פ"ט סק"ד ואול"צ ח"ב פ"ז סק"ג].

קרא פחות

בע"ה ‏יום רביעי כ"ד אייר תשע"ו לכבוד גיסי החביב הבה"ח משה נ"י {מה ששאל בהא דאיתא בברכות דף מ"ז ב', וז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו קבל ...קרא עוד

בע"ה

‏יום רביעי כ"ד אייר תשע"ו

לכבוד גיסי החביב הבה"ח משה נ"י

{מה ששאל בהא דאיתא בברכות דף מ"ז ב', וז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר כולם שכר כולם סלקא דעתך אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם ע"כ.

האם גם בלימוד התורה בבהמ"ד יש להזדרז לבוא מעשרה הראשונים, אם בכך יטול שכר כולם.

}

הנה יעויין בסוכה דף כ"ח א' על ר' אליעזר, וז"ל, מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי וכו', אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש וכו', ואיתא עוד שם, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, כתב ברבינו חננאל שם, וז"ל, מכלל שהיה משכים ומקדים עכ"ל, וקאי אתורה.

ומבואר דיש צורך גם בתורה להקדים את ביאתו לבהמ"ד.

ובגמ' בברכות דף מ"ג ב', איתא וז"ל, תנו רבנן ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם וכו', ואל יכנס באחרונה לבית המדרש.

ומפרש בגמ' שם משום דקרי ליה פושע, פרש"י עצל.

וכתב בחפץ ה' [לר"ח בן עטר בעל האוה"ח] וז"ל, פי' ואפי' הוא עוסק במצוה אחריתי או לומד אפ"ה גנאי הוא לו דקרו ליה פושע עכ"ל.

אכן, דין זה של עשרה ראשונים נאמר דוקא בתפילה, מכיון שאין דין זה של עשרה ראשונים אלא בזה שצריך את העשרה על מנת שתהיה התפילה בציבור, שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה כדדרשינן במגילה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואתיא בגז"ש דתוך תוך, ואחר שיש עשרה חשיבי ציבור ואז מאה כעשרה ועשרה כמאה, וכדתנן בברכות מ"ט ב', אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה' רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך ע"כ.

הלכך כל מי שתרם את חלקו בהשראת הכינה הזו של כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט א'), ראוי ליטול חלקו משלם בפעולתו הלזו, משא"כ בכל שאר מצוות שאמנם המקדים הרי זה משובח והרי הוא בדרכו של אברהם אבינו שהקדים למצוות (פסחים ד'), אך אכתי אינו בגדר מעלה זו של עשרה הראשונים.

והביא בא"ר סי' צ' סקי"ז דעת רבינו יונה בפ"ק דברכות ד' א' מדה"ר, דבעשרה הראשונים עצמם אין דין קדימה, דכל העשרה דינם שוה שנוטלין שכר כולם, אבל אין אחד מן העשרה נוטל שכר יותר מחבריו מצד ענין זה, מכיון ששכר כולם נקבע רק מצד מנין העשרה, וכל מה שאינו קשור למנין העשרה אינו שייך לזה, [ועי"ש דעת החולקים].

ומבואר מתוך דעה זו דמצד עשרה ראשונים אין שום ענין של הקדמה אלא רק מי שתרם חלקו במנין שיהא ונקדשתי בתוך בנ"י.

ואע"ג דלא גרע משאר כל המצוות שיש להקדים, וכ"ש תפילה בבית הכנסת, שגם בזה יש ענין הקדמה מלבד ענין עשרה ראשונים, כמו שכתוב בברכות דף ח' א', וז"ל, אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי אמר רבי אחא ברבי חנינא מאי קרא אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי וכתיב בתריה כי מצאי מצא חיים ע"כ.

וכתב ברש"י, מקדמי - שחרית, מחשכי - ערבית, כלומר, מאריכין בבית הכנסת ע"כ.

והרי הא דיש להאריך בבהכ"נ אחר התפילה ע"כ אי"ז מדין עשרה ראשונים, וגם דין להקדים בבהכ"נ אי"ז רק מדין עשרה ראשונים, אלא גם מדין הקדמה וכנ"ל.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן צ סעיף יח, וז"ל, ואפילו מי שאין ביכולתו להיות מעשרה ראשונים מפני טורח הנקיות וכיוצא בזה מ"מ יהדר לבוא במוקדם האפשרי שיכול דכל הבא קודם קרוב יותר ליניקת הקדושה מהבאים אח"כ [עעט"ז] עכ"ל.

והעטרת זקנים שם סק"ח הובא בכה"ח שם סקצ"ז, וכן הביא בשם תוצאות חיים וחסד לאברהם סק"ח, שכתבו, ולעולם ישתדל אדם להקדים לבהכ"נ אפילו אם לא יהיה מעשרה ראשונים,שכל המקדים הוא יותר קרוב לשורש הקדושה, והאחרונים יונקים מענפי ענפים עכ"ל.

מ"מ אין דין קדימה זו מצד דין העשרה ראשונים שנוטל שכר כולם, שהוא דין מיוחד דוקא בעשרה, וממילא דוקא בתפילה, ולא בשאר דברים נאמר בהם ענין זה של עשרה ראשונים.

ולכך כתבו הפוסקים (בא"ח מקץ א, כה"ח סי' צ' סקצ"ט ושא"פ), שמי שלא יכל להיות מעשרה ראשונים בשחרית יהיה עכ"פ במנחה ומעריב, והטעם הוא משום שגם בהם איכא שכינתא בעשרה, וגם ע"ז נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, משא"כ בשאר מצוות שלא נזכר ענין זה של עשרה ראשונים.

וכמו שכתוב בברכות דף ו' א', וז"ל, ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו' ע"כ.

הרי דמבואר שעל תפילה אמר עשרה ועל תורה, אמר שלשה, ואע"ג דבהמשך הגמ' שם אמרינן חילוקים אחרים בין ג' לי', ומשמע דבתורה יש מעליותא גם בי' יותר מב' שעוסקין בתורה, אבל מ"מ איכא גם בב', וממילא אין מעלת אותם המשלימים לעשרה גדולה כ"כ כבתפילה שהיא יותר נצרכת.

לסיכום, דין זה של עשרה ראשונים הוא דין מיוחד בתפילה, אבל בכל התורה זריזין מקדימין למצוות וגם בתפילה היכא דלא שייך י' ראשונים יש להקדים, וכמו"כ להשאר יותר מאחר התפילה [כמ"ש ג"כ בר"פ אין עומדין על חסידים הראשונים וכו' כמ"ש אשרי יושבי ביתך, וכמו שהבאנו מפ"ק דברכות], וגם בתורה יש דין של הקדמה ולהשאר כנ"ל, ומגדולי החכמים נשתבחו שלא הקדימם אדם מעולם ולא הניחו אדם בבהמ"ד ויצאו.

ואמרו עוד חז"ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעח מפ"ט דברכות ירוש' ה"ד), וז"ל, תני ר"ש בן יוחאי אם ראית דור שנתרשלו ידיהם מן התורה, עמוד והתחזק בה ואתה נוטל שכר כלם, וכה"א ואל תבוז כי זקנה אמך, וכן מצינו באלקנה שהדריך את ישראל לעלות לרגל ע"כ.

קרא פחות

שאלה {לכבוד הרב עקיבא סילבר שליט"א רציתי לשאול לגבי החיוב לקרוא שמע כשנמצא בבית הכנסת והציבור קורא שמע והוא יושב ולומד האם חייב או לא.והספק כיון שלענין ישיבה לפני המתפלל שגם שם מבואר שנראה כאינו מקבל עליו עול מלכות שמים ...קרא עוד

שאלה

{לכבוד הרב עקיבא סילבר שליט"א
רציתי לשאול לגבי החיוב לקרוא שמע כשנמצא בבית הכנסת והציבור קורא שמע והוא יושב ולומד האם חייב או לא.

והספק כיון שלענין ישיבה לפני המתפלל שגם שם מבואר שנראה כאינו מקבל עליו עול מלכות שמים מבואר שכשלומד אין איסור דהא ניכר שמקבל עליו עומ"ש וכאן נמי לא שנא או דילמא דכמו דפסוקי דזמרא לענין קר"ש חייב לקרוא ולענין ישיבה י"א דא"צ לעמוד גם כשלומד צריך לקרוא עם הציבור.

בתודה מראש מאיר חדש
נ.

ב.

אשמח לקבל למייל שלי את כל השו"תים שאתה שולח יש"כ מראש}

תשובה

בע"ה ‏יום ראשון י"ד אייר תשע"ו

לכבוד הג"ר מאיר חדש שליט"א

ייש"כ ושלו' רב

הנה מדברי הגמ' והפוסקים מבואר להדיא דה"ה אם עוסק בתורה, ושומע הציבור קורין ק"ש צריך להפסיק ולקרות עמהם וכדלהלן:

הטעם שכתבתם בענין ההיתר לישב לפני המתפלל לעוסק בתורה הוא נכון, כמבואר בדברי המשנה ברורה (סימן קב סק"ו) וז"ל, ויש מתיר וכו' - דס"ל דלא אסרו חכמים לישב בצד המתפלל אלא כשיושב ודומם דנראה כאלו אינו רוצה לקבל עליו עומ"ש אבל כשהוא יושב ועוסק בתורה הרי הוא כמקבל עליו עומ"ש עכ"ל.

אכן הנה ראשית כל למעשה המשנה ברורה שם כתב וז"ל, ועיין באחרונים דטוב להחמיר לעמוד כדעה הראשונה אם לא במקום הדחק עכ"ל.

וא"כ לענינינו עכ"פ לא עדיף מהתם.

אכן באמת גם א"צ לזה, דהרי כמו שהבאת נקטו הפוסקים (הב"ח והט"ז והמ"ב) בסי' ס"ה שבעוסק בפסוד"ז צריך להפסיק לקרוא עמהם ק"ש, וא"כ כ"ש עוסק בתורה, דגם שם בסימן ק"ב העוסק בתורה חמיר טפי מעוסק בדבר מתיקוני התפילה כמבואר שם בשו"ע, והטעם הוא משום שהעוסק בתורה אכתי ל"א לכל הדעות דחשיב כמקבל עליו עומ"ש, משא"כ בדבר מתיקוני התפילה כיון שעוסק בתפילה לפי דרכו יתכן שאין מה לחשוש, ולכן יש דעה בשו"ע שם שאע"פ שבתורה לא מהני לישב לפני המתפלל מ"מ בעוסק בדבר שהוא מתיקוני התפילות שרי.

וכמו שכתב בט"ז אורח חיים סימן קב ס"ק ג בדעת הטור, וז"ל, ואפי' בפרק איזהו מקומן.

כיון שנהגו לאומרו קודם תפלה מעניני תפלה הוא חשוב אבל שאר ד"ת שאינו שייך לתפלה צריך לעמוד הוא דעת הטור שכתב שהטעם שאסור לישב בתוך ד"א של תפלה מפני שנראה כאלו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים והוא אינו מקבל וכשהוא עוסק בק"ש וברכותיה אזיל ליה האי טעמא.

אבל אם הוא עוסק בתורה אכתי איתא האי טעמא עכ"ל.

אבל כאן לא הביא השו"ע דעה להתיר בעוסק בתורה, ואפילו לא בשאר תיקוני תפילות היכן שמותר להפסיק, אלא רק בעוסק בפסוד"ז הביא מהתה"ד להתיר בזה כיון שעוסק בדבר שהוא עומ"ש, וכמו שנרחיב בזה עוד להלן, והטעם משום שכאן שונה הדין משם, הוא דהכא הדבר חמור יותר שכל הציבור קורין ק"ש ואחד אינו קורא ונראה כפורק עול וכמ"ש הב"י סי' ס"ה, ומכיון שכעת כל הציבור קורין ק"ש אם אחד אינו קורא הרי הוא נראה כאילו אינו סבור מאמיתת פעולת הציבור כעת, ושהוא חלוק עליהם, מכיון שהוא נמנע מדבר שכולם עושים, משא"כ אם יש מי שמתפלל כאן הדבר ברור שאין כ"א מחוייב להתפלל עמו, ורק שנראה כזלזול שיושב לפני מי שמקבל עומ"ש ואינו מקבל עמו, ולכן סגי שהוא עוסק בתורה מכל מקום, אבל לא שיהא נראה כמכחיש את המתפלל רק משום שאינו עושה בדיוק מה שהוא עושה.

וכמו שכתב בשו"ע או"ח סי' סה ס"ב וז"ל, קרא קריאת שמע ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקורין ק"ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו.

וה"ה אם הוא בבהכ"נ ואומר דברי תחנונים או פסוקים, במקום שרשאי לפסוק.

אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מברוך שאמר ואילך, לא יפסיק אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם.

א"כ גם לדעת השו"ע כאן שא"צ להפסיק מי שעוסק במקום שא"א להפסיק מ"מ אם עוסק במקום שמותר להפסיק צריך להפסיק.

כמו"כ לטעם הט"ז גופיה שם פשוט שא"א ללמוד משם לכאן להתיר בזה, וז"ל הט"ז שם, וקשה לי במ"ש שהטעם מפני שנראה שאינו מקבל עול מלכות שמים בק"ש נמי נימא הכי ונימא שאסור לישב בתוך ד"א של הקורא ק"ש ושותק דהא עיקר קבלת מ"ש הוא בק"ש ותפלה לאו קבלת מ"ש היא רק רחמי וצלותא היא ותו לפי טעם זה קשה מאי אהני הרחקת ד"א לבטל חששא זו ותו מנ"ל לרבינו לומר טעם זה והלא מקרא דחנה ילפינן לה.

ואפשר לומר ט"א דהמקום שהמתפלל עומד אדמת קודש הוא כ"ז שהוא מתפלל וע"כ צריך לאותו שהוא באותו מקום דהיינו תוך ד"א לנהוג בו כבוד וכל שיושב ואינו עוסק ג"כ בדבר קדוש הוי כאלו לאו קדושה שם והוה כשאר מקומות שבבית ע"כ צריך שיעמוד להראות שיש כאן קדוש' אבל אם עוסק בתפלה או בד"ת אפילו יושב הוי עליו ג"כ קדושה.

זה נ"ל טעם נכון לאותם שסוברים גם ד"ת מהני כמ"ש אח"כ ומ"מ כתב ב"י לחלק דדוקא כשמוציא בשפתיו ד"ת אז סגי שקדושה יתירה היא משא"כ בהרהור בד"ת בלב דלא סגי וחילוק נכון הוא עכ"ל הט"ז, וא"כ לא שייך לענינינו כיון שכאן אינו מדין אדמת קודש.

ולביאור הענין נבוא כעת, דהנה איתא במס' ברכות דף כ ע"ב, וז"ל המשנה שם, בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם.

וגרסינן שם בגמרא, אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו עכ"ל.

וכתב ברא"ש עלה [במס' ברכות פרק ג סימן יד] וז"ל, מכאן כתב בעל ה"ג קרא ק"ש ובא לבית הכנסת ומצאם שקוראין ק"ש קורא פסוק ראשון עמהם עכ"ל.

וכתב בבית יוסף או"ח סי' ס"ה אות ב ד"ה קראה ונכנס וז"ל, ובתרומת הדשן סימן ג' כתוב שאם הוא עומד בברכות של ק"ש כשהצבור קורין את שמע אין לו להפסיק כלל דמשמע דלא הוי קפידא אלא שלא יהא יושב ובטל ומי שעוסק בברכות ק"ש עצמה פשיטא דלאו בטל הוא אלא אפילו אם עוסק בשאר דברי שיר ושבח לא מיקרי בטל וכדכתבו הגאונים אהא דאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה ולכך היה נראה דאפילו בין ברוך שאמר לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הצבור משום דכיון דאינו יושב ובטל אינו חייב לקרות וא"כ למה יפסיק דהא אסור לאשתעויי בין ברוך שאמר לישתבח אמנם נראה דאין ראיה דכיון שאינו פוסק אלא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים עם הצבור שפיר דמי מכל מקום ראיתי בני אדם מן המדקדקים כשהיו עומדים בק"ש ובברכותיה שהיו עוצמים עיניהם והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם בניגון הצבור בפסוק ראשון כדי שיהא נראה כאילו קורא עמהם ע"כ.

אכן כתב ע"ז בב"ח בסי' ס"ה וז"ל, והמקשה קסלקא דעתיה דמיירי ביושב ובטל לגמרי פריך עליה ונגרוס בפירקא אחרינא וקאמר רב אדא בר אהבה לפרושי לדרב אלעזר דהכי קאמר שלא יהא יושב ובטל בדבר שהצבור עוסקין בו דלפי זה אפילו עוסק בפירקא אחרינא צריך להפסיק כדי לעסוק במצות ק"ש דאורייתא שהצבור עוסקין בו א"כ מכאן ראיה דאפילו עוסק בזמירות מברוך שאמר ואילך אי נמי אפילו עומד בברכות שלפני ק"ש אפילו באמצע הברכה חייב להפסיק ולקרות ק"ש עם הצבור פסוק ראשון וכן אני נוהג דלא כהשלחן ערוך עכ"ל הב"ח.

וכן כתב בט"ז שם וז"ל, ובגמרא שם אח"כ משמע דאינו כן דפרכינן ונגרוס בפירק' אחרינא ומשנינן א"ר אדא בר אהבה בדבר שהצבור עסוקים בו משמע שיש צד מעליות' בזה כיון שהצבור עוסקים בו והיינו ע"כ בקבלת מ"ש דאל"כ מ"ש ק"ש דנקט בזה אלא ע"כ ק"ש יש בה מעלה טפי וא"כ גם כי עסיק בפסוקי דזמרה ראוי להפסיק בדבר שהצבור עוסקים בו עכ"ל.

ומבואר מכל זה דכל מה שאינו ק"ש הוא בכלל דברי הגמ' שגם אם נגרוס בפירקא אחרינא לא מהני, וגם אם פסוד"ז מועיל אך עוסק בתורה ודאי לא מועיל לזה, וכ"ש לדידן דגם בפסוד"ז לא קי"ל כהתה"ד להקל אלא מפסיקין בזה כמו שפסקו האחרונים.

[והנה המ"ב נקט בפסוד"ז שלא לחשוש להגר"א לקרוא כל הק"ש, מכיון דבלא"ה יש פוטרים בפסוד"ז, אכן בעוסק בתורה מכיון שאין שום דעה לצרף כדי לפטור פשיטא שאין חילוק בזה בין מי שאינו עוסק בתורה לבין מי שעוסק בתורה לענין החיוב].

ואם יתכן שהיה כלול בכונת השאלה באופן שעוסק בתורה בא' החדרים הסמוכים לבהכנ"ס, דבככה"ג י"א שיש להפסיק לקדושה, וכ"כ הגר"ח קניבסקי שליט"א בשם החזו"א (אגרות וכתבים ח"ב הוראות והנהגות), אכן בזה א"צ להפסיק, ומעשה פ"א ביושבי בסעודת שבת לפני מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בביתו, ושאלוהו על מי שהיה בבית הכנסת והתחילו ק"ש, והתחיל עמהם עמהם ומיד יצא, האם צריך להמשיך, והשיב דבלא"ה א"צ לומר אלא פסוק ראשון [ועיין הדעות בזה במ"ב סי' ס"ה], ומ"מ לכאורה ז"פ שא"צ לומר עמהם כל שאינו בבהכנ"ס.

לסיכום גם מי שעוסק בתורה, אם היה בבהכנ"ס והתחילו לקרוא ק"ש צריך להפסיק ולקרוא עמהם.

קרא פחות