הנה בגמ’ ושו”ע מבואר דיש איסור הסתכלות בבגדי צבע של אשה שמכירה אפי’ שטוחין על הכותל, ובניד”ד יש מקום לטעון דכל מה שנאסר בבגדי צבע של אשה שמכיר הוא רק באופן רגיל אבל כאן שהם על אשתו יש מקום לטעון שנעקר מלהחשב בגד של אותה אשה שהרי כעת הם בגדי אשתו ואינם בכלל האיסור.

ויש להוסיף דהרואה בגד כשהוא על אדם אינו רואה את הבגד דוקא אלא בעיקר את מי שלבוש בו שהבגד טפל לו, ועי’ בבן יהוידע בריש מס’ נזיר (והובא גם בס’ נפלאים מעשיך בן איש חי אות לב) מה שכתב בזה דברים נפלאים.

ושאלתכם זו נזדמן לי ששאלתי את הגרש”צ רוזנבלט לפני זמן רב וכמדו’ שהשיב דמכיון שבפוסקים לא דברו מזה א”כ מסתימת דבריהם משמע שאין בזה איסור, ואיני זוכר בבירור.

ובגוף הנידון דידן יש לציין דעצם הענין לומר שבגד ששימש אשה אחת תיאסר לעולם לכל אשה ללבוש בביתה הוא מחודש מצד ההנהגה במציאות בזה ובפרט במקומות שהיו מאוד מצומצמים בבגדים ואף שא”א להביא ראיה מההוא חסידא שיצא לשוק במעיל אשתו בזמר למוצ”ש וגם לא מדיני השו”ע סי’ צג סכ”ה דיש לומר שכ”ז מיירי בבגדים שאין בהם איסור עי’ רש”י בע”ז שם, מ”מ הנהגה זו לומר שהבגד נאסר לעולם יש בזה קצת חידוש.

ויש להוסיף בנידון זה עוד דבאופן שהעבירה לגמרי הבגד במתנה לבני ביתו יש יותר מקום לשמוע בזה שכרגע כבר נחשב בגד דאשתו, ומ”מ יש לדון במקרה שאשה שמכירה נתנה הבגד לאשה אחרת שאינו מכירה וכעת הם שטוחין על הכותל אם יש בזה איסור או שמא נאמר דהאיסור הוא רק כל עוד שהוא בבעלותה.

ויש לציין דמ”מ כל הנידון כאן הוא רק באופן שאין הרהור ופשוט.

והנה בתשובת הב”ח סי’ יז כתב לאסור מעיל פרוכת בבהכנ”ס שנעשה מבגד אשה ידוע לאחר מיתתה, ובעיקר דן שם דלאחר מיתה עדיין איכא הרהורא, אבל לא דן שם כלל מצד שכבר אינו בגדה אלא בגד פרוכת, ומשמע מזה לכאורה דשינוי רשות והפסקת לבישה לגמרי לא מהני, ומ”מ יש לדחות דשינוי מבגד לפרוכת לא חשיב עקירה אבל אם נעשה לבגד אחר ומשמש לבישה אחרת שמא חשיב עקירה.

ועי’ באוצה”פ אה”ע סי’ כא ס”א סק”כ שהביאו עוד דיש מי שכתב שבפרוכת שרי אם משנים צורתו לגמרי ואין מי שמכיר שהיה בגד אשה ואולי רק בצירוף שלא לבשתו מעולם, ואולי גם רק בצירוף שהאשה כבר מתה, אבל גם שם התיר אחר שמשנים צורתו לגמרי אבל בלא שינוי צורת הבגד לא התיר כלל.

וראיתי שיש קצת אחרוני זמנינו שנסתפקו לענין מפקרת הבגד אם יש בזה איסור עדיין או לא, ומדברי הב”ח הנ”ל כ”ש שיש ללמוד לאסור במפקרת הבגד גרידא.

ועי’ בכה”ח סי’ קמז סקכ”ה להחמיר בטלית גדול או קטן מבגד אשה דחיישי’ להרהורא ולכאורה ה”ה בשינוי בגד ממה שהוא או בנתינת הבגד לענין אחר, ואם תאמר דבלבישת הבגד עצמו החמיר יותר א”כ יל”ע אם למד כן מגמ’ או מסברא דבגמ’ בע”ז שם לא נמצא מקור להחמיר בלבישה יותר, ואולי משום שהוא חפצא דקדושה החמיר יותר, ויל”ע.

והנה נחלקו הראשונים בבגד אשה שלא לבשתו אם יש בזה איסור דהמאירי מחמיר בזה כפשטות דחיית הגמ’ בע”ז כ ע”ב את דברי רב חסדא, וכן רוב הראשונים לא הביאו דברי רב חסדא להלכה, אלא כפשטות דברי הגמ’ שם דדחי לה, כהרי”ף והרמב”ם והרא”ש והטור והשו”ע אה”ע שם, ואף בילקו”ש כי תצא רמז תתקלג השמיט דברי רב חסדא וכנראה משום שנדחו מהלכה (מצאתי ראי’ זו מהילקו”ש בספר גן נעול עמ’ שיב וכן עוד דברים שהבאתי בתשובה זו מצאתי שם) ועי”ש בגן נעול שהביא עוד פוסקים רבים מאוד מכל הדורות קמאי ובתראי שנקטו דאין הלכה כרב חסדא, אולם בסמ”ג לאוין קכו פסק דרק ישנים קצת, וכ”ה ברי”ו נתיב כ”ג ח”א ורי”ד ונ”י בע”ז שם וכ”ה בחרדים פ”ב מל”ת מד”ק אות ב וכ”כ גם בפחד יצחק אות ב ערך בגדים, ומשמע דאם לא לבשתן כלל אין בזה איסור.

(ועי’ ברבנו חננאל שמשמע שעשה בזה כעין פשרה לתפוס ב’ חומרי דהיינו חומרת רב חסדא שיש להקל רק בחדשים עם חומרת הגמ’ שיש להקל רק בעבידתיה טריד, ולכן הקיל הר”ח למעשה בחדשים רק בצירוף דבעבידתיה טריד דהיינו רק כשיש לפנינו ב’ התנאים, וצע”ק דלכאורה ישנים חמירא ליה מכחול וכו’ המבואר בגמ’ שםובר”ח גופיה להיתר בדעבידתיה טריד וצ”ב, אולם עי’ בגן נעול שם שר”ל שט”ס נפל בדבריו).

ויש לציין דמצינו עוד מקומות שדחו בגמ’ ראיית האמורא ולא נפסקה להלכה לרוב הראשונים וכמו דינא דמנחות לח ע”א ש”מ צריך לקשור על כל חוליא ודחו לה שם להראי’ והשמיטוהו רוב הראשונים והטור תמה על ההשמטה, וכן גבי מרור דאמרי’ ש”מ צריך לשקועיה ובגמ’ דחי לה להראיה ורוב הראשונים השמיטו אבל הטור הקשה עליהם ובשו”ע ומשנ”ב הובאו ב’ הדעות, וכאן גם הטור לא נקט להקל, דלקולא לא נקטינן נגד דחיית הגמ’ להראיה.

והנה עכ”פ לרוב הפוסקים הסוברים לכאורה שהאיסור הוא אפי’ בבגד חדש א”כ גדר האיסור הוא שהבגד משוייך לאשה, דהרי עצם הלבישה אינה מוסיפה באיסור, וגם המקילים בזה לכאורה לא באו להחמיר יותר שלבישה אוסרת גם כשאינו משוייך לאשה.

ומ”מ יש לדחות דלאחר שהיה משוייך לאשה נשאר אסור, וכמו”כ יש לטעון דהמקילים בזה יחמירו בזה, וכמו”כ יש לטעון דגם המחמירים בבגד חדש מודים דכ”ש שלבישה לחוד אוסרת כלבשתה בתורת בגד שלה עכ”פ, וכמו”כ יש לטעון דדברי המאירי להחמיר בבגד שלא לבשה מחודשים ושמא שא”ר מחמירים עכ”פ בבגד שלבשה פ”א וכל הנידון הוא רק אם מצריכים שתלבש כמה פעמים שתהיה רגילה בזה כלשון הגמ’ עתיקי.

ועי’ בתשובת בית שערים באו”ח סי’ לג דכתב ע”פ רש”י שם דרק אם ראה אותה מלובשת בהן פ”א אז אסור עי”ש ואם ראייתו מרש”י שם ד”ה בחדתי שכבר לבשתה פ”א א”כ הרי זה אינו למסקנא כמשנ”ת, ואם ראייתו ממה שכתב רש”י לעיל מינה ד”ה ולא וכו’ שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה וכו’, שמא מיירי רק להס”ד כדרכו לפרש מתחילה הס”ד דהרי ע”כ להלן מבואר דזה תליא בין דברי רב חסדא לבין דחיית הגמ’, וא”כ מה שכ’ שזוכר שמלבושת בהן היינו רק לרב חסדא שדבריו לא נפסקו להלכה.

ועי’ ביפה לב ח”ה סי’ כא סק”ד שתפס להלכה כפרש”י לענין עתיקי וכו’ דרק אם ראה אותה מלובשת בהן אסור והביא בזה מעשה החכמים שלא הקפידו בזה, וצ”ע דדברי רש”י הללו קאי לפרש דבר שלא נפסק להלכה, ולולי דבריו פשוט דטעם מה שלא הקפידו החכמים הוא משום דהוא בראיה בעלמא ולא בדרך הסתכלות עי’ בעזר מקודש אה”ע סי’ כא ועוד.

ומ”מ לא קשיא כ”כ דיש קצת מרבוותא שפסקו להלכה כרב חסדא כנ”ל אבל מפרש”י ליכא להביא ראיה לענין ההכרעה להלכה בדברי רב חסדא.

ולגוף מה ששאלתם עיין בספר גן נעול פרק ו שהביא דעות רבני זמנינו בנידון דידן ותמצית הדברים שנתבארו שם הוא דלענין שאלת בגד כששואלת ממכרה שיודע הבעל מי היא יש בזה דעות דיש אוסרים ויש מתירים והגרח”ק בכלל המקילים בזה (ונראה שרוב מי שנקטו צד בזה נקטו לקולא) ויש לזה עוד צירוף שכ’ בשבט הקהתי אה”ע סי’ רכו ע”פ ריטב”א דאם יודע שאין הרהור שרי ונראה דכוונתו דמאחר וכאן יש אומדנא שלרוב בנ”א אין הרהור ממילא א”צ כאן מנין להתיר הגזירה דכל כה”ג אינו גזור כלל (ויש לציין דמה שהביא שם מתשובת הרד”ד וכן משבט הקהתי מבואר מדבריהם נתחשבו שם גם בדברי הב”ח ועי”ש וכן לעיל שם בהערה 38).

ולגבי אם קנתה או קבלה ממש הבגד נטיית רוב הרבנים להקל בזה, והביא שם שאם אפשר יותר טוב שלא תאמר ממי קנתה הבגד, עי”ש בפרטות המ”מ והנידונים בזה בהרחבה.

ולענין הראיה מהפסוק ושאלה אשה משכנתה י”ל דמדאורייתא שאני ואע”ג דלהט”ז אין לגזור בדבר המפורש בתורה קודם מ”ת שאני ולפי הצד דאחר קניה שרי י”ל דעיקר מה שסמכו להתיר שאין דעתם להחזיר כציווי שנצטוו ועי”ש עוד בהרחבה בכ”ז.