מצינו בשו”ע יו”ד סי’ קצט ס”ה וס”ו דבשבת מותר לחפוף ביום ובשבת ויו”ט הסמוכין זל”ז מותר להרחיק החפיפה יותר, ויש לדון אם ה”ה מותר להרחיק גם בשעת הצורך כמו זה. הרמ”א בשם הב”י לעיל בס”ג כתב דבשעת הדחק שצריכה לחוף ביום ...קרא עוד

מצינו בשו”ע יו”ד סי’ קצט ס”ה וס”ו דבשבת מותר לחפוף ביום ובשבת ויו”ט הסמוכין זל”ז מותר להרחיק החפיפה יותר, ויש לדון אם ה”ה מותר להרחיק גם בשעת הצורך כמו זה.

הרמ”א בשם הב”י לעיל בס”ג כתב דבשעת הדחק שצריכה לחוף ביום או שאי אפשר לה לחוף ביום וצריכה לחוף בלילה יכולה לעשות ובלבד שלא תמהר לביתה ותחוף כראוי עכ”ל ומבואר שם בבהגר”א דדין זה מקורו בגמ’ נדה סח ע”א לפירוש הרמב”ם פ”ב מהל’ מקוואות הט”ז דלא אפשר היינו בשעת הדחק [ועי”ש בס”ק טו דגם רש”י מודה לזה מדינא].

ובש”ך שם סק”ח כתב כגון שהגוים יש להם חג באותו הלילה שאין מניחים להדליק אש בשום בית או אונס אחר וכדאי’ בב”י וכו’ אבל כל שאפשר ביום ובלילה תחוף ביום ובלילה עכ”ל, ובט”ז שם סק”ו כתב כדון שתלך בדרך ולא יהיה לה חמין בלילה או שאר אונס די בחפיפה ביום וכו’ עכ”ל.

ולכאורה לפ”ז ה”ה בניד”ד כיון שאין ראוי שיכירו או ירגישו בנ”א בטבילתה כדלעיל סי’ קצח רמ”א סמ”ח ועי”ש במחבר סל”ד, לכך אם יש חשש שיכירו וירגישו בטבילה (ובפרט כשנמצאת בשעות הללו בין בנ”א המכירים דזה ממש האופן המבואר בגמ’ שהוא מגונה) לכאורה הוא בכלל שעה”ד ויהיה מותר לה לחפוף מעיקרא וכ”ש בניד”ד שהיא לבדה עושה כן ולא כל הקהל ויש בזה יותר בושה וכבוד הבריות.

ויש להוכיח כן מתקנת מהר”ם פדואה שהובאה בתשו’ מהרש”ל סי’ ו ובתשו’ הרמ”א סי’ יט [והסכימו הרמ”א והמהרש”ל עם תקנה זו דלא כהחכם המשיג כמ”ש בכנה”ג סי’ קצט ס”ג]  דיש לחפוף בלילה באופן שהמקוה בחצר בהכנ”ס וההמון רואים היאך נכנסים לשם ביום וכ”ש כשמתביישות בזה ואז יש להתיר לחפוף הכל ביום.

ועוד בשו”ע שם ס”ז במקום שיראות לטבול בלילה אין להתיר ב’ קולי וכו’ דתרי קולי כהדדי לא מקילינן אבל חזי’ מזה דחדא קולא מיהא מקילינן ובניד”ד לחפוף ביום.

ובכל גווני אין סמיכת החפיפה לטבילה לעיכובא דבשו”ע סי’ קצט ס”ג לא כתב אלא דחפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה, ומוכח ברמ”א בהמשך הסימן דהך דבדיעבד כשר בהרחקת חפיפה מטבילה הוא אפי’ החפיפה בבוקר, (כן מוכח שם ממש”כ הרמ”א ס”י בשם הב”י עי”ש והבן).

והנה בעצם אסור לעסוק בדברים המדבקים בין חפיפה לטבילה ולכן בזמן זה היה צריך לאסור ליתן איפור וכיו”ב, דמן הסתם איפור רגיל הוא בכלל דברים הנדבקין להלן ברמ”א בס”ו, אבל כ’ הרמ”א שם ס”ו דאם נתעסקה בדברים הנדבקין שבא”א לה להזהר תסיר אח”כ, ולפ”ז אולי גם באיפור אם יש בזה צורך גדול שמתביישת שניכר השינוי וכו’, א”כ כיון שיודעת היכן נדבק יכולה להסיר משם כשמסיימת להשתמש בו [רק דהרמ”א מיירי במסירה לאלתר וכאן הוא לאחר זמן ויל”ע, ואין שייך כאן נידון המהרי”ק שורש קנט ברמ”א לעיל סעי’ ב על יין, דשם מחד גיסא חמיר שהוא בשעת החפיפה עצמה ויש בזה חסרון בצורת החפיפה וגם דשם מיירי לכתחילה ולא בשעה”ד דבדיעבד עי”ש בסעי’ ב’ הדין].

קרא פחות
0

אי אפשר כדאשכחן במי שאינו בעל הברית לגבי ט’ הימים שהיתר הבשר הוא רק מזמן סעודת הברית ואילך (ראה לענין ט’ הימים תורת המועדים סי’ תקנא סקמ”ו אות ב בשם הגרח”ק) וכן במשנ”ב שם סקע”ה מבואר דבבית אסור לאכול ...קרא עוד

אי אפשר כדאשכחן במי שאינו בעל הברית לגבי ט’ הימים שהיתר הבשר הוא רק מזמן סעודת הברית ואילך (ראה לענין ט’ הימים תורת המועדים סי’ תקנא סקמ”ו אות ב בשם הגרח”ק) וכן במשנ”ב שם סקע”ה מבואר דבבית אסור לאכול מה ששולחין מהברית ועוד מבואר במשנ”ב בסעי’ הנ”ל דמי שאינו רגיל לבוא ולאכול מחמת הברית אינו בכלל ההיתר לאכול בשר בברית, ומן הסתם שכל מה שאין אוכלין יחד עם הקרואים בכלל הסעודה נכלל בכל מה שכ’ הפוסקים שאין היתר כשאין מוכח שאוכל מחמת שמחת הברית (לכה”פ לפי מה שמנהג פשוט בזמנינו שאין מתחילים הסעודה לפני שמסיימים כל הברית קודש), ואע”פ שבי’ אב הוא קל יותר לכמה עניינים יותר מט’ הימים מ”מ רק כשיש צירוף ברור שאפשר לסמוך עליו לפי הענין אבל בזה לא מצינו מקור וטעם מספיק לומר שנפקע ממנו האבלות מהרגע שהגיע למקום הברית להשתתף שם.

קרא פחות
0

התשובה לזה דלהבטל מן התורה הוא חמור יותר, דהמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, וכן אמרי’ דשאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב”ה בוכה עליו ואמרי’ שהוא בדבר ה’ בזה, ובשבת י ע”א אמרי’ דרבא חזא למאן דמאריך בצלותיה ...קרא עוד

התשובה לזה דלהבטל מן התורה הוא חמור יותר, דהמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, וכן אמרי’ דשאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב”ה בוכה עליו ואמרי’ שהוא בדבר ה’ בזה, ובשבת י ע”א אמרי’ דרבא חזא למאן דמאריך בצלותיה ואמר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ועד כאן לא פליגי אלא בתפילה אבל לא בדברי חול דבזה ודאי מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כדאי’ בשבת לג בעובדא דרשב”י, ואמרי’ כל המתרפה מד”ת אין בו כח לעמוד ביום צרה.

ויש לציין דביוסף אומץ למה”ר יוזפא הביא בשם הסדר היום שענין זה של גחלי רתמים הוא רק במפסיק בעת הקבוע לו ללמוד, ולפי דבריו בניד”ד אין חשש כלל.

ויתכן שמה שהוקשה להסדר היום דבאמת אין להחמיר על מי שהתחיל והפסיק יותר ממי שלא התחיל כלל, כגון במקרה שחושש להתחיל שמא יפסיק, ולכן נקט מכח ההכרח דדין זה מיירי במי שמפסיק מעת הקבוע לו (ועי’ שו”ע שיקבע עת הקבוע לו שלא ישנהו וכו’).

ומיהו אם משום הא היה אפשר לדחות דבמפסיק הוא ביזיון יותר.

ויש להעיר ג”כ דאמנם בחגיגה לא נזכר אלא הפוסק וכו’, אבל באבות תנן דהמהלך בדרך ושונה ואומר מה נאה אילן זה וכו’ הרי זה מתחייב בנפשו, ולשון זו משמע אפי’ בלימוד אקראי, ועוד דהרי האומר מה נאה וכו’ אינו מתחייב בנפשו, וע”כ דכשאמר באמצע משנתו הוא חמור יותר, בפרט להיוסף אומץ שם שנקט שאומר כן כדי לברך ברוך שככה לו בעולמו, שביאורו תמוה מצד עצמו, דלמה יענש על הפסקה לצורך ברכה שא”א על ידי אחרים (עי’ מו”ק ט), אבל יש לפרש שמדבר בשבח מעשי ה’ ואעפ”כ אם הוא באמצע משנתו הוא מתחייב בנפשו.

וגם ביוסף אומץ שם לא נראה שקיבל סברא זו בפשיטות, דעי”ש שתמה על העולם שאין נזהרין בזה וכתב כמה צדדים שאולי מחמת זה מקילין בזה ובסוף דבריו כתב דברי הסדה”י.

ובשם הקה”י שמעתי שעשה תנאי לפני לימודו שלא ייחשב הפסק, ונראה דלרווחא דמילתא עשה כן, דבלאו הכי לא היה מדבר דברי שיחה שהם דברים בטלים (עי’ בתשובה בסמוך בענין דברי שיחה), ודברים בטלים בלאו הכי אסורים מן דין כדאי’ ביומא יט ע”ב והובא במשנ”ב ומג”א ועי’ כתר ראש למהר”ח מולוז’ין, וכן תנאי דא”א מבוטשאטש על שמות הקדושים יש לומר דהוא לרווחא דמילתא.

ואם לבו נוקפו מללמוד מחמת זה יכול לצרף הקולות הנזכרין ביוסף אומץ שם כגון הפסקה שלא באמצע ענין וכן משום כבוד חבירו וכן דברי הסדה”י ותנאי דהקה”י הנ”ל, וזה ודאי עדיף לסמוך על זה מלהתבטל שהוא חמור יותר כמשנ”ת.

קרא פחות
0