איסור מלאכה

הנה עיקר דינא דגמ’ ופוסקים ושו”ע סי’ תקמה ס”ה שתיקון בגדים במעשה אומן אסור בחוה”מ אף במה שהוא צורך המועד, וכמו שכלל הרמב”ן בפסקי חוה”מ דצורך כסות וכלים הותר רק מעשה הדיוט וצורך אוכל נפש הותר מעשה אומן, וכן מבואר במשנ”ב ריש סי’ תקל ועוד דצורך אוכל נפש מותר גם במעשה אומן, וה”ה מכשירי אוכל נפש כמ”ש במשנ”ב סי’ תקמ סקי”ח וסקכ”ו.

אבל אם נשוה זה לדין רפואה הדין הוא דכל רפואה מותרת בחוה”מ, והיינו אפי’ מלאכה גמורה כמ”ש המשנ”ב.

רק דצ”ע גדר רפואה המותרת בחוה”מ דיעוי’ בבה”ל שדן לענין בעל שחין בראשו שחלה כל גופו מחמת זה שיהיה מותר לספר בחוה”מ, וצ”ע דא”כ שויתיה כיו”ט שני וי”ל דמ”מ עדיף דבזה מותר גם בדאורייתא, וביו”ט שני ההיתר הוא רק בדרבנן, או י”ל דשם במוכה שחין הנידון על תספורת שיש בזה גזירה לכך הוצרך למה שחלה כל גופו, וצל”ע דממ”נ אם סובר דתספורת אינו בכלל היתר צורך רפואה א”כ מה משוה לרפואה וגם אם נימא דגדר רפואה בעלמא הוא בפחות מזה א”כ אם משוה תספורת לשאר מלאכות א”כ הו”ל להשוות להתיר ברפואה כל דהוא וצל”ע בכ”ז.

ובשם כמה אחרוני זמנינו (אג”מ או”ח ח”ג סימן עח, שבט הלוי ח”ח סי’ קכה אות ג, חוט שני חוה”מ עמ’ רכד) ראיתי דאפי’ מיחוש בעלמא מותר, ובשש”כ (פס”ו ס”כ) כ’ דגם לצורך בריאות מותר ע”פ מ”ש המאירי (מו”ק י ע”ב) שמותר להקיז דם בחוה”מ כדי לשמור על בריאותו עכ”ד, ולפי דבריהם משמע דכל דבר שהוא צורך רפואה הוא מכלל הדברים שמעולם לא נאסרו בחוה”מ, ומ”מ גם בדברי הנך אחרונים גופייהו מצינו הגבלות שלא התירו כל דבר רפואה שאין בו צורך כלל לעשותו במועד (עי’ במשנה אחרונה סי’ תקלב מה שהביא בזה לענין כמה דברים), אבל לענייננו אינו נוגע, אבל כל שהעיניים רואות כראוי ורק צריך לסדר הידיות של המשקפים שיהיו נוחות אינו מוגדר ממש כצורך רפואה.

ועי’ בסי’ תקמ סקי”ט לענין תיקון חלון או קור דשרי דהכל חולים אצל צינה אבל אין להוכיח דבר לעניננו דשם יש לזה גדרי חולה במלאכת שבת וצע”ק מש”כ בשש”כ סו הערה קצז עי”ש.

והנה בבה”ל סי’ תקמו בשם הריטב”א נתבאר שגדר תכשיטי נשים בחוה”מ הוא צורך הגוף ומותר אפי’ בטירחא רבה (הבאתי בד”ה האם מותר לקוסמטיקאית לעשות לבת שלה טיפול פנים וניקוי פנים בחול המועד), וכן מוכח ברמב”ן בפסקי חוה”מ שמתיר מטעם זה תכשיטי נשים אפי’ מעשה אומן, וכתב דגם תספורת מותר על ידי אומן במי שהתירום חכמים להסתפר דהוא צורך הגוף כעין אוכל נפש, ועפ”ז התיר בחוט שני עוד דברים מחמת שהם צורך הגוף עי’ בחוט שני עמ’ רי בביאור ענין רכיבה ועי’ שם מה שדן לגבי תיקון רכב ותיקון אור כשיש חושך, וממילא יש מקום לדון דכשמפריע מאוד המשקפיים חשיב כצורך הגוף.

ויש להוסיף דגם סיבת ההיתר בצרכי רפואה אפשר משום שהוא צורך הגוף.

ומאידך גיסא בסי’ תקמד ס”א ברמ”א מבואר דגם צרכי הגוף [במלאכת אומן] הותרו במועד רק לצורך רבים או באופנים שנתבארו שם בשו”ע ס”ב (וצע”ק דבבהגר”א סי’ תקמד סק”א נקט דהיתר דאלו כותבין במועד משום שהם צרכי רבים לגופם וצ”ב דלכאורה שם הוא צורך יחיד, ודוחק לומר דהאומן מתפנה בחוה”מ לצורך הרבים לכתוב כ”ז דהרי כל אחד מהם הוא צורך יחיד, ואם תטען דבס”ה יש כאן רבים א”כ בכל אומן נימא הכי), ועי”ש במשנ”ב דמרחץ דרבים הוא צער הגוף אם לא יהיה, ומ”מ יש לדון בכל צורך הגוף לגופו דא”א להקיש וללמוד דבר מדבר דיש צורך הגוף שהוא צורך נחוץ (ובמרחץ יש שנקטו דיחיד יכול להשתמש באחר וכו’, ובאמת בזמנינו יש שהקילו גם בדיחיד מאחר והיום יהיה צער ליחיד גם בלא מרחץ פרטי בביתו).

היוצא מזה דבכללי דיני חוה”מ של תיקוני כלים אין להתיר אולם במקום צער יש מקום להתיר בזה עפמשנ”ת דצורך הגוף הוא טעם להתיר, וכעי”ז מצינו במשנ”ב סי’ תקלג סק”כ בשם הרדב”ז ח”ב סימן תשכ”ו זבובים ויתושים אם הם מצערין את האדם מותר להורגן בחוה”מ דאין לך צורך אדם גדול מזה וכו’ (ועי’ כה”ח סי’ תקלז סקנ”ט).

ובאשרי האיש הובא בשם הגריש”א דאם אינו רואה וצריך לתקן כדי לראות מותר מעשה אומן ואם רואה וצריך לשפר הראיה מותר רק מעשה הדיוט, ויתכן דמ”מ מסכים שאם כרגע יש מצב שקשה ומפריע חשיב צורך הגוף.

הנה עצם הכנסת עגילים לאוזן הוא כמעט מפורש במשנה בפ”ו דשבת להתיר דתנן פורפת על האבן וכו’ ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת וכו’, ולגבי הכנסה לאוזן תנן שם הבנות קטנות יוצאות בחוטין וכו’ ולא נזכר שם שום הגבלה בזה, וכן בשו”ע או”ח סי’ שג ס”ח אי’ אבל יוצאה בנזמי האוזן, ולא נזכר שם שום הגבלה בזה, ובאמת אין שום טעם ברור לאסור בהכנסת עגיל לאוזן אם כבר יש נקב.

ובמקרה שיש חשש שיצא דם על ידי ההכנסה לאוזן הנה מצינו היתר להוציא קוץ אם אין פס”ר שיוציא דם (כ”כ בבאה”ל סי’ שח סי”א ד”ה הקוץ מש”כ בדעת המג”א לתרץ קושיית הא”ר), אבל יש לדון דשם בבאה”ל מבואר הדין לגבי צער וכאן אינו מקום צער, ונראה דלדעת המג”א שם שנקט הבאה”ל בדעתו שההיתר (בסנהדרין פה) במקום צער הוא אם אין פסיק רישא א”כ בלא צער אין היתר אפי’ בלא פסיק רישא (וע”ע במשנ”ב סי’ סכ”ח בענין האזהרה שלא יוציא ומה שהקשה החמד משה על אזהרה זו שהיא מהמהג”א, וי”ל דלפי תירוצו של הבה”ל בסי’ שח מיושב גם לשון זה דמיירי רק שלא יהיה פס”ר, וע”ע בשעה”צ סי’ שכח שם ס”ק סג), אבל להחמד משה ומשמעות סה”ת שהביא הבה”ל בסי’ שח שם דבמקום צער התירו אפי’ פס”ר שודאי יוציא דם, א”כ יש מקום לומר דבמקום שאין פס”ר ולא ניחא ליה אפשר שיהיה מותר אפי’ שלא במקום צער, ובחמד משה בפנים בסי’ שכח משמע בלשונו דהיתר דצער הוא בפני עצמו ובאופן שאין פס”ר א”צ לבוא להיתר זה עי”ש ובתוס’ שבת ריש דף קז (שציין החמד משה שם) משמע דזה יהיה תליא בפלוגתא דר’ יהודה ור’ שמעון דלר”י דאסור דבר שאין מתכוון בלא פס”ר יהיה מותר כאן רק במקום צערא ולר”ש יוצא מהחשבון שם שיהיה מותר גם בלא צערא עי”ש.

אבל אם מוציא דם בפס”ר פשיטא דאסור כמבואר במשנ”ב סי’ שכח סקפ”ח, וכאן גרוע מכל האופנים המבוארים שם, דכאן אינו מקום צער כלל, ולכן כאן גם להחמד משה יהיה אסור.

(ויש לדון באופן שיש מכה או כיעור וכיו”ב וצריך ליתן העגילים משום צער דמצינו שצער כיעור בגוף חשיב צער בדינים אחרים, אם ייחשב כאן צער לכל מר כדאית ליה, ויש לעיין דכאן נזכר הלשון צערא דגופא וא”כ אפשר שהיא קולא מיוחדת משום כאב, וכאן לא ייחשב צער).

ואם החור נסתם אין שום התר לחזור ולהכניס העגילים באוזן באופן דחוק כדי לפתוח בחזרה האליה שהתחילה להקרים, דהרי עושה פתח ורוצה שלא יסתם, וכמבואר ע”פ השו”ע סי’ שכח סכ”ח ובמשנ”ב שם סקפ”ח דבאופן כזה ודאי אסור, ואמנם במשנ”ב שם סק”צ נסתפק בענין פתח שכבר היה פתוח ונסתם אבל למעשה לא התיר אפי’ מקום צער ואפי’ שהזכיר שם רק ש”נסתם קצת” וכ”ש הכא שאינו מקום צער וכאן גם אפשר דלא חשיב נסתם קצת.

ולענין היציאה לרה”ר בעגילים נתבאר מהשו”ע בסי’ שג שם להתיר.

ולענין סגירת ופתיחת ההברגה של העגילים יש לדון להתיר בזה באופן שהברגה נפתחת תמיד לפתוח עפ”ד הט”ז, וראיתי במשנה אחרונה סי’ שיג אות מד בשם הגרשז”א בשלחן שלמה ס”ה ב שכתב, עגילים ששני חלקיהם מוברגים דרך נקב שבאוזן מותר לפותחם לפני הטבילה ולשוב ולהבריגם לאחריה, ועי”ש בהערה מה שכתב לדון בזה באופן שאינו עשוי לסותרו ביומו.

הנה אף אם בתנור רגיל נימא דיש מקום להקל ואכהמ”ל בזה, אך בניד”ד במיקרוגל יש בו שאלה נוספת, שכן אפי’ אם אין נורה נדלקת בפתיחת דלת המיקרוגל וכפתור ההפעלה של המכשיר כבוי, מ”מ הפתיחה של הדלת שולטת על מעגלי חשמל של המכשיר והר”ז כמכשיר חשמלי שמפעיל בו כפתור כאשר אין המכשיר מחובר לחשמל כעת, (שבזה יש הוראה בשם החזו”א שהורה להגאב”ד דפוניבז’ שיש בזה איסור וכן יש שנקטו רוב ככל פוסקי זמנינו כן בפשיטות בדעת החזו”א וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת ד”ה האם מותר לחבר בשבת משהו למטען כשהמטען כבוי עם שעון שבת, ושם ציינתי לדעות פוסקי זמנינו בזה), אא”כ הגורם בחול הוא רק עין אלקטרונית שכאן שכבר המכשיר כבוי לית לן בה.

וצל”ע על מה סמכו להקל בניטרול המקרר בפתיחתו בשבת ולא חשו לסברא זו.

ושמעתי משאר בשרי הגרי”מ מורגנשטרן (בעהמ”ח ספרים בתחום זה), שגם חלק מהפתרונות המצויים למקררים בשבת אינם מתיימרים לפתור בעיה זו ומודעים לכך שאינו פותר הבעיה לכל הדעות, וסומכים על הפוסקים המקילים בזה הסוברים שאין בזה מלאכה ושיש פתרון הלכתי למי שרוצה להחמיר בזה באופן מסויים וכו’ עכ”ד (ולכאורה עכ”פ מחמירים בחיבור מעגל חשמלי עכ”פ כשצד אחד מחובר לחשמל חי גם אם הצד השני כבוי, וצריך בירור).

והוסיף הרה”ג הנ”ל דלהמחמירים ביותר בזה בחיבור מעגלי חשמל גם במצב כבוי, צל”ע מה ההגדרה בזה לאסור חיבור חשמל דהרי כל הנחה של כלי מתכת ע”ג מתכת יש בזה תשתית לחיבור חשמל, ואמרתי דמ”מ יש מקום לצדד שחיבור הקבוע ועומד להעברת מעגל חשמל יהיה אסור לדעת החזו”א לחבר לו תוספת בשבת וא”א ללמוד לזה ממה שלא נאסר הנחת מתכת ע”ג מתכת באופן שאינו עומד לחשמל כלל.

אולם מצאתי בארחות רבינו ח”א עמ’ קמג דכבר נחית לשאלה זו וגם הוא הביא בשם החזו”א מפיו דלהוריד את המפסק בשבת גם כשהחשמל כבוי יש בזה משום תיקון מנא, אבל לענין מקרר שהוכשר לשימוש בשבת (ע”י הוצאת התקע של המקרר מהשקע או על ידי הוצאת הנורה) הביא שם הוראה מהגריי”ק שלא כל חיבור בין שני חוטים הוי תיקון מנא ושכך נהג למעשה.

וטעמו של הגריי”ק שבנידון דמקרר לא חשיב בונה כשכבוי יש לומר דכיון שעיקר הפעולה שפועל היא פעולה אחרת הלכך בצירוף מה שמערכת החשמל (של הנורה) כבויה מחשיבים כעושה מעשה אחר ולא כמחבר מעגל חשמל, על דרך דורסו לפי תומו עי”ש ברש”י וע”ד שיטת הרשב”א בפסיק רישא לפי מה שביארוהו רבים ועוד פוסקים (יעוי’ בתשובתי על מצלמות בשבת) דכל שעיקר הפעולה שעושה היא פעולה אחרת הפסיק רישא הוא גרוע ומלבד שאפשר שמצרף שיטה זו להקל מצד הפסיק רישא אבל מ”מ יתכן שהחשיב ג”כ כאינו בונה מאחר שעיקר הפעולה שעושה כאן היא פתיחת מקרר ואינו מכוון ליצירת תשתית חשמל משא”כ מי שמזיז מפסק שעיקר הפעולה שעושה הוא להכין תשתית חשמל שתהיה מוכנת כשתדלק האור (כהמעשה שהורה החזו”א בפוניבז’).

ובתוספת חידוד דיתכן שעיקר הקולא של הגריי”ק הוא משום שאינו מתכון למעשה זה ועושה פעולה אחרת וזהו עיקר מה שעושה כרגע, משא”כ באופן שהורה החזו”א לאסור שם יש תרתי לריעותא שגם מכון לזה וזה עיקר מה שעושה עכשיו וגם אינו עושה פעולה אחרת כרגע.

ויתכן שבשם בעל החו”ב הובא להחמיר בזה ג”כ.

יעוי’ במשנ”ב סי’ תקיח סקכ”ג ובס”ס תקב סקכ”א ולכאורה לפי היוצא מדבריו לגבי חתיכת עץ שאם מטלטלו לצורך אוכל נפש מותר, וכן אם מטלטלו להסקה או להעברת אש לצורך כגון להדלקת הנר שהוא ג”כ בכלל הסקה מותר, אבל אם מטלטלו למטרה אחרת להסוברים שיש מוקצה ביו”ט יהיה אסור דלא נתנו עצים אלא להסקה, ולהסוברים שאין מוקצה ביו”ט משמע שסובר המשנ”ב לעיקר הדין להלכה שאין בו מוקצה גם לשאר שימושים, ולפ”ז להנוהגים כהמחבר בסי’ תצה שיש מוקצה ביו”ט יהיה אסור ולהנוהגים כהרמ”א שם יהיה מותר גם לשאר שימושים, (מלבד באופן שצלו בשר בעץ ונמאס שבזה חמור יותר ובזה לדעת רש”י אסור אף לצורך גופו ומקומו כמבואר בשעה”צ שם בסי’ תקיח סקל”א, אבל זה אינו מצוי בגפרורים שלנו).

כך יוצא לפו”ר לענין כל חתיכת עץ שמשמשת מעשה גפרור אבל בגפרורים גופא יש לדון עוד דשמא עדיף מסתם עץ והו”ל כיחדוהו מערב יו”ט לשימוש האש ואז יש לו תורת כלי כמו שפוד שייחדוהו דמבואר בבה”ל סי’ תקיח ריש ס”ג דיש לו תורת כלי (ועי”ש איזה תורת כלי אם שמלאכתו להיתר או לאיסור), אבל במשנ”ב סי’ תקב סקכ”א משמע דדבר העומד להסקה אינו מקבל על ידי זה תורת כלי, ויש לדון לענייננו דהרי גפרור אחר שימוש האש אין לו שום שימוש וא”כ יש לומר דכשעומד לשימוש האש לא חשיב שימוש כמו דבר העומד להסקה.

לענין גפרורים שנדלקו ונכבו יש לציין עוד לדברי הרמ”א ס”ס תקא ולמשנ”ב שם לענין לפידים ופתילות בשימוש השני, אולם בניד”ד אין משתמשים בגפרורים בפעם השניה ולא דמי לנידון שם.

לענין לחתות גפרורים על ידי גפרור יעוי’ בשו”ע סי’ תקז ס”ג דאסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האור דהו”ל מתקן מנא, אולם להמבואר שם בשעה”צ ע”פ הפמ”ג האיסור רק בעץ הראוי להיות מתוקן לזה ומייחדו לכך אבל באקראי שרי ולכן איסור הנ”ל אינו נוגע לשאלה זו ואינו נאסר באופן זה.

כן.

מקורות:

יש מאחרונים שנקטו שאין איסור במלאכה כל דהוא לפני התפילה, וכן מצינו בעוד מקומות שחלקו בין מלאכה קלה למלאכה גמורה, כמו שמצינו במוצ”ש באופנים המבוארים ברמ”א וכן לענין מלאכה בפורים וכעי”ז בת”ב כמו שנתבאר ברמ”א במקומם, והב”י ומשנ”ב סי’ פט סקכ”ב הביאו בשם הרשב”א ברכות יד ע”א ד”ה אמר בטעם האיסור לעסוק בצרכיו קודם התפילה כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל ויש סברא בזה דמה שאין בו שיהוי ולא חשיב היסח הדעת לגבי ת”ב לא חשיב היסח הדעת גם לענייננו.

וכ”כ באשל אברהם להגאון מבוטשאטש בסי’ פט ס”ג נראה שאין בזה קפידא במלאכת הדיוט או ארעי המותרת בחול המועד או המותרת על כל פנים בערב פסח, שהרי מדליקין נרות גם קודם שאומרים שום ברכה בשחרית ומוציאין אש מהאבן וכדומה ע”כ, וסיים שם דמכל מקום צלע”ע היטב.

וכן ראיתי בשם הגרשז”א (תפילה כהלכתה פ”ו הערה לו) שהקיל בהכנסת בגדים למכונת כביסה והורדת שקית אשפה.

ויש לציין דמלאכות אלו מצוי שיש צורך קצת לעשותם דוקא לפני התפילה, דהרי אם לא יכניס הבגדים לכביסה לפני התפילה יצטרך לאחר התפילה להמתין כל שיעור זמן כיבוס הבגדים ע”י המכונה, וכן בהשלכת שקית אשפה אם ממשיך לתלמודו לאחר תפילתו כמנהג ת”ח (עי’ מו”ק כט ע”א ועי’ עוד שו”ע או”ח סי’ קנה ס”א), יצטרכו בני הבית לצאת במיוחד לשם השלכת השקית.

ויש להוסיף דהנה זה פשיטא שלענין השלכת פסולת לאשפה שבבית לא היתה בזה שאלה כלל רק דבהוצאה ממקום למקום מתעורר בזה המקום לדון ומ”מ מאחר דאין בזה ממש תוספת שיהוי ותוספת מלאכה א”א לאסור.

ומצינו הוראה מהחזו”א (פאר הדור ח”ד עמ’ ריג) לסדר מיטתו לאחר התפילה שמותר (ועי’ עוד בנידון זה במשנה אחרונה על השו”ע סי’ פט ס”ג מה שהביא עוד בזה מהגרח”ק והאג”מ והגרשז”א ואול”צ והגר”מ שטרנבוך) , וטעם ההיתר בזה לכאורה משום שהוא מלאכה כל דהוא אם כי יש דרגות במלאכה כל דהוא ויש לדון לפי הענין, ומ”מ יש לציין דסידור המיטה היא עיסוק הקבוע לפני התפילה משום שהמטרה היא שהמיטה לעולם תהיה מסודרת וזה אפשר רק כשעושה כן מיד שמתעורר הצורך לפני התפילה דלא היה יכול לסדר קודם לכן, והוא דבר שכל קביעותו הוא לפני התפילה, אבל מן הסתם שעיקר הענין משום שהוא מלאכה כל דהוא וגם צורך קבוע.

מותר לשטוף עם מים מכיון שהוא לשימוש תמידי ודמי לשטיפת כוסות שמותר כל השבת, וע”ע בזה בשו”ת רבבות אפרים ח”ג סי’ רי ושש”כ פרק טו סל”ד ואז נדברו חי”ג סי’ יד סק”א וח”ב סי’ לג ובאר משה ח”ו סי’ סב ועוד.

ולענין אם מותר לנגב את המים הרחבתי בתשובה אחרת (ד”ה האם מותר להרטיב משקפיים בשבת במים).

וכן מותר ע”י העלאת אדים על הזגוגית וקינוח האדים (אז נדברו חי”ג שם).

ובמשנ”ב סי’ שכג סקל”ח בשם המג”א שם סקט”ו תמה על המהרי”ל שהיה אוסר לשטוף הזכוכית בשבת בשיבולת שועל להצהירו, דהרי בגמ’ שרינן הדחת כלים בשבת, ותירץ המג”א שם דהצהרה הוא יותר מהדחה.

ועי’ בתהלה לדוד שכ’ דהוא משום מתקן כלי ור”ל דאע”ג מפורש בגמ’ דמותר לשטוף כלים בשבת כשצריך להם וצ”ל כמו שתירץ המג”א שם שהצהרת זכוכית הוא תיקון מיוחד יותר מסתם הפרדת לכלוך הכלי.

ובחי”א כלל מד סכ”א כתב דהאיסור הוא משום טירחא יתרה, כיון דבלאו הכי הם נקיים, והיינו משום דהוא טירחא שלא לצורך (ואפשר שהוא ג”כ עובדין דחול), דלצורך עכשיו א”צ שיהיה הזכוכית נקי כ”כ.

ולגוף הנידון אם טירחא יתרה הותרה כשהיא לצורך עי’ בהל’ חוה”מ מש”כ בזה לענין חוה”מ, ואמנם אם נימא דטירחא יתרה לחוד נאסרה גם כשהיא לצורך שבת א”כ אם הוא משום טירחא יתרה גם במשקפים ה”ה שיש טירחא יתרה אם מנקהו באופן המצריך טירחא אפשר דאסור, אבל אם משום דלצורך עכשיו א”צ שיהיה נקי כ”כ במשקפיים יתכן שיש אניני הדעת שצריכים שיהיה נקי מאוד כיון שעומד מול עיניהם תמיד.

אולם הקה”י הקפיד שלא ינקו המשקפיים בשבת (ארחות רבינו ח”א עמ’ קנב), וכ”כ מו”ר שליט”א בהלכות שבת בשבת ח”ג עמ’ רנו, אלא שכ’ שהמיקל יש לו על מי לסמוך, ויתכן ששיטת המחמירים בניקוי משקפיים בשבת כהבנת התהלה לדוד הנ”ל שהוא כעין תיקון כלי שאינו שייך לשבת, או שסוברים כהפירוש השני שהוא מחמת שאין אדם מקפיד בזה לזמן מועט והיא טירחא שלא לצורך שבת וס”ל דגם במשקפיים כ”ה שאין אדם מקפיד כיון שכבר מורגל ללובשן לפעמים כשאינן נקיות, ומ”מ לפי ב’ הביאורים הללו לכאורה יוצא שהאיסור הוא רק להצהירן דהיינו הברקה חשובה אבל העברה בעלמא של האבק או האדים אינו בכלל האיסור.

וכעי”ז הובא בארחות שבת פי”ג סקי”ב דעת הגרנ”ק עכ”פ לענין תכשיר המיועד לניקוי משקפים דאסור ע”פ המהרי”ל, ואולי סובר דתכשיר המיוחד לכך מוגדר כטירחא יתרה כיון שצריך דקדוק בנקיון כזה ששואף לדרגת נקיון גבוהה יותר וכעין מה שנתבאר בדברי החי”א.

וכעי”ז בשש”כ פי”ב הערה עא בשם הגרשז”א אעיקר דינא דהמהרי”ל שהוא דוקא בשיבולת שועל שהוא תכשיר המיועד לזה, אבל בלא תכשיר שמשפשף ומנקה היטב אינו איסור, וכנראה שכוונתו שכל שמנקה בלא תכשיר ואינו קובע לזה הו”ל כארעי ועוד ארעי ואינו קבע וגם אפשר דגלי אדעתיה שאינו מקפיד על זה א”נ שאינו עושה באופן הנחשב דרך קבע.

והנה דברי המהרי”ל הנ”ל אינם ברורים לכו”ע, דהמשנ”ב כ’ דדברי המג”א ע”ז דוחק, וכן בשעה”צ הביא ד’ החמד משה שחלק ע”ז, ובתורת שבת סבר דדינא דמהרי”ל שייך בשיבולת שועל דוקא מטעם אחר עי”ש [אם כי עי’ בתו”ש סקט”ז דהביא חילוק המג”א בסתמא להדיחו שרי ולהצהירו אסור וצ”ע], (ועי’ במחה”ש שם דבטעם המבואר בדבריו בכוונת המג”א יוצא שהוא דין בשיבולת שועל בלבד, אולם שבקיה דדחיק אנפשיה דהרי בתחילת המג”א לא משמע שהאיסור מטעם זה אלא מטעם שיש חילוק בין הדחה להצהרה, א”כ יש לומר דהמג”א רצה להסמיך לזה ב’ דברים וכדאמרי’ בירושלמי שדין רפוי מסמכין לה מאתרין סגיאין), א”כ מאחר דדינא לא ברירא כ”כ ומדינא דגמ’ הוא צ”ב כמבואר בחמד משה שם ממילא יש יותר מקום להקל עכ”פ כשאינו מנקה בחומר ניקוי מיוחד או בטירחא מיוחדת או בקפידא מיוחדת ואולי הסומך להקל גם בניקיון גדול במי שקשה לו להשתמש במשקפיים בלא ניקוי זה וכמו שנתבאר שעי”ז יש מקום לטעון דלהחי”א הוא צורך שבת אין מזניחין אותו (אם כי להתהל”ד לא יעזור בזה).

או”ח סי’ רצח משנ”ב סק”ל, איתא ברא”ש וכו’ דהאידנא אין מברכין כלל על נר של בהכנ”ס שאין מדליקין בו רק לכבוד שהרי דולקין הנרות אף ביום ע”כ, וכעי”ז מבואר להלן בסי”ב דמת שהיו מוציאים לפניו נר ביום והוציאוהו בלילה בנר אין מברכין עליו והוא מגמ’, ויל”ע לפ”ז לפי דעה שניה כאן השו”ע בסי”א, למה היכא דאיכא אדם חשוב בבהכנ”ס והדליקו נר לכבודו מהני מה שהוא גם להשמש כיון שהיו מדליקין גם בלא השמש, וגם לפי דעה ראשונה דכשאין אדם חשוב הוא לכבוד בהכנ”ס א”כ מה מועיל אדם חשוב או שמש כיון שהיו מדליקין בלאו הכי לכבוד, והרי לא שייך לתרץ דכל היתר זה רק בתנאי שלא היה מדליק בלאו הכי, דבחילוקים לא משמע שזה כלול בחילוק.