אהרון

לכבוד הגאון רבי חיים יצחק שליט”א

מנהל מערכת זכרון אהרון

שלום רב

קבלתי חיבורכם על הלכות חנוכה וכו’.

וראיתי שם מה שהקשיתם מ”ט אין נוהגים כהרמ”א בענין שמש שדעתו דיש להעימד את הנר שמדליקין ממנו שיהיה שמש, והנה גם אני חשבתי על זה בעת שהדלקתי הנרות מ”ט איני נוהג כן, שזהו למעשה המנהג הרווח היום, והיה נראה לי דהטעם ליישב המנהג הוא הוא, משום שהמנהג הרווח כיום להדליק בנרות של שמן, ורוצים להדליק שמש לא פחות ראוי לקריאה מן הנרות ולכן מלכתחילה מדליקין השמש בנר של שמן.

והנה בפוסקים [מג”א הובא במ”ב סי’ תרע”ג סקי”ז] הובא שטוב להדליק נר על השלחן מלבד הנר הנ”ל של הרמ”א, וממילא שמעינן מזה שלא סגי בנר שעל השלחן ויש להדליק גם נר אצל הנרות, וכמבואר להדיא במ”ב שם סקי”ד ע”ש, אבל מ”מ מאחר ומחמירים לעשות נר השמש שאצל הנרות יפה כשאר הנרות ע”ז לא הוצרכו להעמיד שם גם הנר שמדליק בו [ואע”פ שיש שנהגו בזה, מ”מ הרמ”א גופיה לא הצריך כ”כ אלא מי שלא הדליק שמש ונמלך איך להדליק שידליק באופן המבואר ברמ”א, אבל מי שכבר מדליק שמש אחר אצל הנרות ואינו הנר שמדליק בו א”צ כ”כ להחמיר להוסיף לשם גם הנר שמדליק בו, מכיון שכל ענין זה אינו מן הדין.

והטעם לנוהג הזה המקובל שלא להדליק השמש ממין נרות פחות יותר אע”פ שיש ת”ח שאין מקפידים בזה, וכך גם מסתבר שלא ראינו מקור ברור לזה, אבל אפשר לבארו דהנה ההיתר להשתמש באור אחרי שיש שמש הוא משום דאמרינן שעיקר תשמישו הוא מאור השמש, עיין משנ”ב סי’ תרע”ג סק”כ ובבאר היטב סק”ה, וכן מבואר בלשון הש”ע כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף כו’, ואם כל הנרות חנוכה יפים וטובים והשמש הוא פחות א”כ אי”ז ניכר כ”כ שהוא משתמש באור השמש.

ועוד טעם מה שלא רצו לזלזל לעשות השמש פחות מן הנרות הוא כמבואר בספה”ק [יסוד יוסף פרק פ’ ותלמידו קב הישר פרק צ”ו, כפי שהבאתם בחיבורכם], שיש קדושה גדולה בשמש, ולכן מפני כבודו לא רצו לזלזל בו.

בברכה מרובה על כל פעלכם הק’

עקיבא משה סילבר

***

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,
א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?
ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?
ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

‏יום שני ב’ דחוה”מ פסח י”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלים תובב”א

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן

א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?

א.

יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר.

ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י”ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י”ד המשכיר צריך לבדוק בליל י”ד, ואם ההשכרה היתה קודם י”ד ומסירת המפתח היה אחר י”ד או איפכא, עיין בזה במ”ב סי’ תל”ז סק”ב שיש חילוקי דעות בזה.

דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”ח סקי”ז, שבט הלוי ח”י סי’ ס”ח, הגריש”א באשרי האיש ח”ג פנ”ד ס”י, הגרנ”ק בחוט שני פסח פ”ד סק”ב עמ’ פ”ח).

אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ”ב מהלק חמץ ומצה הי”ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א”א לשאול איש יעויין בשו”ע סי’ תל”ז ס”ב.

ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע”פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי”ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ”ב שם סקי”ב).

והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי’ תל”ז ביאורים סק”ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה”י החדשים פסחים סי’ ס’ הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.

ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?

ב.

הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו”ע סו”ס תל”ה].

ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?

ג.

אם מצא כזית לכו”ע יבער כדין המוצא בביתו.

על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין בדיקה, והחזו”א או”ח סי’ קט”ז סקי”ח החמיר בזה לגבי בדיק”ח בספרים, וכ”ה גם במעשה רב להגר”א סי’ קע”ח, אך הגרשז”א (הליכ”ש פסח פ”ה דבר הלכה סק”י) דקדק מדברי השעה”צ סי’ תל”ג סקל”ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ”ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן].

ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.

כל הנ”ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ”מ למעשה, ואכמ”ל.

ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע”י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י’ טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד, שבט הלוי ח”ט סי’ קט”ז].

וי”א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם].

וביו”ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי’ תמ”ו.

בברכת מועדים לשמחה

קרא פחות

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מה הקשר בפרשה בין מצוות ציצית למקושש העצים ופרשת המרגלים .

.

.

לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך,
הקט’ אהרון}

לכבוד ידידי הג”ר אהרן שליט”א

שלום רב ושבוע טוב

א.

קבלתי שאלתך, ואכן גדולי הראשונים, וכבר בדברי חז”ל ביארו דברים אלו, וכדלהלן:

כתב בספרי זוטא פרק טו פסוק לו, וז”ל, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך מת חייב בציצית ע”כ.

ובמדרש אגדה (בובר) כתב במדבר פרשת שלח פרק טו סימן לב, וז”ל, ד”א למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא מקושש חייב מיתה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אין לו פשע בדבר זה, שמא היה בדעתו שלא ישכח את השבת ולשמור המצות שהוא יום השבת ואינו נושא תפילין עליו, לפי שאין חייבין בתפילין, ולא היה לו פשע שמא שכח שהוא שבת, אמר הקדוש ברוך הוא למשה כבר התרו בו, שנאמר וימצאו ואמרו לו שבת ולא שמע, ולכן מחוייב סקילה, וממה שאמרת שאינו לובש תפילין אני אצוה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר וזכרתם את כל מצות ה’ ע”כ וכ”כ בדע”ז מבעלי התוס’ ובפי’ הרא”ש.

ובהדר זקנים על התורה הובא זה בנוסח אחר, וז”ל, מין א’ שאל אל ה”ר בנימן שוטה מה לכם לעשות קשרים ולתלות ח’ חוטין בכנפי כסותכם.

השיב לו ראה מה כתיב למעלה בפרש’ מקושש אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע איך יזכרו ישראל מן השבת ואינו אלא יום א’ בשבוע מיד צוה לו הקדוש ברוך הוא פרשת הציצית וכתוב בה למען תזכרו שהוא סימן שאנחנו עבדים להקב”ה כאדם שעושה קשר ברצועתו להיות נזכר בדבר.

וכדרך שהאדונים עושים סימן לעבדיהם בטליתם שלא יברחו.

ומתוך שאנחנו מביטים בו זוכרים אנחנו מצות הקדוש ברוך הוא ע”י.

ובמדרש אגדה שם סימן לד, כתב וז”ל, ולמה נסמכה פרשת ציצית למקושש לומר לך כל היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת.

ובהדר זקנים שם הובא עוד, ולמה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש.

לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.

והמדרש אומר שכל ההולך ד’ אמות בלא ציצית כאלו מקושש בשבת ע”כ.

וכתב בבעל הטורים במדבר פרשת שלח פרק טו פסוק לב, וז”ל, סמך מקושש למגדף (לעיל פסוק ל) לומר לך שבזמן אחד היו (תו”כ כד יב) ומפני ששבת חמור כעבודה זרה (דב”ר ד ד) כדאיתא בחולין פ”ק (ה א).

וסמך להם פרשת ציצית ששקולה גם כן ככל המצות דכתיב (פסוק לט) וזכרתם את כל מצות ה’ (מנחות מג ב).

בטעם מה שנסמך לפרשת מרגלים, כתב רבינו בחיי (במדבר טו לח) וז”ל, ידוע כי כל ענין המרגלים וענין מקושש עצים גם קרח במדבר היה, ומה טעם שיזכיר בכאן “ויהיו בני ישראל במדבר”.

ויתכן לפרש כי הוא להפליג על גודל חטא המקושש, ולכך הוצרך להזכיר “במדבר” ולומר כי במדבר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום, שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חדוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבא כנגד החדוש.

או יאמר “ויהיו בני ישראל במדבר” לפי שנגזרה גזרה בחטא מרגלים שיתעכבו שם כענין שכתוב למעלה: “במדבר הזה יתמו ושם ימותו”, הוצרך לומר עוד: “ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש”, כלומר בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים, לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית, וזהו סמיכות הפרשיות, והרי כל ישראל ערבים זה לזה, ממה שדרשו רז”ל: (סנהדרין כז ב) (ויקרא כו, לז) “וכשלו איש באחיו”, איש בעון אחיו.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה: “והעמלקי והכנעני יושב בעמק”, כלומר לארוב לכם, “מחר פנו וסעו לכם המדבר”, שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה’ יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר: “ויהיו בני ישראל”, לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה.

או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה: “וכי תשגו”, לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד: “והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה”, ודרשו רז”ל: (ספרי שם) בזמן שעונה בה, כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר “ויהיו בני ישראל” כי כן היה ענין בני ישראל “במדבר” בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו: (שמות לב, א) “קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש”, ולבסוף מזידין היו, הוא שכתוב: (שמות לב, ח) “וישתחוו ויזבחו לו”, ואף על פי כן נסלח להם הוא אמרו: (במדבר יד, כ) “סלחתי כדברך”.

עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז”ל (שבת סט ב).

והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה היא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו, וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג, אז שבתו כלן בפעולתם, ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה.

ואף על פי שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי חשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר עכ”ל רבינו בחיי.

קרא פחות

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: מה הדין מבשל בשבת ע”ג פלטה, למ”ד שבפלטה אין דרך בישול, ולכך אין דין חזרה בזה, האם שייך לומר בזה דאיסורו מדרבנן דהא אין דרך בישול בכך, ואם לאו מ”ט.

שאלה: “ושוחד לא תיקח” צ”ב מדוע נכתב בלשון לא לקחת הרי האיסור נמי ליתן.

וכן יש לשאול עמש”כ בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא “ואסור לבעלים ליקח דינר מכהן ליתן לו המתנות, וכן מישראל ליתן המתנות לבן בתו הכהן”.

(ב”י בשם ר”י ובפרק עד כמה).

מדוע כתב לשון ליקח ולא שאסור ליתן.

שאלה: שמעתי שיסוד השאלה של צדיק ורע לו וכו’ זהו על ענין המזל שאדם נולד עימו, ולכך לתרץ השאלה עם עניני גילגול וכו’ זה לא תמיד נכון.

האם זה נכון.

וא”כ קשיא לי תרתי א.

מהו אין יסורין בלא חטא הא י”ל שנולד במזל כזה.

ב.

מהו מה שאמרו אם רואה וכו’ יתלה בביטול תורה הא י”ל שבאו לו מחמת מזלו.

שאלה: מוכח בנדה כ’ ע”א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור, ולא הבנתי א”כ אמאי כתיב “שחורות כעורב” הו”ל שחורות כדיו.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה י”ד כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרון ארי’ כהן שליט”א

שלום וברכה

שאלה: מה הדין מבשל בשבת ע”ג פלטה, למ”ד שבפלטה אין דרך בישול, ולכך אין דין חזרה בזה, האם שייך לומר בזה דאיסורו מדרבנן דהא אין דרך בישול בכך, ואם לאו מ”ט.

תשובה: כמדומה שאין דעתו של בעל הדעה הנ”ל שאין בזה בישול, אלא רק אחר שמבושל כשהשאלה אם לגזור איסור חזרה בכה”ג מחשש שיבוא לידי חיתוי בגחלים לא גזרינן, ואם נעלם ממני דעה כזו שאין בישול בפלטה אשמח לשמוע.

שאלה: “ושוחד לא תיקח” צ”ב מדוע נכתב בלשון לא לקחת הרי האיסור נמי ליתן.

וכן יש לשאול עמש”כ בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא “ואסור לבעלים ליקח דינר מכהן ליתן לו המתנות, וכן מישראל ליתן המתנות לבן בתו הכהן”.

(ב”י בשם ר”י ובפרק עד כמה).

מדוע כתב לשון ליקח ולא שאסור ליתן.

תשובה: עיקר האיסור הוא על הדיין מכיון שהוא עצמו שופט עי”ז שלא כדין, ואילו הבעל דין עושה מה שאומרים לו והקולר תלוי בצואר הדיין.

וכמו”כ עיקר האיסור בכהן הוא על הכהן עצמו כמ”ש שיחתם ברית הלוי.

שאלה: שמעתי שיסוד השאלה של צדיק ורע לו וכו’ זהו על ענין המזל שאדם נולד עימו, ולכך לתרץ השאלה עם עניני גילגול וכו’ זה לא תמיד נכון.

האם זה נכון.

וא”כ קשיא לי תרתי א.

מהו אין יסורין בלא חטא הא י”ל שנולד במזל כזה.

ב.

מהו מה שאמרו אם רואה וכו’ יתלה בביטול תורה הא י”ל שבאו לו מחמת מזלו.

תשובה: עי’ בגמ’ מו”ק כ”ח א’ בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, עי”ש שהביאו דוגמאות לזה מצדיקים, אכן זה לא נזכר אלא על דברים הללו, אבל על סתם ייסורין אדרבה נ”ל להוכיח מן הרמב”ן דודאי תלי’ בגלגול כמו שכתבתי בספרי עם סגולה ח”א סי’ פ”ג סק”ט מכמה מקומות ברמב”ן, וכן מבואר בספרים.

שאלה: מוכח בנדה כ’ ע”א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור, ולא הבנתי א”כ אמאי כתיב “שחורות כעורב” הו”ל שחורות כדיו.

תשובה: בפשוטו י”ל דנקט דבר המצוי אצל כל אדם, לאפוקי דיו שאין כל אדם משתמש בזה, וביותר עומק י”ל דהרי דרשו זה על ד”ת להשחיר כעורב וכו’ עי’ עירובין כ”א ב’, וצ”ל שיש גבול בדבר ולא שיהיה שחור בשחרות הגדולה שביותר, ועי”ש עוד בגמ’ דדרשי’ במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבהמ”ד, וזה שייך רק לפי הלשון שחורות כעורב.

יתכן ג”כ שעיקר הפסוק מילתא אגב אורחא קמ”ל שעורב שחור הוא, דהרי הגמ’ בחולין ס”ג א’ יליף לה לענין זה מפסוק זה [וגילוי מילתא בעלמא הוא, ולכן לא חיישינן להא דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן].

בברכה

עמ”ס

***

ואצרף בזה מה שכתבתי בס”ד בשו”ת עם סגולה ח”א סי’ פ”ג סק”ט:

עוד אציין מה שרמז הרמב”ן בשער הגמול על סוד העיבור, וז”ל: (תורת האדם שער הגמול – קיט): אף על פי כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סו”ד העיבו”ר שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו.

ועוד כתב (קכ): וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הסתם, ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה, וכן יחשוב ברשע השלו יהא תולה שלותו בצדקה או מעשה הטוב שעשה, ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב, וזו אינה קושיא בדעתו של אדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע ועון מספיק לרעה המוצאת אותו, ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו.

אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלות הרשע הזה, בסוד הנזכר הנכלל בשם סו”ד העיבו”ר, אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו, ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעיו, ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם במשפטי האלהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים עכ”ל הרמב”ן.

עוד ברמב”ן שמות פרק כ פס’ ה, והסו”ד הנסת”ר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א ד) תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית לח ח), עכ”ל.

ולחביבות דברי הרמב”ן הנני מעתיק כל לשונו בבראשית שם, ואם ילאה הקורא בזה יוכל לדלג ע”ז (עד דברי ה”ר שם טוב להלן), וז”ל שם: ויבם אותה והקם זרע לאחיך – הבן יקרא על שם המת, לשון רש”י.

ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו) יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י).

ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן.

ולא אמר הכתוב “ויאמר אונן” אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע.

אבל הענין סו”ד גדו”ל מסודו”ת התור”ה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע.

והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת.

והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה.

ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה.

ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו.

וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקדוש ברוך הוא להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, כמו שהזכרתי.

והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל.

וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות.

והמשכיל יבין עכ”ל הרמב”ן שם.

והנה הרמב”ן סתם ענין זה של סוד העיבור והשאיר הענין בגדר סתום.

אכן על אף שאין לי עסק בנסתרות אך מ”מ שייך לעמוד על אפס קצהו מתוך הדברים שכתב תלמידו ה”ר שם טוב בן גאון ז”ל בס’ מאור ושמש שלו {דף לז ב.

הובא ברמב”ן מהדו’ מוסד ר’ קוק שם, ובשער הגמול מהדו’ סופר סוף או’ לב עמ’ נט.

} וז”ל: כונת הרב ז”ל על מה שכתוב דור הולך ודור בא, ובבהיר ‘שכבר בא’, ועוד אמר לי מורי מדכתיב (שם ח י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו כלומר שהדור שהולך עתה בא בעוון האב, כי נפקד עונו לבא פעם שנית על הבן הזה שבא עתה.

הנה ה”ר שם טוב חפץ להטיב עמנו אבל הוסיף סתימה על סתימתו וכיסוי על כיסויו, אכן לע”ע שכבר נתפרסמה חכמת האמת בעולם אפשר להבין קצת הענין, דהנה בשבחי האר”י ז”ל הובא משמו ענין זה של העיבור דהיינו שנפשו של אדם שמתה מתעברת באדם חי.

מובא שם על האר”י שקם לא’ ע”ש שנתעברה בו נשמת רב דימי ע”ש.

אף דהרמב”ן ז”ל לא נתכוין דוקא למצב זה שנכנסת הנשמה בחיי הגוף, אכן בכלליות כונתו על ענין זה של הגלגול, ובזה מבוארים הדברים.

מה שהובא מס’ הבהיר דור הולך ודור בא, ‘שכבר בא’, ר”ל שכבר היה מתחלה ועתה שב.

מה שהובא על הפסוק ‘רשעים קבורים ובאו’, פי’ שהיו קבורים ובאו בגלגול, ‘וממקום קדוש יהלכו’, ר”ל שעלו לב”ד של מעלה ופסקו עליהם ד”ז.

מה שהובא על ענין היבום בהקשר לסוד זה, היינו כדאי’ בזוהר חדש פ’ כי תצא שנשמתו באה בולד ע”ש, ולכך גינו כ”כ שם מי שאין משאיר בן בעוה”ז, כיון שאין המשך לנשמתו.

וזהו שהובא בענין פוקד עון אבות על בנים, כיון שהבן הוא מנשמתו של האב.

והראני עוד יד”נ גיסי הג”ר יהודה בלומנטל שליט”א עוד לדברי המקובלים (הוב”ד בס’ שומרי אמונים) דמש”כ בפ”ק דברכות צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע [א”ה זהו ההו”א בגמ’ שם, אבל לק”מ], הכונה שנשמתו בגלגולה הראשון היתה כך.

והנה הרמב”ן כתב לשון חזקה מאוד בשער הגמול.

שאחר שהאריך מאוד בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כתב שם אח”ז דכל מי שיודע ענין זה של סוד העיבור לא יהיו לו כל הקושיות שיש לו, ואומר עוד שגם מי שאין יודע סוד זה מ”מ יוכל לסמוך שיש תירוץ, וכמו שהובא לשונו לעיל, והדבר מעניין איזה סוד הוא שיוכל בהנף יד לתרץ כל קושי זה שהאריך בו הרמב”ן טובא כ”כ לעיל מזה שם הרבה.

ולפ”ז באמת הכל מתיישב כיון שהצדיק יוכל להיות גלגול הרשע והרשע יוכל להיות גלגול הצדיק, וכ”א יוכל להישפט ע”פ גלגולו הקודם [עיין בזוהר ר”פ משפטים].

והנה הדברים פרוסים ומחוורים כשמלה, עד שאכן נראה כי לזו היתה כונת הרמב”ן בכל דבריו הללו.

מה שהסתיר הרמב”ן ענין זה הוא משום שסבר שזהו ענין של נסתרות, ואין מוסרין אלא לצנועין, יתכן ג”כ משום שהיו לפניו מפקפקים ע”ז, ולא רצה ליכנס לויכוחים, ובלא”ה עיקר הסוד בודאי הוא יותר עמוק וזהו רק שער ומפתח לזה.

ונשוב לענינינו, דהנה נתבאר בדברי הרמב”ן ז”ל שיש מצב של גלגול הנשמה שיוכל הבן ליענש בעון האב משום שהוא המשך מנשמתו, וזהו למען תחיה אתה וזרעך כדי שיוכל הבן לזכות לטוב ה’ בזכות אביו ולא ליענש עליו.

וזה שייך לפוקד עון אבות דלעיל.

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

היכן ההגדרה שבעניין מסויים האדם בוחר בין שני דרכים ומחליט והיכן ההגדרה שזה מאת ה’?

הרי הכל מאיתו יתברך והכל ידוע לפניו!

מהו הגדר של הבחירה החופשית של באדם? מהו עומק העניין למעשה?

לתשובך הרב אודה מקרב ליבי,

יד’ הקט’ אהרון

***

תשובה

בס”ד ‏יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

שלום רב

הנה בעצם זוהי שאלה שנתחבטו בה גדולי הראשונים והאחרונים, ונלוה עמו עוד נידון בענין מש”כ האור החיים בראשית ל”ז כ”א, וכבר נמצא כן בזוהר וישב קפ”ה סע”א, שיש איזה בחירה לאדם להרע לחבירו, אף אם לולי מה שהיה בחור להרע לחבירו לא היה חבירו נענש בזאת, אמנם כבר הגבילו הענין המפרשים, דרק אם יש איזה חטא לאדם שהיה דינו ראוי היות לו כך ולא בכל אופן, ועי’ באילת השחר למרן הגראי”ל שטינמן מש”כ ע”ז, וע”ע במטפחת ספרים ליעב”ץ מש”כ בזה.

לגוף השאלה, כתב ברמב”ם הל’ תשובה פ”ה ה”ה וז”ל, שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ’ שני מהלכות יסודי התורה שהקב”ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו עכ”ל.

וכתב הראב”ד שם, א”א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה, ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית’ היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה עכ”ל.

הנה מצינו עד כה ב’ גישות בין גדולי הראשונים בענין, שהרמב”ם כתב שתשובת שאלה זו תליא בהרים רמים ורחבה מני ים, ואילו הראב”ד כתב שיש איזו שהיא תשובה ע”ז כמבואר בדבריו, ומ”מ הוא מדגיש שאין זו תשובה מספיקה.

כמו”כ יש עוד ראשונים שדנו בשאלה זו, כמו רס”ג ועוד רבים, וכן הר”י עראמה בעל העקדה דן בזה, וראה עוד בכל מפרשי הרמב”ם במהדורת מפרשי יד החזקה, ובאריכות גדולה באור שמח שם, ומה שהביא שם באריכות דברי המהר”ל ורלב”ג ותיו”ט וכו’, ומה שכתב בסוף, ועי’ בספר שפתי חיים להג”ר חיים פרידלנדר מה שקיבץ הדעות לתרץ בזה.

יצויין, שכבר בזהר נראה שנתקשו בשאלה זו, וציינו ג”כ שזוהי קושיא קשה מאוד, וז”ל (זוהר חדש – תיקונים כרך ב דף צח ע”א), אמר רבי יוסי בוצינא קדישא הא אוקמוה [ברכות דל”ג] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [שנאמר ועתה ישראל כו’ כ”א ליראה].

וקרא אחרא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג] ואם קודם דאתיין לעלמא אתגזר עלייהו למהוי צדיקים או רשעים או בינונים לא הוה עתיד למהוי לון אגרא ועונשא ולא הוה ליה לנביא למימר לון מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.

ולא הוה לון למ”מ למימר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

אמר רבי שמעון שאילתא דא עמיקא ואפליגו בה קדמאי וסגיאין כשלו בה בגין דלא מטו לעומקא דרזא.

על נביא אתמר האי קרא בטרם אצרך בבטן ידעתיך [ירמי’ א].

ורזא דא הכל צפוי והרשות נתונה.

הא מילין אלין סתימין.

ולא אתגליין וכו’ עכ”ל וע”ש המשך הדברים.

לסיכום, יש תירוצים רבים לקושיא זו, והעיקר עלינו להאמין בשני הדברים שהקב”ה יודע מה שעתיד להיות ושגם יש בחירה לכל מעשה, ואין חובה ליגע את מוחינו בכל התירוצים הללו.

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: שבת יא.

תוס’ בד”ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ”ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס’ שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי סעיף ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו’ אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינו ולא חזי, וצ”ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א”כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח”כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

שאלה: פרשת חוקת “קח את אהרן” (כ’ כ”ה), כתב רש”י “בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך”.

וצ”ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

שאלה: פרשת וישב “ויקנאו בו אחיו” (ל”ז י”א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים”.

וצ”ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ”ש רש”י.

שאלה: שם: “ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות” (ל”ז כ’).

וצ”ע דהא בעי קבורה בעפר.

שאלה: פרשת וישלח “ותצא דינה” (ל”ד א’), עיין רש”י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה “ותצא לאה לקראתו”.

וצ”ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ’:) לשבח א”כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

שאלה: פרשת ויצא “אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” (כ”ח ט”ז).

ופירש”י: “שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה”.

צ”ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר “אפשר עברתי במקום קדוש זה”.

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו’ יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? – אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו” וצ”ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

שאלה: מלכים א’ ה’ י”א: “ויחכם מכל האדם וכו’ מאיתן האזרחי והימן” ופירש”י, הימן – זה משה.

וצ”ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ”ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

שאלה: כתב האור החיים פ’ מקץ טעם אומרו לשון צער וכו’ וכמו שכתב הראב”ד (פ”ו הל’ תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו’.

וצ”ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

שאלה: עבודה זרה כ.

“ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה – דהאי שופרא בלי עפרא”.

וצ”ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה אור ליום ב’ י”א כסלו ע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

נבוא בזה על השאלות בס”ד

שאלה: שבת יא.

תוס’ בד”ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ”ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס’ שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

תשובה: אולי י”ל דכונת התוס’ שעובי בטנו נכנס לרה”ר, ולפ”ז עדיין ראשו ורוב גופו בפנים, וראיתי להג”ר אהרן אויערבך שנחית כבר לדון בראיה זו בקובץ מבקשי תורה תשס”ג (לה, במאמר בעמ’ כ”ה ואילך).

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי ס”ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו’ אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינהו ולא חזי, וצ”ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א”כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

תשובה: מחובר אינו מוקצה למטה משלשה לכמה פוסקים ומה שלמעלה מג’ הו”ל מוקצה הוא אינו מוקצה מחמת גופו אלא מחמת איסור מטעם גזירה, עי’ משנ”ב סי’ שי”ב סקי”ט וסי’ של”ו סקמ”ב.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

תשובה: עי’ יומא ה’ ב’, כיצד הלבישן, כיצד הלבישן מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם עכ”ל.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח”כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

תשובה: בשו”ת חוו”י סי’ ע’ מבואר ששגם היום שלאחריה הוא בכלל השמחה, ויש עוד דעות באחרונים בענין מהו שיעור הזמן שאחר עשיית הסיום דחשיב שמחה, אבל אחר שעבר הזמן יש מנהג לעשות סיום בשביל נדיבי עם וכדו’ אך לא נראה שיועיל בשביל להתיר אכילה בכה”ג.

שאלה: פרשת חוקת “קח את אהרן” (כ’ כ”ה), כתב רש”י “בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך”.

וצ”ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

תשובה: בישר לו שהוא דבר כ”כ גדול שאף משה רבינו לא קיבל דבר זה, מטעם שהוא דבר גדול מדי, והוא רק ראיה לזה ולא ששמח אהרון שלא קיבל משה זה.

שאלה: פרשת וישב “ויקנאו בו אחיו” (ל”ז י”א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים”.

וצ”ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ”ש רש”י.

תשובה: כנראה שאם היו מבקשים היה מלמדם ג”כ, משא”כ אם היו מבקשים המילת לא היה נותן להם, א”נ זה היה בהצנע, וזה היה בגלוי.

שאלה: שם: “ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות” (ל”ז כ’).

וצ”ע דהא בעי קבורה בעפר.

תשובה: אי”ז ברור שהשבטים קיימו מה שנצטוו אח”כ, ובגמ’ יומא כ”ח ב’ זה נאמר על א”א, ומ”מ להצדדים שכן קיימו צ”ל שהכונה נשליכהו ונקברנו, וכן מבואר במדרש שכל טוב שכתב, ונשליכהו באחד הבורות.

מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם עכ”ל.

שאלה: פרשת וישלח “ותצא דינה” (ל”ד א’), עיין רש”י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה “ותצא לאה לקראתו”.

וצ”ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ’:) לשבח א”כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

תשובה: מ”מ יש מדרשים שנדרש פסוק זה לגנאי (עי’ בס’ בראשית רבתי), ומדרשות חלוקות.

שאלה: פרשת ויצא “אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי” (כ”ח ט”ז).

ופירש”י: “שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה”.

צ”ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר “אפשר עברתי במקום קדוש זה”.

תשובה: ידע שהמקום היה קדוש, אבל לא ידע כמה, (רק ידע שהיה מקום שהתפללו אבותיו כדפרש”י).

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו’ יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

תשובה: כתב הבא”ח שנה א’ וישב סי”ב, ואם הניח השמן תחת המטה לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר של שבת, משום דכל מידי דאכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה נמאס למצוה, משום הקריבהו נא לפחתיך.

אבל אם השמן הוא מר דאינו בר אכילה אינה שורה עליו רוח רעה ושרי עכ”ל.

וכן הביא בכה”ח סי’ תרע”ג, סקי”א, וכן הביא ידידי הגר”ד קולדצקי בתורת המועדים שם סק”י בשם הגרח”ק שיש להחמיר בזה, מאידך בשם הגריש”א (נר חנוכה פ”ו ס”ח) והגרנ”ק (פסקי הלכות חנוכה מהגרי”א דינר פ”ט ס”ג) הובא להקל בזה בכל גוני.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? – אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו” וצ”ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

תשובה: אע”פ שלגבי המתברך עצמו אמרינן חייך קודמין, מ”מ המברך עצמו, לגביו אין קדימה בחיי המתברך יותר מחיי בניו, ולכן לא בירכו על מה שהוא יחיה על חשבון גדולת בניו.

שאלה: מלכים א’ ה’ י”א: “ויחכם מכל האדם וכו’ מאיתן האזרחי והימן” ופירש”י, הימן – זה משה.

וצ”ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ”ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

תשובה: בגמ’ פ”ק דיומא מבואר שאין הכונה שאין הכונה שלא ידע כל פרשת פרה אלא רק דברים מסוימים עי”ש מחלוקת ר”ע ורבנן, ומ”מ משה רבינו ידע זה כמו שכתוב בפסדר”כ פיסקא פרה לך אני מגלה וכו’ אבל לאחרים חוקה, ואחרים היינו גם שלמה המלך בכלל זה, וצ”ל שבאופן כללי היה יותר חכם ממשה אע”פ שלענין פרה אדומה היה למשה איזה השגה יותר ממנו.

ויעוי’ מה שכתב המהר”ל בתפא”י פכ”א, ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו עליו השלום.

כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ”ט שערי בינה (ר”ה כא ב).

ובודאי אין דבר זה לשלמה.

רק מה שאמר ‘אבל במלכים קם’, שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים.

והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו עליו השלום.

אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו עליו השלום – דבר זה אינו.

כי למשה נמסרו כל מ”ט שערי בינה.

ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו עליו השלום – שידע משה רבינו עליו השלום הכל – בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל עכ”ל, ולפי דבריו צ”ע.

שאלה: כתב האור החיים פ’ מקץ טעם אומרו לשון צער וכו’ וכמו שכתב הראב”ד (פ”ו הל’ תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו’.

וצ”ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

תשובה: הנה מקור הדברים הם כבר בפסוק דכתיב בזכריה א’ ט”ו, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ופי’ האב”ע, קצפתי מעט – על ישראל והם הוסיפו ע”כ, וכעי”ז ברד”ק, ועיקרי הדברים הם בזוהר הק’, ולפרש את הדברים יש הרבה שנחתו לזה, ועי’ באילת השחר מה שכתב לבאר בזה, ויש גם שחולקים ע”ז, כמו היעב”ץ במור וקציעה, וזה שייך ג”כ לסוגיא דידיעה ובחירה, והארכנו בזה בתשובה אחרת, וגם שם לא הארכנו בזה די הצורך, שכן יש הרבה חומר ע”ז.

שאלה: עבודה זרה כ.

“ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה – דהאי שופרא בלי עפרא”.

וצ”ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

תשובה: כל מה שברא הקב”ה בעולמו אפשר לפארו בזה, וגם על יופי של עובד כוכבים צריך לברך שככה לו בעולמו כמבואר בסוגיא שם.

ובלאו הכי הרי בסוף נתגיירה האשה הנ”ל עוד קודם שמתה ומתה כבת ישראל עי’ בגמ’ שם.

בברכה

***

והנני לצרף בזה התשובה הנ”ל בענין ידיעה ובחירה (נדפסה בנפרד).

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הגרע”מ שליט”א,

אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא!

יפה מאד משל האב”ע.

וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה’ נתן לו.

א.

אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה בעצמה נתנה כדי לא לעבור על “לא תחמוד”.

וזה מיוחד לענ”ד שהתורה בעצמה גדרה גדר ולא רבנן שבדר”כ גודרים גדר שלא לעבור על מצוות התורה.

ב.

האם יש השוואה בגדרים כמו “והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את על מצוות ה’ ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” או פה מדובר באופן הכללי?

ג.

האם יש עוד מצוות שהתורה גדרה גדרים כדי לא לעבור על איסור תורה?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון

***

התשובות בקצרה

א.

יש מצוות שהטעם ע”ד הפשט שלהם הוא כסייג לדבר אחר.

ב.

אכן גם בציצית מצינו שיש בזה גם טעם שעי”ז יבוא לזכור כל מצוות ה’.

ג.

נכון, ומ”מ כ”ז הוא ע”פ הפשט אבל באמת יש אין סוף טעמים על כל מצוה ומצוה.

תשובה

בע”ה כ”ד אלול תשע”ו

מצוי לפעמים שיש מצוות לא תעשה שהתורה ציותה עליהם מדיני גדרים, דהיינו שטעם הפשוט של האיסור הוא שלא יבוא לאיסור אחר, כמו איסור חיתון באומות העולם שהוא מחשש שמא יבואו לעבוד ע”ז, כמ”ש לא תתחתן בם וגו’ והטעם מבאר הפסוק כי יסיר את בנך מאחרי, וכמו טעם איסור הזכור ג”כ יש מקומות שמשמע שהטעם הפשטיי שלו הוא כעין תקנה, ראה בפי’ רבינו יהודה חסיד עה”ת ובביאור בעלי התוס’ עה”ת שהביאו בשמו ג”כ, אמנם על ענין זה גופיה באג”מ פקפק בנוסח הזה, ופסק והכריע שאין להדפיס דברים כאלו, אבל מ”מ לכו”ע נראה שיש עכ”פ דברים אחרים שטעם הפשטיי שלהם הוא מדין גדר וסייג והטעמים הנסתרים הם הרבה.

אבל החילוק בין גדר הכתוב בתורה לגדר שתקנו חכמים, שגדר הכתוב בתורה הרי הוא איסור דאורייתא בעצמו ואינו סייג, ואין שום חילוק בין דבר שהטעם [היינו הטעם הפשטיי שלו] הוא מדין גדר או מטעם אחר, משא”כ גדר מדרבנן.

מצות ציצית יש בזה גם משום גדר, דהיינו שיש בטעם מצוה זו משום גדר לכל מצוות ה’ ככתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’, ונוסף בזה ג”כ שהוא גדר חדש של מצוה חדשה שאיננו מבינים הטעמים בזה, ואפשר אולי לומר דעכ”פ לדעת הרשב”ץ והסמ”ק והאריז”ל והדעות שסוברים שיש מצוות עשה נפרדת במנין המצוות בהסתכלות בציצית י”ל דעיקר טעם ההסתכלות בציצית ע”ד הפשט הוא וזכרתם את כל מצוות ה’, כמו”כ על תפילין כתוב למען תהיה תורת ה’ בפיך, ואינני יודעים את המערכת האלקית איך הדברים פועלים.

ידוע שנחלקו התנאים האם דרשינן טעמא דקרא או לא, וזה מתבטא בנפק”מ להלכה.

ויש לציין מה שאמר הגר”א שכל דבר שתקנו חז”ל יש בזה הרבה טעמים שלא גילו לנו, כמו איסור דרבנן של גילוי משקין שלא לשתות ממשקה שנתגלה, הטעם אינו רק משום נחשים אלא מהרבה טעמים אחרים שלא ידענו.

ואם כך אמר הגר”א על דברים דרבנן, אין צריך לומר על מצוות דאורייתא.

***

ומחמת שלפי התגובות שהגיעו אלי ראיתי שהדברים בתחילת המכתב שכתבתי בתחילה בקיצור לא היו מובנים, לכן באתי לבאר הדברים כראוי יותר:

היה מי שהוציא לאור מכת”י ביאור עה”ת בשם ר”י החסיד, ובזמנו מרן בעל האגרות משה זצ”ל היה נחרץ מאוד כנגד הספר פירוש ר”י החסיד עה”ת מחמת ג’ קטעים שמצא בו דס”ל שהם איסור כפירה.

בין תשובותיו שכתב על החיבור שהאריך לבאר את התנגדותו לספר ושצריך שריפה, הבאנו מדבריו בתשובה לעיל, והתכוונו לדבריו בחלק יורה דעה ח”ג סימן קט”ו במכתבו למרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל וז”ל, ואני ראיתי כשנשלח לי מהרה”ג ר”ד הנ”ל טופס אחד עוד דבר שכיוונו הרשעים להקליש איסור משכב זכור, חדא בלשון קושיא על מה שאסרה זה התורה, שזה עצמו הוא רשעות גדולה ומקלשת את האיסור להרשעים בעלי התאוה המכוערת הזאת שהוא מהתועבות הגדולות שאף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם, ואין צורך לזה שום טעם במה שהוא תועבה שממאסין זה כולי עלמא ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל וכשמקשים על איסור זה מאי טעמא הוא כמסיר בזה כל הנבלה שיש בזה ומסיר זה הבושה והחרפה ומזלזל בזה לגמרי, ועוד מה שמתרץ שהוא כדי שישאו נשים ויקיימו מצות פריה ורביה, שזה עוד מקטין ומקליש ביותר את האיסור שהוא כאומר שאין בזה ענין איסור ערוה כלל אלא בטעם קיום מצות עשה שלא חשיבא כל כך לעלמא שזה אסור להדפיס כמו כפירה לבד דהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכהאי גוונא אפשר למצא בעוד מקומות ומכיון שודאי אין מי שיעיין בכל הספר מתחלתו ועד סופו אסור להדפיס אף דבר אחד משם לע”ד עכ”ל.

אמנם כפי שהזכרתי בפנים ביאור הנ”ל על מש”ז הובא ביסודו גם בביאורי בעלי התוס’ עה”ת בשם ר”י החסיד.

אמנם בפועל יתכן שלא היה אכפת ליה לבעל האג”מ מה שזה נזכר בעוד מקום בשם ריה”ח, וכמו שהאג”מ עצמו התייחס למה שהובא בספר ‘ציוני’ עה”ת לר”מ ציוני מן הקדמונים בשם ר”י החסיד, שם הביא קטע אחר מפי’ הריה”ח עה”ת מבין ג’ הקטעים הנ”ל שאליהם התנגד האג”מ.

להלן התייחסות מרן זצ”ל (שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ”ל של ספר הציוני, וז”ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר’ מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ’ אמר לכם שמביא זה בשם הרי”ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר’ מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה”ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א”י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ”ל.

והנה זה ברור שאם נימא שכל טעם התורה באיסור הזכור הוא רק כדי שישאו נשים זה ודאי דבר שאינו נכון, דמלבד הזלזול וכו’ יש כאן משקל לא נכון לטעם, אכן אולי יתכן לומר בכונת הראשונים הנ”ל שהביאו טעם זה, שאין בכונתם לומר שזהו טעם התורה, אלא שמתוך כמה אלפים טעמים זהו אחד מן הטעמים הפשטיים שיש באיסור זה שמעשה זה עלול להפחית את העיסוק בפו”ר.

ואע”פ שבלשון הספר נראה קצת דלולא טעם זה לא היה שום צד לאסור אין הכוונה ממש כך, ויש מן המחברים שכך היתה דרכם בכתיבה.

אכן בודאי שדברי האג”מ הם האמת, וכבר ידוע שרבותינו לא החזיקו מכתבי היד ומספרים אנונימיים או חצאי אנונימיים {הכונה לספרים שיש ניחוש על זהותן כגון שמו ושם מקומו, אבל לא ידוע מי החזיק ממנו ומה למד וכו’.

כמו”כ ספר שהוא מיוחס לתורתו של אחד הראשונים אבל כנראה לא הוא עצמו חיבר אותו.

ודבר זה אינו מסור אלא לחכמים.

} מכל תקופה שתהיה כשאין הדברים מוסמכים דיין.

והנה עצם הרעיון שאיסורי עריות הם כדי שיבואו לקיום המין עי”ז, ושלא יתמעט פו”ר, יעויין מש”כ הרמב”ן ויקרא פרק י”ח ו’ וז”ל, אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה – טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן.

וכטעם הזה יגיד הרב על כולן.

וכבר כתב ר”א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.

וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.

ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ב), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה.

ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו.

ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (להלן כ יט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד ג), ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז), כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד.

והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו עכ”ל.

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרה”ג הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח על התשובות.

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ”ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ”ב א”כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ”ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על “בל תוסיף”, שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

מה מחמד אדם יותר: האם גזל – או עריות.

דלכאורה עריות, וא”כ צ”ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

וצ”ב למ”ד עובר ירך אמו, א”כ הו”ל כחותך חלק מהטחול.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי’ כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה י”ג טבת ע”ז

לכבוד הרב אהרון אריה כהן שליט”א

שלו’ רב

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ”ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

תשובה

שאלה זו שאלתי להגרח”ק שליט”א, עיין מה שכתב לי בתשובות הנדפסות בסו”ס שו”ת עם סגולה חלק א’.

[ואעתיק כל מה שכתוב שם: כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ושאלתי לפני מרן שליט”א דבגמ’ שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט”א בזה”ל: ‘היינו הך’, ר”ל דכ”ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ’ שבת שם מבואר דישנין כ”כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, וא”כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א”כ מה ראיית רש”י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ”פ הו”ל למחשביה במתני’ בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי”ל אוכלת ממש כמ”ד הכי כתובות ס”ה ב’ (ר”מ פי”ב ה”ב, ש”ע סי’ ע’ ס”ב).

תשובת מרן שליט”א: אם מותר סגי.

וה’ יראנו נפלאות מתורתו].

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ”ב א”כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

תשובה: כעי”ז שאלתי להגרח”ק שליט”א על יואב דאמרי’ בסנהדרין דאיהו לא דרש אכין ורקין וכו’ [שעי”ז טעה והרג את אבנר ועמשא], וכתב לי היה ת”ח גדול והיה לו להבין.

אכן כאן אי”ז דומה ממש דהרי כאן יש מקום לשיטה זו, ומ”מ מכיון שלא נפסקה ההלכה כן היה אסור לו להקל כסברתו, ובפרט שלא נזכר עליו שהגיע להוראה אלא שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש וכו’.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

תשובה: בענין נגיעה באוכלין קודם שהופרשו תרו”מ עי’ שהבאתי המ”מ בזה בתשובתי הנדפסת בגליון עם סגולה מהאחרונים להרב שיינברגר מירושלים, זו שאלתי שריפה אם באמת לא נטמא קודם שהופרש מחויבין ליזהר שלא ליגע בו.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ”ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על “בל תוסיף”, שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

תשובה: הכונה שלא היו צריכין לגזור גזירה על זה.

אע”פ שודאי אינו הגון.

ויעוי’ בס’ ליקוטי שלמה הלכות ממרים פרק ב ה”ט שכתב וז”ל, שצ”ל בשר עוף מן התורה מותר דאל”כ עוברים על בל תוסיף.

בספר שבילי דוד חוקר ע”פ דין האו”ח סי’ קפ”ח דלא יאמר בברכת המזון לאחר ברכה ג’ אמן בקול רם שלא יזלזלו בברכה ד’ וכן בשבת י”ד ע”א אלו יאמרו אלו ואלו מטהרין הלא אדרבה צריך לדעת מה אסור מן התורה ומה מדרבנן מצד בל תוסיף עכ”ל.

ועי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ צ’, ועיין בשבת דף י”ד בטעם שגזרו טומאה בבא ראשו ורובו במים שאובין דא”ר ביבי א”ר אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע ואמר אביי שהקבע היה שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין והקשה עליו רבא מאי נ”מ הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, שלכאורה תמוה מה היה טעמיה דאביי שלא אמר כרבא שהיה טעותם לומר שרק השאובין מטהרין, ואף אם נימא דאביי סובר דגם בשביל זה שטועין לומר שאלו ואלו מטהרין נמי יש לגזור אף שאין זה מכשול בדין הטומאה, משום דהוא עכ”פ מכשול לעבור על בל תוסיף לשיטת הרמב”ם פ”ב מממרים ה”ט, ורבא סובר דכיון שאינו מכשול בדין הטומאה אין לגזור, אבל עכ”פ צריך טעם למה לא אמר אביי הטעות דאמר רבא שיותר יש לגזור.

וצריך לומר משום שטעות זה דאמר רבא הוא דבר שאין לטעות מסברא דאם המים שאובין לבדן מטהרין הרי יקשה להם מפני מה הצריכו לטבול במי מערה הסרוחין, ולכן הוכרח אביי לומר שהטעות היה רק שצריך תרוייהו מי מערה ומים שאובין, ולחדש מזה שגם בשביל איסור בל תוסיף יש לגזור טומאה, ורבא מצד שלא מסתבר לו שיגזרו טומאה בשביל איסור בל תוסיף הוכרח לומר דהיה הטעות שרק השאובין מטהרין ואין צורך למי המערה כלל, ואף שאין מקום לכאורה לטעות בזה דהרי ראו שהצריכו לטבול במי המערה, מוכרחין לומר דרבא סובר שבשביל שלא רצו לילך למים הסרוחים אף לרגע אמרו בסברת עצמן דאין צורך למי המערה אף שהוא נגד מה שראו בעיניהן והראשונים טעו, או שחפשו תירוצים של מה בכך אף שידעו שאינו כלום, וגם אפשר שמתחלה היו משקרין לומר שטבלו גם במי המערה והם לא טבלו כלל אלא בשאובין עד שנשכח מהם עיקר הדין דצריך לטבול במקוה שבקרקע עכ”ל.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

מה מחמד אדם יותר: האם גזל – או עריות.

דלכאורה עריות, וא”כ צ”ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

תשובה: בגמ’ שם מבואר גם כן דעריות מחמדתן יותר עיין שם, ויש לומר דלא זו אף זו קתני, כלומר דתני החידוש בסיפא.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

וצ”ב למ”ד עובר ירך אמו, א”כ הו”ל כחותך חלק מהטחול.

תשובה: בחולין ס”ט סע”א מבואר שהכל נלמד מן הפסוקים יעוי”ש.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי’ כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

תשובה: הנה מעיקרא לפני שאנו אומרים לו לעשות את המצוה נניח שהכסף היה בידי השני הרי היינו אומרים לשני להביא את הכסף בתורת מתנה מספק דהרי זה ספק דאורייתא, ולכן אמרו ביניהם ע”ז דכאיב ליה כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועיין להגר”י זילברשטין במאמרו האם אפשר לצאת ידי חובה במצות, שבי”ד פסקו ‘המוציא מחבירו עליו הראיה’, חשוקי חמד ב”מ ו’ ב’.

***

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מהי הברכה הראשונה ואחרונה לכל השיטות לפרכיות מאורז, תירס ודגנים?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה

יום רביעי ט’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן היקר שליט”א

שלום רב

כתב בשו”ע או”ח סי’ ר”ח ס”ז, וז”ל, הכוסס (פי’ האוכל) את האורז (פי’ כשהוא חי), מברך עליו בפה”א ואחריו בורא נפשות; ואם בשלו [הגה: עד שנתמעך], או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות עכ”ל.

לגבי פריכיות אורז, דעת הגרשז”א (ותן ברכה קונטרס תשובות סי’ ר”ח) שברכתן בפה”א, ושא”צ לטרוח להוציאן יד”ח ע”י שיברך על דבר אחר בפה”א, וכ”כ באול”צ ח”ב פי”ד ס”ק כ”א שברכתן בפה”א, וכן הורה בעל השבט הלוי (שערי הברכה פט”ז סקכ”ו).

אכן הגרח”ק (שאלת רב עמ’ רפ”ו) כתב בשם חמיו הגריש”א שיש לברך ע”ז בורא מיני מזונות (וכ”כ בפסקי הגרי”ש עמ’ צ’ ושיעורי ברכות עמ’ שצ”ז בשם הגריש”א).

ובחוט שני ברכות עמ’ ר”ט כתב וז”ל, כיון שלא נודע לן מהו ההגדרה בזה של תבשיל שמשנה את ברכתו לברכת מזונות, לכן א”א לברך ע”ז מזונות, וכן א”א לברך ע”ז בפה”א בזמנינו וכנ”ל, דאם אי”ז תבשיל הר”ז אורז חי ובאורז חי הרי בזמנינו דאין הדרך לאכלו, הרי נתברר לעיל שברכתו שהכל, לפיכך כשלא יודעים מברכים ע”ז שהכל נהיה בדברו עכ”ל.

ולמעשה מי שאוכלו בתוך הסעודה מה טוב, וכן מי שמברך על דברים נפרדים מזונות וכן אדמה מה טוב, [ואיני יודע אם צריך לחשוש גם לחו”ש הנ”ל להוציא גם בשהכל, כיון דהרוב פשיטא להו שהוא אדמה או מזונות, וגם הגרנ”ק עצמו נראה דלא ברירא לי’ שאי”ז מזונות, ומה שכתב ג”כ דאורז חי אין דרך לאכלו בזמנינו צ”ב קצת, כיון דאורז כזה הרי כן הדרך לאוכלו בזמנינו, אכן עיקר כוונתו הוא מצד דהאידנא לא נטעי אינשי אדעתא דאורז חי, וג”ז צ”ב דמסתמא יש הרבה שנוטעים אורז אדעתא לעשות ממנו פריכיות, וכנראה שדעתו הוא שצריך שיהיה עיקר הגידול לכך, וצל”ע בכ”ז].

אכן מי שרוצה לאכול הפריכיות בפ”ע, בלא שיצטרך לטרוח להוציא את ברכת הפריכיות בפרי אחר, הנה אם בירך שהכל יצא יד”ח לכו”ע, וכן אם בירך מזונות הסכמת המ”ב שיצא בכל הדברים, ולגבי אם בירך אדמה לכאורה יצא לכו”ע, דאפילו על פרי העץ אם בירך אדמה יצא, אכן יל”ע בזה קצת דהרי כתב בשערי תשובה סימן רז, וז”ל, ואם בירך על הפת בפה”א דעת הרמ”ע דיצא ובשיורי ברכה הביא בשם ר’ אשר בר’ חיים בס’ הפרדס כת”י שכתב שהריטב”א כ’ דלא יצא וכן דעת מורי הרא”ה וכן אם בירך על פת אורז ודוחן המוציא לא יצא ע”ש, וע”ש שכ’ הטעם דכיון דנעשה פת אינו נקרא פרי כלל אלא או לחם או מזון, ואם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא ע”ש עכ”ל.

ולכן יתכן שהעדיפות מבין האפשרויות היא לברך מזונות ולא אדמה, מכיון שבאדמה יש לפקפק וכנ”ל, אבל אי”ז ברור שגם על פריכיות אורז הדין כן שלא יצא בבפה”א לדעת הריטב”א הנ”ל.

והנה כתב בשו”ע או”ח סי’ ר”ח ס”ח, וז”ל, על פת דוחן ופליז”ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות.

וכתב בהג”ה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך שהכל (וכן פירש הב”י דברי הטור) עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק לג, וז”ל, על פת דוחן וכו’, דאף דהם פרי אדמה וע”י שנעשה פת אישתני למעליותא מ”מ כיון דעי”ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה’ מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע”כ יברך שהכל.

והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע”שי וויי”ץ לכאורה ברכתן בפה”א כיון שדרכן בכך [פמ”ג] אבל בתשובת ח”ס סימן נו”ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה”א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע”ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה”א ע”ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ”מ וע”כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה עכ”ל.

וצל”ע אם כונת המ”ב היא גם בדיעבד שלא שייך לצאת בזה בבפה”א או רק לכתחילה.

וראה מש”ש בשער הציון ס”ק לו, [על התיבות ‘דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ”מ’] וז”ל, ואם אי אפשר לו לעשות כן יברך שהכל ע”כ.

וא”כ לכאורה המ”ב בשעת הדחק ס”ל בספק פת אורז לברך שהכל, אבל גם ע”ז י”ל דהיינו דוקא בספק שהכל ממש, אבל כאן הרי רוב הפוסקים ס”ל שהוא או מזונות כדין אורז מבושל או אדמה כדין אורז חי, ולית להו סברת הגרנ”ק שעל כל אורז לא מבושל אין מברכים בפה”א בזמנינו כיון שאין הדרך בזמנינו באורז לא מבושל, א”כ אין ראיה מהמ”ב לברך דוקא שהכל.

אח”ז אמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א, דז”ב שרק גבי פת איכא י”א שאין יוצא בפה”א, אבל באורז לא, והגם שהראיתי לפניו דברי המ”ב הנ”ל גבי פת אורז שיברך שהכל בהנ”ל כשא”א לאוכלו בסעודה, אמר לי הגרמ”מ דמ”מ שם מדובר שטחנו ויש לו חשיבות משא”כ בסתם אורז תפוח דזה בודאי שיוצא יד”ח באדמה, [ובכלליות אל הסכים לסברא הנ”ל לומר שיברך שהכל].

והגרנ”ק כתב עוד שם על דברי המ”ב הללו בסקל”ג וז”ל, וגם בזמנינו שיותר נפוץ לחם מקמח תירס וקמח חומוס ומקמח אורז, ברכתם שהכל, ואיני יודע מהי דעתו בפריכיות תירס, ואם כוונתו במה שכתב ‘פת’ גם לזה.

וראיתי שכתב בס’ וזאת הברכה בירורים סי’ י”ט שעל פריכיות תירס מברכים בופה”א, וכ”כ בס’ שערי הברכה עמ’ תרס”ב, מכיון שרק השתנתה צורת התירס והתירס עצמו לא התרסק או נטחן, וכמו דין פופקורן, ולענין ברכה אחרונה בין בפריכיות אורז ובין בפריכיות תירס הברכה היא בורא נפשות לכל הדעות.

ובענין פריכיות חיטה כתב בשערי הברכה שם שברכתו בפה”א וברכה אחרונה ספק אם על המחיה או בורא נפשות, ולכן עדיף לאוכלם בסעודה, ואם אכלן שלא בסעודה מברך בורא נפשות.

וז”ל חוט שני שם עמ’ ר”ח, שלוה שהיא חיטה תפוחה ברכתו בורא פרי האדמה, דשפיר מקרי צורתו עליו, אלא שהוא מיופה, אבל ניכר שהוא גרעין.

ואף פופקורן שעשוי ע”י פיצוץ גרעין התירס על האש, אינו אלא הפיכת צד הפנימי של הגרעין לחוץ, אבל אינו שינוי בהפרי כמו שטחן הפרי או שעושה ממנו משקה, וע”כ ברכתו בופה”א עכ”ל.

אכן על ‘פריכיות דגנים’ אינני יודע אם אפשר לדעת באופן כללי ממה הדבר מיוצר, ויש לבדוק בכל מוצר לגופו מאלו דגנים הוא עשוי, ומה הם רוב הרכיבים שלו.

לסיכום על פריכיות תירס מברכים בופה”א ובורא נפשות, על פריכיות אורז יש מחלוקת ולכן עדיף לאוכלם בסעודה או להוציא א”ע ע”י שיברך על מאכלים שברכתן מזונות ואדמה, [ולשופרא דמילתא אם יש לו דבר שעומד לאכול שהכל, טוב שיברך לפני שבא לאכול את הפריכיות לצאת דעת הגרנ”ק], ובכל אופן הברכה האחרונה היא בורא נפשות כשאכלן מחוץ לסעודה, ועל פריכיות דגנים יש לבדוק מאלו דגנים הם מוכנים וממה הרוב שם, ובמקרים מסוימים עדיף להמנע מלאוכלן שלא בתוך הסעודה.

בהצלחה

קרא פחות