אבלות

נראה דאין להביא ראי’ להתיר בזה להלכה מדברי הנ”י במו”ק כא ע”ב שמתיר לצאת לצורך מצוה (ובגוף דעת הנ”י יעוי’ להלן), דיש לחלק בין דבר מצוה שתתבטל לגמרי אם לא יצא האבל למצוה שאם לא יצא רק יחסר בהידור המצוה, וגם אם בעלמא יהיה שייך לומר דגם הידור מצוה הוא בכלל צרכי מצוה מ”מ כאן שנתבאר בפוסקים דאינו יוצא לבהכנ”ס (וכך פשטות משמעות הגמ’ מו”ק כג דאפי’ לבהכנ”ס אינו יוצא מהמשך דברי הגמ’ שם שאח”כ משנה מקומו וכו’ משמע דקודם לכן אף לבהכנ”ס אינו יוצא, ומקומו יש לומר דהיינו בבהכנ”ס דזה נלמד מדבסמוך כב סע”ב עי”ש) מתבאר דלהידור מצוה אינו יוצא.

ובזה מיושב מה שהקשית דבשו”ע יו”ד סי’ שצג ס”ג כ’ שאינו יוצא להתפלל בבהכנ”ס ומשמע אף אם יצטרך להתפלל ביחיד וכן נקטו הרבה פוסקים (עי’ מג”א סי’ תרצו ס”ק ח י, תשו’ חת”ס יו”ד סי’ שנב, מטה אפרים דיני קדיש יתום סי’ א ס”ח, משנ”ב סי’ תרצו סקט”ז, וע”ע רע”א על השו”ע שם בשם הא”ר), וגם להסוברים שיכול להתפלל בציבור אם אין לו מנין בביתו (קצש”ע סי’ ריד ס”ב, וע”ע המנהגים וחילוקי דינים שהביא בחכמ”א כלל קסז ס”ג ולמנהג הקהילות בני אירופה נקט שא”א אפי’ בלילה, ועי’ עוד בחיבורו מצבת משה סי’ ח, וע”ע גשר החיים ח”א פכ”א אות יג ו), מ”מ אחר שיש לו מנין ורוצה להתפלל בבהכנ”ס הקבוע שבעיר משום רב עם לא התירו לו, וכ”ז אינו בכלל היתר דצרכי מצוה לעניננו.

ובזה מיושב מה שהשו”ע כ’ שם דקריאה”ת יוצא (והיינו רק למנהג השו”ע ולא להרמ”א וכן מבואר בחי”א שם), אע”ג דקי”ל שהוא חובת ציבור משום ששם המצוה תתבטל לגמרי אם לא יצא ואינו רק הידור בלבד משא”כ הכא.

ומ”מ מה שיש סוברים דאם יתבטל לו תפילה בציבור מותר לצאת מפתח ביתו יש לומר דסוברים דאי”ז בכלל הידור אלא מצוה גמורה כיון דעד ד’ מילין צריך לילך, הלכך אין האבלות פוטרתו מחיוב זה.

ואין להוכיח מהסוברים שאינו יוצא גם לתפילה בציבור שסובר שתפילה בציבור רשות (והאחרונים כבר דברו בעיקר נידון זה), ולעולם יש לומר דעד ד’ מילין הוא חיוב כפשטות דין הגמ’, אלא דכמו שמצינו שיותר מד’ מילין נפטר ואינו מטעם אונס אלא מטעם שלא חייבוהו כ”כ, ה”נ י”ל דגם אבל לא חייבוהו כ”כ כיון דשרי באבלותו, ואינו ראיה שהוא רשות גמור ופטור גמור בכל מקום, אלא שהוא חיוב שהקילו בו באופנים שראו חכמים צורך להקל בהם.

ויש להוסיף דגם באו”ח סי’ צ סי”ח מצינו פטור מתפילה בציבור ללומדים שכ’ הרמ”א שם בזה”ל וי”א דאפי’ בלא י’ עדיף להתפלל בבה”מ הקבוע לו ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי ע”כ, ועי”ש דלמעשה אין להרגיל לעשות כן, ושם יש סברא נוספת לפטור מכיון דתורתו אומנתו מעיקר הדין פטור לגמרי מתפילה ולענין תפילה בציבור שהוא קל יותר יש יותר מקום לסמוך ע”ז (ועי”ש במשנ”ב בשם הבהגר”א).

בגוף דברי הנ”י יש לציין דדבריו יתכנו דהוא עצמו סבר דלכל צורך מצוה שרי, וכ”כ שם ומתוך כך נראה דמותר לאבל ללכת לבהכ”נ לשמוע תפלה או מגילה וכ”ש בתשעה באב שמותר ללכת שכולם אבלים והוה ליה כהולך לבית האבל עכ”ל.

אולם לדידן עכ”פ פשיטא דלא לכל צורך הותר, גם שהוא לצורך מצוה מה שאינו חיוב עכ”פ בחילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, עי’ ש”ך סי’ שצג סק”ג שחילק בשם תשובת הרא”ש כלל כז סי’ ב בין מצוות שבגופו למצוות שהם לצורך אחרים, וכך דעת השו”ע שם ס”ג במה שפסק שאינו הולך אפי’ לשמוע ברכות חופה או מילה, ומ”מ גם בנ”י אפשר שלא כל מצוה מותרת אלא רק בגדרים מסויימים.

(ולגוף ענין תפילה שכ’ הנ”י הנה תפילה בציבור נידון בסמוך ומה שנקט הנ”י לשמוע תפילה אפשר דר”ל לצאת ידי תפילה כשצריך שיוציאוהו דומיא דלשמוע מגילה אבל אינו מוכרח כלל, ומש”כ לגבי מגילה עי’ במשנ”ב הל’ מגילה שם, ומש”כ לגבי ת”ב ע”ע בחכמ”א שם).

ולפי מה שנתבאר לכאורה יוצא דברכת האילנות ברב עם אינו מתיר לאבל לצאת, כיון שהוא רק הידור אם יכול לקיים המצוה בלא לצאת מפתח ביתו, אולם היה מקום לבאר החילוק באופן אחר דמה שאינו יוצא לבהכנ”ס הוא שיהיה ניכר אבלותו וזה חמיר מצד זה משאר צורך מצוה וממילא בברכת האילנות אפשר דכיון שהיא ברכה בשוק לא אמרי’ שלא יצא כיון דאין בזה חסרון בהיכר אבלות ואינו נראה בכך שאינו אבל כמו ביציאה לבהכנ”ס, אבל ממה שדנו הפוסקים לגבי כמה עניינים (כגון השו”ע בשם הרא”ש דלעיל לענין לצאת לברכות חופה ומילה, והרמ”א דלקמן לענין דבר האבד, והחכמ”א דלקמן לענין קידוש לבנה ופת”ש סי’ שפ סר”א בשם החמודי דניאל לענין לצאת לבקר חולה) נראה דאין זה שייך לענין תפילה בלבד שלא לצאת מפתח ביתו אלא לכל דבר מצוה ורשות מלבד הדברים המותרים.

ובדבר האבד הותר שם ברמ”א וכן מצוה עוברת התירו בערך לחם להמהריק”ש ובהגהות מהר”א אזולאי על הלבוש סק”א, וברב עם אינו בככל היתרים של מצוות שבגופו שהביא הש”ך שם, וגם מה שדן בחכמ”א שם בקידוש לבנה כמעט כל הצדדים שהביא שם להתיר אינם שייכים לענייננו עי”ש.

אסור.

מקורות:

הנה  דעת המפרש בנזיר (כמו שמבואר בדבריו שהובאו בחידושי הגרי”ז פ”ב מהל’ אבל) שטעם הפטור מטומאה בזמן שהוא נוגע בחיבורים משום שהוא כאיסור מתמשך, ואיסור מתמשך יש לעצור אותו, כמבואר באבנ”ז והוא פשוט והרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה איסור שכבר נעשה ומתמשך אך לא מתווסף על האיסור עצמו ולא על מעשה האיסור האם מחוייב מן הדין לעצור את התמשכות האיסור], וכאן הוא חמור יותר מכיון שהאיסור מתמשך על ידי מעשה איסור ולא רק מתמשך אלא גם מתרחב, וכמו”כ פשטות דעת הרמב”ם בפ”ג מהל’ אבל ה”ד שטומאה בזמן טומאה בחיבורין הוא איסור תורה ורק שאין חייבין עליו, ועי’ בחי’ הגרי”ז הנ”ל.

 וכן מבואר בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ צד (ד”ה ומ”ש רו”מ עוד) שהביא בשם הברכת ראש נזיר יז ע”פ הירושלמי והרמב”ם דבאופן שיהיה פטור על הטומאה הראשונה מחמת שהיה בשוגג או בהיתר יתחייב על הטומאה השניה, וכן באמרי ברוך על הרמ”א ביו”ד סי’ שעג ס”ז כ’ כן ע”פ דברי הרמב”ם בספ”ב דהל’ אבל דיש לימוד מיוחד שלא ייטמא הכהן למתים אחרים גם כשנטמא למת קרובו, וכן למד בבאר הגולה שם בדעת הרמב”ם [ויש  לציין דהשו”ע שהעתיק דעת הרמב”ם ספ”ב דאבל הוא ג”כ לכאורה דלא כהרמ”א אלא שיש לקוברו בתחילת בית הקברות, אבל גם בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם ביאר דברי השו”ע באופן שיסכים עם דברי הרמ”א, וכך פשטות הרמ”א גופיה שלא כתב דבריו בלשון יש אומרים, ומשמע דמעמיד דברי הרמב”ם כשלא פירש, ועי”ש בביאור הגר”א שהביא הדעות בזה דרמב”ם ור”ת שברא”ש ודתליא בדעות במס’ אבל רבתי וצל”ע אם מפרש ג”כ את דברי המחבר כרמ”א], וכעי”ז דעת הב”ח והלבוש שהביא הש”ך שם סקי”ב (רק דאם יש צורך להטמאות למת אחר לצורך מת זה בזמן חיבורים אפשר דהב”ח מקל, ולכאורה שאר דעות דלעיל אין מקילין), ולפ”ז כ”ש דבניד”ד בטומאה השניה יתחייב בוודאות.

ובגוף הצד הנ”ל שהוא איסור דאורייתא ורק אינו לוקה יש לציין שאינו צד תמוה כלל, דהרי מסברא כהן טמא שלא הוזה שנגע במת הוא כמו נגיעה במת שני בזמן חיבורין, ואעפ”כ גזה”כ לפטור נגיעה בזמן חיבורין, א”כ מנ”ל שנוא מצד היתר דילמא שהוא המשכת האיסור וכנ”ל.

ועוד יש לציין דבנגע בב’ מתים בבת אחת מבואר שם בנזיר דהאיסור יחול לחול, והיאך יכול לחול האי כל שישנו בזאח”ז אפי’ בב”א אינו כדאמרי’ בקידושין, אבל להנ”ל נתבאר דהאיסור חל ברמה מסויימת ורק חיובא ליכא, וכעי”ז אמרי’ ביבמות לגבי אין איסור חל על איסור דמ”מ האיסור השני הוא נפק”מ לקוברו בין רשעים גמורים.

ובחי’ הגרי”ז שם פלפל בזה הרבה והביא שם דברי המפרש בנזיר והרמב”ם שם דמשמע שיש איבור בטומאה השניה ושכ”כ להדיא בראב”ד בהשגות הרי”ף ובשיטה שנדפסה מכת”י למסכת נזיר, ומאידך דברמב”ן מבואר דאין איסור וחילק שם ע”פ דברי הראב”ד שם וע”פ ביאורו בדברי הירושלמי דהחילוק בין אם הטומאה הראשונה היתה באיסור או בהיתר לקרובין, עי”ש, ויש להוסיף דכן מבואר ברמ”א ביו”ד שם בשם הרמב”ן והרא”ש שאם טומאה הראשונה היתה בהיתר מותר ליטמאות אז לאחרים, והרמב”ן והרא”ש בפסקיו למדו כן בדעת הרמב”ם, ועי”ש בבאר הגולה שכן נראה דעת התוס’ (נדה ריש דף נז), והמעדני מלך (דברי חמודות) המובא בש”ך שם, אבל באופן שהיתה הטומאה הראשונה באיסור לא נזכר שם, וגם בניד”ד לא היה היתר אלא אונס, בפרט דמשמע שם שלכה”ג לא משכחת לה היתר זה, וק”ל.

ובגוף הטעם מה שאם היה בהיתר יש צד שאסור להיטמאות אחר כך משום דבעצם התורה קפידה על קדושת הכהנים וטומאה הוא דבר הנוגד את הקדושה, וכמ”ש רמב”ן ר”פ אמור עה”פ קדושים יהיו לאלהיהם, הקדושה היא הפרישות וכו’ שאפילו במותר להם לישראל יהיו הכהנים פרושים יבדלו מטומאת המתים וכו’ בטהרה ובנקיות עכ”ל.
, אבל במצב של קרובים יש טעם שלפי גזירת מלך הוא דוחה את הענין שהכהן ישמור על קדושתו וגובר עליו, ובכה”ג שקדושתו גדולה יותר טעם זה לא מספיק, ולכן כשהותר נתחלל קדושתו של הכהן בהיתר ולכן לא שייך לדון כאן מצד איסור מתמשך.

אולם צע”ק דגם לפי הצד שהוא פטור גמור מ”מ למה דנימא שהוא היתר מדרבנן, דבגמ’ בנזיר מב אי’ רק שפטור, וברא”ש שם אי’ שאינו לוקה, ולשון כזה משמע איסורא, ועי’ שבת ג ע”א, אם כי עדיין יש לטעון דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש דעות שמותר לגמרי והרא”ש בפירושו (ואין להקשות מתוספותיו אפסקיו כמ”ש השה”ג ופירוש הרא”ש לנזיר הוא מתוספותיו ואכמ”ל) אזיל כהדעות שמותר בדאורייתא וסתם פטור הוא אסור רק בשבת, ובבהגר”א שם על הרמ”א ג”כ הרחיב להביא ראיות לדעת הרמ”א בזה.

היוצא מזה דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש צד לומר שהוא גם מדרבנן, ולכן לפי הדעות שהוא איסור דאורייתא אז ודאי לא יתיר להיטמאות שוב אחר טומאה בחיבורין, ולפי שי’ הברכת ראש ומהרש”ם ה”ה אם הטומאה הראשונה היתה בהיתר וכפשטות כמה ראשונים, וכ”ש אם היתה באונס, וגם לפי חילוק הגרי”ז בזה אינו מתיר לדידן וכמשנ”ת.