הלכה

א) כידוע שבברכת המינים בשמונ”ע שלטו ידי הצנזור בברכת ולמשומדים שתקנו חכמים ביבנה, וכבר מחו ביה בעוכלא רבוותא היעב”ץ והאדר”ת ועוד רבים, וכבר האריכו בזה (ראה בנספח לסידור ר”ש סופר ובמאמרו הנרחב של הרב אהרונוב).

והרבה מגדולי ישראל אף מזמנינו הקפידו להתפלל דוקא בנוסח המקורי של ברכת המינים (ומהם הקפידו לכה”פ באופן חלקי), מאחר שע”פ הלכה אין שום תוקף הלכתי לשינוי נוסח תפילה שבוצע ע”י הצנזורה, ומשום שהסמכות לקבוע נוסחאות התפילה נתון לחז”ל ולא לרשויות הצנזורה.

ב) לגבי הצנזור בברכת המינים, א”א לקבוע זמן שאז שלטו ידי הצנזור ואי אפשר להצביע על גוף או מוסד מסויים שהוא הוא הצנזור, אלא הוא השתלשלות של יראת ישראל מן האומות במקומותיהם ובמושבותיהם ששינו אם מעט ואם הרבה מן הנוסח כבר מזמנים קדומים מאוד בכתבי יד (עי’ בתמונות במאמר הנ”ל של הרב אהרונוב).

אבל מכיון והברכה קדומה מזמן חכמי יבנה נשארו הרבה שרידים מהנוסח הקדום ואפשר לכל מדקדקי תפילה להתפלל בנוסח זה.

ג) אולם מצאתי עוד דבר שנראה כמו דבר שהצנזור אלמלא השמיטוהו כדאי היו שישמיטוהו והוא הנוסח “ומלכות העליזה מהרה תעקר ותשבור”, בתפילת ההוספה “וכן תן פחדך” (לאחר “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ)” הנאמרת בכל קהילות ישראל בימים נוראים ובמקצתן אף בעשי”ת.

ונוסח זה נמצא גם ברמב”ם בסדר התפילות וכן בכל סידורי תכלאל התימניים לדורותיהם, וכן בסידור ארם צובא רפ”ז (אור תורה תקכד עמ’ תרלו, ראה גם בספר הסכמה ורשות עמ’ 186) ובנוסח כת”י שהביא שם בספר הסכמה ורשות, ובמחזור פרס (ראה הסכמה ורשות שם), ובמחזור לראש השנה כמנהג חיידאן אלשאם דפוס קושטא (שנת אראנו בישע א-להים לפ”ג) , וכן בנוסח מן הגניזה (הובא במעינות ט 566), וכן בסידור ה”ר שלמה ב”ר נתן המיוסד ע”פ הגאונים (ירושלים תשנ”ה עמ’ מח), שהיה קדמון מאוד במרוקו, וכן בגליון עץ חיים מלונדריץ (עמ’ צו) [ואמנם לא בדקתי מהותו של גליון זה ויש לבודקו].

 ד) מכיון שמצינו בסידורים ממיני קהילות שונות במקומות שונים ברחבי העולם (רמב”ם, גניזת קהיר, ארם צובא, פרס, תימן, מרוקו הקדומה, ואולי גם נוסח מלונדון שלפני הגירוש), שנהגו בנוסח זה, ומכיון שהדבר ברור שנוסח זה יצונזר גם אם הוא אמיתי, לכן יש מקום לטעון (באופן מוגבל) שמא זהו הנוסח הקדום של ברכה זו.

ויש לציין עוד שאף בחלק מן השרידים הנ”ל ניכר הדבר שהדבר נוסה להימחק ע”י צנזור כל שהוא.
כמו לדוגמה בעץ חיים של המהרי”ץ גופא ג”כ נשמט בדפוס מצונזר (ראה שערי יצחק ויצא תשע”ד עמ’ 17), וכן בסידור ארם צובא ועוד נעשה צנזור בזה (עי’ הסכמה ורשות הנ”ל).

ועי’ בספר הנ”ל שהביא הרבה משיבושי הצנזורה בברכה זו במדינות שונות, המזכיר במעט את שיבושי הצנזורה בברכת המינים, והנה מאחר וברכה זו הוחזקה כעלולה להשתבש יש מקום להתחשב בנוסחאות הקדומות נטולות השיבושים.

ה) והנה תפילה זו (וכן תן פחדך) היא מנהג מזמן קדום, עי’ בסדר התפילות להרמב”ם שכך מנהג פשוט האידנא לאומרה, ואולי הוספה זו נתקנה מזמן הגאונים.

ולגבי שאר ההוספות בעשי”ת (מלבד המלך הקדוש והמלך המשפט) אי’ בתוס’ ופוסקים שהם מהגאונים, ולכאורה כ”ש תפילה זו שלא נזכרה בסידור רס”ג בהדי שאר התוספות במוסף ר”ה, אלא רק מה שסמוך לחתימת הברכה.

וכן בגמ’ גבי הנידון על המלך הקדוש משמע בפשיטות שלא הי’ להם עוד שינוי קבוע ופשוט בתפילה בעשי”ת מלבד המלך הקדוש.

(ולגבי ברכת זכרונות כבר נזכרה בגמ’, ובפוסקים כ’ ע”פ הירושלמי שרב תקנה, אע”פ שיש קצת מקום לדון בזה בל’ הירושלמי, ד’בי רב’ בלשון חז”ל בכ”מ הוא בית מדרש, ומאידך יש לטעון ד”תקיעתא דבי רב” לא משתמע לומר שהכונה לנוסח שתקנו סתם בית מדרש שאינו מבורר וידוע, אבל אינו ראי’ לענייננו דזכרונות היו מתפללין מאז אם בנוסח זה או אחר, משא”כ זה).

ו) והנה יש מקום להניח שהצנזור בתפילה זו כבר היתה ידה תקיפה במקומות שונים מזמן קדום, אולי כבר בערך מזמן חיבור תפילה זו, וכ”ש שאם נתפשטה התפילה בזמן שכבר היתה יד הצנזור תקיפה, יש יותר מקום לומר שנתפשט נוסח מצונזר מברכה שכבר התפשטה לפני שיד הצנזור היתה תקיפה, שהנוסח המקורי נשמר בפי העם וזקניו.

ולכן קצת יש להסיר מחומר הקושיא אם לא נמצאו שרידים רבים לברכה זו בלא צנזור.

ולדוגמא בעלמא בברכת המינים יש הרבה שרידים מנוסח ארץ ישראל אבל בברכה זו מאן לימא לן שכך נהגו גם במנהגי ארץ ישראל (יצויין שלא בדקתי הנושא ויש לבדקו).

ז) ויש לציין עוד דמכיון שתפילה זו מאוחרת, ממילא לא נשתנו בה שינויים רבים בין הנוסחאות כמו בברכות מסויימות אחרות, ומכיון שזהו אחד השינויים המשמעותיים שמופיע רק בנוסחאות ישנות, יש מקום לתלות הדבר בשינוי הצנזורה.

ועם כל זה איני ממהר לקבוע מסמרות שיש כאן נוסחא קדומה ודאית, מאחר ולא בכל הנוסחאות הקדומות והישנות מופיעים מילים אלו, ואולי ברובם לא מופיע, ואין צריך לומר בנוסחאות המאוחרות, וכן בסדר רב עמרם גאון בנוסח שלפנינו ונוסח כת”י בריטיש מוזיאום (עמ’ 342) אינו מופיע, ואילו נוסח תימן יש אומרים שמיוסדת בעיקרה על נוסח הרמב”ם, ולא כתבתי אלא לעורר לב המעיין.

לא.

מקורות:

שם זה הוא משמות הנמחקין דכל לשון דיינות או ע”ז אינו שם קודש כמבואר בשבועות לו ע”ב ובמסכת סופרים פ”ד ה”ה ואילך, ומבואר שם דאלהים ניצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט הראשון קדש והשני חול, דאלהים השני הוא לשון דיינות.

וכ”ש כאן הוא משמות הנמחקין כמבואר בסדרי סופרים כגון במלאכת שמים ובכל שאר תיקוני סדרי סופרים שלפני רשום ונקרב בעל הבית אל האלהים חול.

ובפרט אם הוא בדרך לימוד דמעיקר הדין מותר להוציא השמות בפה כמבואר במשנ”ב ובפוסקים בסי’ רטו.

והואיל דאתאן לזה אציין שמצאתי בספרי כתיבת יד עתיקים וישנים שהקפידו אפי’ באלהים אחרים לכתוב אלוקים אחרים ואפשר שחששו למחיקת או לביזיון תיבת אלהים שמשמשת במקום אחר לשם שמים, אמנם היא חומרא בלא טעם ולא נתקבלה.

יש לציין דבגזירות תתנ”ו (מסעי הצלב) מבואר בדברי המאורעות שניסו להלחם עם הגויים אז, וכן בקובץ הערות (ביאורי אגדות על הדרך הפשט פ”י סק”ט) הביא בשם החפץ חיים שהיו צריכים להלחם עם הגוים במדינת רוסיה בעת השמד.

אם כי ברוב מקומות לא מצינו כן, ובפשטות בימי יונים היה מחד גיסא מצב שאינו אבוד שכן עדיין נשארו יהודים שם ומהנשארים היו שותמ”צ והיה אפשר להציל וגם היה מצב מתמשך כמה דורות (עי’ בספר תולדות עם עולם מה שהביא בזה), וגם היה שייכות להלחם משא”כ ברוב גזירות ושמדות היו חסרים חלק מאלו התנאים, כגון בגירושים בד”כ לא היה מה להציל אח”כ ובד”כ גם לא היה אפשר להלחם.

ומ”מ יש לציין דבחלק מכתבי רושמי קורות הימים מזמן החשמונאים משמע דעיקר הענין שהיה סיכויים של החשמונאים ממועט מאוד ולא שהיו יחידים ממש כנגד כל היונים, אם כי יש סתירות בזה ואינו מוסכם.

אבל אפשר ליישב באופן אחר, דלענין קנאות לא שייך להמלך, וכדאמרי’ גבי קנאים פוגעין בו (סנהדרין פב ע”א) דאם בא לימלך אין מורין לו, ואפשר עוד דאם עושה כן לא מחמת קנאות אין לו היתר, וכעין דינא דפיקו”נ בשבת שיש שכתבו דבלא כוונת פיקו”נ אין בזה היתר (ואמנם מותר לנו להשתמש בו משום שלפני עיור גם הותר מחמת פיקו”נ, אלא דמשום הקל הקל עדיף להשתמש על ידי כשר), וכעין לה”ר לתועלת שכ’ הח”ח דבלא כוונה לתועלת אין בזה היתר.

ומבואר במפרשים דהגדרת קנאים פוגעין בו אין הדין שחייב מיתה אלא שאם מקנאים מקנאים, ולכן דין זה של אילו נהפך והרגו פטור משום שהקנאי רודף דין זה אינו במיתת ב”ד (וע”ע מנ”ח מצוה רצו, ובתשובתי ד”ה אדם שנגמר דינו למיתה בבית דין והרג עצמו האם חשיב מאבד עצמו לדעת, מק”ט 123538), משום ששם חייב מיתה ובקנאין פוגעין בו אינו מוגדר כמחוייב מיתה.

ויתכן לומר על דרך זה דגם כאן לא היה מוגדר שמצד הדין יש להלחם עם היונים כיון שיש בזה פיקו”נ ולהלחם אין כלול בדין ערקתא דמסאנא שהוא ביהרג ואל יעבור, ורק מחמת קנאות הותר.

וידידי השואל הוסיף על דרך זה דגם בקנאין פוגעין בו גם החלק של מכניס עצמו לסכנה לא הותר בבא לימלך כיון שמכניס עצמו לסכנה דדינו אז כרודף ובא במחתרת אלא רק הקנאי נתנה לו הרשות כיון שהוא קנאי וממילא לא ניתנה ההוראה לכל אחד להלחם בעת שמד.

ולגוף הענין האם מאבד עצמו לדעת הוא דבר המותר בעת שמד ומאבד חבירו לדעת כבר האריכו בזה קמאי ועי’ בבעה”ת (דעת זקנים ושאר חיבורי בעלי התוס’) והראשונים עה”ת בפרשת נח בפ’ ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט, ה), וכ”כ בא”ח סי’ ד אהבת ה’ אות א, והובא בב”י ביו”ד סי’ קנז בבדק הבית ועי”ש עוד בב”י ושו”ע.

הנה בעיקרי דינים אלו הרחבתי בתשובה אחרת (ד”ה לפי השיטות שאיסור נקימה נאמר רק באיסורי ממון האם מותר לחבול באדם שחבל כנקמה על מה שחבל הראשון, מק”ט 119734), ושם תמצא הרחבת הדברים בזה מדברי הפוסקים בחו”מ סי’ תכא סי”ג ושו”ת חו”י סי’ סה שההיתר להחזיר מכות מחמת חימום הוא מפוקפק מאוד, והוצרכו לתקן פטור בתקנת הקהילות מפני צורך הדור לפטור בדיעבד מי שמחזיר באופנים מסויימים מחיוב ממון כמ”ש בחו”י שם מתשובת מהר”ם, ולהלכה לכאורה הוא אסור גם אם אין חיוב ממון באופן כזה.

ולכן מה שבודאי נכון שיותר טוב לערב את הרב מאשר לעשות דין לעצמו, בפרט בקטן שעדיין לא הורגל מספיק במעשים טובים שיכול לקלקל תכונותיו על ידי עיסוק במכות מיותרות, וכמו שהמליצו ע”ז דלכך כתיב אחר עיר הנידחת ונתן לך רחמים (דברים יג, יח), כי צריך לזכות למידת גם שהרג אותם מחמת מצוה, ובפרט קטן דאמרי’ ביה בערבי פסחים כשאתה מלמד את בנך למדהו מספר מוגה, דאם הסר משובש שבשתא כיון דעל על, ותנן באבות הלומד בילדותו ככותב על נייר חלק, ובפרט בדורותינו שהלבבות חלושים וכל אחד צריך לבחור דרכו לטוב ולמוטב ואין ספק בידינו להלך בין טיפות הגשמים כמו שעשו בדורות הקודמים במידה ובמשורה, ולכן בודאי שאפשר לומר שיותר טוב שלא יכה אחרים.

וגם דינא דעביד איניש דינא לנפשיה אינו באופן שאפשר להינצל בדין כמבואר בשו”ת רב פעלים (הובא בפתחי חושן) ופשוט.

וכשאין פתרון למנוע מעצמו מכה אלא רק על ידי הגנה עצמית מותר עי’ בשו”ע חו”מ ונו”כ שם.

הנה אמנם אמרי’ בסנהדרין כו ע”ב מחשבה מועלת אפי’ לדברי תורה ופרש”י באחד מהפירושים שאם אומר עד יום פלוני אשנה כך וכך מסכתות בגירסא, אולם עצם הענין לקבוע לימוד כך נהגו הרבה מגדולי ישראל כהקה”י והגרח”ק (וכידוע שעיקר השגותיו של הגרח”ק השיג מחמת הקפדתו הזו על הספקיו מידי יום ביומו, וראה בספר החובות ובספר מנחת תודה לידידי הרה”ג גדליה הוניגסברג) וכבר בגמ’ ושו”ע נמצא מקור לזה מהנהגת ר”א בר יעקב בעירובין סה ע”א שנפסקה בשו”ע באו”ח וכן ביו”ד סי’ רמו שמי שלא הספיק הספק קביעותו ביום ישלים בלילה, וכן יש לציין לדברי המדרש ויק”ר פי”ט ב’ ודברים רבה פרשת ניצבים וכעי”ז מדרש משלי פ”ל ותנחומא המובא בהקדמת או”ז אלפא ביתא יט שחכם אומר אשנה ב’ הלכות היום וב’ הלכות למחר עד שהוא שונה כל התורה כולה, וכן במו”ק כח אי’ שרב אשי חזר על תלמודו בכונה שיסיימה עד ל’ יום וכעי”ז בפ”ו דברכות שר”ח בר אבא מהדר תלמודיה כל ל’ יום קמיה דר’ יוחנן רביה.

ולכן יש לשים לב ראשית דדברי הגמ’ בסנהדרין שם לא נאמרו אלא בעוסק שלא לשמה וכמ”ש הגרח”ק אלי בתשובה דלהכי לא חששו מזה הגדולים שנהגו בזה.

ויש להוסיף עוד דגם למידת כל אדם לשמה אינו רק שמטהר מחשבותיו גבוה מעל גבוה, אלא גם לשם התורה להבינה ולבררה הוא ג”כ לשמה כמבואר בנפה”ח שער ד’.

ושנית יתכן שעיקר דברי הגמ’ הוא במדבר בגדולות קצת יתר על טבעו דבזה שפיר יש לומר שעושה שלא כדין כשעושה כן שלא לשמה משא”כ כשעושה לשמה מן השמים יסייעוהו כמאמרם הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח) וכל השונה הקב”ה שונה כנגדו ועי’ ברכות ו ע”א ותמיד לב) וכמו שרמזו עה”פ וישלך אל המים וימתקו המים דאחר שמשליך עצמו אל התורה אז מתמתק לו, אבל כשעושה שלא לשמה הניחא מה שלומד (עי’ נזיר כג) שמתוך של”ש בא לשמה והמאור שבה מחזירה למוטב אבל מה שמתפאר להצליח יותר מטבעו אם הוא שלא לשמה בזה אין לו סיוע מן השמים.

וכמ”ש הגר”א בביאורו למשלי (יז כד) המבין אינו רואה לקפוץ אבל הכסיל עיניו לקצוי ארץ בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש”ס או המסכת עי”ש בארוכה, אבל בחובת כל אדם אמרי’ במנחות צט ע”ב ד”ת לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן, ופרש”י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן ע”כ.

ומה ששאלת מה הדרך בזה, הנה אני בעניי הלואי שאזכה להדריך עצמי קודם שאייעץ לאחרים, אבל בודאי שיש סייעתא דשמיא גדולה כשמקבל על עצמו להספיק כמות הניכרת בכל יום לפי כוחו כדי שבתוך זמן יספיק דבר שלם וירכוש ידיעות בתורה, וצריך שיהיה בגדר קרוב לחיוב, ויכול לעשות לעצמו כללים לפי הענין מה נחשב שמספיק ומה לא כשיש שאלות החוזרות על עצמם וינהג לפי כללים אלו תמיד כי אם לא כן היצר יש לו תירוצים הרבה כמ”ש המשנ”ב, וכשהוא כמעט בלתי אפשרי יעשה מאמץ להספיק מה שיכול כגון בלא הבנה או לכה”פ מעט ממה שיכול לפי הענין.

וגם אם אינו יכול לקבל על עצמו כמות הספק כל יום, או שכבר קיבל על עצמו ורוצה להוסיף לימוד אחר שאינו יכול להתחייב על הספק, דבר טוב הוא לקבל על עצמו ללמוד מזה משהו בכל יום אם מעט ואם הרבה ומטבע הדברים אחר התמדה ורצינות וקביעות בזה מעצמו ילמד בחלק מהימים הספק רב כך שבס”ה כל זמן שממשיך במתכונת זו להספיק משהו בכל יום מזה עושה טובה לעצמו.

ועי’ בקונטרס אורח חכמים שחיברתי תמצית דרכי הלימוד שהובאו בספרי חז”ל.

עד כה אין ידוע מקור ברור להנהגה זו, ואדרבה מבואר בסוגיות בהל’ בציעת הפת דהיכן שהפת נאפתה היטב הוא מקום המשובח שמשם יש לבצוע, ועי’ בהוריות יג ע”ב דפת פחמין טוב לזכרון.

ומ”מ יש לציין ב’ מראי מקומות שאולי מהם נלמד מקור לזהירות זו.

האחד מירושלמי תרומות פ”ח ה”ג צריכין למיחש למאי דברייתא אמרין ושם מיירי לענין סכנה, אם כי אינו מוכרח, דיש לומר דרק על הדברים שנתבארו שם, אבל יותר משמע דטעם הזהירות משום שכך אומרים הבריות, ומ”מ עדיין יש לומר דה”מ כשיודעים טעם בדבר ובפרט האידנא שנתערבו הרבה סגולות שאין להם שחר יש מקום לטעון דהאידנא אין צריך לחוש למאי דברייתא אמרין.

והמקור השני יש לציין לדברי ר”י החסיד בספר חסידים לגבי לימוד דברי אבלות דמבואר שם שמי שאינו נזהר בפני אנשים בדבר שהבריות רגילין ליזהר בו יש בזה משום עין הרע, וכן מבואר בדברי האחרונים לעניין שושבינתא מעוברת כמו שהבאתי בתשובה אחרת, וממילא גם כאן יש להזהר בזה עכ”פ כשאוכל בפני בני אדם (ועי”ש בס”ח לענין לימוד מו”ק בצינעא).

ומ”מ בפת עגולה שאין לה קצה אין מנהג להזהר וגם בפת דקה מאוד כמקל דק שאין ניכר הקצה ג”כ יש מקום לומר דהבו דלא לוסיף עלה וכל כה”ג.

ואולי נשתרבב מנהג זה ממש”כ הרמ”א שלא לבצוע ממקום שנדבקה הפת בחברתה והכי מצוי שנדבקת הפת בקצה שלה, ומ”מ עיקר דין זה דהרמ”א מיירי רק לענין הבציעה בלבד אחר הברכה.

השלמה לגבי המנהג שלא לאכול קצה הלחם

אולי נשתרבב מנהג זה מהך דכל המשייר פת על שולחנו וכו’ והורגלו מכח זה שלא לאכול קצה הלחם.

הוא שם טוב.

מקורות:

במקרא מבואר שהיה אחד מעבדי דוד (דברי הימים א’ יא, מו) ומש”כ שם המחוים הוא ע”ש מקומו כדפי’ התרגום ולא שהיה מן החיוי, ואי’ בגמ’ חולין ד’ מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (משלי כט, יב), ואם הוא מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים, ולכן מסתמא שאותו מעבדי דוד היה צדיק, ואף שהיו קצת רשעים בעבדי דוד מ”מ גם רשעים שבהם כגון יואב וכיוצא בו היו עיקרם צדיקים (יעוי’ סנהדרין מט ע”א ודוק), ואפי’ איתי הגתי שנולד גוי כשר היה, ולכן אפשר לקרוא בשם זה.

ובפרט שהוא בא אל דוד ולא לחינם הלך אליו אלא שהוא מינו (עי’ ב”ק צב ע”ב) ומדדוד צדיק איהו נמי צדיק.

וכן מצינו אחד הלויים שהוזמנו על ידי דוד להתקדש ולישא את הארון בקדושה כדין [כמבואר בפסוקים שם כי לא דרשנוהו כמשפט וגו’ עי”ש בכל הענין] נקרא אליאל (דברי הימים א’ טו, ט), ונתמנה על ידי דוד לשר על כת אחת מאחיו הלויים, ומצינו שנזכר על כהנים שמנה דוד שהיו שרי קודש ושרי האלהים (שם כד, ה), וגם הלווים שבימי דוד שמהם היו בעלי רוה”ק ואמרו כמה מזמורים אפשר שהיתה ג”כ מעלתם נעלית.

ובבהגר”א שם שרי קדש היינו בעלי רוה”ק (פי’ וזה שייך להתפרש גם על הכהנים בלבד) ושרי אלהים היינו בני לוי כמ”ש (דברים י ט) ה’ הוא נחלתו עכ”ל, ויתכן דגם בני לוי היו בכלל שרי קדש ועכ”פ שרי אלהים ודאי שהיא דרגא נעלית כדברי הרמב”ם הידועים.

ומצינו עוד שנזכר אליאל בחשבון יחוסם של הלויים בבהמ”ק (דברי הימים א’ ו, יט) ובייחוסם נזכר גם שמואל ויואל בנו שיש דעות ברז”ל שהוא הנביא יואל בן פתואל, וממילא יש מקום לומר כמ”ש במגילה יד ע”א כל מי שמעשיו ומעשי אבותיו סתומין ופירש הכתוב באחד מהם לשבח וכו’ וממילא גם אליאל הזה היה צדיק, דהרי הוא בייחוס של צדיקים שהיה זקנו של שמואל ויואל בנו, וגם זקנו של אלקנה אבי שמואל שהיה צדיק כמבואר בחז”ל, וגם נזכרו שם בני קרח שהיו צדיקים כדאמרי’ עה”פ ובני קרח לא מתו שמקום נתבצר להם בגהנם ועמדו עליו, ובפרט שנתייחסו על הדוכן לשבח כמ”ש רש”י בבראשית ר”פ נ, אבל יש לדחות דשוברו בצדו דהרי קרח חוטא היה ועדיין לא נתכפר לו א”כ לא חשיב רק צדיקים, וממילא אין ראיה גמורה שכל הנזכרים שם היו צדיקים, ומ”מ אפשר דחזי לאיצטרופי.

אבל ברד”ק פסוק יח דקדק דבריש שמואל כתיב בן ירוחם בן אליהוא ובדברי הימים אי’ בן ירוחם בן אליאל וממילא אליהוא היינו אליאל עכ”ד, ויש לציין דב’ השמות משמעותם אחת שהם צירוף ב’ שמות הקדש כמ”ש המקובלים על השם אליהו שכולל אל יה וכן אליאל כולל אל אל, הלכך חזי’ דגם כשנזכר שמואל עם אבותיו הצדיקים בלבד נזכר אליהו שהוא אליאל, וחזי’ שאליאל זה צדיק גמור היה.

לגבי שני ויטמינים מסויימים הנמכרים על ידם ביררתי, והתברר כי למרות שיש בהם אישור כשרות, עדיין ישנם לגביהם שאלות כשרות.

דהנה לענין ה”בי פולן” יעוי’ במנחת שלמה תניינא סי’ סד מש”כ להחמיר בזה, והנה אמנם בצי”א ובתשוה”נ לא כ”כ, אבל המעיין בכל דבריו של הגרשז”א ובכל הצדדים שהביא שם לדון הן מצד שאין ביטול והן מצד שיש כאן דרך אכילה והן מטעם שאר עניינים שדן בהם והראיות שהביא שם לכ”ז מדברי הפוסקים יראה שקשה מאוד לומר שא”א לחוש לדבריו שם וקיצרתי.

וגם מה שהזכיר במנחת שלמה שם בטעם של הבי פולן ראיתי ג”כ לאיש הכשרות הרב יוחנן רייכמן שהביא משם כוורן בקי שהטעם של רכיב זה מראש אינו גרוע כ”כ, והביא שם שגם הרבנות הראשית וועדות כשרות נוספות אינן מאשרות בי פולן בחזקת מהדרין מלבד שארית ישראל, (אם כי יש לציין שהבד”ץ העדה”ח ג”כ מאשרים, אבל גם עליהם יש לתמוה למה אישרו דבר שלכאורה אינו ברור לדינא שהוא מותר לכו”ע, ומי שרוצה לאכול דבר שיש בו שאלות כשרות יכול מראש לרכוש בכשרות רבנות רגילה והשגחות ברמה נמוכה).

וגם ויטמין הגדילה הנקרא ארג’י המשווק על ידי חברת פוראוור (והוא גירסה של הויטמין הנקרא אל-ארגינין והמשתמש בו מומלץ להתייעץ מראש עם המומחה מטעמים ידועים גם בלא הקשר לכשרות ואכה”מ לזה), יש בו ג”כ שאלות כשרות ובזה אף שארית ישראל גופייהו (שנתנו כשרות לשאר מוצרי פוראוור) נמנעו מלתת כשרות, וקיבלו רק כשרות מטעם כשרות אחרת.

ובמכתב הרב יהודה שרשבסקי כימאי מטעם הבד”ץ שארית ישראל כתב כדלהלן, התכשיר ארג’י פלוס המיוצר ע”י “פוראוור” כולל שני רכיבים שיש להתייחס אליהם כאסורים באיסור סתם יינם: א’ תמצית קליפות ענבים, ב’ תמצית ענבים אדומים, החומר הראשון ממוצה מקליפות ענבים לאחר סחיטת המיץ, החומר השני הינו רכז של מיץ ענבים, שני החומרים בריכוז נמוך ויש שישים כנגדם, ותפקידם מוגדר nutrients, כלומר הם חלק מהחומרים המזינים שבתכשיר, חומרים אחרים משמשים כחומרי טעם והמתקה, אף שהביטול בשישים נעשה ע”י נכרים ואינו מכוון עבור יהודים לא ניתן להעניק לו את כשרות שארית ישראל בשל בעיית “דבר שעיקרו לכך”, הנזקקים לתכשיר יפעלו עפ”י פסיקת רבותיהם, עכ”ל המכתב הנ”ל.

וציין שם לשו”ת הרשב”א חלק ג’ סימן רי”ד, נודע ביהודה יור”ד תנינא סימן נ”ו, מ”ב סימן תמ”ז ס”ק י”ד, מנחת יצחק חלק ח’ סימן ס”ח, אג”מ יו”ד חלק א’ סימן ס”ג.

ולגוף גוי המבטל בשביל ישראל יש לציין עוד לדברי גוי שהדליק בשבת נר בעיר שרובה ישראל ודין הלבושי שרד לענין כלי שאינו בן יומו הנמכר בעיר שרובה ישראל שהבאתי בתשובה אחרת.

סוף דבר שגם כשרואים מודעות אפי’ בשכונות חרדיות על ויטמינים הנמכרים עדיין אין נפטרים מלברר כשרותם אצל אדם הבקי בכשרות.