תענית

הנה עצם מה שאדם מתעורר אצלו בהרהור באקראי ד”ת אינו עובר בזה איסור עי’ בחכמת שלמה סי’ תקנד שכתב שאין מחוייב להסיר ההרהור מלבו, ואף שהדברים מחודשים קצת, מ”מ גם בלימודים המותרים צריך לבוא לעוד עניינים השייכים להם תוך כדי לימוד, וממילא הוא כמו שכ’ החכמת שלמה שם דהענין הוא שאין מסיחין דעתם מן האבלות ולא מצד שגדר הלימוד הוא כגדר כניסה לבית השמחה [ונתבאר ענין זה בהרחבה בתשובה ד”ה מי שנהנה לקרוא שאלות ותשובות בהלכה האם מותר לו ללומדם בתשעה באב] וה”ה כאן מה שנפל אצלו בהרהור באקראי יש מקום לומר דאינו מסיח דעת עי”ז מן האבלות (ואמנם יש שנקטו דהצער של הדברים המותרים הוא כנגד שמחת התורה ולטעם זה אינו שייך להתיר כאן).

אבל מה שיש לדון כאן לענין כתיבה מעוד ב’ אנפין, הא’ אם הותר גם מצד מלאכה בת”ב, והתשובה דלכאורה אה”נ שיהיה מותר, שהרי זה מפורש בשו”ע סי’ תקנד סכ”ג דמלאכה בתשעה באב הותרה לצורך דבר האבד, וגם בבה”ל שם סכ”ב כ’ דכתיבה בת”ב הוא כמו בחוה”מ וכתיבה לצורך דבר האבד מותר ואפי’ לצורך חידו”ת שאבדו לו כמש”כ בשו”ע ובמשנ”ב הל’ חוה”מ [ולהלן יתבאר עוד].

אבל יש לדון עוד דהרי לומד תוך כדי כתיבתו, (ועצם רשימת רמזים בשם האג”מ הובא שאינו ד”ת לענין גניזה ויש שחלקו ע”ז, אבל כאן קובע עצמו ללמוד בהרהור תוך כדי הרישומים והרהור אסור בד”ת בת”ב כמ”ש בשו”ע אף אם נימא דאין כאן כתיבה, ויש לדמות בזה לדין בהכ”ס שאם נזדמן לו הרהור באנסו מבואר במשנ”ב שאין להתיר דיבור וה”ה שאין להתיר כתיבה וזה אף דהרהור לאנסו נראה שיש מהפוסקים שלמדו בגמ’ דהוא היתר ולא עבירה באונס, ומ”מ יש לחלק בין זה לנידון תורה בהרהור בת”ב לפי הגדרים שנתבארו בתשו’ הנ”ל שציינתי), ולימוד תורה בת”ב מהיכא תיתי שהוא מכלל היתר דבר האבד.

דאף שמלאכה בת”ב הותרה לצורך דבר האבד מ”מ מלאכה עיקר הגדרת האיסור שלה הוא מנהג [עי’ שו”ע או”ח סי’ תקנד סכ”ב], וכן מצינו עוד דברים ממנהגי בין המצרים שהתירו הפוסקים משום דבר האבד [עי’ משנ”ב סי’ תקנא סקי”א ועוד], אבל כאן שהוא איסור גמור מדינא דגמ’ מאן לימא לן שיש בזה היתר דבר האבד, אולם מצינו גם דברים שאסורים באבל שהותרו משום דבר האבד כמבואר לענין כמה דברים ביו”ד סי’ שפ (ועי’ בתשובתי ד”ה מי שיש לו מכולת ביישוב קטן ואירעה בו אבלות ואם יסגור חנותו לא יהיה לאנשים לחם האם מותר למכור שם).

וצריך לידע גדרי המותר בת”ב לצורך דבר האבד בדברים שלא נתבארו להדיא בפוסקים.

והנה מצינו בביאור ענין הדבר האבד בכתיבת חידו”ת בפוסקים בב’ אופנים בסי’ תקמה ס”ט ובמשנ”ב שם, דיש טעם משום שהחידו”ת נאבדים לו, ויש טעם משום שאח”כ יצטרך ללמוד דברים אחרים, ויש נפק”מ בין הטעמים, ועי’ בתשובות אחרות [ד”ה האם מותר לעמד מדרש על שירת הים בחול המועד, ובד”ה האם מותר להפיץ גליונות דברי תורה בחול המועד, ובד”ה האם מותר להגיה ספר חידו”ת שלו בחול המועד], ולכאורה בת”ב יהיה תלוי בב’ הטעמים, דלפי הטעם שמא ישכח החידוש א”כ מה ששוכח החידוש הוא דבר האבד גם בענייננו, אבל לפי הטעם שבזמן שיחדש חידושים אחר חוה”מ יצטרך לחדש, א”כ יש לטעון דכאן אין שייך טעם זה, דכאן אדרבה עכשיו אינו זמן המותר לחדש, אלא רק אחר כך, וממילא יש לו לדחות העסק בחידושים עד אחר כך.

ובפשוטו משמע שם בשו”ע ומשנ”ב דטעם שמא ישכח הוא בודאי נוהג להלכה (ורק דהטעם השני אינו מוסכם לכו”ע ואעפ”כ נראה שגם טעם זה נפסק לקולא) ולכאורה א”כ שייך גם כאן (אא”כ נימא דבת”ב אין חשש שמא ישכח כיון שהוא יום אחד, כדלהלן).

ויש מהאחרונים (שלחן גבוה סי’ תקנד סק”ד ומועד לכל חי סי’ י סע”ה) שהתירו לכתוב לצורך דבר האבד, ויש שהתירו לכתוב ראשי דברים להזכירו (שד”ח ח”ד מערכת בין המצרים סי’ ב אות י, כה”ח שם סקק”י, דעת תורה להמהרש”ם שם סכ”ב, מבית לוי בין המצרים עמ’ לא הערה ד בשם הגר”ש ואזנר) ובמסורת משה ח”ב עמ’ קלה אות רעא כתב בשם בעל האג”מ שאסור לכתוב דברי תורה בט”ב אף אם יש חשש שישכח דכל היום אסור בד”ת.

והאג”מ אולי לא ס”ל מדברי החכמ”ש הנ”ל להתיר אם הרהר באקראי דס”ל דהגדרתו הוא מעשה איסור כמו כניסת אבל לבית השמחה באופנים האסורים ולא מצד שמסיח דעתו מן האבלות (ומ”מ עי’ באידך תשובה שציינתי הנ”ל דאפשר שהחכמ”ש אינו יחד בדבר זה שאיסור הלימוד הוא כעין הסחת דעת מן האבלות, עי”ש), וס”ל דלא הותר משום דבר האבד מה שנאסר בעצם כמו שלא הותר אכילה משום דבר האבד (וגם אם נימא דהתירו רחיצה בכמה אופנים היינו כשעושה למטרה שאינה תענוג וכמש”כ הרמ”א בסי’ תריג לענין יוה”כ דכל רוב רחיצה שאינה של תענוג לא נאסרה בחוה”מ).

ובשע”ת ס”ס תקנד סק”כ ונראה דמי שנתחדש לו איזה חידוש אין לכותבו בט”ב אף על גב דבח”ה כתבו להתיר שאני ט”ב דשמחה היא לו כשכותב חידושי תורה וגם שאינו רק יום א’ ואין חשש שישכח עכ”ל, ובערה”ש ס”ס תקנד ואין לכתוב חידושי תורה בט”ב ע”כ, וע”ע בדע”ת למהרש”ם מה שפלפל בדברי השע”ת.

המבואר בכל הנ”ל דלכאורה היה מקום לטעון להתיר מצד דבר האבד [והוא פלוגתת האחרונים ואינו מוסכם], ומצד עצם ההרהור י”ל דלא עבר איסורא כשנתחדש לו בלא שנתכוון לחשוש בזה כנ”ל ע”פ דברי החכמ”ש, רק דמצד דבר האבד אם אין חשש שמא ישכח כנ”ל בשם השע”ת אין היתר, ואם יש חשש שמא ישכח (כמו בזמנינו שיש ששוכחים מהר), אפשר דמודה השע”ת, רק שיכול לכתוב ראשי פרקים וכנ”ל [והאג”מ אוסר בכל גווני].