שבת

יעוי’ במשנ”ב סי’ שא סקקנ”ב שהביא מנהג שיש שנהגו שלא לכסות הכובע בטלית, והביא בזה פלוגתא בין המג”א למחה”ש אם יש מקום למנהג זה או לא, דלפי המג”א ממ”נ אם הכובע הוא אוהל האיסור בלא הטלית כבר קיימת, ואם הכובע אינה אוהל, האיסור אינו קיים בלא הטלית.

אמנם טענת המג”א אינה שייכת כאן לגבי לכסות את השטריימל, משום שכאן באמת יש מקום באמצע השטריימל שנוצר שם גג חדש על ידי הכיסוי שלא היה קודם לכן.

ויעוי’ במשנ”ב שם באחד מהטעמים שכ’ ליישב מנהג העולם להקל בכובע, שהביא אחד מהטעמים בזה משום שהשוליים רכים מידיי ונכפפים וממילא אינם יוצרים צורה של אהל, אמנם כל זה באופן שאין גג, שייך לטעון טענה שהשוליים רכים, אבל באופן שנוצר גג לא שייך לטעון שהסדין המכסה הוא רך מידי, שזה מוכח בסוגיות בגמ’ ובסי’ שטו לענין כילה שאם יש ד’ עמודים יציבים ומכסה אותם בכילה שמקבלת צורה על ידי שהם משמשים כיסוי לעמודים הרי יש בזה אוהל.

וצריך לברר המציאות בזה לגבי החלק עצמו בשטריימל שבאמצע אם הוא רכיך ונכפף כשמניחים עליו הכיסוי, שבזה יהיה אפשר לטעון את הסברא הנ”ל שהביא המשנ”ב כא’ הטעמים ליישב המנהג לענין כובע, וכן משמע בס”ק שלפני זה [סי’ שא סקקנ”א] שתפס להלכה שאם שולי הכובע נכפפים ואינם יציבים אין בזה איסור אוהל.

ויש להוסיף עוד שאם השקית ניילון שמכסה את הכובע מלמעלה אינה יציבה, כגון שלוקח שקית אחסון גדולה ומכניס בה את הכובע ואינה צמודה לכובע, בזה בודאי שאין שום חשש בשבת, מכיון שהשקית העליונה אינה מקבלת שום צורה של אוהל ואינה גג לשום דבר, יעוי’ בל’ המשנ”ב שם ס”ק קנא.

אבל באופן שכיסוי הניילון קבוע ומהודק ומקבל צורה של אהל יל”ע מה ההיתר בזה, וגם באופן שאין החלק האמצעי של הכובע רחב טפח יל”ע מה ההיתר בזה, יעוי’ בסי’ שטו ס”ח ובמשנ”ב שם סי”א סקמ”א שלעשות אוהל ארעי חדש בשבת אסור אפי’ בפחות מטפח.

אמנם שו”ר שהחזו”א (עי”ש או”ח סי’ נב ס”ק ב י) נקט שדבר שדרכו למותחו גם אם אינו מותחו אסור, ויל”ע בזה.

וגם אם פורס קודם את כיסוי הניילון ורק אח”כ משחיל מתחתיו את הכובע אינו פשוט להתיר כלל, דהרי ניילון זה עשוי להגן מפני הגשמים, ובזה אסור אפי’ גג בלא מחיצות, עי’ משנ”ב סי’ שטו סקי”ז וסק”כ, ולהחזו”א שם דבר הנמתח חמור יותר ואסור אפי’ אם לא בא להגן.

ולימוד הזכות שאולי יש ללמד בזה הוא טעם הא”ר המובא במשנ”ב סי’ שא סקקנ”א בטעם היתר הכובעים האידנא משום שהוא דרך מלבוש, והוא חידוש לומר שהיתר זה יחול גם על כיסוי הכובע, שהרי זה פשוט שלא כל מה שהאדם נושא עליו אין לו דין אוהל כדמוכח בסוגיות בסוכה ועירובין לענין מחיצה ודופן באדם, ויש לציין דהכרעת המשנ”ב שם שבמקום שלא נהגו להקל בזה אין להקל, ויש לציין עוד דהוא רק לדעת רש”י שם ולא לשא”ר שפירשו דברי הגמ’ שם באופן אחר, עי”ש בשעה”צ ס”ק קפז.

כ”ז כתבתי מקופיא בינתיים, ואם אמצא זמן בלי נדר אעיין בשאלה זו עוד.

השלמה לתשובה לענין אם מותר לכסות שטריימל בשבת כשיש באמצעו חלל בגובה טפח

והנה מצינו לענין כמה דברים שכיסוי שאינו לצורך מה שתחתיו מותר בשבת גם אם יש חלל טפח, כמו שמצינו לענין ספר ע”ג שני ספרים בסי’; שטו סק”ז ולענין מפה על השלחן במשנ”ב שם סקל”א, אולם לענין כיסוי חבית החמיר בזה בשו”ע שם סי”ג ובמשנ”ב שם סקמ”ח וסקמ”ט, ורק שכתב ללמד זכות על המקילין בזה, ושאין למחות בידם שיש להם על מי שיסמוכו, ומ”מ החמיר שם רק ברחבה הרבה.

ונראה דשיעור רחבה הרבה אינו טפח ממה דנקט לענין עומק חללה דהשיעור הוא טפח ועל הרוחב כתב “הואיל והכובא רחבה יותר מידי נעשה כאוהל” וכ”כ עוד בבה”ל שם בסוף הסי’;, ויש להוסיף דגם בסקמ”ט כתב דיש להחמיר רק בחבית גדולה של מים, ומשמע דסתם חבית שאינה גדולה שרי, וכידוע שאין כמעט כלים שיכולים להיכלל בהגדרה של חבית שאין ברוחבן טפח וגם כלים בכלל אין אתה מוצא כלים שאין ברוחבן טפח אלא בכלים קטנים ככוסות וכיו”ב, (וגם אלו שחששו בכלי רחב טפח הוא רק לאחר העברתו ממקום למקום וכמו שיתבאר), ועוד דהמשנ”ב שם בריש סקמ”ח כתב דבנתינת קדירה ע”ג כירה לא החמירו משום שאינה “רחבה יותר מידי” ואינה נראית כאהל, וכן עי’; בבה”ל הנ”ל שדיבר לגבי מיטה דאחר שהוא מכסה אותה שוב אינה “רחבה יותר מידי” ומבואר שם דאם אזלי’; בתר שעת הכיסוי אין בזה מחזי כאוהל.

ויתכן שההגדרה בזה כל שיש חלל מספיק שיש שטח חלל מתחתיו כפי רגילות של אדם לעשות שימושים בחלל כזה (והיינו שימושים שצריך הגג שמעליהם ולאו דוקא שימושים המצריכים פעולת אדם) מחזי כאוהל, ושו”ר שהחזו”א סי’; נב סק”י כתב דאין אנו יודעים שיעור הרחב שאסור, אך מ”מ ודאי שהשיעור אינו טפח אלא יותר מזה באופן משמעותי.

ויש להוסיף דבמשנ”ב סקי”ט הביא הנידון לגבי להניח תקרה ע”ג מחיצות באופן שלא עשה המחיצות עכשיו (ונידון זה הובא עוד בסקמ”ח דכל ההיתר בכלי שאינו רחב הוא רק בלא עשה המחיצות עכשיו שהמחיצות כבר היו עשויות) והביא דעת המג”א דאם המיטה רחבה ביותר אסור גם באופן זה, ומבואר דשיעור הרוחב הוא הרבה מטפח דאל”כ אין לך מיטה שאינה רחבה ביותר.

הלכך בשטריימל לכאורה כל עוד שאין ידוע שהוא רחב מאוד ונראה כאהל אין איסור לכסותו, בפרט שיש לצרף דעת גדולי הראשונים שסברו שאין איסור כלל בכיסוי חבית והמקל אין למחות בידו אפי’; בחבית שכן יש לו על מי לסמוך, כמ”ש המשנ”ב שם.

ויש להעיר עוד דדבר נמתח הוא חמור יותר לדעת השו”ע בס”ט לענין משמרת וכן העיר החזו”א בסי’; נב סק”י על המשנ”ב סקכ”ד דסדין מיטה הוא חמור יותר מטעם זה שהוא נמתח, וכן חזר עוד שם בדבריו על הבה”ל ד”ה לכתחילה לענין מיטות פרקים, ויש לדון בהגדרת מיתוח באופן שאינו מקפיד על המיתוח אם הוא בכלל איסור זה וגם יש לדון בהגדרת מיתוח לדעת המשנ”ב שנראה שמקל בזה יותר מהחזו”א.

וכן בכיסוי שטריימל יש לדון דהרי הכיסוי הוא מפני הגשמים וכתב הבה”ל בס”ג סד”ה מיטות דכל היכא שהכיסוי הוא מפני הגשמים חשיב כמו שצריך לאויר שתחתיו, ואז אסור אף בלא מחיצות כמבואר במשנ”ב שם סק”כ,וצ”ע אם כיסוי חפץ מפני גשם נכלל בהגדרה זו.

ובחזו”א סי’; נ”ב סק”ט (כפי שהובא בקיצור חזו”א שם) הביא דברי השעה”צ שם סקכ”ו דההיתר בלא מחיצות הוא רק כשפורס שלא לתשמיש למטה באוירו וכ’; עלה החזו”א ואין כוונתו שכל שיש תשמיש תחתיו אסור בלא מחיצות שהרי זו רק דעת הרשב”א אלא כוונת המשנ”ב שרק גג שהאדם משתמש תחתיו בפועל וצריך לגגו ועיקר השימוש שתחתיו כעין גנת דירה אסור גם בלא מחיצות ע”כ, ולפ”ז לכאורה ענין גשמים הוא רק צורת דירה דהיינו הגנה על אדם ולא הגנה על חפץ שזה אינו צורת דירה.

ויש להוסיף דעיקר הנידון בכיסוי כובא שהוא כלי רחב ג”כ נאמר לענין כיסוי שנעשה להגן על הכלי, ולכאורה חזי’; מזה שהגנה על כלי אינו בכלל חומרא זו.

והנה מקור המשנ”ב שם לענין מפני גשמים הוא מדבריו שהביא בס”ב ושם בסקי”ב הביא מהחי”א דגם כיסוי על עגלות אסור משום שהוא להגן ויש לדון אם הכונה לעגלה שיש בה תינוק או לא.

ואולי יש ליישב דבחבית הטעם דלא חשיב להגן מכיון שהוא בתוך בית ואין כאן הגנה מפני נזק החוץ אלא שמירה מעולה מפני לכלוכים וכיו”ב, וזה אינו בכלל דירה, משא”כ הגנ מפני גשמים הוא שימוש של דירה, וכעי”ז ראיתי בספרי זמנינו שחילקו בשימוש בכבוע מצחיה בין שימוש מחוץ לבית לשימוש בתוך הבית.

ולפי תירוץ זה היה צריך להחמיר בניד”ד ויל”ע.

אבל אולי יתכן ליישב באופן אחר דבעגלה מיירי בעגלה שיש בה מ’; סאה דבכה”ג האוהל שלה חמור יותר כמבואר בדבריו במקו”א בסי’; זה, אבל הוא דוחק דמאי פסקה להעמיד באופן זה.

וגם קשה ליישב דבדבר הנמתח הוא חמור דאמנם החזו”א בכ”מ החמיר בדבר הנמתח (ראה קיצור חזו”א על סקי”ז ועל סקכ”ד ועל הבה” ס”ז ד”ה טפח), אבל המשנ”ב אפי’; במשמרת בסעיף ט’; לא הזכיר ענין זה וגם חלק מהדברים הנ”ל החזו”א חלק על המשנ”ב וא”כ דוחק להעמיד הך דעגלה באיסור באופן זה.

עוד יש לדון בזה עוד מצד מה שהביא המשנ”ב סקכ”א בשם הב”י בסי’; תקב דמחיצות הם רק במגיעות לארץ והיינו באופנים שהמחיצות אוסרים (כגון במניח המחיצות בעצמו שם סקי”ח או בכלי רחב מאוד בסקמ”ח) ושייך כאן רק בשטריימל רחב מאוד, לו יצוייר ששייך דבר כזה לפי הגדרים שנזכרו לעיל, עכ”פ יש לדון דכאן המחיצות אין מגיעות לארץ, אלא לקרקעית הכלי, דהכלי באויר, אבל לכאורה א”צ כאן אהל ד’; טפחים רוחב (מצד דיני מחיצה ולא נחיתנא עכשיו לנידון רחב הרבה הנראה כאהל) כמו שא”צ אלא גובה טפח ולא י’; טפחים, ולכאורה מצד דיני מחיצה אם יש קרקעית לכלי והכלי רחב טפח יש כאן מחיצה כמו בדיני טומאה, אבל מצד נראה כאהל השיעור האוסר הוא רחב יותר וכמשנ”ת.

והנה מצינו ג’; דרגות בענין עשיית אוהל, דמצינו אוהל גמור כגון גג של בית, וכמו שמצינו דאפי’; גג של עגלה החמיר המשנ”ב ריש סי’; שטו בשם החי”א ומשמע קצת בדבריו שם שיש בעגלה חפצים, ומאידך מצינו לגבי כלי רחב שחשש בו המשנ”ב להמחמירים שלא לכסותו מדרבנן ופטור אבל אסור, ומאידך מצינו לגבי ספר על ב’; ספרים שהוא מותר לכתחילה.

וההגדרה לחלק בין כלי רחב לבין ספר על ב’; ספרים הוא דבספר על ב’; ספרים לא אכפת ליה כלל ממה שיש תחת הספר העליון ומה שנוצר כאן גג אינו משמש את מה שתחתיו כלל משא”כ לגבי כלי רחב הוא צריך שיהיה החלק שתחתיו מוגן על ידי הגג והיינו שכיסוי הכלי מיגן על הכלי.

ומאידך גיסא לגבי אוהל גמור הוא חמור יותר ולא מחמת שהוא צריך שתחתיו יהיה דוקא חלל ריק (כמו שאולי הבין מחבר אחד), ולא זה הטעם בכלי רחב מותר מן התורה משום שאינו צריך שם חלל ריק, דאדרבה הרי בעגלה האיסור ג”כ למרות שאינו צריך את החלל כלל (שהרי לא הוה אכפת ליה כלל אם כל העגלה תהיה מלאה עד למעלה בלא חלל כלל) אלא הענין הוא שיש כאן גג שתחתיו יש שימושים במקום, ולגבי חבית הטעם שאינו אסור דאורייתא צריך לומר א’; מב’; טעמים כדלהלן:

א’; דהאיסור רק כשיש שימוש של אדם בזמן שהגג מונח ושימוש של הכנסת והוצאת חפצים הוא בכלל שימוש לענין זה, אבל בתנאי שהכנסת והוצאת החפצים הוא בזמן שהגג מכוסה, משא”כ בכלי רחב שא”א לאדם להגיע לתוך החבית בלא להסיר את הגג (ולפי חילוק זה יצא חומרא גדולה דכשהחבית פתחה מן הצד חמיר מה”ת לדעת החי”א הנ”ל לדידן שחוששים להסוברים שיש אהל בכלים ויל”ע).

ב’; דהאיסור רק בגג שבא להגן ולגבי כלי מחמת שהוא בתוך הבית קיל מחמת שלא בא להגן מפני גשמים ואי”ז תשמישי דירה (ובשו”ע כ’; לענין כובע דאיסור האוהל הוא גם בבית כמו בחוץ אע”פ שבבית אין חמה וגשמים, ואילו יש קצת משמעות באחרונים שאינו ברור לדעת המשנ”ב שכך הוא הדין אותו דבר, ועי’; בכה”ח שם, ומ”מ גם לדעת השו”ע י”ל דמ”מ רק אם האהל מעיקרו נעשה להגן מן החמה והגשמים, דהרי ע”כ צריך לומר תירוץ זה בנוסח זה או כיוצא בו דהרי באמת כובע הנ”ל בתוך הבית אינו בא להגן כלל ועיקרו נעשה להגן כשהוא בחוץ משא”כ בכלי רחב נעשה להגן אבל לא כמו תשמישי דירה).

ואמנם דעת הרמ”א בריש סי’; שיד דכלי שהוא יותר ממ’; סאה יש בו אהל גמור, אולם שם לא מיירי דוקא לגבי דיני גג אלא כל תיקון שם חשיב כבונה ועי”ש במשנ”ב, וא”כ סברת החי”א לגבי עגלה לא נראה דשייכת לנידון זה.

ויש לדון בזה נידון בזה נידון נוסף, דהרי מבואר במשנ”ב בסי’; שטו סקמ”ח דגם כלים שאינם רחבים מאוד יש בה איסור אם מעמיד את הכלי ולאחר מכן את הגג, והחזו”א סי’; נב דקי”ד חלק על זה, ויש לדון לדעת המשנ”ב במי שמעמיד שטריימל על השלחן ולאחר מכן מכסה אותו האם בזה יהיה איסור גם כשהוא כלי שאינו רחב (וכמו שהתברר סתם שטריימל מוגדר ככלי שאינו רחב).

והנה באמת יש לעורר דלכאורה דברי המשנ”ב צריכים בירור רב דהרי אם הזיז כלי ממקום למקום הרי הזיזן עם המחיצות שלהם וכמו שנתבאר לעיל שהמחיצות של הכלי הם דפנות הכלי עם הקרקעית שתחתיהם, ואף שבאופן שהזיז עם המחיצות והגג יחד יש לומר דמודה המשנ”ב דשרי וכמו שהתיר בחוט שני ח”ב פל”ו בשעה”צ סקצ”ח, מ”מ באופן שטלטל עם המחיצות ואחר כך הניח גג למה חשיב שיצר המחיצות מכיון שהמחיצות היו קודם ולא פסקו מכניסת שבת שהרי טלטלן כל הזמן עם התחתית שלהן ולא נתבטלו המחיצות ולמה לא חשיב כמניח גג עראי על מחיצות שכבר היו מע”ש בכלי שאינו רחב דשרי כמ”ש בסקי”ח וסק”כ.

ולולי שהדוחק רב היה מקום לומר דגם המשנ”ב לא מיירי אלא בכלי שאין לו תחתית או שתחתיתו הוא חלק נפרד, ואז כשמניח המחיצות מייצר כאן מחיצות דכל עוד שהם באויר אין מחיצה עד שהונחו, אבל כלי שיש לו תחתית שמא בזה לא מיירי, אבל לא שייך לומר כן בל’; המשנ”ב דהרי מיירי בחבית שהוא כלי שבלי תחתית קבועה אינו שייך.

ועכ”פ יש לדון במי שמחזיק השטריימל בידו ואז מניח הכיסוי, דלכאורה בזה ממ”נ אם נחשב שיש כאן מחיצות הרי מחיצות אלו הניח קודם שבת, שהרי מחיצות אלו היו קודם לכן, ואם נחשב שכשמחזיק באויר אין מחיצות א”כ לאו מידי קעביד עכשיו והרי זה כמו גג עראי ללא מחיצות לכלי שאין בו איסור כלל (עי’; במשנ”ב סק”כ).

ולכאורה זהו הפתרון לבעיה זו שיחזיק השטריימל בידו ואז ממ”נ יוצא גם דעת המשנ”ב.

ולגוף דעת המשנ”ב יש שהעירו שאינו ברור שכלי שדרכו לטלטלו ממקום למקום החמיר בזה המשנ”ב (עי’; בספר השבת בתפארתה סוף הלכות אהל), ואמנם הגרח”ק בדעת המשנ”ב נקט שלא חילק בין כלי כזה לשאר כלים (הובא שם), ומ”מ אפשר דסברא הנ”ל בס”ה חזי לאיצטרופי כאן בתוספת לעיקרי הספקות בסוגי’; שכבר יש בהם ס”ס וכדלהלן:

דהנה דעת הראב”ד והרשב”א שאין אהל בכלים כלל ולא נאמר איסור זה, ואף שחשש המשנ”ב להלכה לדעת השו”ע מ”מ נקט שאין למחות במקל בזה, ומלבד זה יש גם דעת החזו”א שהקל לגמרי בכלי קטן שהניחו בשבת, וכמו שנתבאר שדעת המשנ”ב אם נקבלה כפשוטה היא צריכה ביאור (וגם הקצה”ש סי’; קכ סקי”ב כ’; כהחזו”א ודלא כהמשנ”ב), ובב’; דעות הנ”ל (דהיינו דעת הראב”ד והרשב”א בצירוף דעת החזו”א) סגי בזה שיש כאן ס”ס בדרבנן להתיר אפי’; במניח השטריימל ומכסה אותו שם, ועי’; השבת בתפארתה שם בשם הגרח”ק, וכמו שנתבאר שיש עוד ספקות נוספות דגם המשנ”ב גופיה לא ברור אם דיבר על כלי שדרכו לטלטלו ולהזיזו וגם לא ברור שדיבר על כלי שמטלטלו עם מחיצותיו ואף שב’; צדדים הללו יותר נראה שבאמת אין חילוק מ”מ יש להוסיף ולצרף ענין זה.

[ובשולי הדברים אציין עוד דהנה גם להמשנ”ב סקמ”ח דמחמיר כשמצדד החבית כשהיא פתוחה ואז מניח עליה גג (וז”ל שם, היכא שמטלטלה ממקום זה להעמידה במקום אחר ושם מכסה אותה אסור בכל גווני דהוי ע”י העמדתו כאלו עושה המחיצה עם הכיסוי ביחד ע”כ), ולפי הגדרת המשנ”ב בסקי”ח לענין מיטה שמניח עליה גג ויש לה מחיצות דבזה ג”כ מותר אם המחיצות כבר היו מקודם, וצל”ע מה הגדרת היו מונחים מקודם, דיש מקום לטעון שהפסק ביניהם מועיל ג”כ ועכ”פ גם אם הפסק והיסח הדעת גרידא אינו מועיל אבל עדיין יש עכ”פ מקום לומר שאם כשהניח המחיצות לא היה על דעת להניח אחר כך הגג סגי בזה, וא”כ בשטריימל כשהניחו מתחילה על מקומו ורק אחר כך רצה ליתן עליו כיסוי יש מקום לטעון שאינו בכלל זה, אולם בסקי”ז הזכיר המשנ”ב שלא אסרו וכו’; אלא כשעושה המחיצות שתחתיו בשבת וכו’;, וכן הזכיר לשון זו עוד ב’; פעמים בשעה”צ שם שהענין הוא שעשה המחיצות בשבת, וצל”ע בזה, ואולי חזי צד זה לאיצטרופי עם שאר הצדדים דלעיל.

ושו”ר שכ”כ בשלחן שלמה ס”ק כד אות ה לגבי הך חומרא דחבית דהמשנ”ב הנ”ל וכתב שכן משמע בשעה”צ סקל”א דאם כשהניח החבית לא היה על דעת לכסותה שרי אח”כ לכסותה].

ולכן לסיכום כשמחזיק השטריימל ביד ואז מכסהו לכאורה אין חשש זה כלל, וגם כשמניחו על השלחן ומכסהו יש הרבה צדדים לצרף בזה כדי להתירו וכשהניחו על השלחן שלא על דעת לכסותו יש ג”כ צד גדול להתירו.

ויש לציין בזה עוד פתרון, דמבואר בהרבה אחרונים (גר”ז סי”ט ובא”ח שנה ב’; שמות י’; וכה”ח סי’; שטו סקע”ד, ועוד) דלגבי כיסויי כלים אם מכסה אותם בכיסוי המיוחד להם (עכ”פ אם יש בית אחיזה) אין איסור כלל, ועי”ש בהגר”ז שחילק בין מגופת חבית שמיוחד לו לבית כיסוי חבית, [ויש להוסיף דלכאורה אפשר להביא לזה ראיה ממה שכתב המשנ”ב סי’; שטו סקמ”ח בשם החי”א דבסעודות גדולות שמניחים השלחן על החביות יש להזהר וכו’; ולמה לא קאמר בפשוטו לכל מי שמזיז החבית ומכסהו, אבל יש לומר הטעם שנקט הנחת השלחן על החביות משום שכיסוי החבית מותר], ולפ”ז בשטריימל אין איסור אם מכסה אותו בכיסוי המיוחד לשטריימל אם נימא דהוא כיסוי המיוחד לו כמו מגופת חבית (אבל אינו מוכרח כלל דמגופה הוא קבוע בזמן וגם אין לכיסוי שטריימל בית אחיזה וצל”ע).

מכיון שההחזרה היא רפויה ולא מהודקת כצורת בנין כלי, ואין דרך להכניסו באופן מהודק, ואפי’ אינה כוללת הברגה, לכן מותר להחזירו בשבת.

אמנם אם מדובר בחומר גומי עבה וקשוח שצריך כח או מיומנות להכניסו או להבריגו או שהוא דבר שמקפיד שיעמוד חזק על הרגל של השולחן או מקל ההליכה בלי להתרופף או לזוז, יש בזה בעיה.

ואם אינו יודע אם מה שיש לו נחשב רפוי או מהודק יעשה שאלת חכם בכל מקרה לגופו.

מקורות: ראה או”ח סי’ שיג ס”ו, ובבה”ל שם ד”ה דרכה בהגדרת מהודק.

וע”ע שו”ע סי’ שיד ס”י ושם במשנ”ב סקמ”ז ומח בענין דומה שהאיסור הוא רק בדבר של מירוח או בדבר שאין דרכו לסתום בו, וע”ע בענין דומה סי’ שיג ס”א והוא שיחשוב וכו’.

ולפ”ז יש לדון באופן שהגומי אמנם רפוי אבל לא היה מוכן מע”ש לזה דמחד גיסא משמע שאסור אבל מאידך גיסא יש לומר לענייננו דאינו נחשב חיבור כלל, אלא הוא מלבוש וכיסוי בעלמא לרגל השולחן או למקל ההליכה, ויש לדון בזה.

ועל דרך זה יש לדון במה שכתבתי בפנים התשובה לדון לענין כלי שמקפיד עליו שלא יתנועע בתוך החור שהוא בעיה, והנה זהו הגדרת מהודק לדעת הכלבו בשם הראב”ד המובא בביאור הלכה שם, אבל יש לדון אם הגדרה זו שייכא לענייננו בגומי שההידוק הוא אינו בצורת הנחת הדבר על החפץ אלא שהגומי הוא מין חומר שיושב טוב על הדבר שהוא מולבש עליו, ואם אינו יושב טוב הרי אינו עושה את פעולתו, ולמעשה כל שאין הקפדה גמורה שיעמוד בצמצום אלא רק שייתפס ולא ייפול לא נראה שהוא בכלל דברי הראב”ד הנ”ל, שהרי אם צריך שההרכבה המותרת הוא רק בתנאי שלא אכפת ליה שיפול א”כ הוא דוחק קצת להעמיד הרכבה המותרת רק באופן זה, ובניד”ד גם יש לצרף שיתכן שאינו אלא ככיסוי מלבוש שהוא מסתבר מאוד כמ”ש לעיל.

ויעוי’ בחוט שני ח”ב פל”ו סק”ד שנקט בדעת הראב”ד שכל הכנסה של דבר שהוא רחב ממנו כגון הכנסת רגל למקום שהוא רחב ממנו בשלחן באופן שאותו מקום רחב מהרגל, נחשב כחיבור רפוי, ויל”ע אם יש ללמוד מדבריו לענייננו.

ויש רק לציין דמה שמותר לסגור שוב בקבוק פתוח בשבת עם פקק אינו נידון לכאן, שדבר שעיקר שימושו הוא בפתיחה וסגירה יש לו דין אחר, יעוי’ במשנ”ב סי’ שיג שם בשם הט”ז והפוסקים, ובמנחת שלמה ח”א סי’ יא וסי’ ט.

אם הדבר ניכר שעושה לצורך סחורה האסורה בשבת, אין לזה היתר, ואם הדבר אינו ניכר, אם הבקבוקים נועדו לשימוש שתיה מערב שבת לכאורה מותרים בטלטול אך לא בארגון העיסקה, ואם מערב שבת הבקבוקים נועדו רק לצורך סחורה היה מקום לומר שאסורים בטלטול, על כל פנים בעשיר שאינו משתמש בשימוש חוזר בבקבוקים חד פעמיים.

ולענין אם באמצע שבת שינו את מטרתם יש בזה לכאורה מחלוקת הפוסקים, ואולם למעשה הגרמ”מ לובין הורה (ואמנם לא התייחס ספציפית לעשיר מפורש אבל באופן כללי הורה) שבקבוקים ריקים אינם חשובים מיוחדים לסחורה, ולענין נידונים נוספים הקשורים לזה כדאי לעי’ בפנים המקורות.

מקורות: לענין העיסוק בצרכי חול בדברים האסורים בשבת באופן שניכר, יעוי’ בעירובין לח ע”א, ואו”ח סי’ שו ס”א ובמשנ”ב ובה”ל שם, ושם סי’ שז סי’ ט ובמשנ”ב סק”מ.

ויש לציין דעיקר הנידונים במקורות הנ”ל באופן שניכר שעוסק לצורך חול, הוא לאסור אפי’ בלא עסק כלל, אלא בביקור או שהייה ודומה, יעוי’ כל המ”מ הללו, אבל באופן שעושה עסק ממש, יש בזה גם הכנה, דהכנה אסור אפי’ טלטול בעלמא, כמ”ש המשנ”ב סי’ רנד סקמ”ג, (ובמקום פסידא שאם לא יאסוף את הבקבוקים עכשיו יפסדו ממנו, יש לדון בזה עי’ במשנ”ב שם ובמשנ”ב סי’ שכא סקכ”א).

ואמנם להעביר בקבוק אחד ממקום למקום, אפשר שאינו בכלל האיסור (יעוי’ בדברי הגרשז”א שש”כ פכ”ח הערה קצ ע”ד השו”ע סי’ שח ס”ד), אבל לטרוח באיסוף בקבוקים לכאורה נכלל בענין טירחא לשם חול.

ולענין בקבוקים שנועדו מערב שבת רק לצורך סחורה ולא לצורך אחר לכאורה היה מקום לומר שהוקצו לסחורה, ועי’ סי’ שי ס”א לענין דבר העומד לסחורה שאינו אוכל.

ואמנם לענין בקבוקים שעומדים לשתי’ ולסחורה אין בהם חשש, שהרי לכל היותר אינם אלא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, עי’ סי’ שח במג”א סק”ט בשם שלטי גיבורים מח ע”א אות ב והובא במשנ”ב סק”כ, וע”ע בשו”ע סי’ שי ס”ט, ואין לטעון שאע”פ שעומדים לדבר המותר, שאעפ”כ יהיה איסור מוקצה מחמת חסרון כיס, כמו שמצינו שיש מוקצה מחמת חסרון כיס בדבר שעומד לסחורה (עי’ רמ”א סי’ שח סוף ס”א ומשנ”ב שם ובה”ל סי’ רנט א ד”ה אבל), אין לטעון כן, דאינו שייך כלל כאן כיון שאין שום קפידא שלא ישתמשו בינתיים בבקבוקים אלו וממילא אין בהם איסור חסרון כיס (עי’ משנ”ב סי’ שח סק”ז).

ואלם מאידך גיסא יש לדון מצד אחר דשמא אין איסור לסחורה אלא מחמת חסרון כיס, אבל כשאין מקפיד ואז אין מוקצה מחמת חסרון כיס, אז לא יהיה איסור כלל אפי’ במוקצה לגמרי לסחורה בלבד ולא לשימוש מותר כלל.

ומאידך גיסא יש לומר כמו שהצענו לומר מתחילה, שאע”פ שאין מוקצה מחמת חסרון כיס אבל יש מוקצה מחמת שעומדין לסחורה.

ולכאורה מצינו סתירה בנידון זה במשנ”ב, דבביה”ל בסי’ רנט הנ”ל הכריע מכח כמה אחרונים דלא כהמג”א שם, אלא נקט שאפי’ שאין מקפיד אם הכניס הדבר לאוצר נעשה כמוקצה לסחורה ואסור מחמת זה, אולם בסי’ שח במשנ”ב סק”ז משמע שסתם המשנ”ב כהמג”א הנ”ל בסי’ רנט להקל בזה, וצ”ע.

ועוד צ”ע דהמשנ”ב בסי’ רנט הביא שהא”ר מפקפק על המג”א ואילו בסי’ שח הביא בשם הא”ר גופא שהוא מסכים לדברי המג”א, (ויש להוסיף דצ”ע עוד דהגר”ז בסי’ רנט תפס לכאורה כהמג”א שם ובסי’ שח תפס לכאורה דלא כהמג”א, ועי’ בקו”א שלו סי’ רנט סק”א).

ולגוף הסתירה בדברי המשנ”ב יש לציין דהא”ר גופיה בסי’ רנט סק”ו הביא דברי המג”א בסתמא ובפשיטות, אבל כתב עלה ואפשר לחלק דדוקא בכלים בעינן הקפדה וסיים בצ”ע, וא”כ מבואר לפ”ז הכל, דהביאור הלכה בסי’ רנט שהכריע דלא כהמג”א מיירי בדבר שאינו כלים, שזה בכל גוני אם עומד לסחורה אינו משתמש בו, אבל במשנ”ב בסי’ שח מיירי בדבר שהוא כלי, שבזה הא”ר עצמו מסכים להמג”א, שאם אינו מקפיד עליו אינו מוקצה.

והסברא לחלק בין דבר שהוא כלי לדבר שאינו כלי אפשר שהיא דדבר שהוא כלי אינו מסיח דעתו משימושו גם כשעומד לסחורה, (אא”כ מקפיד ואז אסור בכל גוני), משא”כ בדבר שאינו כלי אם עומד לסחורה אין דעתו להשתמש בדבר זה כלל אפי’ אינו מקפיד, הלכך דבר שאינו כלי בכל גוני יהיה מוקצה, כך יתכן לחלק.

ואם חילוק זה הוא נכון היה מקום לומר לענין בקבוקים חד פעמיים ריקים שכל שידוע לו שאינם עומדים לשימוש אין דינם ככלים לענין זה, אלא כגיזי צמר (עי’ רנט שם) וכיוצא בהן, שאפי’ אם אינו מקפיד אם הקצם לסחורה הדין הוא שהם אסורים בטלטול, ויל”ע בזה.

ועיינתי בספרי הליקוט וראיתי שהביאו בשם האבן העוזר (שהוא מי שביסס על דבריו, הביאור הלכה שם, להכריע דלא כהמג”א בזה) נקט ג”כ לחלק בין כלים לגיזי צמר, ונקט שגיזי צמר כיון שאין עומדים אלא לטווייה בלבד ממילא מסיח מהם דעתו, אבל בכלי בזה מודה שאם אינו מקפיד אינו אסור.

ולפי טעם זה יש אולי מקום לומר לאידך גיסא דבבית שחוזרים ומשתמשים בבקבוקים ריקים בדרך קבע למלאות בהם מים קרים או מיץ, דינם ככלי, ואם אינו מקפיד עליהם מותר אע”פ שעומדים לסחורה, אבל בבית שאין משתמשים בזה פשיטא דלא עדיף מגיזי צמר.

ומאידך גיסא עדיין יש לומר דאפי’ בבית שנהוג שם לחזור ולהשתמש בבקבוקים ריקים אעפ”כ אינו חשוב ככלי לענייננו, כיון שבסתם כלי המדובר בפוסקים (היינו מה שהביאו האחרונים הנ”ל דין כלי ע”פ הרמ”א סי’ שח ס”א) הוא כלי שעומד בודאות לשימוש גמור והנידון מי ישתמש בו, וכיון שעומד לשימוש, המוכר ג”כ עשוי להשתמש בו ואינו מסיח דעתו, אבל כלי שהשתמשו בו וכעת החליטו לסיים שימושו ומכירתו אינה למטרת שימוש אלא למטרת מלאכה של המיחזור והייצור מחדש במפעל, א”כ דומה יותר לגיזי צמר בזה, דהרי גם גיזי צמר יש בהם שימוש של הטמנה כמבואר בסי’ רנט שם, ואעפ”כ מכיון שעומדים לייצור בגדים לא נחשבים כלים.

ויל”ע בזה.

ושוב עיינתי בגוף דברי האבן העוזר בפנים וז”ל, וכתב מג”א [ס”ק ד] דווקא כשמקפיד עליהם כמו שכתוב סימן ש”ח סוף סעיף א’, ולא דק, דהתם מיירי בכלים דלאו מוקצה הן אף שנתנו לסחורה אלא כשמקפיד עליהם הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, והוציא שם הב”י [עמוד רחצ ד”ה כתב] בשם הרב המגיד [שבת כו, יד] דדמי לפירות שהוכנו לסחורה דמותרין באכילה ע”ש, אבל כאן מבואר דגיזי צמר מוקצה הוא, רק אם לא נתנו לאוצר מסתמא מבטלן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהם, אבל נתן לאוצר מסתמא עתיד להחזירן לאוצר, על כן אין מבטלן להטמנה והוי ממילא מוקצה, כן מבואר ברש”י בגמרא [שבת נ, א ד”ה רבינא] ע”ש, וב”י [כאן עמוד פז ד”ה מוכין] כתב ג”כ.

ועל כן אפילו אין מקפיד עליהם אסור כאן, וזה פשוט עכ”ל.

ומבואר מתוך דבריו שהטעם לאסור בגיזי צמר יותר מבכלים אינו דין חדש בהגדרת מוקצה העומד לסחורה אלא ההגדרה היא שרק דבר שהוא מוקצה נאסר כשהוא מוקצה לסחורה, וההגדרה של הקצאה לסחורה היא רק הגדרה שמסייעת לגיזי צמר לקבל את הפקעתם משימוש המותר בשבת ומייחדת אותם לשימוש מלאכה האסור בשבת, ולענייננו נמצא שהנידון יהיה תלוי בנידון לענין המפעל עצמו שייחדו בקבוקים לייצור, דאם נחשב אצלם מוקצה ייחשב גם אצל המוכר להם בקבוקים מוקצה (לפי המבואר בחשבון באבן העוזר), אבל אם נימא שבמפעל אין נחשב אצלם מוקצה, מכיון שגם אצלם ראוי לשתיה אם ירצו, אז לכאורה גם אצל המוכר להם לא ייחשב מוקצה.

ולמעשה היה מקום גדול לומר שאצל המפעל אפי’ אם אינם נמנעים בחיי היום יום משימוש חוזר בבקבוקים ריקים, מ”מ הבקבוקים במפעל שמיוחדים למלאכה הרי הוא כזרק שיירי מחצלאות דלקמן, שעל ידי ייחודו עושה אותו מוקצה, וכמעלה תאנים וענבים לגג עי’ ביצה כו, ועי’ בסוגי’ בפ”ב דשבת לענין פתילת הבגד שקפלה מה שהובא בגדרים שם, ויל”ע בזה למעשה.

אולם דיברתי עם הגרמ”מ לובין שליט”א ואמר שמסתבר שבקבוקים אלו נחשבים ככלי ולא כגיזי צמר, מכיון שעוד יכול להשתמש בהם, ואפי’ אם סילק דעתו לגמרי מהבקבוקים מ”מ אם יצטרך להם ייקח מהם להשתמש בהם ככלי עכ”ד, ור”ל שבגיזי צמר צורתם העצמית שמיועדים לשימוש מלאכה משא”כ בקבוק צורתו לשימוש לשתיה ומה שרוצה לקחתו למלאכה אינו מפקיע ממנו את מה שמוכלל במהות של הצורה שלו שהוא כלי המשמש לשתיה.

ובאמת יש כאן סברא דקה בחילוק בין גיזי צמר לבין בקבוקי שתיה, שכן גם בגיזי צמר נקט האבן העוזר שבלא שהקצם לסחורה משתמש בהם לדברים המותרים בשבת, ואעפ”כ כשייעדם לסחורה מתבטל משימוש כשר.

ויתכן לבאר חילוק הנ”ל של מו”ר שליט”א שהחילוק הוא בשימוש הסתמי של זה אצל סתם בני אדם, דאצל סתם בני אדם בקבוקים ריקים משמשים כמה פעמים לשתיה, ומאידך גיסא גיזי צמר אצל סתם בני אדם משמשים למלאכה ולא להטמנה, ואמנם אם האדם עצמו משתמש בזה לדבר המותר כגון הטמנה, הרי הוא מתירו, אבל אם משתמש בו לסחורה אין לו קשר לשימוש מותר בשבת.

ויעוי’ בחוט שני (ח”ג פנ”א סוף סק”א) שבקבוקים ריקים אם זרקן לאשפה בשבת אינם מוקצה כיון שראויים לשימוש, ומ”מ אם נזרקו לאשפה בשבת משמע שהם מוקצה, ואולי יש מקום לחלק בין ייחדן למסחר לבין זרקן לאשפה, שאם ייחדן למסחר אפשר שהוא קל יותר מזרקן לאשפה, אף שגם לגבי אשפה נאמר ההגדרה של זריקת שבר כלי מבעוד יום שאם זרק כלי שלם לאשפה מבעוד יום אינה אסור [משנ”ב שח סקנ”א], וגם לגבי ייחוד למסחר הסכמת רוב האחרונים כנ”ל שרק דבר שהוא כלי גמור אינו נאסר, וא”כ בפשיטות לענייננו היה צריך לומר שדין אשפה שווה לדין מסחר, אבל יש מקום לחלק בזה, מכיון שאחר שהשליכו באשפה לא יחזור וישתמש בו, מחמת מיאוס הוצאת דבר מהאשפה, אבל אחר שהקצהו בצד למסחר יכול לחזור ולהשתמש בו.

אמנם בגוף דברי החוט שני הנ”ל עי’ במכתב הגרשז”א במאור השבת ח”ב מכתב כד אות ז שיתכן שמחמיר מהגרנ”ק בזה, ויתכן שבקבוקים ריקים שלנו לא נחשבים חד פעמי לכו”ע, שכן ממלאים בהם שוב ולפעמים הם יותר נוחים למלאות בהם מקנקנים רב פעמיים מסיבות שונות, ויותר מצוי שמשתמשים בו שימוש חוזר מצלחות וסכו”ם חד פעמי, ואין הספר תחת ידי כעת.

ומ”מ לפי הצד שבקבוק העומד לסחורה יש בו איסור מוקצה, לענין בקבוק שבתחילת שבת עמד גם למטרת שתיה ובאמצע שבת התרוקן והשתנה ייעודו רק לסחורה, אולי יש לדון מצד הנידון בביצה כו ושו”ע או”ח סי’ שי ס”ג אם יש מוקצה לחצי שבת, וכל הנידון לגבי אחר שיסתלק סיבת המוקצה אבל כל עוד שהוא במצב מוקצה מבואר שם שנחשב מוקצה גם מאמצע שבת, וכן מבואר בסוגי’ דכלים שנשברו במשנה שבת קכד ע”ב ושו”ע או”ח סי’ שח ס”ו, ויש לדון שמא הוא דין במוקצה מחמת גופו אבל בפשטות ה”ה גם בניד”ד במוקצה מחמת שעומד לסחורה (ואין להקשות מדברי המג”א המובאים בביה”ל סי’ שי ס”ז ד”ה מיטה, שדעתו נוטה להתיר לנער מיטה שנעשית בסיס למעות באמצע שבת מדעת ישראל, דשם מיירי שאינו מטלטל המוקצה עצמו אלא בסיס המוקצה, משא”כ כשמטלטל המוקצה עצמו, ואעפ”כ גם שם איכא פלוגתא בזה כמ”ש הבה”ל בשם המג”א).

ואינו שייך לנידון על אריזה שהתרוקנה בשבת, ששם הנידון מצד שהדבר אינו ראוי לשימוש, והו”ל מוקצה מחמת גופו, משא”כ כאן שהדבר נעשה כלי שמלאכתו לאיסור באמצע שבת ובקבוק ריק אינו מוקצה מחמת גופו כיון שמשתמשים בו לשימוש חוזר.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שי סקכ”ו לענין מוקצה מחמת חסרון כיס דלדעת הט”ז נאסר באמצע שבת, וכעי”ז דעת המג”א, והרמ”א וש”ך חולקים, והמשנ”ב נראה שנקט שרק בשעת הדחק אפשר לסמוך על החולקים, ואילו החזו”א נקט כהחולקים (או”ח סי’ מג ז וסי’ מט ט), אבל ההיתר כמבואר בדבריו משום שהסכין המדובר שם הוא כלי והוקצה למצוותו בבין השמשות, אבל אם אינו כלי מודה להט”ז שיש מוקצה חסרון כיס באמצע שבת מאז שהתחיל להיות מוקצה מחמת חסרון כיס, וממה שהיה פשיטא להפוסקים דמוקצה כזה ג”כ דינו נלמד מתאנים וענבים להחשב מוקצה אמצע שבת, א”כ ה”ה גם לעניין מוקצה מחמת איסור יש לומר כן, ומ”מ סברת החזו”א שייכת גם כאן, שכן הדבר הוא ראוי לכלי והוקצה לשימוש המותר מערב שבת, וא”כ לכאורה יהיה נידון זה תלוי במחלוקת האחרונים.

ואם הוא עשיר שאינו משתמש בבקבוק לשימוש חוזר (וכגון שמביאו לפקדון לעני שהגיע וביקש את הבקבוק) לכאורה הוא מוקצה מחמת גופו, עי’ סי שח סנ”ב.

וע”ע בבה”ל סי’ שח ס”ו ד”ה כל לענין כלי שמלאכתו לאיסור שאינו ראוי למלאכה, דמוכח שם שדינו כמוקצה מחמת גופו שאפי’ לצורך גופו ומקומו אסור, ומה שיכול לשמש לדמי פקדון נראה כדלהלן, שאם היה בקבוק ריק מערב שבת ולא עלה על דעתו להשתמש בזה ובשבת הגיע עני וביקש, באופן זה הוא מקוצה, שכבר הוקצה מתחילת שבת, ואם בתחילת שבת היה בקבוק מלא והתרוקן באמצע שבת וחזר וחשב עליו בשביל העני, א”כ מכיון שמתחילת שבת לא היה מוקצה, מועיל עכשיו לבטל את המוקצה, ע”פ המבואר בסי’ שי ס”ג, עי”ש.

ואע”פ שמי שזרק כלי שלם לאשפה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא נעשה מוקצה, כמ”ש המשנ”ב סי’ שח סנ”א, מ”מ כאן נראה ששייך מציאות שאדם עשיר לא יעשה שימוש חוזר בבקבוק ריק.

אע”פ שבודאי אצל רוב בני אדם אינו שייך כלל.

והנה קי”ל או”ח שח סי”ב שאם זרק שיירי מחצלאות מבעוד יום לאשפה הו”ל מוקצה, ומשמע שאם זרק בשבת מותר, ומכח זה היה לדון בענייננו, אבל יש לומר דלא דמי, דכאן נעשה שינוי בגוף השימוש בכלי בשבת ודומה לכלי שנשבר, ועוד דשם הטעם שאם זרקו בשבת אינו מוקצה אפשר שהוא משום שאם יטלו עכשיו מן האשפה נמצא ששוב יש לו שימוש, ודבר שנעשה מוקצה לחצי שבת חוזר ונעשה מותר כשמתבטל ממנו המוקצה כדלעיל, ולענייננו הרי מטרת לקיחתו היא לסחורה, ובזה לא מיירי, ואמנם יש קצת דוחק בדחייה זו דלפ”ז נמצא שאם זרקו לשיירי המחצלת לאשפה בשבת ובא לטלטלו שלא מחמת צורך כלל יהיה אסור וזה לא נזכר בגמ’ ושו”ע, אבל יש לומר הדחייה באופן אחר, שדבר העומד לסחורה מאחר שיש בו סרך איסור אין טעם להתירו רק משום שלא היה כך בבין השמשות, משא”כ במוקצה מחמת גופו באופן שאינו מוקצה מחמת איסור מצד עצמו וצורתו אלא רק מחמת דעת בעה”ב, שהגדרת השימוש נקבעת בבין השמשות ויל”ע בזה.

אולם אחר שדיברתי עם מו”ר שליט”א כנ”ל היה משמע בדעתו שפשוט שבקבוקים ריקים אינם מוקצה ואפי’ סילק דעתו מלהשתמש בהם וייחד אותם למחן משום שאם יצטרך ישתמש בזה לשימוש חוזר, ולא הזכיר כלל ענין עשיר, ואולי סובר מו”ר שגם לגבי עשיר שאינו משתמש בבקבוקים ריקים מ”מ בטלה דעתו, ויש גם להזכיר כאן סברא שלפעמים גם אדם עשיר גדול יהיה לו נוח יותר להשתמש בבקבוק חד פעמי במקום הצורך, אף שיש לו כסף לקנות משהו אחר ואכמ”ל בדוגמאות בזה.

ולענין אם מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך חול במקום פסידא יש בזה סתירות, עי’ שש”כ פרק כח (החדש) הערה רא והערה ריז שהביא הרבה מ”מ בזה.

השלמה לענין בקבוקים בשבת שזרקם או שרצה לזורקם אם נעשו מוקצה

שוב מצאתי בביאורים ומוספים ומוספים על המשנ”ב בסי’; שח שהביאו כמה הוראות מפוסקי זמנינו בנידון, עי”ש ובהערה שאחר זה.

*