שבת

נראה שאין תקנה כזו וגם א”צ כוס בשום פעם שאומר ויכולו ביו”כ שחל בשבת.

מקורות:

הרחבתי קצת בבירור גדרים אלו בתשובה אחרת [ד”ה מה המקור שמי ששכח ויכולו בקידוש בליל שבת אומרו באמצע סעודה על הכוס ומה הדין מי שנזכר מיד לאחר הסעודה https://shchiche.com/122304] ותמצית הדברים שנתבארו שם דעיקר הדין שנזכר בכל הראשונים [תוס’ ורא”ש והגמ”י ומרדכי וסה”ת עי’ מקורותיהם בנו”כ על השו”ע דלהלן] ושו”ע סי’ רסח ס”ז דהטעם שאומרים ויכולו אחר התפילה אינו מטעם ג’ פעמים אלא מטעם גזירה משום יו”ט שחל בשבת שאין אומרים אז ויכולו בשמונ”ע ומבואר מזה דבאמת אין אומרים ג’ פעמים ויכולו ביו”ט שחל בשבת, ומבואר עוד דטעם דג’ פעמים ויכולו הוא אסמכתא בעלמא [או סימנא בעלמא] ממה שלא אמרו טעם זה על כל שבת מה שאומרים אחר התפילה כמו המדרש ויכולו שהביא הרוקח סי’ מט (המובא במשנ”ב סי’ רעא סקמ”ה).

ועוד מבואר בתשו’ הנ”ל הסתירה שהביא הא”ר סקי”ט מהרוקח גופא שאמנם בסי’ מט הביא את הטעם לומר ג’ פעמים ע”פ מדרש אבל ברוקח גופא בסי’ נב כתב טעם אחר דמה שאומר על הכוס הוא משום שמא שכח ויכולו בבהכנ”ס, ומבואר מזה עוד דאם נימא דטעם הג’ פעמים הוא אסמכתא בעלמא ואינו עיקר הטעם ניחא שאין כאן סתירה בין הטעמים.

ואמנם אחר דאסמכינהו להנך ג’ פעמים על מה שהסמיכו א”כ לכתחילה משלימין ג’ פעמים כמבואר במשנ”ב שם בשם כמה אחרונים שפירטתים בתשובה הנ”ל (אע”ג דלטעם שמא שכח יש לטעון דאין שייך השלמה לויכולו על הכוס אם זוכר שאמר בבהכנ”ס כמו שטען הא”ר הנ”ל מ”מ כיון דאסמכינהו לג’ פעמים מה שאומר בכל שבת לכתחילה יש להשלים), אבל ביו”ט שחל להיות בשבת דמוכח בשו”ע הנ”ל שאין אומרים ג’ פעמים ויכולו ולא הובא שם חולק במשנ”ב (גם ברוקח גופא סי’ נ הזכיר בשם הגאונים שאומרים ויכולו וברכת מעין שבת  ולא הזכיר שאומרים אז ב’ פעמים ויכולו, ושם בריש הסימן מבואר דמיירי גם ביו”ט שחל בשבת ומש”כ שם ערב שבת י”ל דהיינו ליל שבת כלשון גמ’ וראשונים, עי”ש הנידון אם להזכיר יו”ט בברכת מעין שבת ביו”ט שחל בע”ש), יש לומר דשם מאחר שבנוסח הקבוע אין ויכולו לכן גם לא הצריכו להשלים אם שכח מכיון שמעולם לא תקנו אסמכתא לג’ ויכולו ביום כזה.

ובזה מיושב מנהג העולם שלא השלימו ג’ ויכולו ביו”ט ויו”כ שחל בשבת, ואמנם א”א לומר שאין שום ענין בזה, שהרי כך מבואר ברוקח סי’ מט הנ”ל שיש ענין בג’ פעמים ויכולו בשם מדרש (והוא במדרש ויכולו שהוא מדרש בפני עצמו ומובא ברוקח בכ”מ מאמרים ממנו), אבל גם להרוקח אפשר שלא נתקנה תקנה בימים אלו לומר ג’ ויכולו וכמשנ”ת.

לגבי מי שנוהג למעשה לומר ג”פ ויכולו ביו”כ שחל בשבת אם צריך לאומרו על הכוס, יעוי’ בתשובה הנ”ל שכתבתי דמאחר שכוס זה נלמד מקידוש א”כ א”א להוסיף חומרי על זה יותר מקידוש, ומאחר דקידוש בלא סעודה או בלא טעימה לית ביה מששא, וגם האחרונים שם בסי’ רעא תפסו שכוס זה צריך שתיה (עי”ש בכה”ח אות ס וכן בספר ברכת הבית שער מו וע”ע שש”כ פנ”ב הערה פה בשם הגרשז”א), ממילא דיו לבא מן הדין להיות כנידון שלא להצריך כאן כוס כיון שאין כאן לא טעימה ולא סעודה, ועי”ש מה שכתבתי עוד בזה.

ולענין מי שנוהג כנ”ל לומר לעולם ג”פ ויכולו אם יותר טוב לומר ויכולו השני והשלישי של יו”כ (או השני של יו”ט) ג”כ עם הציבור מאחר שבלאו הכי אין כוס, יש מקום לטעון כן, מאחר דחזי’ שיכולו הראשון טוב לאומרו בציבור, עי’ סי’ רסח שם במשנ”ב ובבה”ל בשם האחרונים, א”כ יש מקום לטעון דגם הג’ ויכולו כשא”א בכוס טוב שיאמר בציבור, אבל לכל היותר ויכולו השלישי ודאי אינו אלא הידור בעלמא לאומרו בציבור, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון דבכל שבת הרי נאמר ביחיד על הכוס.

בענין התשובה על ויכולו בשבת שחל ביו"כ

יתכן לומר דהמדרש עצמו שהזכיר לומר ג’ ויכולו יסבור כן בכל שבת, אבל הפוסקים לא נראה שתפסו כן בכל שבת אלא כשיש טעמים נוספים לומר ג’ ויכולו אז מקיימים המדרש, אך בלא זה לא, מאחר דבגמ’ לא נזכר ג’ פעמים אלא רק לומר ויכולו.

במקרה שהגוי עושה עבודה באתר חי של ישראל בשבת והדבר נראה שבאמצע שבת נוצרו שינויים באתר בידי אדם יש בזה בעיה, עיין סימן רנב, ג וסימן רמד, ד.

קרא פחות

אם אין שום דרך לאוכלם בלא אפייה או בישול גם לא בשעת הדחק הרי הם מוקצה בשבת (ראה או”ח סי’ שח סל”ב).

ובמקרה שראוי למאכל בעלי חיים הדבר תלוי, שאם אין רגילות להאכילו לבעלי חיים, הרי הוא עדיין מוקצה (ראה משנ”ב לעיל סעי’ ל’ ס”ק קכב).

אבל אם ראוי לבעלי חיים ויש רגילות להאכילו לבעלי חיים ממין הרגיל להיות מצוי אצל בני אדם בגידול בית באותו המקום שם, הרי הוא מותר בטלטול לדעת הט”ז (ראה להלן).

וכן אם דרך להאכילו לבעל חי שברשותו (אף אם אינו מצוי לקהל הרחב) מותר בטלטול לדעת הט”ז דלהלן (ראה שו”ע שם סכ”ט, וענין הגדרת מצוי לגידול יעו’ במשנ”ב שם ס”ק קיט ובמנח”י ח”ז סי’ טז וחוט שני ח”ג פס”א סוף סק”א).

אבל כל זה לדעת הט”ז (המובא במשנ”ב ס”ק קכז) שסובר שדבר כזה אם ראוי לבע”ח אינו מוקצה, אבל דעת המג”א (הובא שם) שאם הדבר מיועד לאדם גם אם כרגע אינו ראוי עדיין מכל מקום אדם אינו מכין הדבר לבעלי חיים ולא מועיל אם הוא ראוי למאכל לבעלי חיים, וסיים המשנ”ב שכך פסקו האחרונים, ולכן למעשה אין להתיר פתיתים העומדים לאכילת אדם בשום אופן אם אינם ראויים לאכילת אדם

בכמה סוגיות מבואר דתיקון כלי ביום טוב לא הותר אפי’ לצורך אוכל נפש, ולכן הנוהגים שלא לפתוח בקבוקי שתיה בשבת ינהגו כן גם ביום טוב.

ומ”מ מי שסובר שמעיקר הדין מותר בשבת לפתוח א”כ יום טוב הוא יותר קל, מכיון שלדעת חלק מהראשונים אפי’ מלאכה גמורה של עשיית כלי באוכל נפש איסורה הוא רק מדרבנן.

מקורות: סוגי’ דשפוד שנרצם וסוגי’ דבקעת ועוד סוגיות ולענין מה שכתבתי בסוף על מלאכה לאו”נ בי”ט, עי’ ב”י וש”ע או”ח תצה.

אע”פ שיש הלכה ואין מורין כן לענין שפוד בר”ס תקט מ”מ יש להחמיר בזה כמ”ש המשנ”ב שם, ואפי’ להרמ”א לא הקיל אלא בשפוד שנרצף ולא בדבר שהוא תיקון גמור כמ”ש המשנ”ב שם.

השלמה לתשובה על פתיחת בקבוק ביום טוב

אע”פ שיש הלכה ואין מורין כן לענין שפוד בר”ס תקט מ”מ יש להחמיר בזה כמ”ש המשנ”ב שם, ואפי’ להרמ”א לא הקיל אלא בשפוד שנרצף ולא בדבר שהוא תיקון גמור כמ”ש המשנ”ב שם.

הנה דין יתובי דעתא נאמר ביולדת ויש שסברו שלא נאמר בדברים אחרים, ואמנם בביאור הלכה [סי’ קכח ד”ה לכבות] משמע שנקט שהוא דין גם בדברים אחרים וכן נקט להדיא בחוט שני וכך מסתבר שאדרבה יולדת קילא משאר חולים כמ”ש המגיד משנה.

והנה אין לך אלא מה שאמרו חכמים ביתובי דעתא שכל כולו חידוש גדול מאוד (ויעוי’ במגיד משנה לענין יולדת), ועיקר מה שדברו הם דברים המוסכמים אצל בני אדם שהם יתובי דעתא כגון הדלקת נר, ויש צד בבה”ל [שם ד”ה בשביל] שגם שינה לחולה נחשב כטבע קבוע שמועיל לחולה להתרפאות, אבל דברים שבני אדם אינם צורכים אותם לא מצינו בזה שכל אחד יקבע לעצמו שהוא יתובי דעתא בשבילו בלי חוות דעת רופא מומחה (עי”ש בהמשך דברי הבה”ל), וע”ע ערוך השלחן סי’ שו ס”כ ושו”ת מנח”י ח”ד סי’ ח ואג”מ ח”א סי’ קלב ותשוה”נ ח”ב סי’ קעז.

וגם יתובי דעתא הוא שלא תהיינה דאגות ופחדים לחולה שהוא בסכנה במצב חולי כמ”ש התוס’ והובא בביה”ל סי’ של ד”ה נר, ומה שהותר להדליק הנר בחולה סומא הוא ג”כ מחמת היתובי דעתא של החולי, משום שחולי הוא מצב רגיש שעלול להיכנס לכלל סכנה כשאין יתובי דעתא, אבל יתובי דעתא למטפל לא מצינו להדיא שנאמר (באופן שאין החולה מוטרד מכך), אף אם אומר שיש לו חוסר ריכוז או חוסר שקט שאפשר לשפרו על ידי שימוש בסיגריה אלא על פחד וטירדה אמיתית שגורם לחולה סכנה ועי בביה”ל [סי רעח ס”א ד”ה לכבות] לענין לשפר אור הנר בשבת שאסור גם לצורך יולדת.

וז”ל התוס’ [שבת קכח ע”ב ד”ה קמ”ל], אף על גב דבפרק בתרא דיומא (דף פג ע”א) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה”כ אלא ע”פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב עכ”ל התוס’, ומבואר כנ”ל שהדין של יתובי דעתא הוא דין בסכנת חולי, ולא מצד שעל ידי היתובי דעתא יש שיפור כל שהוא בסיכויי הצלת החולה.

וידוע שנחלקו פוסקי זמנינו האם הבעל יכול לנסוע עם היולדת ויש מפוסקי זמנינו שהחמירו מאוד בזה אף שללא ספק יש כאן יתובי דעתא ליולדת, וגם מי שהקיל בזה עדיין לא הקיל שיסעו כל מי שהיולדת מבקשת שיסעו איתה, מכיון שלא כל מה שהחולה מבקש נעשה היתר בשבת אלא רק דברים שיש לשער ולקבוע שהם מועילים לחולה להירפא וכנ”ל.

ויעוי’ מה שכתב החזו”א בקוב”א שלא כל דבר המועיל לפקו”נ באיזה אופן מועיל בשבת, דאל”כ היה לנו להתיר לפתוח את כל החנויות בשבת שהרי שבודאי שאם יהיו חנויות פתוחות בשבת יימנעו על ידי זה מקרי מוות אפשריים, ואעפ”כ רואים שאין הדין כן שלא כל דבר שיש לו איזה סיכוי למנוע מוות נחשב כפיקוח נפש בהגדרת ההלכה שבזה, ויש עוד לשון מורחבת בזה בחזו”א במקום אחר.

ואמנם לו יצוייר שיש לפנינו אומדנא דמוכח ברופא לחולה שיש בו סכנה והרופא מבולבל מאוד ברוחו בלא יכולת לרפאותו ורק על ידי שיקח הרופא סיגריה יש אומדנא המסתברת שמצבו עשוי להתייצב ולהיטיב הוא נידון אחר וצל”ע בזה (ועי’ בל’ הביה”ל סי’ קכח ד”ה לכבות שכתב ואפשר דאפילו לרש”י ג”כ יש להתיר ההדלקה כדי לראות איזה דבר הצריך לו וגם שדעת החולה מתיישב בזה וכו’).

וכנ”ל לגבי החולה גופי’ אם יש בו סכנה ממשית בלא יתובי דעתא והסיגריה תיישב דעתו ג”כ יל”ע בזה, וצ”ל שאם הרופא אומר שעל ידי הסיגריה יוכל להתרפאות (או שיש אומדנא דמוכח באופן המועיל לענין זה כמבואר בהל’ יו”כ) יוכל החולה ליקח הסיגריה ואם אין המצב עד כדי כך לא יהיה היתר בזה, מכיון שלא כל הקלה לחולה שיש בו סכנה מותר אלא רק הקלה שיש עליה אומדנא של רופא או טבע קבוע שהוא דבר שמרפא את החולה, עי’ ביאור הלכה סי’ רעח ד”ה בשביל.

והראני השואל עוד לדברי החשוקי חמד ב”מ קה ע”ב שהביא דברי החת”ס אה”ע סי’ פב שכתב לענין מקרה אחר בזה”ל, אין להאמין לרופא אלא באדם שהוחזק בחולי, אבל אדם המתחזק כבריא, ולחש לרופא ואמר לו כך וכך כאב יש לי, והרופא שופט על פי דבריו כראוי לו, לא נתיר לו לעבור על איסורי תורה על פי חלומותיו ועל פי דבריו.

ואף אם נחליט שיש להאמין לרופאים, הלא הבועל עובר איסור על כל בעילה ובעילה, ולא הותר רק להציל נפש, ואם כן מי ישער איזה בעילה היא להצלת נפשה, ואם די לה פעם אחת בחודש, והוא בא עליה פעמיים, שניהם עוברים על איסור תורה.

ואם אולי תתרפא, ויפסק החולי שלה, מי יכפנו לגרשה אז, והוא עמה כל ימיה באיסור וכו’, עכ”ל, ועי”ש בחשוקי חמד שהביא עוד צדדים בנידון זה.

והביא שם הוראת הגריש”א שאין להתיר לרופא לעשן סיגריה מכיון שעליו להתחזק בעצמו ולהתרכז ואם קשה לו לעשות כן בלא סיגריה עליו להתאמץ ולעשות בלא סיגריה ועי”ש כל מה שכתב על זה שיש לדון בכל ענין לגופו.