מלבושים

הטעם שהובא בשו”ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין.

אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ברור שהרבה מתוכינו יכולים לשמור גופינו וע”פ דין מחוייבין להניח תפילין כל היום, וכמו ששמעתי [כמדומה בשם הסופר ר’ אליהו גיטמן ממחברי הספר זכרון אליהו] שכן הורו הגריש”א והגרח”פ שיינברג כדברי הביאור הלכה הנ”ל שמי שיכול לשמור גופו צריך להניחן כל היום עכ”ד.

ויש לציין דגם מי שאינו מסוגל להניחן כל היום אלא רק חלק מהיום יל”ע אם אכן נפטר בהנחה בק”ש ותפילה בלבד, ובשו”ע הובא שמי שאינו יכול להניחן אלא בק”ש ושמונ”ע יניחן רק אז, ובמשנ”ב הובא בשם האחרונים שמי שאינו יכול להניחן עד סוף התפילה אלא קצת קודם לפי השיעורים שהובאו שם יסירם כבר אז וכלשון הפוסקים ד”הכל לפי מה שהוא אדם”.

אולם מה שיש לציין בזה דבשנים קדמוניות היו שלא הניחו תפילין כלל, כמו שמבואר להדיא בתשוה”ג הוצאת עמנואל שבזמנם היו מניחין תפילין רק בב’ ישיבות, ויש עוד מקורות לזה שהיה מצבים שאין מניחין תפילין, ויעוי’ בתשו’ רשב”א ובמאירי, ויעוי’ בדברי הראשונים על הירושלמי דברכות על ר’ ינאי ג’ ימים אחר חליו וכו’.

א”כ זה מנהג שנשתרש מזמן שלא היו מניחים תפילין כ”כ, וגם שבזמנם היו צדיקים שהניחו כל היום, אבל למעשה הדברים נשתוו במשך הדורות שמניחין בפסוד”ז ק”ש ותפילה בין הת”ח ובין עמי הארץ.

ויש לציין עוד דגם בציצית לא נהגו בשנים קדמוניות ללבוש ציצית כל היום, ואחד מחסידי עולם בשנים קדמוניות נתאמץ להשריש בעולם ללבוש טלית קטן כל היום, ובשם הגר”א יש שמועה שהיה ראוי להתאמץ כן גם בתפילין אם היו עיתותיו בידו, ויעוי’ בהוראות והנהגות וכתר ראש לתלמיד הר”ח מולאז’ין.

ומה שאני איני מניח תפילין כל היום ומסתמא זה הטעם שהרבה כמותי נוהגים כן, הוא משום שזה עלול לגרום נזק יותר מהרווח, על ידי שכהיום יש בזה כעין התנתקות מהמסגרת הציבורית, שכידוע כל החיזוק בתורה שיש היום בעולם הוא על ידי שנוצרה מסגרת ציבורית חזקה, ומי שרוצה לקבל מהמסגרת הזאת חייב להיות חלק ממנה, וכמו ששמעתי כעין זה גם בשם הגרב”ד דיסקין הטעם שאין לובשים תכלת משום שהנזק יותר מהרווח ודפח”ח.

קרא פחות

אפשר להקל אם הילד יודע לשמור גופו ומכוון שלא למצוות תפילין.

מקורות:

הנה מקור נידון זה הוא בסוגי’ בעירובין צו ע”א ששם דנים לפי הצד שמצוות צריכות כוונה מה הדין בהנחת תפילין בשבת מצד בל תוסיף בלא כוונה, ובעוד כמה השלכות של זה, ואם כי לדידן להלכה הנחה בלילה הוא דין אחר משבת שהוא גזירה שמא יישן וייפיח בהם ולא כמו בשבת שלהלכה הוא מדאורייתא לאו זמן תפילין, מ”מ יש לדון לדמותן זל”ז.

והנה למעשה נחלקו הפוסקים אם מצוות צריכות כוונה או, והכרעת חלק מהפוסקים לענין מצוה דאורייתא שצריכות כוונה ובדרבנן א”צ, וכנראה שהחזיקו הדבר כספק, והרחבתי בדברים בתשובה אחרת (לענין קריאת שמו”ת בלא כוונה), אולם להלכה הביא הב”י בהל’ תקיעת שופר דאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא וכן דעת ר”ש ברבינו יונה בברכות יב ע”א (ועי’ תוס’ סוכה לט ע”א ד”ה עובר ותוס’ מנחות לח ע”א) ודלא כהחולקים בזה שהביא בב”י שם.

ובאחרונים נחלקו לפי זה מה יהיה הדין בבל תוסיף במכוון שלא לצאת, דבגאון יעקב בעירובין שם משמע שלהסוברים שמועיל במצווה יועיל גם לבל תוסיף, וכן סבר בקושייתו הטורי אבן בר”ה כח ע”ב, אולם בקוב”ש ח”ב סי’ לג נקט דלענין בל תוסיף לא יועיל כוונה הפכית, וכעי”ז בחזו”א או”ח סי’ כט סקי”א.

והנה מצד פשטות ההבנה והסברא המשמעות הפשוטה בדברי הגמ’ בעירובין שם וכן בר”ה שם שברוב מקומות מה שיועיל כוונה לצאת במצוה כשיש מצוה יועיל כוונה לעבור בבל תוסיף, ומה שלא לא, מלבד היכן שנזכר שיש חילוק ביניהם, (וכ”ש שנזכר שיש דברים שמועיל למצוה ולא לבל תוסיף ומשמע שיותר פשוט לצאת מלעבור על בל תוסיף, ויש גם סברא בזה, דיותר עומד למצוה מלעבור בל תוסיף, ועי’ בריש זבחים), אבל מצד חשבון הדברים בקוב”ש שם ובחזו”א שם יש ראיה לכאורה כדבריהם וגם מצינו שיש חילוקים בין כוונה לצאת לכוונה לעבור עי’ בסוגיות הנ”ל, וממילא אינו קשה כ”כ מצד ההבנה הפשוטה.

ובטור סי’ לד נקט לגבי תפילין דר”ת שיכול לכוון שלא לצאת בתפילין שאינו מחוייב בהן ובזה לא יעבור בבל תוסיף.

ובשאג”א סי’ מב נקט דגם אם לענין בל תוסיף לא מועלת כוונה שלא לצאת מ”מ לענין שמירת תפילין מועיל להניח תפילין בלילה אם מכוון שלא לצאת.

ועי’ עולת שלמה וחמדת דניאל במנחות לו ע”ב דלפי מה שביארו שם ברש”י נמצא שיש היתר להניח תפילין בלילה אם אינו מכוון למצוה, אבל היתר זו משמע בגמ’ שהוא לשמרן, אך בלשונו של העולת שלמה שם משמע שההיתר הוא משום שמכוון שלא למצוה, וא”כ אולי לשומרן לאו דוקא אלא מצד שיש כאן כוונה הפכית, וצל”ע למעשה.

ואולם בשטמ”ק שם לא למד ברש”י כך אבל גם אין הכרח ברור שסבר השטמ”ק להחמיר בזה מכיון שיתכן שהשטמ”ק מפרש מסתימת הדברים שם דההיתר הוא אף אם מכוון לשם מצוה דלצורך שמירה הותר דלא משמע ליה שצריך כוונה הפכית כדי להתיר הנחת תפילין בלילה לשמרן, וכן ממה שדן שם אחר כך מצד לילה זמן תפילין נראה דמפרש שמכוון לצאת והותר לו להשאירן עליו מצד ההיתר לשומרן.

ובנידון שלך מכיון שמדובר בילד ולפי כמה פוסקים הדבר מותר, הלכך אין להחמיר עליו אם יש צורך בדבר.

ועי’ בדברי יעקב להגר”י עדס (דברי הלכה ב עמ’ שצג) שכמדומה שמע בשם הגרי”ש אלישיב להתיר מדידת תפילין בלילה שלא לשם מצוה.

אבל אם אין הילד יודע לשמור גופו פשיטא שאסור לו להניח תפילין גם אם מתכוון שלא לשם מצוה כלל, וכן מוכח בסוכה כו ע”ב ובפ”ג דברכות שאיסור ביזוי התפילין הוא אף אם אין מניחן כלל.

ואמנם בילד יש מצד שני חומרא יותר מגדול מכיון שבקטן מעשה אית ליה ומחשבה לית ליה והיה מקום לומר שלא מועיל בילד כוונה הפכית, אבל אעפ”כ א”א להחמיר על קטן יותר מגדול כדמוכח בפ”ק דחגיגה לגבי קטן חיגר, כיון שכל דיני קטן הוא רק מה שיעשה בגדלותו, בפרט שמעיקר הדין קיי”ל דמצוות צריכות כונה במצוות דאורייתא ולהרבה פוסקים גם בדרבנן (כמו שהרחבתי בתשובה הנ”ל לענין שמו”ת), ולפי צד זה בפשוטו אי”צ דוקא כוונה הפכית כדי להתיר בלילה כל שאין מכוון למצוות תפילין, וא”כ בקטן שמכוון שלא לצאת מסתמא לא גרע מזה (אף שהעולת שלמה שם מצריך לענייננו כוונה הפכית מ”מ בקטן יודה כמו שכתבתי).

מבלי להיכנס לנידון עוסק במצוה בזמנינו, שהוא נידון בפני עצמו, יעוי’ במג”א סי’ לח סק”ח שכתב שאם עיקר כוונת העסק הוא לקבל שכר המלאכה אין דינו כעוסק במצוה, ובביאור הלכה שם הקשה עליו ומסיק בביאור הלכה שם ובסי’ ע’ שאם מכוון גם לשכרו וגם לשם שמים נחשב כעוסק במצוה.

ואמנם הזכיר שם הלשון שאם כוונתו לשניהם בשווה מקרי עוסק במצוה, ומשמע שאם יותר מכוון לשכר מלמצוה אינו בכלל זה, ולכן גם לפי הקולא של הביאור הלכה בסופר כזה שיותר מכוון לשכרו לא ייאמר דין עוסק במצוה פטור מן המצוה.

ועוד יש לציין דהביאור הלכה שם הזכיר עוד דאפי’ אם אנו יודעים שעיקר התחלתו לכתוב היה רק בשביל שכר ולולי זה לא היה מתחיל מכל מקום אמרי’ דהשתא שכותב אין מכוון כלל רק שכותב סתם לשם מצוות תפילין כדין עכ”ד,ומבואר מזה שהוא כעין אומדנא בסתמא, ומבואר אם כן שאם יהיה ברור לנו באופן מסויים שאין קיימת אומדנא זו לא ייחשב עוסק במצוה.

ויש מקום לומר גדר בזה למדוד אמיתת כוונתו לו יצוייר שיודיעו לו באמצע הכתיבה שהמזמין של הפרשיות לא יהיה באפשרותו לשלם את עלות הכתיבה אלא רק את הוצאותיו בלבד (ובאופן שלא יוכל למכור את הפרשיות לאדם אחר כגון כתב חריג או מנהגים מיוחדים בכתיבה או שהקלף של הלקוח) האם באופן כזה יעזוב את מלאכתו ויפסיק באמצע, אם ברור שהוא יפסיק באופן כזה, מסתבר שעליו לא נאמרה אומדנא זו של הביאור הלכה, ולא ייחשב כעוסק במצוה, ובפרט אם יפסיק אפי’ כשיודיעו לו שללקוח שלו לא יהיו פרשיות אחרות.

וכמו כן אם הסופר אומר או חושב באופן ברור בזמן שעוסק בכתיבה שלא היה רוצה לכתוב כלל והיה מעדיף בזמן זה לעשות משהו אחר רק שצריך פרנסה באופן כזה לא ונאמרו דברי הביאור הלכה.

ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ לח סקכ”ד סתם דברי המג”א שאם עיקר כוונתם להשתכר בזה לא נאמר עוסק במצוה, ואם כן זה פשוט שמש”כ הביאור הלכה שם שאף אם תחילת כתיבתו היה בעיקר בשביל להשתכר אמדינן שבשעת כתיבתו מכוון לש”ש לא נאמר באופן שברור לנו שהוא לא כך, דאם לא כן באיזה אופן נאמרו דברי המשנ”ב, אלא שכל שיש הסתברות הפוכה על סופר זה שעושה רק בשביל השכר ואפי’ רק שעושה בעיקר בשביל השכר אין בזה דין עוסק במצוה.

ומ”מ אין הדבר תלוי בכסף שמקבל אלא ה”ה אם מקבל כסף רב על מלאכתו כל עוד שיש מקום לומר את הסבירות של הביאור הלכה שבשעת הכתיבה מתכוון לש”ש הרי יש בזה לדעת הבה”ל עוסק במצוה.

ואותם שעוסקים במצוה ואינם דורשים תשלום כלל ורק מקבלים אם נותנים להם, זה ברור שנחשבים עוסקים במצוה לכו”ע, שהרי סוג הנהגה כזאת שיטרחו הרבה במצוה על אף שיכול להיות ויתכן שלא יתנו להם דבר שייך רק אם מכוון לשם שמים, ויש לציין דגם בגמ’ סוכה כו ע”א ושו”ע סי’ לח ס”ח נזכר שתגרי תפילין פטורים מן המזוזה על אף שתגרים הם ודאי אנשים המרויחים כסף.

וראיתי בפסקי תשובות על המשנ”ב שם שהביא בשם כמה אחרונים שלא קיבלו הקולא של הביאור הלכה כלל, וסוברים שאם יש לו גם כוונה להשתכר (ציין שם לערוך השלחן סי’ לח סי”א, כתב סופר סי’ קיט, ועוד פוסקים בשדי חמד אס”ד מערכת סוכה סי’ א’, וכללים אות 5 כלל מה עי”ש, ועדיין לא היה לי הפנאי לעיין במקור הדברים), ודבריהם צע”ק מדברי הגמ’ ושו”ע שמבואר להדיא שתגרים פטורים, ודוחק לומר שאותם תגרים הם אנשים שאינם לוקחים אלא כדי חייהם או שכר בטלה וכוונתם רק לצורך המצוה, שהרי סתם תגרים כוונתם למסחר, ויש לציין עוד דבגמ’ פסחים נ ע”ב אי’ לשון כזו בדיוק כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת אינן רואין סימן ברכה לעולם ואם עוסקים לשמה רואין, ומבואר בזה שנזכר אותו הלשון בדיוק אע”פ שברישא מדובר שעוסקין לשם מסחר שלא לשם שמים, ואע”פ שיש לדחוק דהא כדאיתא והא כדאיתא מ”מ הוא קצת דוחק לומר שלשון שנזכר בגמ’ בפסחים ובסוכה באופן זהה מדובר על שני דברים שונים לגמרי, ומיהו עיינתי בתוספתא סוף ביכורים פ”ט ה”י שם אי’ כותבי ספרים וכו’ וכל העסוקין שלא לשם שמים, ולפי הגי’ שם ניחא דמפרש התם להדיא שלא לשם שמים, וגם בפסחים אולי יש לומר דהו”ל כמו שמפרש להדיא דמיירי לש”ש, כיון דמסיים ואם עוסקין לשמה וכו’.

קרא פחות

בן ספרד שסח יצא ידי חובה על של ראש ובן אשכנז שלא סח לא יצא ידי חובה על של ראש.

מקורות:

הנה לבן ספרד בודאי שיצא ידי חובה, מכיון שבמקרה שלא סח ביניהם אינו מברך אלא ברכה אחת, דהיינו שהברכה על מצוות תפילין של יד קאי גם על של ראש, א”כ גם כשסח אמנם מברך ברכת על מצוות שהיא מותאמת יותר לברכה של ראש (ועי’ רש”י מנחות לו ע”א ומשנ”ב סי’ כה סקל”א), אבל מאחר שבלא סח יוצא במה שבירך על של יד “להניח” א”כ יוצא בשל ראש בברכת על הנחת תפילין, ממה נפשך בין אם נחשיבו כברכת על מצוות ובין אם נחשיבו כברכת להניח.

דאמנם יש חילוקי דינים באלו מצוות מברך על ובאלו מצוות מברך לעשות, וכמו שהאריך הרמב”ם בפי”א מהל’ ברכות והר”ן בפ”ק דפסחים דף ג’ ועוד ראשונים, וכאן לכו”ע הברכה על תפילין של ראש היא על מצוות ולא להניח, שהרי בברכה זו הנוסח מפורש בגמ’ (במנחות שם ובברכות ס ע”ב), אבל בדיעבד בודאי יוצא עכ”פ בענייננו גם בעל הנחת תפילין מאחר שבמשקל על מצוות היה יוצא וכ”ש בעל הנחת שהוא יותר קרוב לברכה המוטלת עליו עכשיו, דהיינו מה שהיה יוצא בה לולא שעבר וסח (וגם לפעמים הלשון הגמור לא מעכב, כמו שמצינו שתקנו הראשונים לקרות במקום לגמור ההלל מחשש שמא לא יגמור לחלק מהדעות, וגם הזכירו הפוסקים בסי’ תלב דבבדיקה אם אמר על ביטול יצא ומ”מ יש לדון בכל מקום לגופו רק שכאן בודאי יצא דאדרבה הוא יותר קרוב ללשון שהיה צריך לומר עכשיו).

ואגב אורחא יש לציין דיש נוסח בירושלמי ברכות פ”ב ה”ג בכת”י רומי שהברכה על של ראש לכתחילה היא על הנחת תפילין או על מצוות הנחת תפילים (ויש עוד גירסאות), אלא ששיטה זו לא נפסקה להלכה, ועי’ ריטב”א ר”ה לד.

אבל הנידון בעיקר הוא לבן אשכנז במקרה שלא סח ובירך על של יד להניח תפילין ועל של ראש על הנחת תפילין, דיש להסתפק האם הדין לבני אשכנז הוא לברך ב’ ברכות על התפילין והנוסח אינו לעיכובא אלא לכתחילה מהטעם המבואר ברש”י במנחות שם, או דילמא שהוא לעיכובא.

ונראה פשוט שהנוסח הוא לעיכובא, דהרי עכ”פ בסח מברך שתים על של ראש בלבד, ולא יתכן שיוכל לברך באיזה נוסח ב’ ברכות, דזה דבר פשוט שאם מברכין ב’ ברכות מב’ נוסחאות הוא משום דכל אחת מן הברכות עדיין צריכה לחברתה, וממילא לא יועיל בזה לברך על של ראש שוב ברכה זו.

אבל עדיין אפי’ אם תמצי לומר שהוא לעיכובא, עדיין יש לדון מה הוא החלק בנוסח שמעכב כאן, האם הנוסח לעיכובא הוא להזכיר על של יד המצוה ועל של ראש ההנחה, ואז ממילא בנידון דידן לא יצא ידי חובה בניסוח זה, או דילמא שעיקר הניסוח לעיכובא הוא להזכיר על של יד במשקל לפעול ועל של ראש במשקל על וממילא יצא בשל ראש גם בכה”ג, ואולי תרווייהו מעכבי.

ולגבי בדיקת חמץ פסק המשנ”ב סי’ תלב סק”ג שאם בירך לבער יצא, ומשמע דסגי במה שהזכיר לשון המצוה בברכה אף ששינה מהנוסח, אבל אין ראיה משם לכאן, דשם לגבי בדיקת חמץ אמרי’ בגמ’ [פסחים ז ע”א וע”ב] דנחלקו רב פפא ורב פפי אליבא דרבא אם מברך על ביעור או על לבער, ונזכר שם דלכו”ע לבער להבא משמע והנידון אם על ביעור ג”כ משמע להבא או לא, ואמנם להלכה נפסק שגם לשון על ביעור משמע להבא, אבל לבער לכו”ע יצא לפי הגמ’ שם, משא”כ איפכא במקום שצריך לברך במשקל לפעול מנא לן שיוצא ידי חובה כשמברך על מצוות.

ואמנם הנחלת צבי הביא שם דעות הפוסקים שאם בירך לבער לא יצא, ורמז להם גם הפר”ח, והיה מקום לומר דלפ”ז במקום שצריך לברך על מצוות ומברך במשקל לפעול לא יצא ידי חובתו, אבל אינו מוכרח דכיון דלמסקנא ב’ האופנים הם להבא א”כ למה שיהיה לעיכובא בין להאי גיסא ובין לאידך גיסא, אולם בתוס’ בפסחים שם כ’ (לפי איך שנתבארו דבריהם באחרונים) דשמא על ביעור דוקא ויש טעם בברכות, וא”כ גם בניד”ד שמא על מצוות דוקא ויש טעם בברכות, וממילא אין הכרע בניד”ד.

ולמעשה נראה דאשכנזי שבירך על של יד להניח ובירך על של ראש על הנחת יחזור ויברך על מצוות, מטעם שכתב רש”י במנחות שם דכשמסיים ההנחה של ב’ התפילין צריך לומר על מצוות לכלול שסיים כל המצוה, וכן רמז לזה המשנ”ב בשם הרא”ש, וממילא יש טעם למה תקנו על מצוות דוקא ולא יצא בעל הנחת תפילין, וגם מסברא לא נראה שכשתקנו שברכת להניח לא סגי בשל ראש אעפ”כ יהיה סגי בעל הנחת דזה לא מסתבר גם בלא שידענו דברי רש”י הנ”ל.