מלאכות שבת

הנה ענייני רפואה אסורים בשבת, מצד שני עניינים שאינם לרפאות חולי מצינו באיזה אופנים שאין בהם איסור בשבת.

והנה ראשית מצינו לגבי שיכוך שכרות בסי’ שכח סעי’ מא ובמשנ”ב שם ס”ק קכז בשם הא”ר והט”ז דטעם ההיתר משום שהפגת שכרות אי”ז רפואה אבל כאן אינו ממש דבר שאין לו רפואה כיון שהוא לחזק את האדם מידי חולשה ואינו דומה ממש להפגת שכרות שאינו רפואה דאדם שהוא פחות שיכור אינו אדם יותר בריא ואדרבה לפעמים ירצו אנשים להשתכר דוקא.

ועוד מצינו דלהנעים הקול (שם סל”ח) לא חשיב רפואה, אבל שם כל עוד שלא הנעים קולו אין בו חסרון דדבר הרגיל אצל רוב בני אדם שאין קולם משובח יותר מידי ולא אכפת להו בכך ולא הורגלו לטרוח בו אינו בכלל חולי, והמרפא אותו אינו בכלל רפואה בשבת.

ועוד מצינו דלהבריח ריח רע לא חשיב רפואה (שם סל”ו), אבל שם הוא לסלק דבר חיצוני, דאדרבה להבריח ריח רע באופן שהוא מתקן הריח רע שבגוף חמיר מזה לענין רפואה בשבת והרחבתי בענין זה ובמ”מ בזה בתשובה אחרת (ד”ה האם מותר לשים על הגוף בשבת דבר להברחת יתושים), וכה”ג מצינו גם שרפואה להצטנן מחום המרחץ חשיב רפואה לענין שבת (עי’ שו”ע או”ח סי’ שכא סי”ז).

ועוד העירו מדברי השו”ע סי’ שכח סכ”ז דרטיה ע”ג מכה שנתרפאה מותרת כיון שאינו אלא משמר המכה ואינו מרפא, אבל יש להעיר ע”ז דאמנם במשנ”ב ובשאר הנו”כ שם מבואר דשם טעם ההיתר משום שכבר נתרפאה המכה וליכא משום שחיקת סממנים ובמכה שלא נתרפאה משמע שלא הותר וגם בסעיפים הקודמים מוכח דאין היתר להניח סממנים המרפאים או רטיה המרפאה ע”ג מכה.

ומ”מ אפשר דכמו ששם מצינו שאם אין מכה לא גזרו שהרי לא יתחלש בשבת א”כ ה”ה בענייננו שאינו עתיד להתחלש בשבת לא גזרו, אבל הוא מחודש דהרי אם עושה כן על מה שיתחלש בשבת עיקר דעת המג”א להלן לאסור, וא”כ הוא מחודש לחלק בגזירה שאם ההתחלשות לא תהיה בשבת אין איסור אלא דעדיין יש לטעון שהרי בידו עכ”פ בשבת לאכול ולא להתחלש והויטמינים שלוקח טעם לקיחתם הוא כדי שלא יתחלש, ויש לטעון דטעם ההיתר שאם אין מכה לא גזרו הוא משום שאינו בהול וא”כ בכל כי האי נמי אינו בהול, אבל עדיין לא דמי למכה שנתרפאה ששם אכן עכשיו לא נשאר דבר מן החולשה, וכאן עושה על דבר שעדיין טרוד בו כיון שהוא על העתיד, (ועי’ להלן בשם השלחן שלמה להקל באופן שלמחר יפול למשכב גם בעניננו ומוכח שם דהיינו אף אם אין חולה כלל, ומוכח מדבריו דאין היתר בניד”ד).

ועוד ציינו בזה לדברי השו”ע לעיל סעי’ כג דשם מבואר דרטיה שאינה מרפאה אין איסור ליתן ע”ג המכה גם קודם שנתרפאה, אולם יש לטעון דשם נזכר בשו”ע שהוא כדי שלא תישרט המכה ושם אין הגוף פועל שום פעולה לטובת המכה אלא הכל הוא ענין חיצוני לגמרי ובכה”ג באמת קל להבין שאינו בכלל רפואה, משא”כ בניד”ד שהוא פעולה בתוך הגוף והוא יותר מחודש לומר שמותר אם הוא כדי להשאיר המצב הקיים.

ובהערות הגריש”א מו”ק י ע”ב הביא דברי המג”א סי’ שכח סקמ”ג שאוסר גם לבריא ליטול רפואה להתחזק ודימה לזה גם הויטמינים המצויים עכ”פ לענין שבת (וכן הובא בשמו באשרי האיש פל”ו סכ”ט).

וכן הובא בשם הגריש”א (אשרי האיש או”ח ח”ג פ”ע ס”ו) שלא לקחת תרופות בשבת להקלת הצום למחרת [ושם יש חשש הכנה ג”כ] ולענין אם מועיל לזה לערבב התרופה במאכל עי’ להלן.

ויש לציין שהמשנ”ב שם סקק”כ פסק כהמג”א [וכ”ה שם בסקק”ל], וכ”כ הפמ”ג בא”א סקמ”ג שם שכ”ד הלבוש.

וכעי”ז הובא בשש”כ ח”א פל”ד ס”כ בשם הגרשז”א דויטמינים שלוקח לחזק מזגו אסור אבל לדעתו מותר לקחת אם לוקח תחליפי מזון (ולפי שיטתו יש לדון אם ויטמינים אלו שלוקחים לצום הם כתחליף למיני מזון או גם משנים בפעולת הגוף ע”י סממנים שהגוף לא ייחלש, ולגוף דברי הגרשז”א יש להעיר דהנה המשנ”ב שם בשם המג”א ג”כ חילק בין אם אוכל ושותה לרעבונו לבין אם הוא לחזק מזגו, ולפ”ז מה שייך לויטמינים שהם תחליפי מזון שאינם לרעבונו, ואולי באמת גם הגרשז”א לא התיר אלא כשלוקח את אותם הויטמינים לרעבונו בזמן האכילה וכדבריו שם שאז נחשבים למאכל, ולא שלוקח את הויטמינים לשם מניעת צריכת מזון בהמשך היום, וכ”ש בניד”ד שלוקחם כתחליף לצריכת מזון לאחר השבת שבזה יש לדון אף מצד הכנה כדבסמוך).

ויש לציין דיש שנקטו בדעת הב”י בסי’ שכח והשו”ע שם סל”ז להקל בזה, וכן נקט באג”מ דלהלן בדעת השו”ע והב”ח (ועי’ אול”צ ח”ב עמ’ רנז), ובמשנ”ה ח”ד סי’ נא נקט להחמיר גם בדעת השו”ע, ובגוף דברי המג”א הנ”ל נאמרו כמה ביאורים באחרונים, ועי’ בתשובתו של הגר”פ פאלק שנדפסה בקובץ קול התורה חלק סא וחלק סד שהרחיב בדעות בזה בהיקף רב,  ועי’ עוד אג”מ ח”ג סי’ נג נד וצי”א חי”ד סי’ נ ובאר משה ח”א סי’ לג לז.

ויש להוסיף דגם לפי הצד שיש היתר בויטמינים גרידא מטעם שהם מאכל בריאים, מ”מ ויטמינים המיוחדים לצום הם חמירי מזה מאחר ואינם מאכל בריאים רגילים אלא מאכל אנשים הנחלשים מן הצום [מלבד הנידון של הכנה] וגם להמתירים יש לדון בזה אם חשיב מאכל בריאים בכה”ג, אבל באג”מ שם (וכעי”ז בבאר משה שם) כתב דמה שלוקח כדי שלא יחלש מותר אף להמג”א.

ובפמ”ג פשטות דעתו בביאור דברי המג”א לאסור בזה שכתב לאסור אם לוקח “לשמור מזגו שלא יחלש”, אף דהאג”מ דייק מלשון אחרת של הפמ”ג בא”א סקמ”ג שכתב “כל שכוונתו להיות גופו בריא אסור אף בבריא” מ”מ כל מקום שאתה מוצא מקרא אחד מקיים דברי עצמו ומקיים דברי חבירו וכו’, והדיוק בלשון הראשונה הנ”ל מוכרחת משא”כ באידך לשון של הפמ”ג דאינו מוכרח לומר דלהיות בריא ממעט אם רוצה להמשיך להיות בריא בעתיד כמו שהוא עכשיו ואדרבה יש מקום לומר דמש”כ “להיות גופו בריא אסור אף בבריא” יש ללמוד “בריא” ראשון מ”בריא” שני דמיירי שרוצה להיות כמו שהוא עכשיו דהיינו שלא ייחלש.

אבל עדיין בויטמינים לצום יש שנקטו שהוא קל יותר גם להפמ”ג מכיון שאין האדם מעצמו עתיד להחליש אלא רק מאחר שלא יאכל (עי’ במאמרו של הרב פאלק הנ”ל), ומ”מ הפמ”ג מן הסתם מיירי גם באופן כזה, וצריך מקור ברור לחלק בזה בפרט שעיקרי הדברים הם מדינא דגמ’ מה שטען הפמ”ג שמה שעושה לצורך בריא שלא יחלה חשיב רפואה וצריך לידע אם מצינו מקור מגמ’ לידע דמה שעושה לצורך שלא יחלה על ידי מעשה חשיב רפואה, ובהך דסי’ שכא סי”ז גבי אלונתית משבת קמ ע”א סתם השו”ע לאסור ולא חילק בין לפני בית המרחץ לאחר בית המרחץ וגם בעיקר הברייתא בגמ’ שם לא נזכר לחלק בזה אלא דהוא דבר שאסור להכינו כיון שהוא לרפואה (ואולי יש לדחות דבאמת לא היו שותין אותו קודם בית המרחץ ולכך המשקה עשוי לרפואה, אבל המשנ”ב הזכיר דאין לשתותו ולא חילק דדוקא בשעה שיצא מבהמ”ר אסור ובדוחק גם זה י”ל דאין מצוי ששותין אותו קודם לכן כלל אל שבזמן המשנ”ב כבר לא היו שותין אותו כלל).

וגם המעי’ בראיות של המג”א שם כפי שפירשם המחה”ש שם יסכים דדחוק לומר דיש אופנים דשרי, כגון מה שדן שם מצד דרפואה ממילא קא הויא וכתב המחה”ש דהראיה ממה דלא משני דמיירי בבריא, ואם יש אופנים דבבריא שרי א”כ למה לא תירצו דמיירי באופן זה (ובדוחק י”ל דלא שכיחא אופן זה), וכמו”כ מש”כ התוס’ דבקילורין לעיניים מותר רק לתענוג ולא לרפואה והוכיח מזה המחה”ש בביאור דברי המג”א דבבריא אסור א”כ ממה שלא פירטו שיש אופנים דשרי בבריא לרפואה ש”מ דבכל גווני אסור (ובדוחק י”ל דבקילורין לעיניים אין מצוי שיעשה מעצמו דבר שיחליש כח העינים, אבל גם בזה אולי שייך שיבכה בדמעות וצל”ב המציאות בהשפעת הדמעות והקילור זה כנגד זה) וגם הראיה מר’ ירמיה שם לא דחה המג”א דמיירי באופן כזה.

וראיתי מי שכתב להתיר בזה משום שהויטמינים הנ”ל מחזקים את האדם כבר עכשיו בשבת, אבל לא זכיתי להבין דהרי אינו מאכל רגיל כלל בד”כ, (עכ”פ הכדורים הנארזים ומיוחדים לצום), ואין מורגש מן הסתם בשבת ההשפעה של זה אלא לכל היותר בזמן הצום.

ובהערות הגריש”א לברכות לו ע”א נראה שנוטה דאם מערבו בדבר מתוק מותר לקחת ויטמינים בשבת, כמ”ש אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע, וכן הובא בשמו לענין הויטמינים הללו שלוקח בשבת עבור הצום שלמחרת באשרי האיש ח”ג ס”ז שאם עירב מערב שבת מותר לקחתו בשבת.

ובאשרי האיש שם הובא שאין לערבו בשבת, אבל בשם הגר”ש ואזנר (מבית לוי בין המצרים עמ’ מד) הובא להתיר בזה לערבב בשבת אך שעדיף לערבב מע”ש.

ולכאורה פשטות הדין בברכות שם שהזכיר הגריש”א בהערות שם שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע מיירי בשבת וא”כ לכאורה הוא סותר לפסקו שפסק שאין לערב מתחילה בשבת.

ומאידך גיסא יש לדון דבב”י סי’ שכח סל”ב בדעת הרמב”ם נראה דלא למד כלל מצד היתר של עירוב האניגרון עם השמן אלא מדין אחר וכך מבואר שפסק שם המשנ”ב סקק”ד, דהעירוב עצמו אינו מתיר, ולכאורה נמצא מזה שההיתר הוא מפירוש שלא נפסק לדינא וצ”ע.

מלבד כל הנ”ל כאן יש חשש נוסף של הכנה בזה כיון שאין מזה שום תועלת למהלך השבת דהרי בשבת בלאו הכי אינו יכול לצום וברור שאין בכוונתו לצום ואין לו תועלת מזה וניכר שלוקח את זה לצורך לאחר השבת [ובכמה תשובות דנתי בגדרי הכנה באופנים שונים ומה שמתבאר בדברי הפוסקים דהכנה לצורך חול באופן דמוכח שהוא לצורך חול אסור אם לא במקום פסידא דבזה נאמרו התירים בפוסקים כמו שהבאתי בכמה מקומות, ויש לדון אם מניעת צער חשיב כפסידא].

ומ”מ אם נתערב באוכל עכ”פ לפני שבת עכ”פ כשאינו ניכר ואוכל האוכל לצורך הנאתו (עי’ במג”א שם) א”כ בודאי שאין בזה איסור.

יש לדון בכל הנ”ל בכדורים שצריך לקחתם ב’ ימים קודם הצום וכבר התחיל לקחתם מאתמול, דבזה פשטות הסוגיות דאין היתר עכ”פ במי שאינו חולה שנפל למשכב או שיש בו סכנה אבל דעת רוב האחרונים להתיר בזה (ועי’ במשנ”א סי’ שכח שהביא הדעות בזה).

אם יודע שיפול למשכב למחרת התיר בשלחן שלמה סי’ שכח סק”א כבר לאכול הרפואה בשבת כדי שלא יפול למשכב למחר (ומה שיפול למשכב אח”כ מתיר אם הוא באותה השבת הוא מסתבר ואינו מחודש כ”כ, אבל אם יפול למשכב למחר הוא מחודש ומ”מ אינו מוקשה), ומ”מ אם יחלה למחר אינו ברור שיש עליו חיוב לצום דאפשר שאינו בכלל הגזירה כלל באופנים שנפטר מזה, ואכה”מ.

סיכום הדברים, נחלקו הפוסקים לענין ויטמינים, ופשטות דעת הפמ”ג בדעת המג”א [שהמשנ”ב פסק כמותו] להחמיר בזה וכ”ד הגריש”א והגרשז”א והגרש”ו, ויש שחידשו להקל בזה, ולערב בשבת פשטות הסוגיות לכאורה יוצא שאין היתר בין מצד הכנה ובין מצד מעשה רפואה לפי מה שנתבאר וכך נקט הגרי”ש להלכה ויש שהקילו בזה.

ברמ”א סי’ תקנא סט”ז הזכיר שמותר רק ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן, וכתב דמותר לחפוף ראשו בחמין למי שרגיל בכך כל שבת, ובמשנ”ב סקצ”ז כתב בשם החי”א דגם פניו ידיו ורגליו מותר בחמין למי שרגיל בכל כל שבת, ובסקצ”ו שם כתב שבסבון אסור, ובשם החזו”א הובא דגם בסבון מותר וביארו דבריו דהיינו במה שהתיר המשנ”ב ראשו ופניו וידיו ורגליו (עי’ קרא עלי מועד פי”ג הערה יט מה שהביא בזה).

[ובשיעור ידיו עי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם דיש בזה ג’ דעות, דדעת הא”א מבוטשאטש שכולל כל היד עד חיבורו ליד, ודעת הגרנ”ק עד המרפק, ודעת הגרח”ק רק פס היד, ועי’ בתשובתי לגבי ברכת כהנים מה שציינתי עוד עניינים השייכים לזה].

והנה זה ברור שהדעה הרווחת בפוסקים היא לאסור גופו אפי’ בצונן, אבל יש מהאחרונים שהזכירו שיש היתר בחמין למי שרגיל בהם בנוסחאות שונות (יש שהזכירו להדיא להתיר כל גופו ויש שהזכירו שיש בזה היתר רחיצה בסתמא ולא פירטו ויש שהזכירו שיש מנהג כזה ומחו בו שהוא לא משורת הדין) ובקרא עלי מועד שם הביא דבריהם ותמה בזה.

ומה שיתכן לומר בדעתם (וזה מיישב גם את אלו הנוהגים כן) דהנה הרמ”א התיר לחפוף ראשו בחמין למי שרגיל והחי”א הזכיר מכח זה היתר עוד בפניו ידיו ורגליו למי שרגיל, וממילא יש מקום לטעון דאכן מי שרגיל בכל גופו בחמין בכל שבת יהיה מותר גם עכשיו בחמין בכל גופו [ולהלן יתבאר דהרמ”א בוודאות אינו סובר כן ומ”מ י”ל דסברי כהרמ”א בחדא ופליגי עליה בחדא מכח כמה צירופים וכדלהלן, ומה שיפולפל להלן בכוונת הרמ”א הוא רק לפלפולא דמ”מ הרמ”א עצמו אינו סובר כן למסקנת סוף הדברים דלהלן, וכנ”ל].

אבל יש להקשות ע”ז דהרמ”א מיירי רק במי שאינו רוחץ בחמין בכל ערב שבת, דזה אינו דע”כ הרמ”א מיירי באופן זה, דהרי מתחילה כ’ הרמ”א דנוהגין שלא לרחוץ אפי’ בצונן כי אם ראשו פניו ידיו ורגליו בצונן ושוב כ’ דיש מקילים בחפיפת הראש למי שרגיל, א”כ ברישא מיירי דמי שאינו רגיל בזה אסור בכל גווני.

(ואמנם הי’ מקום לטעון דחפיפת הראש ולא מידי אחרינא, דיש לטעון מידי אחרינא אפי’ ברגיל לא הותר, אבל בזה כבר אמרי’ דהחי”א בא להוציא מהבנה זו ועל דרך זה יש לטעון דה”ה גם כל גופו מי שרגיל אה”נ דמותר).

(ובגוף דברי החי”א יש לדון דאדרבה מסתמא הרמ”א מיירי גם במי שמקפיד לרחוץ כל גופו בחמין כמ”ש הרמ”א בסי’ רס ס”א דראוי כן לכתחילה ואעפ”כ כאן לא הזכיר היתר בזה בשבת חזון, ואולי יש ליישב דהרמ”א בסי’ רס נקט שטוב להקפיד היכא שהוא בקל וכאן ההיתר הוא רק על מי שמקפיד בקביעות).

אבל באמת שאינו מוכרח דיש לומר שכל ההיתר הוא רק במה שהותר בדכוותה בצונן אזי הותר ברגיל למי שרגיל אבל מה שבדכוותה לא הותר בצונן ה”ה שלא הותר אפי’ ברגיל.

ועוד דהרי הרמ”א מסתמא מיירי גם במי שרגיל לרחוץ כל גופו כל שבת.

ובד”מ כתב ושמעתי מקצת בני אדם נוהגים שמי שחופף ראשו כל ערב שבת גם בערב שבת זו חופף ראשו אבל לרחוץ כל גופו כל אדם נוהגין בו איסור עכ”ל, ומבואר בזה דלענין כל גופו גם הרגיל אסור וכמו שטען הערה”ש בסי’ תקנא דדעת הרמ”א לאסור.

והואיל דאתאן לדברי הד”מ שם אביא בזה תמיהה למה כ’ הרמ”א דמקצת בני אדם וכו’ ומשמע דלאו בהכרח דגברא רבה חתים עליה ולמה הזכיר דעה זו בשו”ע וביותר קשה שבהג”ה לשו”ע הביא דעה זו בשם יש מקילין ואילו בד”מ משמע שהוא מנהג מקצת בני אדם ומה הביאור בזה דמחד גיסא משמע דאין כ”כ בית אב לשמועה זו ומאידך גיסא נזכר שיש דעה כזו (ומ”מ אינו קשה כ”כ די”ל מקצת מכל בני האדם כולם שבכל מקום ומקום ור”ל שיש מנהג רווח כזה אצל בני אדם ורק ר”ל שאין כך המנהג היחידי).

והנראה בזה דלעיל מינה הביא הד”מ סתירה בשם המהרי”ל בזה אם שרי לרחוץ הראש רק בצונן או גם בחמין, וע”ז הביא מנהג קצת בני אדם וכו’ ובא ליישב בזה הסתירה במהרי”ל דהרגיל כל שבת מותר בחמין ושאינו רגיל כל שבת אסור ולכן הביא מנהג זה בהג”ה לשו”ע כיון דמנהג זה מיישב דברי הפוסקים שהזכיר שם והמהרי”ל עמהם, אבל כ”ז רק הראש ולא שאר הגוף וכנ”ל.

[יש להוסיף דבד”מ אמנם בתחילת דבריו משמע כדמשמע פשטות לשונו בשו”ע דההיתר לרגיל הוא רק בחפיפת הראש אבל בסו”ד שם כתב דכל הגוף לא הותר, ומשמע דמה שאינו כל הגוף אינו בכלל השלילה כגון פניו ידיו ורגליו וכדברי החי”א, ומ”מ כל הגוף ממש זה כבר לא הותר].

ואמנם בבהגר”א על הרמ”א שם לגבי חפיפת הראש כ’ דטעם ההיתר כנ”ל שכל רחיצה שהיא למצוה שרי וציין לדבריו לעיל בסקנ”ו ששם כתב דכל רחיצה שאינה של תענוג למצוה מותר אף בת”ב (וכעי”ז מצינו דגם לענין לבישת בגדי שבת בשבת חזון הביא המשנ”ב דבוילנא נוהגים להקל בזה ע”פ הגר”א דלא כהרמ”א).

וכנראה שהמקילים בזה צירפו בזה כמה עניינים יחד, דיש כאן צער ואיסטניס קצת דבאסטניס גמור מותר אף באבל והשיעור באסטניסות לא נתבאר [אף דהפוסקים לגבי אבלות החמירו בשיעור דבר זה מ”מ שם הוא בלא עוד צירוף], ויש כאן כבוד שבת שהוא מדאורייתא (עי’ רמב”ן פ’ בא ופרשת אמור) ומדברי קבלה, ויש כאן רחיצה למצוה דשרי כנ”ל כדאשכחן בטבילת מצוה בזמנה, ובצירוף שהוא מנהג ולא מדינא דגמ’ והמנהג עצמו כבר אינו ברור בזמנינו מאחר שרבו בזה המנהגים [ואולי ידעו שיש מנהג קבוע כזה להתיר, ויש להעיר על קושיית הערה”ש דבאמת מטונך הרי עיקר טענת הד”מ בסוף דבריו הוא מצד שיש מנהג אצל מקצת בנ”א המקיל לענין חפיפת הראש ויש מנהג המחמיר אבל אין מנהג המקל יותר מזה, אבל השתא שיש בנ”א המקילים יותר מזה לא, ומיהו הפוסקים שהביא שם הנהיגו שלא לרחוץ כל גופו כמבואר שם ובפרט לפי מה שהצעתי לעיל דכל המנהג שהביא הרמ”א הוא רק ביאור ביישוב הסתירות בפוסקים שהביא לעיל מינה], לכן צירפו כמה קולות יחד, וגם צירפו מה שרגיל כל שבת כנ”ל, ואולי צירפו גם שהאידנא הוא שעה”ד מניעת הרחיצה יותר מזמנם כנ”ל, ואולי צירפו גם פשטות דעת הגר”א בזה כנ”ל, ומ”מ עיקר דעת הרמ”א והמשנ”ב והחזו”א נתברר דאין היתר בכל גופו אפי’ בצונן ודין זה הוא ממנהגא כמו שנתבאר.

הנה כל איסור שטיפת הריצפה הוא ממנהגא והוא מנהג שנתחדש בעיקר בדורות הפוסקים האחרונים (עי’ התעוררות תשובה ח”ג סי’ ל ושלמת חיים סי’ שיב בשם הגר”ש מסלנט ועוד), ולא נזכר בראשונים ובשו”ע.

ובזה הקילו יותר שלא נהגו לאסור לכבוד שבת (עי’ התעוררות תשובה שם וארחות רבינו ח”ב עמ’ קלג ועוד, עי’ משנה אחרונה סי’ תקנא על המשנ”ב סקכ”א מה שהביא כן מהגרשז”א והגר”ש ואזנר).

והיינו אם רגילים לשטוף כל שבוע (עי’ התעוררות תשובה שם וע”ע משנ”ב סי’ תקנא סקל”ב בשם המג”א לגבי תספורת ועי’ בפוסקים לגבי רחיצה).

והנה לגבי בגדים מצינו שמעיקר דינא דגמ’ הקילו כבר בחמישי לכבוד השבת, ורק ממנהגא נהגו שלא לכבס לכבוד שבת ג”כ (כמש”כ הד”מ והמשנ”ב סי’ תקנא שם), ולכן מאחר שברחיצת רצפה התירו כמו בבגדים יש לטעון דלא אסרו ג”כ מחמישי כל שעושה לכבוד שבת דומיא דבגדים בזמנם.

והנה לגבי כתונת הקל המשנ”ב שם כשאין לו כתונת לשבת (בשם המג”א סקי”ד וחי”א כלל קלג סי”ג), וכ”כ הערה”ש סט”ו בשם המג”א שמ”מ אם אין לו כתונת להחליף לכבוד שבת יכול לכבס וללבוש, וכן כתב עוד בבה”ל שם (ד”ה ואנו בשם הא”ר סקי”ב וחי”א שם סי”ב) דמי שאין לו אלא חלוק אחד בזה יש להקל שלא לנהוג החומרות מר”ח והוסיף הערה”ש סי”ד דגם לצורך שבת יש להקל במי שאין לו אלא חלוק אחד.

וא”כ י”ל דפשטות ההיתר במי שאין לו כתונת הוא מחמישי דמשמע שהמשנ”ב קאי בזה על דינא דמתני’ דבחמישי מותרין וע”ז כתב דגם לדידן מי שאין לו כתונת שרי [וסיים המשנ”ב דע”י גוי פשיטא דשרי ומ”מ מעיקר הדין מתיר גם בלא זה], א”כ ההיתר הוא מחמישי גם לדידן באופן זה וא”כ יש לדמות גם רחיצת רצפה למנהגינו לאופן זה.

ויש להוסיף דמי שזו ריצפתו ואין לו רצפה אחרת אפשר דלא גרע ממי שאין לו אלא חלוק אחד, ואף אם יש לו רצפה אחרת יש לטעון דערב לאדם לדור בתוך שלו כבירושלמי דמו”ק (והובא בהל’ חוה”מ), אלא דאין מזה ראיה גמורה די”ל דבבגד שהוא צורך מוחלט ומוכרח הקילו יותר כשאין לו בגד אחר [וכ”ז כשאין הריצפה ממש במצב מלוכלך דבזה א”צ לבוא להתירים הללו והארכתי במקו”א, וגם מי שבגדו ממש מלוכלך לגמרי יש בפוסקים התירים בכל גווני והרחבתי במקום אחר, אלא כשהריצפה במצב שהיה צריך לנקותו לפני שבת כמו שרגיל].

ומ”מ היוצא מזה שיכול לרחוץ הרצפה כבר מיום חמישי.

[וע”ע בתשובתי ממתי אפשר לרחוץ בערב שבת].

הוספה למה שנתבאר שמותר לשטוף הבית ביום חמישי לשבת חזון

בקובץ מבית לוי בין המצרים עמ’ לט כתב שבת”ב אין לשטוף אפי’ ביום חמישי לכבוד שבת, ואולי יש לדייק מזה ג”כ דבט’ הימים מותר בכה”ג.

במשנ”ב סי’ תקנא סקל”ג כתב דעל השולחנות מותר להחליף לבנים אבל להחליף סדינים לבנים נהגו דאסור, ובכולה מילתא מבואר דלבנים הוא ענין חשיבות שכולל גם בגדים נקיים או בגדי שבת.

[עי’ בל’ הרמ”א כאן לגבי ימי ליבונה דמשמע שיש חשיבות לבגדים לבנים ועי’ בסמוך בדברי הפוסקים לגבי בגדי שבת במילה, ואפשר דסדינים לבנים דאינם דוקא של שבת ואינם חשובים אין בהם חומרא וכמו בגדי חולצה לבנים של חול ומ”מ קצת דוחק להעמיד הרמ”א לגבי ימי ליבונה בבגדים לבנים חשובים ואולי היו רגילים דהלבנים הם לימים חשובים וצל”ע].

ומאידך במשנ”ב לעיל סקל”ב כתב בשם המג”א סקי”ד וחי”א כלל קלג סי”ג דאם אין לו כתונת לשבת מותר לכבס, וכעי”ז כתב בערה”ש סי”ד וסט”ו דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבס לשבת עי”ש עוד, [ועי’ עוד בבה”ל ד”ה ואנו בשם הא”ר והחי”א שם סי”ב דגם עיקר המנהג להחמיר מר”ח אינו במי שיש לו חלוק אחד].

ודין זה של מי שיש לו חלוק אחד הוא גם במי שיש לו כמה חלוקים וכולם אינם נקיים (כן הובא בשם הגר”ש ואזנר במבית לוי בין המצרים עמ’ יד, והוא פשוט).

ולכן בניד”ד מותר להציע סדינים מכובסים לאורחים הנ”ל כיון שאין דבר אחר להביא להם וכ”ש שסדינים קיל מבגדים (עי’ בערה”ש כאן משוה סדינים למטפחות).

ומ”מ המשמעות במשנ”ב דאין להביא סדינים לבנים המיוחדים לשבת עכ”פ כשיש סדינים רגילים ואין בזה אבלות בפרהסיא דהוא בביתו בלבד ואינו שייך לדעת הגר”א לענין בגדי שבת בשבת חזון.

הנה באופן כללי דנו פוסקי זמנינו על ניגוני המתנה בקו טלפון של מרכזיה וכיו”ב, דבאופן שאין נהנים מזה דעת רוב הפוסקים וסוגיין דעלמא שאין חשש לשמוע ניגוני ההמתנה וכיו”ב (ודיברתי מזה במקו”א), אבל עיקר הנידון כאן הוא כשנהנה מהניגונים דבזה באמת אין ההיתר הזה, ובמקרה זה הטעם שמדליקים ניגונים הוא כדי לעורר אוירת השבת כך שקשה לומר שאין מטרה בזה ליהנות מזה, ועכ”פ אני נשאלתי ע”ז משואל שבאמת אומר שהוא נהנה מזה.

והנה מאחר דרחיצה וכיבוס לא ממש הותר בערב שבת חזון מאן לימא לן שזה הותר, דמסתמא מה שלא נזכר בפוסקים להתירא הוא מכלל האיסור, ובפרט שאינו מצרכי שבת עצמו, ומה שמזהירים על ביאת השבת זה אפשר גם בלא ניגונים, וכן שמעתי שיש ק”ק שנוהגים בהם בערב שבת חזון שלא להדליק ניגונים ברחובות.

ובאג”מ או”ח ח”ד סי’ קיב סק”א התיר אמירת זמירות בשבת חזון למזמרים בכל שבת, ומעין זה בהליכ”ש ניסן פט”ו ארחות הלכה ל”ג עי”ש, ועי’ גם בתשובות והנהגות או”ח ח”ד סי’ קב ומועדים וזמנים ח”ח שלח.

וכן נמצא במקור חיים ס”א דבסעודת מצוה מותר לשמוע קול זמרא ומנא וכן בשדי חמד מערכת בין המצרים אות י’ [רק דשם התיר שלא במנא אלא בפה בלבד] וכן אי’ בשבלי הלקט שמחות כב לגבי אבל, ודלא כלקט יושר עמ’ קו שכ’ שהתה”ד לא אמר זמירות שבת בפה כל ג’ השבועות וביוסף אומץ סי’ תכא לזמר בשבת בקול נמוך (והמנהג בודאי אינו כן ואפשר שהוא הושפע מהנהגת הגר”א במנהגי שבת חזון בכמה עניינים ואכמ”ל).

אבל עיקר המנהג להתיר זמירות בשבת הוא מטעם דאין אבלות בשבת בפרהסיא אבל דין זה נאמר על שבת עצמה [או עכ”פ מה שהוא צורך שימוש בשבת עצמה כגון לבישת בגד שבת קודם השבת], בפרט דגם השדי חמד התיר זמירות שבת משום דהוא בלא מנא וכאן הוא במנא, וצל”ע.

ומ”מ להמקו”ח הנ”ל נמצא שיש היתר בזה גם במנא לצורך סעודת מצוה [אולם בתשובות אחרות הרחבתי דיש בזה דעות בפוסקים לענין שירה בכלי בסעודת מצוה, (עי’ עוד בתשובה לענין בר מצוה בספירת העומר ובתשובה לענין סיום מסכת בספירת העומר ובתשובה לענין ריקוד טובים מאורות), ויש שנקטו להתיר רק בפה אפי’ בסעודת מצוה וכדברי השד”ח הנ”ל ועי’ במשנ”א סי’ תקנא אות מ”א בדעות פוסקי זמנינו לענין שירה בכלי בסעודת מצוה], ועל כן א”צ למחות במקילים בזה לצורך מצוה אבל עדיין אי”ז מתיר להמחמירים בזה להתכוון ליהנות.