מועדים

בע”ה מוצאי שושן פורים קטן ע”ט
לכבוד הגאון המפורסם ר’ גמליאל רבינוביץ שליט”א
בעהמ”ח ס’ גם אני אודך ופרדס יוסף החדש ושא”ס
שלו’ רב
ע”ד מה ששאלתם, לענין השולח משלוח מנות לחבירו על ידי “רחפן” הפורח באויר, ומגיע למקום היעד ששולחו, האם יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות לכתחילה.

תשובה:
מותר מעיקר הדין לתת על ידי רחפן אם רוצה לעשות כן, כיון שרהיטת הסוגי’ שאין צריך שליח מעיקר הדין לעיכובא, ואין בזה איסור שאינו נותן בידיים.

אולם מכיון שחוששים מספק לתת משלוח מנות אחד על ידי שליח לכן ראוי שיהיה על ידי אדם ולא על ידי רחפן, מכיון שרחפן נחשב פעולת האדם, וגם מאחר שלא לפי כל הטעמים וכל האופנים הרחפן יועיל כמפורט בתשובה בפנים, ולענין מי שאין לו שליח רק רחפן ג”כ יתכן שכבר עדיף שיתן בידיו מאשר על ידי רחפן כדי להרבות שמחה ורעות.

(אלא אם כן באופנים מסויימים שנתבארו בתשובה, דהיינו שהרחפן עובד באופן אקראי שלא על ידי מעשה האדם לפ”ד החת”ס, ואם אינו עובד על ידי טירחת האדם לפ”ד השלמת חיים, או שהמקבל מתבייש לראות פני הנותן לפ”ד המהרי”א, וכן לפ”ד המקור חיים יש לומר שאם ממנה אדם אחר לשלוח עבורו את הרחפן ג”כ יועיל שליחות וגם יפתור הבעי’ שהוא מעשה האדם כנ”ל).

מקורות:
הנה השאלה נחלקת לשני נידונים, א’ על הצד דבעי’ שליחות וא’ על הצד דלא בעי’ שליחות, וידועים דברי המ”ב בסי’ תרצה סקי”ח בשם בנין ציון סי’ מד מה שהביא הספק בזה (וכבר העירו דבבנין ציון עצמו לא נשאר בספק על לצאת ידי חובה בלא שליח, אלא רק אם יותר טוב לעשות על ידי שליח), וכבר האריכו בזה כמה מן האחרונים, ורהיטת סוגיין דעלמא שמעיקר הדין יוצאין ידי חובה גם בלא שליחות אבל מחמת הידור חוששים לעשות משלוח מנות אחד עם שליח כדי לצאת מידי ספק.

ויש לציין דבאחרונים הובאו כמה טעמים לענין שליחות, דבמקור חיים לבעל החוות יאיר סי’ תרצד ס”ג משמע ג”כ שלמד דמשלוח מנות הוא על ידי שליח והוסיף שגם במתנות לאביונים טוב לעשות כן משום פרסומי ניסא, ונראה דענין הפרסומי ניסא כאן הוא שעל ידי שיש כאן גם שליח יש כאן שלושה שמעורבין בדבר ואוושא מילתא, וגם על ידי שמבקש מאחר לעשות לו ממילא הדבר מתפרסם, ולפי טעם זה רחפן ודאי לא יועיל כיון שאין כאן אדם.

ויש שכתבו (עי’ כה”ח סי’ תרצה סקמ”א ועוד) שטעם השליחות הוא משום כבודו של המקבל, ויתכן לומר בזה משום שאין כבודו של המקבל לקבל ישירות מהנותן דיש בזה קצת כיסופא, וכעי”ז כ’ המהר”י אסאד בשו”ת יהודה יעלה סי’ רז לגבי מתנות לאביונים, וא”כ לפי צד זה הרחפן יוכל להועיל אבל רק אם הרחפן עושה הכל כעין רובוט והאדם אינו מעורב בתקשורת עם המקבל.

אולם אפשר להבין שהכבוד הוא באופן אחר שאם שולח שליח מיוחד לזה יש בזה מצד כבוד המקבל, אבל המהרי”א לא כ”כ שם, אבל אם נאמר כצד זה לא יועיל רחפן.

ובשו”ת שלמת חיים סי’ שעח כ’ דלכתחילה תקנו על ידי שליח כדי שיהיה פנוי למצוות היום, אבל אינו לעיכובא, ודבריו צע”ק דהרי בד”כ השליח הוא ישראל כשר ובר חיובא וממילא גם השליח צריך שיהיה פנוי למצוות היום, והיה מקום לפרש דתקנו שאין להדר אחר מצוה בו כדי שיהיה פנוי אבל השליח שמרצונו עושה כן ולא מחמת מצוה בו וכו’ לכן הוא יעשה רק אם פנוי באמת, אבל בדבריו משמע שכן יש הידור בשליח כדעת קצת אחרונים ולא רק שאין בזה מצוה בו, וגם צע”ק דאטו אם יעשה המצוה בעצמו לא יקיים מצוה בו וכו’, אם כן כל החילוק הוא רק שתקנו שלא יחזר מתחילה אחר זה כדרך שאמרו אין מחזרין על הנר וכו’, ודוחק, וגם אינו כוונתו כלל, דהשלמת חיים סובר שיש הידור על ידי שליח כנ”ל, ומ”מ לפי דברי השלמת חיים הרחפן ג”כ מועיל, וכן נקט שם בסי’ תא שעל ידי קוף מועיל ג”כ שיחשב על ידי שליחות.

וגם להשלמת חיים אם האדם מכוון את הרחפן פשיטא שאין כאן פניות למצוות היום אלא רק ברחפנים הפועלים על ידי חכמה מלאכותית שאינם נדרשים לכיוונון ישיר של האדם (אם יש כאלה ואם יהיו בעתיד) יתכן שיועיל, אבל גם להשלמת חיים אפשר דמה שתקנו על ידי שליח הוא רק בדרך כבוד ולא בדרך ביזיון, אולם ממה שכ’ שגם על ידי קוף מהני א”כ חזי’ דלא בעי’ דוקא דרך כבוד.

מ”מ יש סברא לומר דאחרי שנזכר בפסוק הלשון ומשלוח מנות ולמדו מזה שצריך שליחות לכך בעי’ שליחות כל דהו, גם לפי הצד שהועלה באחרונים דסגי בשליחות פסולה ואפי’ קטן, אבל רחפן לא עדיף מסתם ידא אריכתא עכ”פ לגריעותא, כיון שאין כאן שום כח נפרד ממנו אלא כסתם רוח בעלמא, דהרי זה פשיטא שמה שנחשב כח שני לענין רציחה או שחיטה לא יחשב שליחות לענין משלו”מ (ובפרט שהחזו”א למד מהרמב”ן שמה שנעשה על ידי מכשיר חשמלי חשיב כמעשה האדם בעצמו ומעיקר הדין אפי’ לענין לשמה ואכמ”ל, אם כן גם רחפן לכאורה בכלל זה, ואמנם יש לדון על רחפן שפועל על ידי חכמת מכונה שפועל באופן אקראי על ידי הדמיה של שכל אנושי ואכמ”ל דיתכן שבזה החזו”א יודה שהפועל באופן כזה אינו נחשב כמעשה ישיר של האדם עצמו לענין דינים כאלו).

והנה אע”פ שנקט החת”ס גיטין כב ע”ב ודבר אברהם ח”א סי’ יג שמועיל שליחות אפי’ בקוף, מ”מ אפשר דבניד”ד יודה שחשיב מעשיו של האדם עצמו, ומ”מ אם נימא שהחת”ס לא קיבל הסברא על משלוח מנות מה שכתבתי דבעי’ עכ”פ שליחות כל דהוא א”כ אם סבר דהענין הוא משום כבוד הנותן א”כ יתכן שיהיה אפשר גם על ידי רחפן באופן שהנותן אינו מתקשר עם המקבל כלל, אבל אחר דמבואר שהרחפן (עכ”פ באופן הרגיל) חשיב מעשה האדם הו”ל כזריקה בעלמא ואין בזה תועלת לשליחות.

ולמסקנא נראה דמאחר שיש מגדולי ישראל שסברו שיש עדיפות טובא בלא שום שליחות שעי”ז מרבה חיבה בין איש לרעהו, משא”כ ע”י שליחות, ויש שנהגו כמדומה לעשות רק משלו”מ א’ ע”י שליח על הצד שיש קפידא בזה, ואילו כל שאר אידך משלו”מ הקפידו שיהי’ כמה דאפשר ע”י נתינה בעצמו, א”כ ברחפן מכיון שמסתבר שאין בזה תועלת לענין שליחות, א”כ עדיף שיתן דרך כבוד על ידי אדם ולא על ידי רחפן (אלא אם כן רוצה ליתן בלא שיראהו המקבל כדי שלא יתבייש ע”ד מהרי”א הנ”ל).

ולענין אם יש חסרון שאין כאן נתינה בידים מסתבר דמהני דאטו גט הוא שיש דין נתינה בידים, דבמשלוח מנות ה”ה דסגי בטול מנתך מע”ג קרקע, והאחרונים הביאו ראי’ ברורה שאין צריך הגבהה ונתינה כמו בגט מסוגי’ דמגילה ז ע”ב מחלפי סעודתייהו עי”ש וברש”י.

בברכה מרובה

הנה מעיקרו הנידון מתחיל ממחלוקת ראשונים על סוכה שתחת האילן באופן שהסוכה עצמה מסוככת כהלכתה, האם האילן פוסל בכה”ג או לא.

והנה בשו”ע [סי’ תרכ”ו] איתא דיש פוסלים באילן הוא רק באופן שצילתו של האילן מרובה מחמתו, אבל באופן שהאילן חמתו מרובה מצלתו והסוכה צילתה מרובה מחמת כשר.

אמנם י”א שכל האופן המותר הוא רק באופן שהסכך הפסול מעורב עם הסכך הכשר באופן שלא יהיה ניכר בו [כ”ז מבואר בשו”ע סי’ תרכ”ו].

וא”כ יש לעשות כדברי הרמ”א להניח זה על גב זה ולהצמיד את הרשת מעל הסכך בלי ריווח ביניהם, שלדעתו זה נחשב עירוב, ולדעת החמד משה המובא בבה”ל בעינן עירוב גמור, וזה לא שייך ברשת של יונים כלל, ועיין מה שהכריע בה”ל שם.

ובמשנ”ב שם סק”ח הביא עוד שיש מחלוקת האחרונים אם באופן שניכר הסכך הפסול בפנ”ע באופן שצילתה של הסוכה מרובה מחמתה, ולכאורה בשל תורה יש להחמיר, וכן החזו”א או”ח סי’ קנ ס”ק יד החמיר בזה [עי’ בשונה הלכות שם ס”י].

ומאידך יש לומר דאין כאן הכלל דבשל תורה וכו’ דיש לצרף דעות הראשונים המקילים גם ביותר מזה כל שהסוכה עצמה צילתה מרובה מחמתה, וכן אולי יש מקום לדון ולומר דאדרבה כאן יותר קל מאילן, דהרי כאן אין שום צורת סיכוך כלל ברשת כזו, וגם להסוברים באופן שיש אילן ע”ג סוכה שצריך לערב שני הסככים זב”ז כאן אפשר שלא יצטרכו לערבם זה בזה, כיון שאין כאן צורת סיכוך בדבר זה, ורשת זו אינה מעלה ולא מורדת.

ומ”מ לפי דעת הב”ח הנ”ל לא יהיה מקום להקל, ואז אנו נכנסים לדין לבוד, ובאים אנו לנידון הפוסקים אם שייך לומר לבוד גם לחומרא, עי’ תוס’ סוכה יז סוף ע”א ועוד, והב”ח פסק להחמיר, ועי’ משנ”ב ס”ק יז שחשש לדעתו.

ואולי כאן כיון שנראה כדבר אחד א”צ להגיע ללבוד כדי לאסור, כיון שהדבר נראה כמחיצה שלמה, והו”ל כעין בגד ארוך, ולפ”ז יש לדון דגם בסכך לא הותר אלא באופן שאין כאן מחיצה גמורה שמכסה את כל משך הסכך, וא”כ יהיה אסור בכל גוני.

ובאמת נראה שאין מקום לומר שאין צורת סיכוך בסכך כזה, לענין להחשיב את הרשת כסכך פסול, מאחר שגם בעצים הדקים שמעמידים את הרעפים פסלו הפוסקים, והכשירו רק באופן שהיה עשייה שעקר את הקורות שמעליהם, משא”כ כאן שלא נעשתה שום עשייה ברשת זו ואין להכשיר [ראה שו”ע סי’ תרכ”ו ס”ד ומשנ”ב שם סקט”ז].

ומה שהכשיר שם המשנ”ב סקי”ז באופן שהניח את הסכך הכשר ע”ג הלאטש הוא רק באופן שיש עירוב כדין כמבואר בשעה”צ שם, ודיני עירוב נזכרו קודם שהם מחלוקת אחרונים, ומיהו משמעות המשנ”ב כאן שהקיל גם באופן שמונח זעג”ז ואינו מעורב לגמרי דלא כהחמד משה, וא”כ לנוהגים כהכרעות המשנ”ב אפשר שברשת יהיה מקום להקל כשהוא צמוד לסכך, ומאידך המחמירים כהחמד משה והחזו”א יצטרכו להחמיר גם באופן זה.

בקיצור הדברים יש כאן בודאי דבר שאינו מחוור לעשות סוכה באופן כזה ולהקל בדאורייתא על סמך סברות אלו, ומיהו במקום שיש אנשים כעין מסורתיים וכדומה שעושים סוכה כזו, אפשר שאין למחות בהם מאחר שמ”מ ישנם אלו דעות בראשונים שהסוכה כשרה.

[ובאופן שהרשת הוא כלי בפנ”ע ואינו קבוע שם במבנה יש יותר מקום להקל ע”פ דברי הריטב”א בעירובין שבכלים בדבר הנעשה להיות קבוע כך שיהיה פתוח בדווקא ל”א לבוד, עיין קובץ קול התורה ס”ד תשס”ח].

הוספה לתשובה זו שכתבתי זמן רב לאחר מכן

והנה מאחר והמשנ”ב (תרכו סקי”ז) למעשה חשש להחמיר אם אין שלושה בין עמודי הלאט”ש לחשוש לאחרונים המחמירים בזה, הלכך גם ברשת של יונים יש להחמיר.

אולם יעוי’ מה שהובא דברי המנח”י והגרשז”א והחוט שני מה שהביאו מדבריהם לענין דברים אחרים כגון סורגים ואטבי כביסה (ראה ביאורים ומוספים שם), וגם מה שהקיל שם הגרש”ז לענין חבלי כביסה ע”פ הריטב”א [דלעיל], מ”מ הביא להחמיר בענין סורגים, ויתכן א”כ שלא תפס קולא זו לעניין סורגים, וסברתו לענין הסורגים שייכת גם כאן, ומה שהובא שם בשם הגרנ”ק הובא זה רק בתורת ספק לענין חיובי שכנים כלפי בעל הסוכה שכיון שיש צד כזה אין השכן מחוייב להחמיר כהצד השני, וגם סברתו שהובאה בשמו שם לענין חבלי כביסה וסורגים לכאורה לא שייכת כאן, עיין שם, מ”מ יש לחוש לענייננו ברשת של יונים שלא לעשות סוכה תחת רשת של יונים.

קרא פחות

אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה להתענות, רק שנהגו להתענות (ראה רמ”א סי’ תקנ ס”א ומשנ”ב סק”ב בשם הפוסקים), אבל לענין מינקת כיום, הורו חלק מפוסקי זמנינו שמכיון שכיום הצורך של המינקת הוא גדול מאוד כמו שיתבאר, לכן יכולה לאכול, ע”פ מ”ש המשנ”ב סק”ה שאם הם חלושות אין להן להחמיר.

ומ”מ ענין הפטור שיש למניקה בצום אינו מעיקר המנהג הנזכר ברמ”א, שכן הרמ”א נקט שנהגו להחמיר על עצמן, אך כיום שהקילו בזאת חלק מהפוסקים הוא משום שיש להחשיב המצב של המינקת כיום כחלושה או משום צורך הקטן שהוא חולה קצת.

אולם במקרה שעברו חודשים רבים מהלידה ומלבד זאת עיקר אכילתו של הקטן אינו מאמו ואינו נצרך אליה כלל הוא דוחק גדול להקל בזה, (ועי’ הליכות שלמה בין המצרים פט”ז  בדבר הלכה מה שהורה לאחר ט’ חדשים).

ואמנם אם האשה מרגישה חלושה ועדיין לא עברו כ”ד חודש מהלידה יש מקום להקל (עי’ חוט שני שבת ח”ד עמ’ רס והלכות חג בחג הל’ ת”ב), וכמו כן אם חלק ניכר מתזונת התינוק הוא מהאם (עי’ חוט שני שם), או עכ”פ במקרה שיש חשש שאם תצום האשה החלב שלה לגבי התינוק ייפסק, במקרה כזה יש שהקילו (פסקי שמועות פורים עמ’ מז בשם הגרח”ק).

ואמנם לגבי הלכות שבת יש שנקטו שכל צרכי קטן נחשבים כצרכי חולה (עי’ מה שהבאנו בשם הגר”א באחד מהתשובות הסמוכות), וכן יש שנקטו לגבי תכבוסת בחוה”מ, וכן לענין תכבוסת בבין המצרים למנהג שהזכיר הרמ”א (תקנא ס”ס יד), אבל לענייננו שהגדרים אינם ברורים בזה ונזכר שמי שחלש שלא יתענה א”כ הגדרים פחות ידועים להחשיב מה נחשב צורך הקטן, אבל אכן יש היגיון שאם יש אחד מהתנאים דלעיל שנזכר בשם החוט שני והגרח”ק יש להחשיב הדבר כצורך הקטן לענין להתיר לאשה.

ומ”מ יש לציין שההיתר במינקת של זמנינו באופן שאין חולשה ברורה וידועה אינו פשוט ואינו מוסכם (ראה מראי מקומות בביאורים ומוספים ריש סי’ תקנ), ועי”ש שהובאו כמה הוראות בשם הגרשז”א בענין שעל פיהם נראה שהורה בכל מקרה לפי הענין של אותו המקרה, ולמעשה נראה כיון שעיקר הנידון במינקת הוא מנהג, ויש להזכיר בזה שגם דין תעניות אלו בזמנינו הוא מדין שקבלו עליהם ישראל ואינם תקנה דרבנן כשאר תקנות כמבו’ בגמ’ ורמב”ן וטור, ולא קבלו על מינקת וכנ”ל, לכן יש יותר מקום להקל בזה, וגם בחוט שני נראה מדבריו שהקיל בהוראות בנידון זה.

ולכן בניד”ד אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

לענין מה מותר לאכול למי שאוכלת בצום, לא יאכלו אלא כדי צורך קיום התינוק (ראה שו”ע תקנד ס”ה).

אבל אין צריכה לאכול שיעורין כמו בת”ב (ראה חוט שני שם עמ’ רנח).

ותאכל בצינעא (ראה מטה אפרים סי’ תרב סכ”ב).

במאמר המוסגר יש לציין דעכשיו בתקופה זו יש מלחמה בארה”ק ולא שלום, ולכן ממילא יש שאלה על כל התענית ציבור שלנו אם הם כתענית ציבור גמור, ונפק”מ לעניננו שגם לגבי מינקת מכיון שהחיוב הוא גמור ממילא יש להקל פחות, אבל למעשה נראה שהמנהג שלא חששו בזה, שאף בזמן הראשונים שהיו רדיפות ושמדות לא מצינו שנהגו בכל ד’ תעניות כבט”ב לענין שאר דיני תענית ציבור, מלבד בעל נפש הנזכר בנו”כ השו”ע ע”פ הפוסקים, לענין נעילת הסנדל, וצל”ע בזה, ושמעתי שהגר”ש דבלצקי נהג בעת מלחמה כצום גמור, ויל”ע אם מדין הנ”ל או מדין קבלת תענית שקיבל על עצמו תענית ציבור, עכ”פ המנהג הקבוע מדורי דורות אינו כך, ולכן לא הבאתי גוף הדברים בנידון.

בשו”ע ס”ס תקמה הובא שאם שמע דבר חידוש מותר לכתבו בחוה”מ, ושאלתי את הגרמ”מ קארפ (בעל הלכות חג בחג) מה הדין להגיה ספר בחוה”מ ואמר לי שאסור.

ויש לעיין דבריש סי’ תקמה אי’ שמותר להגיה ספר שצריך להשתמש בו במועד ובמשנ”ב שם סק”ח הביא פירוש הט”ז דמיירי במגיה מדעתו מעיון דחיישי’ שמא ישכח.

והיה מקום ליישב דכל ההיתר הוא אם יש לו כבר מה לכתוב אבל לחשוב מראש מה לכתוב זה אינו דבר האבד כיון שיכול לעשות אותו דבר בדיוק גם אחר המועד.

אבל א”א ליישב כן לכאורה, דהרי בס”ס תקמה במשנ”ב סקמ”ז האריך בדין כתיבת חידוש בחוה”מ שהוא גם לשמוע מלכתחילה חידושים לכתוב ומשמע שם שגם להתאמץ לחדש חידושים בחוה”מ כדי לכתוב מותר עי”ש (ורק שכ’ שם שיעשה בכתב משיט”א).

וכי תימא דמ”מ בהגהת ספר שהוא תרתי לגריעותא שהוא רק ליטוש החידושים והוא רק מחשב עכשיו מה לכתוב אסור, הא מנא לן, דהרי כל אחד מהגריעותות האלה לחוד אינו איסור א”כ למה בתרתי לגריעותא יהיה אסור, דכל המושג תרתי לגריעותא הוא חידוש והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר והבו דלא לוסיף עלה.

ובאמת יל”ע דלפי טעם הט”ז הנ”ל שהביא המשנ”ב בריש הסימן שם למה הזכיר המחבר ההיתר רק באופן שצריך לספרי המקרא בחוה”מ, דהרי לפי מה שטעם ההיתר הוא משום דבר האבד שמא ישכח א”כ היה צריך להיות ההיתר בכל גוני שמא ישכח, והט”ז הרי קאי לפרש דברי המחבר שם שהזכיר שההיתר הוא באופן שצריך שהספר יהיה מוגה בחוה”מ, ומאידך בלשון הט”ז לפי מה שהובא במשנ”ב משמע שאינו צריך באמת הספר שיהיה מוגה בחוה”מ וההיתר הוא משום דבר האבד שלא ישכח מה שעיין, וצלע”ש.

ובגוף דברי הגרממ”ק יתכן דמיירי במי שמגיה דברים טכניים בחוה”מ כגון טעויות הקלדה וניקוד והשוואות וכיו”ב שבזה כבר אפשר דלא אמרי’ דבר האבד מכיון שיכול לעשות אותו הדבר בדיוק לאחר המועד (וכמ”ש המשנ”ב בסי’ תקמה סקמ”ח לענין כתיבת חישוב תקופות שאינו שוכח מלבו כלום), וברוב הדברים שקשורים להגהה מסוג זה לא שייך לחשוש על זה לא ישכח, ולגבי הגהה ע”פ השוואות בין נוסחאות זה מפורש שם במשנ”ב בשם הט”ז דאינו בכלל היתר זה, אבל גם לגבי תיקונים טכניים שאינם ד”ת אפשר שלגביהם לא נאמרה הסברא שאחר חוה”מ צריך לחדש חידושים אחרים (שהזכיר המשנ”ב בסקמ”ז בשם האחרונים), דכל סברא זו היא חידוש שנאמרה לגבי ד”ת מכיון שלא ניתן לומר לאדם שלא יחדש החידוש עכשיו אלא אחר כך משא”כ בדבר שאינו חידו”ת ממש.

הנה מקופיא היה נראה שלא, שהרי זה לא מצינו שמרדכי קנה גם את זרש אשתו של המן, וכ”ש לפי המדרשים שקנה את המן בשעת מלחמה א”כ מסתמא שזרש לא היתה שם כיון שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב ע”ב, ואמנם עי’ בפרק חלק סנהדרין צה ע”ב לענין קרונות של זהב וכו’ אבל יש לחלק בין הפקרות לאישות, אבל שגלונות הוא מלכתא למאן דמפרש הכי בפ”ק דר”ה, ומ”מ ברוב פעמים אין האשה באה למלחמה כלל), רק בן שפחה דינו כעבד אבל עבד כנעני וכ”ש גוי הקנוי למעשי ידים שבא על הגויה בת חורין אין הבנים קנויים לאדונו של אביהם, כמ”ש הרמב”ם בהל’ איסורי ביאה פט”ו ה”ו עבד שטבל שבא על הגויה הולד גוי הלך אחר האם.

אולם יעוי’ בנוסח המכירה מתוספתא דתרגום אסתר (הובא במנות הלוי ונדפס עוד בפרסומי ניסא פל”א) דמבואר שם שהמן מעיקרא מכר עצמו ובניו עד סוף כל הדורות, וזה צ”ע תוקף מכירה זו דהרי אין בעלות על בניו, ומאידך גיסא בנים שיולדו אחר כך אם משפחה פשיטא שהם של מרדכי גם אם אין דין המן כעבד כלל כמבואר ברמב”ם שם, ואם מבת חורין והמן הוא עבד אינם מתייחסים להמן כלל.

ואולי השטר הועיל לחוקי המדינה דשם ומרדכי השתמש בו כי הרגיש שיהיה בזה תועלת גדולה לישראל וגם כדי שיוכל לסבב על ידי זה מחיית עמלק.

ויעוי’ ביערות דבש (ח”א דרוש יז) שדייק ממה שמכר בניו עמו שנטבל לעבדות [והארכתי בדבריו בתשובה אחרת כאן] ועכ”פ מבואר שהבין דהיינו עבדים שיוולדו בתורת עבדות מן השפחה, ומה שהועיל השטר יל”ע אולי לכופו בשפחת מרדכי ואולי להתירו בשפחת מרדכי לפי השיטות שגוי אסור בשפחה והוא פלוגתת הראשונים אם גוי מותר בשפחה כנענית או לא (עי’ תוס’ יבמות מה ע”ב ד”ה אטבלה, תוס’ נדה מז ע”א ד”ה מסר, יבין שמועה להרשב”ץ הל’ שחיטה, תשובות בעל האשכול סי’ מח, מאירי נדה מז ע”א, ועי’ ערך לחם למהריק”ש יו”ד סי’ רסז סעי’ סט דגם אם עבד מותר בגויה אבל יש לאסור שפחה בגוי שלא תהיה כבושה תחתיו, ואכמ”ל), וכ”ז דוחק יל”ע.

קרא פחות

לא (שו”ת מהר”י אסאד ח”א או”ח סי’ רד), ובשם הגרי”ש אלישיב הובא (יבקשו מפיהו פורים א לה) שמומר לתיאבון הוא בכלל רעהו ומומר להכעיס אינו בכלל רעהו וע”ש.

ומ”מ ברוב המשומדים שבזמנינו, גם אלו שנולדו כך, יש לחשוש עכ”פ לחומרא שדינם להכעיס מצד גדרי הדינים אע”פ שאין כוונתם להכעיס בכל דבר בפועל, ואכמ”ל, ועי’ חזו”א יו”ד סי’ א.

קרא פחות