מועדים

לענין לקחת כסף משלך ולתת לעניים עבור אחיך, שיחשב כאילו הוא נתן את הצדקה, התשובה בזה ששייך לעשות כן דבמתני’ פ”ק דשקלים מבואר ששייך לשקול עבור אחר, וכן על נשים וקטנים נזכר בפוסקים הלשון לתת עבורן, מלבד זאת יתכן שגם לאחר שזיכית עבורו את הכסף אפילו שלא על מנת לתת לעניים מותר ע”פ דין לקחת הכסף שלו שזיכית עבורו ליתן לעניים, דהא קי”ל שכופין על הצדקה.

אך יתכן שעדיף שתאמר לו מראש שאתה עושה כן עבורו, שבכך יקיים מצוה בכונה, ותעמוד לו זכותו בעולם האמת, ובפרט לגבי מתנות לאביונים שהוא חיוב מן הדין, ובזה יתכן דמצוות צריכות כוונה [ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנידון אם כוונה במצוות דרבנן לעיכובא ובתשובה אחרת הרחבתי לגבי הנידון אם דברי קבלה כחיובי פורים נחשבים כדאורייתא], והדרך הראויה היא לזכות במתנל”א לפנ”ז את הכסף עבורו ע”י אחר כדין ע”מ שיתנו לעניים, ואז לתת לעניים.

ויעויין בספר אלא סי’ ס”ד סי”ז שהובא שם על מרן הגרח”ק שליט”א שנותן מתנות לאביונים גם עבור הרבנית.

והובא איך שאומר לגבאי הצדקה שנותן גם עבורו וגם עבור אשתו, אכן יתכן דבאמת מינתה אותו שליח וזיכה לה מעיקרא.

[הוספה מלאחר זמן רב, נראה שאפשר להביא ראי’ מהגמ’ בכתובות יא ע”א דמצוה הוא זכות לאחר כל עוד שלא מחה, ולא חובה, ומ”מ עדיין יש כאן מקום לדון לגבי לתת מראש לטובת שישתמש בזה למצוה פלונית ואחר כך לקחת ממנו שלא מדעתו ולהשתמש בזה למטרת אותה המצוה, ועי’ בסוגיות בפ”ק דקידושין בנותן לעבד ע”מ שיצא בו לחירות ואולי יש קצת קשר לשם].

שוב כתב אלי הגאון רבי יואל לטס שליט”א [מו”ץ בבית הוראה של הגרש”צ רוזנבלט] וז”ל:
לכבוד הרב עקיבא משה,
דבריו של מר משמחי לב, השאלה עצמה היא יותר מחצי תשובה, ואני לא חושב שאוכל להוסיף על דבריך.

הנידון שכבודו מעלה, אני מסופק בו מזמן על עצם מצות צדקה, האם היא מצוה על ידי מעשה הנתינה, או ע”י זכות הנתינה ממונית.

נ”מ במצוה בו יותר מבשלוחו, או במקרה שלכם, שהנותן לא יודע שנתן ואולי אפילו לא רצה לתת.

למעשה בדברי חז”ל רואים שהזכות של צדקה קיימת בכמה אופנים, ”צדקה אינה משתלמת אלא לפי חסד שבה” בסוכה, אפ’ נפלה ממנו פרוטה ועני מצאה כו’, והגמ’ בב”ב הלא פרוס לרעב לחמך, ואם לא, עניים מרודים תביא בית.

זו מלכות הרשעה וכו’ ואפילו הכי נחשבת לו צדקה.

וכן יש אולי להוכיח מהמעשה שם דאחיינים של רבי יוחנן, הוא גבה מהם, ולא זיכה ונתן.

עכ”פ, מהדברים של הקצות קפ”ב נראה שאין מניעה לעשות מצות ע”י שליח, ואם זכיה מדין שליחות לכאורה מהני גם בצדקה.

כנראה ההבדל הוא בדרגה של השכר, כמו שהאופן שאין עני יודע מי הנותן והנותן לא יודע המצוה יותר גדולה, וכן במי שמפייסו בדברים מתברך בי”א ברכות, או להיפך מי שנותן בפנים זועפות וכו’.

כן מסתבר שאם הנותן יודע ורוצה, מצוותו יותר גדולה.

וכ”ש במתנות לאביונים, דאית ביה שיעורא וחובה על כל אחד.

מהמנהג של מחצית השקל, לתת גם עבור בניו הקטנים אין ראיה, דשם הוא רק מנהג.

וכן מה כבודו הביא ראיה מפרק קמא דשקלים, זכור לי שם המפרשים מסבירים ששוקל בשליחות מפורשת, דהיינו קיבל כסף מחברו כדי לתת עבור, ושם איירי באופנים שנתן בטעות בשביל עצמו כו’.

גם בכופין על הצדקה יש כללים, גם כופין על שאר מצות עשה, אבל היום לא כופין.

כמדומני שיש קצות בסימן א’, שדן בענין של עביד איניש דינא לנפשיה ע”י כפיה למצות.

לכן נראה לי ברור, שהכי טוב הוא לשכנע לתת מכספו, ואם לא שיזכה לו באופן שיוכל לעשות מהכסף מה שירצה, ואז יודיע לו שנותן מתנות לאביונים ומהחה”ש.

האופן אחרון שהצעתם, לתת בלי להודיע, אינני יודע אם מהני.

(בדרשו (ביאורים ומוספים על המ”ב) הביאו דיעות של פוסקי זמנינו האם מועיל עבור אשתו בלי ידיעתה, ולא נראה לי קשור).

יואל לטס

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.

}

תשובה

‏יום שני ב’ דחוה”מ פסח י”ז ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי ר’ אהרן נ”י

שלום וברכה

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין קטניות?

א.

בגמרא (פסחים ל”ה) ברור שנהגו היתר בדבר, ישנה אמנם דעת רבי יוחנן בן נורי שנזכרה בגמ’ דס”ל שחייבין על חימוץ אורז כרת, אך להלכה אין חשש איסור בזה מצד הדין.

אלא שקבלו עליהן בני אשכנז את איסור אכילת קטנית באיסור גמור בתקנה, וראיתי על הגר”מ זמבא הי”ד שהסתפק בפיקוח נפש אם עדיף לאכול מצה עשירה או קטנית, והעלה למעשה [בשואה] שעדיף לאכול מצה עשירה, אף שהמקור לנהוג איסור במצה כבר נזכר בגמ’, מ”מ קטנית קבלו עליהן ישראל באיסור גמור, וכמדומה שהסכים עם פסק זה מרן הגראי”ל שטינמן.

ב.

האם קיימת בעיה מהותית כיום באכילת קטניות הבדוקות כמותר לבני ספרד?

אמנם ישנם דעות שהאיסור הוא מצד חשש לתערובת חמץ, אכן ישנם דעות רבות בראשונים בהקשר לזה, (ונכתבו על כך מאמרים), וז”ל המשנה ברורה סימן תנג ס”ק ו, וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא”א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג”כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג”כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ”ל.

וכתב עוד בביאור הלכה (שם ד”ה ויש אוסרים), וז”ל, ונעתיק בזה לשון רבינו מנוח בביאורו להרמב”ם אחר שהביא איזה טעמים קלושים למנהג זה מסיים וז”ל אח”ז מצאתי כתוב שיש מין אחד הנקרא ויצא”ש והם מגרגרים של חטים שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמו הזונין ובשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך היושר וחוזרת זונין מלשון תזנה הארץ ובשנה גשומה חוזרת התבואה ויצא”ש וקורין אותה ויצא”ש פארמנטל”ש וע”כ אסרו כל קטניות עכ”ל שם ופירוש דבריו שיש מיני חטים שבשנה שאינה כתיקונה משתנות ונראות כמיני זרעונים וע”כ אסרו כל מיני זרעונים, עכ”ל הביאור הלכה.

אם כן ישנם מן הטעמים שעדיין שייכים בזמנינו, אכן מכל מקום אין אפשרות להתיר זאת בשום אופן, מכיון וקבלו עליהם ישראל תקנה זו כאיסור גמור.

ג.

האם המקפיד לא לאכול קטניות בפסח יכול לבטל את מנהגו?

בן אשכנז אינו יכול לבטל מנהגו מאחר וכבר קבלו עליהם אבותיו ואל תיטוש תורת אמך, וכמו שכתב הרמ”א סי’ תנ”ג ס”א והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות, [ברם בן אשכנז הרוצה לשנות את כל מנהגיו למנהגי בן ספרד זוהי שאלה אחרת ואכמ”ל].

בברכת המשך פסח כשר ושמח

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.

}

תשובה

‏יום שני י”ז ניסן תשע”ו

שלום וברכה

לידידי הרב אהרן נ”י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן.

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין שרויה?

א.

בגמרא פסחים מ”א א’ מבואר שמותר לאכול שרויה, וישנה דעה שיוצאין בה ג”כ בליל הסדר, וכן מבואר בעוד מקומות בגמ’ (ע”ש ל”ט ב’) שאין שום איסור בדבר, וכן פסק בשו”ע סי’ תס”א ס”ד שיוצאין בה בליל הסדר [בדיעבד או לכתחילה בשעת הדחק, ולאכול שלא לצאת בליל הסדר מותר לכתחילה, ולהטביל מותר לכתחילה לצאת בו, וע”ש עוד פרטי הדינים במ”ב], וכן פסק ג”כ בשו”ע הגר”ז סימן תסא סי”ב, יוצא אדם ידי חובתו במצה שרוייה במים לאחר אפייתה והוא שלא נימוחה ואף על פי שנתמסמסה במים לא יצאתה מכלל לחם כל זמן שלא נימוחה לגמרי וכו’ וע”ש ג”כ מה שכתב פרטי הדינים בזה לכתחילה ובדיעבד.

[וכן הובא ג”כ בהלכות פסח שבהגדת באר האמונה עם דברי רבי אלימלך בידרמן].

לא ידוע לי שהיה מי שפסק שיש איסור באכילת שרויה, איסור שרויה הוא מנהג שנהגו להחמיר שלא יבואו לידי תקלה, ואמנם מקובל שהיו צדיקים שהקפידו בזה.

אכן במעשה רב מובא שהגר”א לא הקפיד בזה.

וז”ל שם אות קפז, מותר לאכול מאכלים ותבשילין העשוים מקמח מצות ואין לחוש שמא נשאר מקום שלא נאפה יפה וכשיבא במים יחמיץ דאף שלא נאפה כל צרכו עכ”פ לא גרע מקליות שאינו מחמיץ { וראיתי שהעיד בן הגרש”ז אוירבאך על אביו (גליון רוממות 27 לחג הפסח עמ’ 6): אבא, מרן הגרש”ז זצוק”ל שאל את הגה”צ רבי דוד בהר”ן זצוק”ל: הנה מתקרב חג הפסח ומה ראוי להחמיר.

}.

ב.

האם קיימת בעיה מהותית בחיבור מים למצה?

ב.

אין בזה בעיה מצד הדין במצה רגילה, החשש הוא אם יש חלק במצה שאינו אפוי, ברם יש לדעת כי במצה שאינה אפויה כל צרכה בלאו הכי אין המצה עשויה כתקנה, ועל המהדרים להזהר מכל מקום מלכתחילה לא לקנות מצות ממרכזי עשייה שאינם מבינים בעשיית המצה, ויש כאלה גם בזמנינו.

ג.

האם המקפיד לא לאכול שרויה בפסח יכול לבטל את מנהגו אפילו שמנהג זה היה בביתנו?

ג.

בקובץ דברי שיח לפסח עמ’ י”ח נשאל הגר”ח קניבסקי שליט”א בזה”ל, האם מועיל התרת נדרים לחומרת מצה שרויה.

והשיב ‘מועיל’, [וידידי הגר”מ הלברשטט א”ל שאמר לו הגר”נ קרליץ שאמנם צריך התרת נדרים על שאר חומרות בפסח, אך לא ע”ז, שאין תוקף לחומרא זו].

הנה נחלקו הראשונים בגדר חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בסדר הפרשיות, אם הוא מצד שיהא רגיל כשקורין בציבור או מצד מצות ת”ת [עיין בהקדמת החינוך, ולבוש או”ח תרפ”ה ס”א ס”ז], וע”ע בהג”מ פי”ג מהל’ תפילה הכ”ה.

ועיין עוד טעמים בראבי”ה והר”י מלוניל ומט”מ סי’ תס”ד.

.

וכתב התרומת הדשן ח”ב סימן ק”ע, והובא בב”י או”ח סו”ס רפ”ה, וז”ל, כתב מה”ר ישראל בכתביו דדוקא פרשת השבת חייב להשלים אבל אין צריך לקרות פרשת יום טוב, וכן כתב בתרומת הדשן ח”א סימן כ”ג, ואע”פ שכתב דלפירוש רבינו חננאל אפשר שטעם שחייב להשלים פרשיותיו כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין כבר כתב דלשאר גאונים אין צריך ושקרוב בעיניו שלא נהגו רבותינו להשלים וכן עמא דבר עכ”ל הב”י, [ועיין האריכות בפנים התה”ד].

וכ”פ בשו”ע שם שא”צ לקרוא שמו”ת של פרשיות של יו”ט.

ובאמת מבואר להדיא בהנך ראשונים שנקטו מהטעם הזה, שאכן צריך להשלים גם פרשיות של יו”ט.

והנה בשו”ע סי’ רפ”ה ס”ז הזכיר שא”צ לקרוא קריאות של היו”ט, וכהכרעת התה”ד הנ”ל, וכתב הרמ”א שהפטרות יקרא, וכתב שם בביאור הגר”א דלפי הדעה שאין קריאת השמו”ת מטעם שידע את קריאה”ת א”צ לקרוא גם לא ההפטרה, אבל יעויין במ”ב סו”ס רפ”ה שכתב [מהאחרונים] הטעם משום שמא יקראוהו לקרוא ההפטרה, והיכא שלא שייך שיקראוהו בלא שיודיעוהו מקודם אפשר דלא, וכן החזו”א לא היה קורא ההפטרה כמ”ש בארחות רבינו [ועיין בספר ‘אלא’ מש”כ על הגרח”ק], אך בראשונים שנקטו שהטעם הוא כנ”ל מבואר להדיא בדבריהם שגם ההפטרה צריך לקרוא.

וטעם הר”ח והראשונים שהוא מצד ידיעת קריאת התורה היינו שיבין את קריאת התורה, עיין שו”ת בעלי התוס’ סי’ ט”ז, אכן יעויין בלבוש (ס”א וס”ז) שהטעם לדעות הללו הוא ג”כ משום שידע לקרוא בתורה אם יקראוהו, וטעם זה הוא בין בקריאת השמו”ת של הפרשה ובין ההפטרה, לפי דעות הללו.

ואפשר דמזה נלמוד לדידן, היינו לטעם המ”ב שקורין הה פטרה כדי שידע לקרוא אם יקראוהו, דלא בטל ענין זה, כשם שלא בטל ענין שמו”ת של כל הפרשה להנך דעות, אע”ג שבזמנינו אין חשש זה קיים, ומ”מ יש לחלק דשמו”ת של הפרשה נזכר בגמ’ משא”כ קריאת ההפטרה לדידן לרמ”א [דלא כמ”ש הגר”א בדעת המחבר לכאורה], שלא נזכר בגמ’.

.

המבואר לפי כ”ז, דאע”ג דלדידן לא נפסק להלכה לקרוא מגילת אסתר שמו”ת, בין לדעת המחבר כיון שאין הדין אלא בפרשיות, ובין לדעת הרמ”א שהרי כאן אין חשש שיקראוהו לקרוא המגילה, דבכל מקום הרי קובעים מלכתחילה בד”כ מי יקרא המגילה, ולהכי אין צריך לקרוא.

אך להדעות הנ”ל שנקבע כל מה שקורין בציבור מצד מה שקורין בציבור, א”כ צ”ל דה”ה קריאת המגילה, וגם להדעות שהוא מצד שמא יקראוהו לעלות לתורה, [ולא שייך למ”ש הרמ”א על הפטרה שהוא דין בפ”ע, ואינו מדין שמו”ת, אלא להדעות דמעיקרא כל דין שמו”ת נתקן מטעם זה אפשר דבכלל זה כל מה שקורין בתורה, דהרי גם פרשיות של יו”ט והפטרות בכלל, אך לא קיי”ל להלכה וכנ”ל].

כתב האג”מ או”ח ח”ג סי’ מ’ וז”ל, בדבר אם קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הוא גם על הפרשיות הנה הדין הוא להשלים פרשיותיו עם הצבור שהוא שילמוד כל התורה בכל שנה כמו שתיקנו להצבור להשלים בכל שנה כל התורה ומחמת זה נפסק בש”ע או”ח סימן רפ”ה סעיף ז’ אין צריך לקרות פרשת יו”ט וא”כ פשוט שה”ה קריאת הפרשיות וכל מה שקורין לבד פרשיות השבוע ואע”פ שבתה”ד סימן כ”ג הביא בשם ר”ח טעם אחר כדי שיהיה רגיל במה שהצבור יקראו שלפ”ז יש להצריך לקרא גם קריאות של יו”ט ופרשיות הוא בעצמו מסיק שאין נוהגין להשלים אלא פרשיות של שבת כדפסק הש”ע שאין צורך להיחיד לקרותם שנים מקרא ואחד תרגום ועיין במג”א סקי”ב עכ”ל.

ויצויין שבס’ לקט יושר לתלמידו של התה”ד הביא שמ”מ היה רבו נוהג בד’ פרשיות לקרוא שמו”ת, וז”ל, וגם היה מעביר פ’ זכור שנים מקרא ואחד תרגום וגם פ’ פרה משום דתו’ משנץ או פסקי תו’ כתבו דאף פ’ פרה מן התורה ואגב זה השנים היה מעביר כל הארבע אבל שארי פ’ של יו”ט אינו מעביר כאשר כתבתי לעיל בהלכות שבת בכת’ שא’ מהר”ם ס”ל יצ”ו עכ”ל.

וכן נהגו עוד, עיין דבר משה להגר”מ הלברשטם, פסקי תשובות וטעמי המנהגים מה שהביאו את כל הספרים שהזכירו ענין זה.

ובענין איזה תרגום היה לקרוא, הנה אם נימא דעיקר התרגום בתורה הוא אונקלוס, ובנביאים הוא תרגום יונתן, עיין מגילה ג’ א’, אך בכתובים אין תרגום שעליו אמרו רז”ל שהוא העיקרי, אע”פ שגם על הכתובים עשו התנאים תרגום כמ”ש התוס’ שם כ”א ב’ ד”ה ובמגילה, דודאי יש תרגום אבל לא עשאו יהונתן אלא מימי התנאים נעשה עכ”ל, וכ”כ הרשב”א והריטב”א שם, אבל תנאים אחרים תרגמו כל הכתובים חוץ מדניאל ע”כ (וע”ש במאירי).

(רש”י לא גרס “ועשרה מתרגמין” כיון שאין תרגום בכתובים.

ולכאורה צ”ע דהא רש”י לעיל יג ב ד”ה זכה הביא מתרגום של אסתר ועי’ במהר”צ חיות בספרו אגרת בקורת שתירץ דס”ל לרש”י דאותו תרגום של אסתר נכתב אחר חתימת התלמוד וע”כ לא יתכן שהוא מוזכר בברייתא.

ועי’ ברש”ש שר”ל דאין כוונת רש”י דלא היה תרגום לכתובים אלא דאין מתרגמין בציבור רק תרגום אונקלוס או תרגום יונתן.

ודבריו צ”ע דהא פשיטא שתרגום ירושלמי שלפנינו היו משתמשין בו בא”י לתרגם בו, וכן בירושלמי במגילה זכיר ממנו ואמר ואילין דמתרגמין עמי בית ישראל וכו’, וכן במשניות בספ”ג דמגילה מוכח שהיה כל מתרגם רשאי לתרגם כפי רצונו ע”ש, וצע”ק).

אך נראה שמכיון שעיקר ענין התרגום הוא להבין הכתוב, וגם בפרש”י יוצא יד”ח מעיקר הדין, א”כ בענינינו שפיר נפיק בתרגום ראשון שהוא קצר, וא”צ לקרוא תרגום שני שהוא ארוך בהרבה, שיש בו הרבה חלקים שאינם מתרגום הכתוב אלא מדרש, ומ”מ הקורא תרגום ראשון לא ידלג על חלקי הדרש שם, שהרי גם ברש”י עה”ת יש חלקי דרש ולא הזכירו הפוסקים שאפשר לדלג, והטעם הוא משום שלא כתב אלא מה ששייך להפשט, כמו שכתב בענין זה רש”י גופיה בפרשת בראשית, וה”ה התרגום מה שהזכיר מן המדרשים הם דברים דשייכי להפשט, משא”כ התרגום שני מוכח מתוכו שרובו מדרש, ויל”ע כמה נפיק מכלל זה התרגם ראשון.

[ומה שהזכירו הראשונים מהתרגום שני אינו ראיה לענינינו, דודאי הכל מרז”ל].

ויש להוסיף על כל זה, דבאמת בזמן חז”ל היו מתרגמין בשעת קריאת המגילה, כמבואר במגילה כ”א ב’, ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, היינו שהיו מתרגמין כדי לפרסם את הנס ולהסביר הדברים להמון העם, וכתב הרי”ד שם בפסקיו וז”ל, פי’ התרגום הוא להבין לנשי’ ולעמי הארץ הילכך תרגום של תורה כדי שיבינו המצות אין שנים מתרגמ’ אבל תרגום דנביאים לא חיישינן ומשמ’ מהכא שהיו מתרגמין המגילה וכיון שהיו מתרגמין וכו’, שכך היו עושין קורא פסוק אחד עד סופו ועומד עד שיתרגם ועוד חוזר וקורא מפסוק אחד וזה יתרגם עד שישלימו כל המגילה כעניין זה עכ”ל, והובא גם בשבלי הלקט סי’ קצ”ח משמו.

וכל זה הוא מדין מ”ש במגילה ד’ א’ ואמר רבי יהושע בן לוי פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום ופרש”י מעמידין תורגמן לפני החכם לדרוש אגרת פורים ברבים ע”כ, היינו שיש מצות פרסומי ניסא, ונהי דחיוב זה הוא דוקא בשבת ולא בחול [עיין בתוס’ שם], אך מ”מ פשיטא שיש מצוה תמיד בפרסומי ניסא בפורים, וא”כ בענינינו בודאי שיש ענין לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום קודם, ובזמנינו שאין בקיאין בתרגום יהיה יותר תועלת לקרוא המגילה עם המפרשים, [ורש”י בפירושו למגילת אסתר קיצר מאוד], וכמו שהעיר כעי”ז החפץ חיים באגרותיו על שמו”ת שצריך שיבין ולא מועיל אם קורא התרגום בלא להבין.

קרא פחות

{בס”ד אור לט’ תשרי תשע”ו }

מה שהקשה ע”ד הערל”נ (מכות ח’ א’) שהביא הירוש’ המובא בתוס’ סוכה מ”ו א’ דיש לברך על עשיית הסוכה, וכתב מכאן להוכיח כדעת רש”י במכות שם שבניית סוכה היא מצוה, אע”פ שחטיבת העצים אינו מצוה.

וקשה דהא להירוש’ שם מברך גם על עשית לולב.

ובשלמא בסוכה כתיב תעשה לך, אבל בלולב לא כתיב אלא ולקחתם, דמיירי על הנענוע.

תשובה – ז”ל התוס’ מסכת סוכה דף מו ע”א, ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה עכ”ל.

והנה בתחילה הייתי אומר דהערל”נ ראה התוס’ ולא ראה אז הירוש’ לכאורה.

והיה ס”ל להערל”נ דבאמת יש מצוה חיובית בעשיית הסוכה.

ואכן זה טעות לדעת הירוש’ דהירוש’ כוליה ס”ל דמברכין על הכשר מצוה, יעויין שם באורך.

אולם אח”ז ראיתי לשון הער”ל בפנים, ויש מקום לפרש דבריו באו”א, וז”ל [ערוך לנר מסכת מכות דף ח ע”א]: בד”ה השתא.

אלא עשיית סוכה.

הא דפשיטא לרש”י דעשיית סוכה חשיב טפי מצוה מהחטבה אף דהעשייה ג”כ אינה רק לצורך מצוה הבאה אחריה דהיינו הישיבה בסוכה, י”ל דהעשיי’ שפיר נחשבת מצוה לעצמה ולא הכשר מצוה לבד כמו החטבה, דהא מברכין על עשיית סוכה שהחיינו כדאמרינן בסוכה (מו א), ולחד מ”ד בירושלמי מברכין גם לעשות סוכה כמש”כ התוס’.

והא דבאמת נחשבת העשיה מצוה, י”ל משום דהתורה כתבה וצותה העשיה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך דהיינו העשי’ ולא הישיבה, שהרי בסוכה (כז ב) דרשינן מיני’ למר עשה סוכה הראוי’ לז’ ולמר עשה סוכה בחג.

ובהכי א”ש ג”כ מה דהכא חשיב החטבה רק להכשר מצוה ולא למצוה ואילו בחולין (ז א) חשבינן להאי דדרי חטי דפיסחא דבמצוה קעסיק, והרי זה ודאי ג”כ אינו רק הכשר לעשות ממנה מצה ולאכלה בליל פסח.

ולפ”ז א”ש, דשאני התם כיון דבפי’ כתיבי ציווי השמירה כמש”כ רש”י שם דכתיב ושמרתם את המצות א”כ כשנושא החטים ושומרם מקיים מצות הכתוב אבל חטיבה דלא כתיב בקרא לא הוי רק הכשר מצוה.

ע”כ.

כלומר דהערל”נ מודה דאין עשיית הסוכה מצוה ממש אלא הכשר מצוה, אלא שכתב שיש ב’ דרגות בהכשר מצוה, דיש הכשר מצוה בכח, כגון שאין לו עצים לסוכה וטורח לבקשן, ואמנם בודאי יקבל שכר ע”ז, אכן יש הכשר מצוה בציווי היינו היכא דהתורה צותה עליו, והנה מפשטות לשון הערל”נ נראה דכל היכא שאין ציווי התורה לא חשיב עיקר הכשר מצוה מהגדר השני דלעיל.

אכן באמת בירושלמי מבואר לא כן.

וז”ל הירושלמי בפ”ט דברכות: העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה.

לאחרים לעשות לו סוכה לשמו.

נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה.

משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד.

מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב.

לאחר לעשות לולב לשמו.

כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו.

ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו.

העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה.

לאחר לעשות מזוזה לשמו.

כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה העושה תפילין לעצמו וכו’ לאחר וכו’.

כשהוא לובש אומר על מצות תפילין.

העושה ציצית לעצמו אומר וכו’ לאחר וכו’ נתעטף וכו’.

התורם והמעשר אומר ברוך אקב”ו להפריש תרומה ומעשר.

לאחר להפריש תרומה ומעשר לשמו.

ויש לידע עוד דמדבריו בסוכה חזינן שראה הירוש’ [עכ”פ אז], וז”ל בערוך לנר מסכת סוכה דף מו ע”א:

בתוס’ ד”ה העושה סוכה.

דוקא נקט לעצמו.

מה שכתבו כן על סוכה ולא על לולב דקדים י”ל דהם גרסו סוכה קודם לולב וכן הוא בתוספתא דברכות (פ”ז) וגם בירושלמי (ברכות פ”ט ה”ג) שהביאו כתוב סוכה קודם לולב.

ע”כ.

ובהמשך שם מיירי גם לגבי מזוזה עכ”ל.

ויש מקום לבאר בכונת האי גאון ז”ל בדוחק, דילפי’ מסוכה לשא מצות לכלול בזה כל מה שהוא ההכשר ממש, ולהכי גם בשאר מצות כל מה שהוא ההכשר ממש חשיב מצות הכשר מצוה, או למימר איפכא דעיקר הסברא שהכל כלול בעיקר מצות ההכשר, [ואפשר דילפי’ לה מלכם למעוטי גזול או שאול, מכלל דבעינן סוכה] אלא דבסוכה מיעט הכתוב כל מה שאינן בנין הסוכה בפועל.

א”נ רק בסוכה איצטריך קרא ללמד על העשיה שדינה כמצות הכשר מצוה, כיון דדירה היא ואין אדם דר בלא דירה והו”ל כעושה בית לעצמו לגבי שנחשיב העשייה כהכשר מצוה, משא”כ מזוזה או לולב שכל קנייתן רק לשם המצוה לא אצטריך קרא.

ומצאתי לי קצת חבר בסברא זו, בשיירי קרבן לירוש’ סוכה פרק א, וז”ל: נ”ל דסובר הירושלמי כיון שאינו עושה לעצמו צריך להזכיר בברכתו למי הוא עוש’ אותה דאל”כ מי שיעשה אלף סוכות לעצמו יברך אלף פעמים לכך צריך להזכיר בשביל מי הוא עוש’ והרי הוא במקומו ואפשר דמפני הרואים הוא, היינו דיש להזכיר לשון זה בסוכה דלא נימא שעושה שלא לשם מצוה.

והנה התי’ הנ”ל באמת הם דחקים, אבל העיקר מכ”ז בודאי דהירוש’ ס”ל דבכל הכשר מצוה מברכין, וגם הערל”נ לא מיירי שתהא עשיית המצוה אלא כהכשר מצוה.

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה.

הרי מצדו – ודאי שאינו צריך לו וישמח לבערו, רק שלכאורה אם יבערו הרי שמערער לכאורה על המכירה כי באמת חמץ זה שייך לנכרי ואם מבערו אולי גוזלו ואולי בכלל מקלקל את כל תוקף המכירה?
מאידך, שמעתי פעם שבשטר המכירה עם הנכרי יש סעיף שמה שנקח מהחמץ – יתקזז עם התשלום של הנכרי, וממילא שמא חמץ זה שמבקש לשרוף יהיה בכלל סעיף זה?
יישר כח גדול על תשובתו המחכימה וברכת כל טוב סלה,
יהודה}

‏שאלה

יום שלישי י”ח ניסן תשע”ו

לכבוד הרב יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

קבלתי את שאלתו הנאה, ויש כאן לדון הן מצד גזילה והן מצד שמכניס לרשותו דבר חמץ, וכמ”ש הבה”ל סי’ תמ”ו ד”ה בביתו וז”ל, כתב הריב”ש בסי’ ת”א מצא חמץ בר”ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע”ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש”ח סי”ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא”כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי”ש והעתיקו הפוסקים דבריו עכ”ל, וא”כ אולי אין להגביה דבר שאינו שלו, ובשלמא המוצא חמץ בביתו שורפו, אך המוצא חמץ בביתו שאינו שלו הרי יש חשש שמגביהו.

והנה בשאלה זו של המוצא חמץ בביתו דן המקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד [להגרצ”פ פראנק] ואכן מסיק מצד גזילה שכיון שהחמץ הנשאר בבית הוא קנינו של הנכרי יתכן שאם מצא חמץ במועד לא נכון לשרפו אלא יצניענו עם שאר החמץ שמכר לגוי [ואינני יודע איזה שטר מכירה היה למקראי קדש ואם היום יש נוסח שונה, ויעויין בקצש”ע סי’ קי”ד סי”ג שהביא נוסח שטר מכירת חמץ בזה”ל, ואני מודה בהודאה גמורה שהשכרתי לו המרתף והחדר הנזכר לעיל, והקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל בכל מיני קנינים המועילים, באיזה מהם שיהיה הקנין חל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה בלי שום טענה ומענה.

ורשות בידו לעשות בכל הנזכר לעיל ככל חפצו ורצונו.

למכור וליתן במתנה ולהשכיר בלי שום מוחה.

וכן יש רשות בידו ליקח מיד כל הנזכר לעיל לביתו.

ואף אם ישאיר אותם כאשר המה שמה מעתה הכל הוא באחריותו של הקונה, ואין עלי שום אחריות ואפילו אחריות אונס, ונתתי לו דריסת הרגל דרך חצרי ודרך ביתי, לילך להמרתף ולהחדר הנזכר לעיל המושכרים לו.

וכן אם ירצה בתוך משך ימי השכירות למכור מהמטלטלין לאיש אחר לכל הבאים מדעתו.

לכולם יש להם דריסת הרגל, גם מסרתי לו את המפתחות מן המרתף ומן החדר הנזכר לעיל.

נעשה בכל אופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה.

י”ד ניסן תרל”ד.

ראובן ב”ר שמעון עכ”ל.

ובזה לא נזכר תנאי כזה, וכן בנוסח שטר מכירת חמץ בח”ס ליקוטים קובץ תשובות סי’ ט”ז בשם ר”נ אדלר לא נזכר תנאי כזה.

ואמנם בזמנינו יש המוסיפים תנאי כזה, ויעויין באול”צ ח”ג פ”ט הערה ד’ מה שדן בהשלכות של תנאי זה].

אכן השבט הלוי זצ”ל בח”ח סי’ קט”ז אחר שדן בכל האפשרויות העומדות באופן זה שמצא חמץ של גוי בביתו בפסח, כתב וז”ל, וגם אם רוצה לשרפו במקומו אני מסופק עכ”פ אם שייך כאן נזק גוי, או גזלת גוי דלפי הנהוג אם דאנו מחשבים קנין זה דחמץ קנין גמור ואסור לבטלו בכללו וכיו”ב מכ”מ פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע”ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ”מ שריפת חתיכת חמץ וכיו”ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו, ובפרט כיון דהגוי לא ידע כלל מזה, ואין זה ענין כלל לענין גוי אינו מוחל אפי’ פחות משוה פרוטה שהעיר כ”ת דהתם עכ”פ גם פחות משוה פרוטה גורם לו נזק, וישראל מוחל וגוי אינו מוחל, משא”כ הכא דאינו ניזק בזה כלל ע”פ רוב וכיון שלא גורם לו נזק, א”כ גם בשל גוי שייך כעין מחילה, ופשוט דזה אהני רק לענין דיעבד כה”ג שצריך לשרוף וגם שרף, לא לקחת ממנו לכתחלה אפי’ דבר קטן שמכר לו וזה פשוט.

ולמעשה כתב, מכ”מ אם אין רוצים לסמוך ע”ז שכתבתי בעניי דרך צדוד הלכה, ראוי לסמוך על דרך השני’ להגביהו ולהכניסו לרשות גוי הנמכר בלא”ה עכ”ל השבט הלוי.

וכן דן שם בח”ו סימן נג עוד וז”ל, [ודבריו שם הם תשובה על דברי הרב הכותב בקובץ מבית לוי ח”ט תשנ”ו עמ’ קנ”ט ואילך], “שוב העיר כב’ ממש”כ הבה”ל או”ח סי’ תמ”ו בשם הריב”ש סי’ ת”א לענין ליטלו להגביהו ע”מ להכניסו לחדר שהחמץ שם דגם אי אין דעתו לקנותו נמי קונהו בהגבהה, ושוב כ’ כב’ דיש לחלק דהתם איירי בחמץ של הפקר אלא דכ’ דקשה לחלק בין חמץ של הפקר לשל אחר כיון דבלא”ה אין דעתו לקנותו – הנה המעיין בריב”ש יראה שיש מקום לחלק, דדברי הריב”ש אינם כהילכתא בלא טעמא אלא דבחמץ של הפקר כיון דלולא איסור חמץ הפקר מסתמא קונה דזוכה מן ההפקר גם הכא עובר אעפ”י שמצד איסור חמץ ודאי אין דעתו לקנות – משא”כ בחמץ של אחרים שיש לו בעלים דגם לולא איסור חמץ אין דעתו ויכלתו לקנות.

ובדרך זה גם בשל הפקר אינו עובר מה”ת כיון דסו”ס איסור חמץ מעכב רצונו לקנות”.

“ומש”כ כבודו נ”י – דנפלא בעיניו מש”כ הביה”ל דפתח דעובר מה”ת וסיים לחלק בין גחלת וקוץ בר”ה והכא בחמץ בר”ה דהכא מינכר והכא לא מינכר, וכ”ת הפליא דכיון דפתח באיסור תורה ליכא שום סברא רק הכא מה”ת והכא דרבנן כמבואר בריב”ש.

הנה אין הצדק אתו דהבה”ל הכי כוונתו ג”כ רק מקצר בלשונו ומש”כ ואפילו אין דעתו וכו’ – ור”ל כדרך השני של הריב”ש דכיון דאין דעתו לקנות אין עובר מה”ת מכ”מ איכא לחלק בין זה לקוץ בר”ה.

ומש”כ כב’ לדחות דעת הסוברים שיכול להגביהו ולדעתו אין עצה רק לאבדו במקומו – או להגביהו ע”י גוי – בודאי ע”י גוי עדיף אבל אם זה בלתי אפשרי העיקר לענ”ד דיאמר בפה מלא שאין דעתו לקנותו ויגלה דעתו במפורש ובכה”ג העיקר – דגם בחמץ מהני – דהרי הפוסקים גם גבי חמץ מלאים דאיסורא לא ניחא לי’ דליקני ועיין או”ח סי’ תמ”ח ס”ב בפוסקים ועוד ויעשה כל טצדקי שלא ליגע בחמץ עצמו” עכ”ל השבט הלוי שם.

וכעת ראיתי עוד בחוט שני (שבת ח”ב עמ’ שט”ז קובץ ענינים סי’ ט”ו) מהגרמ”מ לובין בשם הגרנ”ק שליט”א, וז”ל, המוצא חמץ בפסח איתא בשו”ע סי’ תמ”ו ס”א ביו”ט כופה עליו כלי ובחול המועד שורפו, נראה שאם עשה מכירת חמץ לגוי כנהוג ומצא בפסח חמץ ודאי ראוי לשרפו ולא לסמוך על המכירה, שלא כדאי לסמוך על המכירה שאולי חסר קצת בסמיכות דעת במכירה וכו’, ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר עמו להתפשר להרב המוכר ע”ז עכ”ל.

לסיכום ענין זה הוא נידון בפוסקים, והגם שנחלקו בזה המקראי קדש והשה”ל, גם במקראי קדש לא הכריע בודאות להחמיר, וגם השה”ל עצמו שם בח”ט אין ברור אם כונתו שיסמכו עליו למעשה להקל לשרוף.

ועל כן הנוהג מכירת חמץ מעיקר הדין ואינו מבער את כל החמץ שברשותו אפשר להגביהו ולהניחו היכן שנמצאים שאר דברי החמץ מכיון שאין לו מה להפסיד בכך, [שדברי הריב”ש לא שייכי הכא כמ”ש השבה”ל], אבל מי שאינו מוכר את חמצו לגוי ונוהג לקיים את המכירה מספק אחר שכבר מבער את כל חמצו, הנה כעת יזדקק לסמוך על המכירה, שהרי אם אינו סומך על המכירה בודאי שצריך לבער, ואולי יש לחלק כאן בין גלוסקא יפה לבין פירורין מכיון שעל פירורין נראה בגמ’ שאין חשש שלא מועיל הביטול בזה, ובזה לא היה צריך כלל לבוא למכירה [וע”ע מה שכתבתי אמש בשם הגרש”ז אוירבך בענין פירורין], ורק בגלוסקא יפה חיישינן שלא מועיל הביטול עכ”פ כעת כשמוצא, ובזה בודאי צריך לבוא למכירה על מנת שלא יחשב כמי ששהה חמץ ברשותו בפסח, ובזה אם יש סעיף בשטר המכירה כדיני התנאים באופן המועיל שמה שישתמש בחמץ לא נכלל במכירה [או שכעת יבקש רשות מהגוי לשרוף], הרי יכול לשרוף בכל גוני, אך באם אין לו האפשרות לשרוף כעת ברשות הגוי בזה נכנס לב’ צדדים, או לסמוך על השה”ל ולשרוף, או להשהות את החמץ בביתו היכן שמוכר את החמץ ולסמוך בזה על המכירה.

קרא פחות

בע”ה מוצש”ק לסדר תזריע ב’ ניסן התשע”ו

לכבוד ידידי ר’ אלעזר קניג נ”י

ע”ד מה ששאלת ‘אם שייך לקיים בדיקת חמץ בפנס’.

ובאמת ה”ה יש להסתפק באור חשמל, וכמו שנדון בזה להלן, ולכאורה יתכן שיש בזה מעלה אף יותר מנר, דהרי בנר של שמן אסור לבדוק שחושש שלא יטיף על הכלים, ובאבוקה אסור לבדוק משום שחושש שמא ישרוף הבית ולא יהיב דעתיה לבדוק יפה, א”כ בזמנינו שאין רגילין להשתמש בנר, והמשתמש בנר כיום הרי הוא נזהר וחושש בבדיקתו, א”כ זיל בתר טעמא להתיר בדיקה בפנס ועדיפא מנר.

אכן כ”ז נכון לפי טעם הזה הנזכר בגמ’ על אבוקה, אך בגמ’ נזכרו כמה טעמים על איסור הבדיקה באבוקה, וז”ל הגמ’ בפסחים דף ח ע”א, אמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין רב זביד אמר זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו רב פפא אמר האי בעית והאי לא בעית רבינא אמר האי משך נהורא והאי מיקטף איקטופי ע”כ.

והנה כל הנ”ל נכון לרוב הטעמים בגמ’ אך לפי טעם דחורין וסדקין הנ”ל יהיה נכון רק על פנס קטן ששייך להכניסו לחורין ולסדקין אך בנורת הבית והחדר א”א לבדוק דהרי א”א להכניסה לחורין ולסדקין.

ויש לברר איזה מן הטעמים בגמ’ עיקר להלכה ולפ”ז נידע אם יש לחשוש לטעם דחורין וסדקין לפסול נורת חשמל גדולה.

והנה בטור או”ח הלכות פסח סימן תלג כתב רק את הטעם הג’ והד’ שבגמ’ וז”ל, אין בודקין לאור האבוקה מפני שאינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין וגם ירא שמא ישרוף בו הבית ויהא לבו טרוד ולא יבדוק יפה, וכתב ע”ז הב”ח וז”ל, ומה שכתב אין בודקין לאור האבוקה מפני שאינו יכול להכניסה לחורין.

שם בגמרא (ח א) משמיה דרב נחמן בר יצחק.

ומה שכתב וגם ירא שמא ישרוף הבית.

שם בגמרא משמיה דרב פפא גם הרא”ש (סי’ יא) ורבינו ירוחם (שם לח ע”ג) הביאו שני הטעמים האלו אבל הסמ”ג (שם קיז ב) והסמ”ק (סי’ צח עמ’ עג) לא הביאו אלא דברי רב פפא נראה דסבירא להו דטעם זה עיקר שאף על פי שבודק בחורין ובסדקין בנר יחידי אף על פי כן אין לו לבדוק באבוקה בשאר מקומות מפני שהוא ירא וכו’ ודעת הרא”ש ודעימיה שלא הביאו טעמא דרב פפא לחוד כמו הסמ”ג וסמ”ק יראה משום דהוה סלקא דעתך אמינא דלא סגי האי טעמא אלא שלא לבדוק באבוקה בחורין ובסדקין מפני שהוא ירא שמא ישרוף וכו’ אבל בשאר מקומות אינו ירא ויכול לבדוק לכך קאמרי דבחורין בלאו טעמא שמא ישרוף אינו יכול לבדוק מפני שאינו יכול להכניסו לחורין ומעתה האי טעמא דרב פפא הוי אפילו לשאר מקומות שבבית.

ועוד איכא שני טעמים בגמרא רב זביד אמר זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו רבינא אמר האי משיך נהוריה והאי מיקטף אקטופי ולא הובאו במחברים זולתי בהגהות מיימוני בפרק ב’ (אות ד) ובכל בו (סי’ מח ז א) ונראה דמפני טעמים אלו אין לאסור אלא לכתחלה אבל בדיעבד הוה ליה בדיקה מעלייתא אם לא מטעם דרב נחמן בר יצחק ורב פפא דלא מהני הבדיקה אפילו בדיעבד ולכך השמיטו המחברים הני טעמי דרב זביד ודרבינא עכ”ל הב”ח.

ומכל דברי הב”ח נראה דלא זו בלבד שרוב הראשונים הביאו גם הטעם דחורין וסדקין, אלא גם להראשונים שלא הביאו טעם זה דחורין וסדקין היינו משום שרצו לפסול בשאר מקומות ולהחמיר טפי, ומשום שנקטו לחומרא לא הזכירו טעם דחורין וסדקין, אבל היכא דשייך חומרא לטעמא דחורין וסדקין יתכן דמודו דיש לחשוש לזה.

והנה גרסי’ בפ”ק דפסחים ז’ ב’, תנו רבנן אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר ובגמ’ שם ח’ א’, האי אור החמה היכי דמי אי נימא בחצר האמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם אלא באכסדרה האמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת לא צריכא לארובה דבחדר ודהיכא אי לבהדי ארובה היינו אכסדרה אלא לצדדין ע”כ.

וכן פסק בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תלג, ומיהו אכסדרה כיון שאורה רב נבדקת לאורה ואפילו בחדר אין צריך נר כנגד החלון אבל מצדדין צריך נר ע”כ, וכתב הבית יוסף שם בשם רבינו ירוחם (נ”ה ח”א לח ע”ג, לט ע”ג) דדוקא אכסדרה אבל בית אחר אף על פי שיש בו אור הרבה צריך לבדקו לאור הנר ונראה שכתב כן מפני מה שאמרו בארובה שבחדר ולא ביאר כל צרכו שהיה לו לפרש דהיינו דוקא לצדדין אבל באמצע החדר בודק לאור הארובה עכ”ל, אכן בד”מ שם סק”ב כתוב ע”ד הב”י הללו, ובמרדכי ריש פסחים (סי’ תקלה) על שם ירושלמי (פסחים פ”א ה”א) בית הכנסת אף על פי שאורה רב אפילו הכי צריכה בדיקה לאור הנר שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה מיהו בתלמוד שלנו קאמר אכסדרה לאורה נבדקת עכ”ל משמע דלפי תלמוד שלנו חדר שיש לו אור הרבה דינו כדין אכסדרה עכ”ל הד”מ.

ומשמע דגם למ”ד שהחסרון באבוקה הוא מצד שאין נכנס לחו”ס מ”מ אין חסרון אם אינו בודק בחו”ס, שהרי חמה אין לך אבוקה גדולה מזו, וכן מבאר בדברי הב”ח הנ”ל, ורק שאם בודק באבוקה ממש במקום שאינן חו”ס יש לאסור מצד שצריך לחשוש לשאר טעמים, אבל בנורת חשמל שלא קיימים שאר הטעמים אין לחשוש.

היוצא לפ”ז שיש לדון בבודק בנורת חשמל בב’ אופנים, א’ כשבודק כנגד אור החשמל ממש שלא בחורין וסדקין, ב’ כשיש דבר המפסיק בין אור החשמל למקום שבודק שם, כגון שלחן הפתוח כל צדדיו ומאיר החשמל גם מתחתיו מאוד, רק שאינו ממש כנגד מקור האור דאפשר דחשיב כצדדין, אבל בחורין וסדקין ממש לבדוק לאור נורת חשמל שבבית לא ס”ד להתיר.

והנה לדעת הד”מ הנ”ל לכאורה פשוט דאפילו מקום מתחת שלחן, מכיון שאפשר לראות באור ברור את כל אשר בו דינו כבית מלא אורה שמותר לבדוק בו בלא אור נר, אבל לדעת הב”י יש להסתפק האם מה שא”א לבדוק בצדדי האכסדרה הוא משום דחיישי’ שמא אין שם אור כלל, וא”כ יש לדון לענינינו, ויש לצדד דשרי שהרי עינינו הרואות שגם בכה”ג מאיר יותר ברור מאור נר, או דלמא מה שא”א לבדוק בצדדין הוא תקנת חכמים וגדר שא”א לבדוק אלא כנגד האור, שמא לא יוכל לבדוק יפה, וא”כ כל עוד שאינו בודק כנגד האור ממש לא עבד ולא כלום.

ויש להביא כאן מה שכתב הב”ח על דברי הב”י הללו, וז”ל, לשון הב”י וכתב רבינו ירוחם דדוקא אכסדרה אבל בית אחר אף על פי שיש בו אור הרבה צריך לבדקו לאור הנר, ונראה שכתב כן מפני מה שאמרו בארובה שבחדר ולא ביאר כל צרכו שהיה לו לפרש דהיינו דוקא לצדדין אבל באמצע החדר בודק לאור הארובה עכ”ל, ולא ידעתי למה לא דקדק כן על שאר המחברים שלא הביאו דין זה שיבדוק באמצע החדר לאור הארובה זולתי רבינו ז”ל ויותר יש לדקדק על הרי”ף והרא”ש שלא כתבו רק הברייתא כצורתה ודין האכסדרה והרב רבינו ירוחם העתיק דברי הרא”ש כצורתם וטעמם משום דלא הוה ליה מילתא דפסיקא דהכל לפי המצב ולפעמים אף כנגד הארובה ממש אין אורו גדול וצריך נר ולכך לא נקטו המחברים בדבריהם רק דין האכסדרה שאורו גדול ומיניה נלמד לשאר מקומות שאורו רב וזהו שדקדק[ו] הרי”ף והרא”ש וכתבו האכסדרה דנפיש נהוריה וכו’ וכן הרמב”ם והנמשכים אחריו בלשונו כתבו אבל אכסדרה שאורה רב וכו’ ורבא לא הזכיר כן אלא אכסדרה לאורה נבדקת אלא טעמייהו לבאר כן כדי ללמוד ממנו לכל מקום שאורו רב וכך מדוקדק מלשון הרב בעל צידה לדרך (שם) שכתב אבל אכסדרה שאורה גדול נבדקת לאורה וכן בכל מקום שאורו גדול ומאיר שם ע”כ.

ומה שהעתיק ב”י מלשון ה”ר ירוחם אבל בית אחר אף על פי שיש בו אור הרבה וכו’ לא נמצא לשון זה בספרו וגם תימה שאם יש שם הרבה אור היינו אכסדרה שאורה רב אלא כך היא הנוסחא האמיתית בית שיש בו אורה והיינו כמו שכתב הרא”ש מלשון הירושלמי, ומה שכתב אבל מצדדין צריך נר.

נראה כל שאינו כנגד חור החלון ממש הוא בכלל צדדין וצריך נר וכן הוא מבואר בפירוש רש”י (ח א ד”ה אי נימא) עכ”ל הב”ח.

ואיני יודע הכרח ברור בדעת הב”ח מה יהא דעתו בצדדין שאינן כנגד החלון ממש בבית שיש בו אור רב, ומתחילת דבריו נראה דמהני, ואח”כ ממה שהביא פרש”י הנ”ל לכאורה ברור דס”ל דלא מהני, אכן אפשר דכונתו בסתם בית שכך שיערו חכמים, אבל היכא שאורה רב מאוד גם בצדדי סמך עמ”ש לפני זה וצ”ע.

וכתב השו”ע סי’ תל”ג ס”א, הבדיקה צריך שתהיה לאור הנר ולא לאור הלבנה.

ואם עבר ולא בדק ליל י”ד כשבודק ביום י”ד, לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר.

ואכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה, דיו, וה”ה כנגד ארובה שבחדר.

וכתב המשנה ברורה סימן תלג ס”ק ז, כנגד ארובה שבחדר – ארובה מקרי מה שבאמצע הגג וה”ה נגד החלונות שבכתלים ודוקא נגד ארובה ונגד החלון ממש ששם אורן רב משא”כ מן הצדדין אף ששם יש ג”כ אור אין דומה לאכסדרה ואפילו נגד החלון ממש דוקא כשאין בו זכוכית אבל כשיש בו זכוכית דינו כמן הצדדין עכ”ל.

אכן כתב שם בס”ק מג, ואם עבר ולא בדק הבתי כנסיות וב”מ בליל י”ד יכול לבודקם לכתחלה ביום י”ד לאור היום וא”צ לבדוק לאור הנר לפי שדרך להרבות בהם חלונות ויש בהם אורה גדולה ודינם כדין אכסדרה שנתבאר בס”א [אחרונים] אכן לפי מה שכתבנו לעיל בסק”ז דאם יש זכוכית בחלונות שוב אפילו נגד החלון ממש אין דינו כאכסדרה א”כ ה”נ בעינן שכשבודקם ביום לאור החמה יפתח החלונות א”כ כ”ש בחדר מואר בחשמל גם מה שאינו ממש נגד הנורה, שהרי כמדומה שאף שישנם הרבה חלונות ושוב פותח אור החשמל מצוי שיעשה יותר אור אף מה שאינו ממש כנגד הנורה ואף אם יש הפסק ביניהם.

ומ”מ אין לערער מצד מה שיש זכוכית המפסקת באור חשמל, דכל דברי המ”ב הם רק בזכוכית עבה המפסקת את חוזק האור, אבל לא בזכוכית צלולה כ”כ האחרונים (א”א, דעת תורה ס”א, הליכ”ש פסח פ”ה ארחות הלכה הערה 20, הליכות והנהגות [הגרי”ש אלישיב] הל’ פסח).

אמנם עדיין תיתכן סיבה נוספת לפסול משום דקי”ל דבעינן דוקא נר, מדילפינן בפסחים דף ז ע”ב, לאור הנר וכו’ מנא הני מילי אמר רב חסדא למדנו מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר מציאה ממציאה כתיב הכא שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא ומציאה מחיפוש דידיה וחיפוש מנרות דכתיב בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ונרות מנר דכתיב נר (אלהים) [ה’] נשמת אדם חפש כל חדרי בטן עכ”ל.

וברש”י פסחים דף ד ע”א ואם תאמר יבדוק לאור היום הא ילפינן לקמן מחיפוש שמצותו בנר עכ”ל.

ולמעשה לענין בדיקת חמץ לאור פנס חשמלי [ממשנ”ב מהדורת דרשו] דעת הגרי”ש אלישיב (שבות יצחק פסח פ”ד ה”ג) שמותר לבדוק לאורו אם הוא דק ומאיר בחורים ובסדקים ואינו מסנור, וכן דעת הגר”א קוטלר (הלכות פסח איידער פ”ז ס”ק פ”א), ודעת הגר”מ פינשטיין (שם) שעדיף מנר, וכמו שהצענו לעיל בריש התשובה, והגרש”ז אוירבך (הליכ”ש פסח פ”ה סי”א) כתב, שלכתחילה אין ראוי לבדוק לאור פנס חשמלי ולשנת מהאופן בו תקנו חז”ל, אך אם אינו יכול לבדוק לאור הנר יבדוק לאור פנס, וכן דעת הגר”ש ואזנר (קובץ מבית לוי עניני חדש ניסן עמ’ ל’ הערה ז’) שאם אינו יכול לבדוק בנר וכגון במקום שחושש לדליקה יכול לבדוק בפנס.

מאידך דעת הגר”נ קרליץ (חו”ש פסח פ”ב סק”ד) שאין לבדוק לאור פנס, אכן גם לדעתו יכול הוא להעזר באור פנס מלבד הנר, וכ”כ בשו”ת אור לציון (ח”ג פ”ז תשובה ח’), וכתב שאם אין לו נר יבדוק לאור הפנס ולא יברך.

ולענין כיבוי אור החשמל בחדר כשבודק, כתב בשו”ת שבט הלוי ח”א סי’ קל”ו שעדיף להשאירו דלוק אם מסייע הוא לבדיקה, וכן דעת הגר”מ פינשטין (ספר הלכות פסח שם הערה פ”ד), הגרי”ש אלישיב (שבו”י שם) והגר”נ קרליץ (חוט שני שם), וכן נהג החזו”א כעדות הגרח”ק (שבו”י שם), וכן נהג הקה”י (ארחות רבינו ח”ב עמ’ ב’).

וכן ראיתי בספר ‘אלא’ (פמ”ג ס”ה) בזה”ל [על מרן הגרח”ק שליט”א], אור החשמל דולק אצלו כל זמן הבדיקה, ואמר לי שטעמו כדי שיוכלו לבדוק טוב יותר ע”כ.

אכן יש לעיין עכ”ז הרי אם יש דעות שאור החשמל פסול לבדיקת חמץ א”כ מ”ט ניתן להשאירו דלוק בזמן הבדיקה, דהרי הטעם שתקנו בלילה הוא משום שאור הנר יפה לבדיקה כמ”ש בפסחים דף ד ע”א, ופרש”י ואור הנר יפה לבדיקה – בלילה אבל ביום מחשיך עכ”ל, ובירושלמי פסחים פרק א הלכה א, למה לאור הנר.

א”ר שמואל בר רב יצחק מפני שהנר בודק כל שהוא.

למה בלילה.

א”ר יוסה שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה.

ואח”ז איתא שם עוד, מבואות האפלין מהו שיהא צריך לבודקן בתחילה לאור הנר.

מיליהון דרבנין אמרין לא כמה דהוא מנהר בליליא הוא מנהר ביממא דאמר רב הונא כד הוינן ערקין באילין בוטיתא דסדרא רבה היו מדליקין עלינו נרות בשעה שהיו כיהים היינו יודעין שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקין היינו יודעין שהוא לילה.

ותייא כיי דמר רבי אחייא בר זעירא נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות בשעה שהיה כיהות היה יודע שהוא יום.

ובשעה שהיו מבהיקות היה יודע שהוא לילה עכ”ל.

א”כ צ”ע היאך מותר להשאיר אור החשמל פתוח מאחר והוא מכהה את אור הנר, כיון דלשיטתם בעינן דוקא אור נר שאינו חשמל, ואפשר דס”ל לעיקר הדין להכשיר חשמל ורק לחומרא אסרו ולכן התירו עכ”פ להשאירו פתוח, וכמו שהובא בשבו”י שם שבספרים היה החזו”א מקיל לבדוק לאור החשמל או לאור היום.

דהנה הרי נפסק להדיא שאכסדרה ביום נבדקת לאורה [כשעבר ולא בדק בלילה], וא”כ לימוד זה שצריך דוקא נר אינו לעיכובא, והרי חוץ מלימוד זה אין עוד חסרון בנר כנ”ל, ויל”ע אם כונתן להתיר אור חשמל המרכזי בחדר גם כשבודקין חו”ס, כיון דהחשמל עצמו אינו מועיל לחו”ס כדין אבוקה כנ”ל, א”כ הרי מבטל את אור הנר כמו שיום מבטל את אור הנר, ואפשר דאע”ג שיום מבטל את אור הנר מ”מ אור חשמל אינו מבטל מדי הרבה, וצריך לברר המציאות בזה.

בברכת פסח כשר ושמח

בעיקר הדבר יעויין בש”ע תרצ”ו ס”ב שכתב דגם לפי מנהגינו מ”מ לאסור את של זה בזה אינו מנהג, וגם המ”ב שהביא המחמירין כתב דתלוי לפי מנהג המקום, וכתב בשעה”צ סק”ז כי אף בפורים גופא תלוי זה במנהג המקום וכ”ש בזה דאין להחמיר כ”כ עכ”ל, והנה מקור המ”ב הוא מבאה”ט כמ”ש בשעה”צ, ומקור הב”ה הוא ממהרי”ל ואבודרהם, והנה בד”מ כתב בזה”ל, אבל אבודרהם (הל’ פורים עמ’ רח) כתב דאף ביום שני נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה עכ”ל.

ולפום ריהטא מהלשון נהגו הנשים נראה קצת שמלכתחילה לא היה זה עיקר המנהג, אלא שנהגו הנשים כך, וצ”ע אם שייך לדייק כן.

א”כ כיון שעיקר המנהג משמע דלא אסרינן של זה בזה, אפשר דבסתמא היכא שאין ידוע המנהג אזלינן לקולא דנימא שלא קבלו ע”ע יום י”ד לאיסור מלאכה, [וגם פה אשדוד שנוהגין בי”ד כמדומה שמעולם לא חשו לאסור מלאכה ביום ט”ו].

ובד”מ כתב עוד, וכתב הר”ן בריש פרק ב’ דמגילה (ה.

ד”ה וגרסי’) דמאחר דתלוי במנהג אי מקדימין הקריאה לא איתסר במלאכה דודאי כה”ג לא נהגו עכ”ל, א”כ משמע גם מדבריו דפשיטא ליה שלא אסרו של זה בזה.

ומה שצידד כת”ר שליט”א להתיר זה מצד דבר האבד, מכיון שיש חשש שאם ימתין עד לאחר פורים תינזק הריצפה טובא, הנה אם באמת יש כאן משום דבר האבד, כבר כתב הפמ”ג (והוב”ד בשהע”צ סי’ תרצ”ו סק”ג) דכל דבר שיש בו פסידא שרי, דכל דבר שמחה מותר בפורים עכ”ל.

א”כ אם יש חשש של דבר האבד היה להתיר אף ביום קריאת המגילה גופה.

ובענין מה שכתב השואל לצדד, דכיון שנהנה מהעבודה אפשר דשרי, וכנראה כונתו להתיר מצד בנין של שמחה דשרי, כמ”ש במגילה ה’ ב’ ובש”ע סי’ תרצ”ו ס”א, לכאורה יש לשלול היתר זה, דהנה בתעניות אחר שהתענו או לדידן בימים שנאסרו בבנין של שמחה, הנה זה פשיטא שאם פועל נהנה ממלאכתו לא יאסר מלעשות מלאכה זו בימים אלו, אע”פ שאומר ששמחה היא לו, וה”ה בעה”ב הרוצה לתקן את ביתו מסתמא לא יאסר מחמת זה, וא”כ לאידך גיסא לענינינו לא יהא חשיב בנין של שמחה להתיר מחמת זה.

אכן החת”ס בתשובתו באו”ח סי’ קפ”ה, כתב בפורים תשובה בפלפול, וכתב, ולהיות אמרותיו חביבים עלי אמרתי להשתעשע בהם היום יום שמחתינו ותהיה לי למשיבת נפש עכ”ל, ומקורו מהא”ח שהביא הב”י וז”ל, וכן מלאכת מצוה שריא כגון כתיבה של מצוה ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשטי המקראות שאדם שמח בהם כדכתיב (תהלים יט, ט) פקודי ה’ ישרים משמחי לב ואיגרות של שאלת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שאין צריך עיון גדול נראה שמותר עכ”ל, וכ”כ המ”ב סק”ו, אכן בזה י”ל דכיון שנזכר להדיא שמשמח בספ”ד דתענית ל’ א’ בזה שאני אבל בכל מלאכה שאדם יאמר שזה משמח אותו א”כ נתת תורת כאו”א בידו.

קרא פחות