אגדה

בבן איש חי שנה א' פרשת דברים בהקדמה כ' "ונודע כי החורבן וכל הרעות שהיה לישראל היו מסיבת עון עץ הדעת".

ובזוהר שמות ב ע"ב אי' דעיקר גלות מצרים היה להוציא ניצוצות הקדושה שנפלו על ידי עץ הדעת, וכן נתבאר בשעה"כ פסח א ושער הפסוקים ר"פ שמות, ועי' פנים יפות בראשית טו יג, שמות יא ב, ושם ד ב.

וכידוע בהרבה מקומות שעד התיקון השלם לא נאספו כל הניצוצות.

והנה זה ברור שהשתלשלות הרע הוא ע"י חטא עץ הדעת, דהרי לולא זה לא היה כל השתלשלות הקלקול.

ועי' שבת נו ע"ב על צדיקים שמתו בעטיו של נחש דהרבה קלקולים אירעו מחמת הנחש, ועי' עירובין ק ע"ב, ועל נשים צדקניות אמרי' שלא היו בפתקה של חוה.

ועי' חולין קלט ע"ב המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ וק"ל.

ועי' סנהדרין לח ע"ב אדה"ר מין היה מושך בערלתו היה וכו' עיין שם וק"ל.

ראיתי כל הקושיות שהעליתם בס"ד, ואכתוב בזה ביאור המאמר ע"פ המתבאר בגמ' עירובין נה ע"א ורש"י שם דלפי זה יתיישבו לך כל הקושיות.

ענין המאמר שאילו היתה התורה בשמים היית צריך לעלות אחריה הכונה בזה ללמד שגם במה שקשה בלימוד התורה צריך אתה להערים ולבקש תחבולות ועצות כדי לקיים בעצמך את הלימוד.

וממילא ראשית כל מיושב כלל מה באו ללמד בזה (מה שהתקשיתי למה הוצרכו להשמיענו מה נעשה אילו היה דבר שאינו) דבאו ללמד כנ"ל.

שנית מתיישב לך מה שהתקשית שאילו היתה בשמים לא היתה ניתנת לבני אדם, והכונה כנ"ל אילו היתה מרוחקת ממך ומ"מ היתה ניתנת לך ללומדה היית צריך ללומדה, והעיקר כנ"ל דאחר שנתקבלה בידך ואתה לומדה עליך להתאמץ עוד לקנותה מה שהיית מתאמץ אילו היתה בשמים.

שלישית מה ששאלת דהרי הפסוק מודיע לא בשמים היא הענין מיושב דעיקר לימוד התורה אינו בשמים, אבל דרכי קנייניה כל אחד ואחד צריך להתאמץ לפי כחו בכל מאמצי כח.

אם כי באמת צל"ע מה הוא הדיוק שאם בשמים צריך אתה וכו', דלמה לא נפרש אפכא דכיון שלא בשמים לכך בפיך ובלבבך לעשותו, אבל אם היתה בשמים לא, דהרי כי משמש בד' לשונות ואחד מהם דהא (ר"ה ג) ולמה לא נפרש כי תשוב אל ה' וגו' דהא המצוה הזאת לא רחוקה וגו' ולכן עליך לשוב וגו', כך יש מקום להבין.

ויעוי' ברא"ם ובשפתי חכמים מה שכתבו בזה, אבל בפשוטו באמת לא מכאן ילפי' לה שהתורה היא חובה ולא רשות, אלא סברא היא בכל התורה שכל התורה נאמרה גם למי שקשה לו לקיימן, דאל"כ הרי כמה אזהרות ועונשין נאמרו על כל דבר מן התורה, וע"כ שהכל חיוב גמור, אלא כוונת התורה כאן רק לומר שהתורה היא קלה לקבלה ולעשותה מאחר שהמצוה הזאת לא רחוקה וגו', אבל אם היתה רחוקה וגו' אמנם היה קשה לקבלה ולעשותה בפועל אבל לא היינו נפטרים מכך, ורק  דמתוך הדוגמאות המובאות כאן בפסוק שמעי' מה היה יכול להיות שבכל גוני היינו מחוייבים על פי דין לקיימה ולקבלה ואעפ"כ הוא בנקל מאחר שקרוב אליך הדבר וגו'.

ור"ל דהנידון כאן בפסוקים אלו הוא רק לבאר שקיום התורה אינו כבד וקשה אבל החיוב הוא בכל גוני, וממילא שמעינן דמצד החיוב הוא אפי' כשהוא בשמים או מעבר לים דגם אז אינו מוגדר כא'ו'נ'ס דהרי כל מה שהתורה דינה כאן הוא רק מצד שאינו קשה לקיימו אבל מצד החיוב אינו מפקיע גם באופן זה.

רביעית מתיישב לך למה לא אמר כן בהמשך הפסוק ולא מעבר לים היא, דבגמ' שם אמרי' לה אה"נ לענין מעבר לים, רק דרש"י קיצר כדרכו ולכן כאן נקט רק תחילת הדרשא שבו רמוז כבר עיקר הענין.

ועי' בשאילתות דר"א סי' יט שלמד מזה דצריך לילך אחר רבו למדינת הים מחמת זה.

ולגוף מה שהוצרכו לב' חלקים בפסוק גם בשמים וגם מעבר לים, הנה מעבר לים הוא דרך ביקוש הרגיל בעוה"ז ובשמים הוא דרך ביקוש שאינו רגיל בעוה"ז, הלכך תרתי אשמעי' וצריכי, דאי אשמעי' רק ולא מעבר לים הייתי אומר רק דרכי הביקוש שרגילין בהן בדרך הטבע קמ"ל לא בשמים דגם דרכי ביקוש שאין רגילין בהן בדרך הטבע צריך להתאמץ בהם, אבל אי אשמעי' לא בשמים צ"ע דלכאורה כ"ש שמה שהוא בכלל דרכי העולם לבקש סחורה מעבר לים היה לנו לבקש, ואולי ר"ל דאם לא תמצא התורה אצלך תשתדל בכל מיני ביקוש וגם מזה אל תנח ידיך, כלומר שלא תאמר לבקש רק בשמים שהוא מקום גבוה, וממקום קדוש יהלכון, ולא רק בשמים שהוא דבר שצריך להקדיש כל חייו לזה לעלות לשם, אלא גם מעבר לים ובכל מקום קבוע כאקראי תבקש עד שתמצא, על דרך ונעו מים וגו' לבקש את דבר ה' וגו', ועי' במהרש"א על הגמ' שם ובהעמק שאלה על השאילתות שם.

הנה זה פשוט שגם יצחק היה לו ניסיון בעקידה, ועי' פסיקתא רבתי פ' מ' [מהדורתי עמ' תשטו] א"ל יצחק אבא אוסרני בידי וברגלי שהנפש חצופה היא שלא אראה המאכלת בא עלי ואקרטע ואפסל מן הקרבן ע"כ, ועי' עוד שם לעיל מינה (עמ' תשיד] ובשאר מדרשים (תנחומא וירא כב) מה שהשתדל השטן לעכבו ונתגבר עליו.

ולענין אם היה לו ניסיון יותר מאברהם או פחות מאברהם, קשה לומר אבחנה ברורה בזה, מכיון שמהביטים מסויימים אברהם היה צריך לבצע את הדברים ויצחק היה סגי ליה במה שקיבל על עמו והשלים נפשו, וגם ידע שיבוא בזה לתיקון השלם (ועי' בספר שערי ארמון מה שהביא בזה), ומצד שני לגבי אברהם ג"כ היה הרבה ענין רחמנות ורגש שהיה צריך לכבוש עליו כמ"ש בזכרונות וכבש רחמיו לעשות וכו', מצד שני העקידה נקראת על שם יצחק כי הוא מסר נפשו למיתה, ולדעת הרבה מדרשים יצחק גם נשחט ונשפך דמו, עי' ברד"ל על פרקי דר"א ועי' במכילתא דרשב"י בראשו רביעית דם וכו', משא"כ אברהם שעם כל הקושי היה זה במידה מסויימת פעולה בדבר חיצוני ממנו ויש כאלה שמשלימים עם המצב אח"כ (ועי' בשלהי מו"ק בעובדא דההיא איתתא), וכמו שאמרו שהמת משתכח מן הלב, ובפרט בניד"ד שגם ידע שהוא טוב והוא רצון ה' וגם היה דבר חיצוני ממנו, ולכן אע"פ שהיה זה גם לאברהם ניסיון גדול מאוד והיה למעלה מדרך הטבע, אעעפ"כ בד"כ זכות עקידת יצחק בסדר האבות מתייחסת ליצחק.

ויתכן לומר אבחנה בזה דמצד הניסיון העיקר מתייחס לאברהם, כמ"ש והאלהים ניסה את אברהם, וכמ"ש במתני' פ"ה דאבות עשרה נסיונות נתנסה א"א ע"ה ועמד בכולם וכדמפרש להו בפרקי דר"א, אע"ג דגם גבי יצחק נזכר בחז"ל (לגבי ויכוחו עם ישמעאל) שהיה בזה ניסיון, אבל מצד המסי"נ מתייחס המס"נ ליצחק יותר.

מה ששאלת למה נענש הנחש כיון שהס"מ פעל בו את ההסתה לחוה כמבואר בפרקי דר"א פרק יג.

הנה עי' סנהדרין צא במשל החיגר והסומא, שהרכיבן הקב"ה יחד וענש את שניהם.

ואמנם במשל המובא בפרקי דר"א שם לענין אדם הפועל ע"פ רוח רעה משמע שלא היה שייכות לנחש כלל מזה, אבל צ"ל דגם הנחש היה פגום והיה רוצה בכך ולא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו (ב"ק צב ע"ב) וכמו שציינתי בביאורי על המדרש הגדול בראשית עמ' רא.

(ולגוף הענין שם, אם הדחייה קאי על סמאל או על הנחש, עי' בפי' מהרז"ו בפרדר"א שמשמע שפירש דקאי על סמאל, ורד"ל שם פירש דקאי על שניהם, והיינו כעין מה דאמרי' בסנהדרין שם ודנם כאחד).

וגם לגבי רוח רעה הנזכר שם הובא בכתבי האר"י דאין רוח נכנסת לאדם אלא אם יש בו חטא ופתח להכנס בו מחמת זה.

והנה לכשנדקדק לכאורה קושי' מעיקרא ליתא כ"כ דקי"ל שכל צעבע"ח לצורך אינו צעב"ח (נוב"י בשם כמה פוסקים והבאתי בתשובה אחרת), ממילא מאחר שהיה צורך להעניש את הנחש מחמת העבירה שנעשית בו שוב אין לטעון לטובתו.

ומיהו בסנהדרין כט ע"א לא משמע כסברא זו דמשמע שם שאם היה טוען טענה היה ניצול,  וא"כ אינו שייך רק לגדרי צער בעלי חיים, דכאן הוא מדין עונש משמיא, ומיהו גם זה יש לדחות דהטענה המבוארת בקידושין שם סמאל גופא היה יכול לטעון כן.

וכעי"ז ראיתי בספר ולא עוד אלא על הפרקי דר"א שם באחד מהתירוצים דהנחש נענש כדי ללמד לעולם העונש על דבר זה, ועי"ש מה שתמה על זה, והוסיף שם המגיה דהוא על דרך ואת הבהמה תהרוגו.

ועי"ש בחיבור הנ"ל מש"כ עוד אופן ליישב הענין מעין התירוץ הראשון דלעיל שהנחש היה לו שותפות במעשה ועשה עוד מדעתו.

ובזה מיושב גם שאר השאלות ששאלת, למה רצה הנחש להחטיא את אדם וחוה ולמה לא מצא לו השטן שותף לחבור אליו אלא הנחש בלבד, דהנחש היה מעיקרו חפץ ברע ומצא מין-את מינו.

מה ששאלת על דברי החזקוני שהנחש הרשיע משום שאכל מעץ הדעת למה אכל קודם שהיה יצה"ר בעולם, יש לציין דבחירה ויצה"ר אינו סתירה בהכרח, דיתכן שאין יצר רע פנימי ובכל זאת אדם יבחר ברע מסיבות שירצה בהן, וכמו מלאכים שאין בהם יצה"ר כמבואר בחז"ל, ואעפ"כ מצינו בכמ"מ בחז"ל שהמלאכים חטאו, וכן יש אומרים שלעתיד גם כשלא יהיה יצה"ר עדיין יהיה הבחירה לבחור ברע, וכן יש קצת משמעות בפירוש חלק להרמב"ם לגבי המעדנים עי"ש.