מלבושים

הטעם שהובא בשו”ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין.

אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ברור שהרבה מתוכינו יכולים לשמור גופינו וע”פ דין מחוייבין להניח תפילין כל היום, וכמו ששמעתי [כמדומה בשם הסופר ר’ אליהו גיטמן ממחברי הספר זכרון אליהו] שכן הורו הגריש”א והגרח”פ שיינברג כדברי הביאור הלכה הנ”ל שמי שיכול לשמור גופו צריך להניחן כל היום עכ”ד.

ויש לציין דגם מי שאינו מסוגל להניחן כל היום אלא רק חלק מהיום יל”ע אם אכן נפטר בהנחה בק”ש ותפילה בלבד, ובשו”ע הובא שמי שאינו יכול להניחן אלא בק”ש ושמונ”ע יניחן רק אז, ובמשנ”ב הובא בשם האחרונים שמי שאינו יכול להניחן עד סוף התפילה אלא קצת קודם לפי השיעורים שהובאו שם יסירם כבר אז וכלשון הפוסקים ד”הכל לפי מה שהוא אדם”.

אולם מה שיש לציין בזה דבשנים קדמוניות היו שלא הניחו תפילין כלל, כמו שמבואר להדיא בתשוה”ג הוצאת עמנואל שבזמנם היו מניחין תפילין רק בב’ ישיבות, ויש עוד מקורות לזה שהיה מצבים שאין מניחין תפילין, ויעוי’ בתשו’ רשב”א ובמאירי, ויעוי’ בדברי הראשונים על הירושלמי דברכות על ר’ ינאי ג’ ימים אחר חליו וכו’.

א”כ זה מנהג שנשתרש מזמן שלא היו מניחים תפילין כ”כ, וגם שבזמנם היו צדיקים שהניחו כל היום, אבל למעשה הדברים נשתוו במשך הדורות שמניחין בפסוד”ז ק”ש ותפילה בין הת”ח ובין עמי הארץ.

ויש לציין עוד דגם בציצית לא נהגו בשנים קדמוניות ללבוש ציצית כל היום, ואחד מחסידי עולם בשנים קדמוניות נתאמץ להשריש בעולם ללבוש טלית קטן כל היום, ובשם הגר”א יש שמועה שהיה ראוי להתאמץ כן גם בתפילין אם היו עיתותיו בידו, ויעוי’ בהוראות והנהגות וכתר ראש לתלמיד הר”ח מולאז’ין.

ומה שאני איני מניח תפילין כל היום ומסתמא זה הטעם שהרבה כמותי נוהגים כן, הוא משום שזה עלול לגרום נזק יותר מהרווח, על ידי שכהיום יש בזה כעין התנתקות מהמסגרת הציבורית, שכידוע כל החיזוק בתורה שיש היום בעולם הוא על ידי שנוצרה מסגרת ציבורית חזקה, ומי שרוצה לקבל מהמסגרת הזאת חייב להיות חלק ממנה, וכמו ששמעתי כעין זה גם בשם הגרב”ד דיסקין הטעם שאין לובשים תכלת משום שהנזק יותר מהרווח ודפח”ח.

קרא פחות

אם יש לו תפילין של ימני יניחם, ואם אין לו יניח את של השמאלי באופן שהמעברתא שלא לצד הכתף וקשר היו”ד לצד הלב.

ואם הוציא את הרצועה והשחיל אותה מחדש נראה שעכ”פ בדיעבד יכול לסמוך על זה אע”פ שלא היתה פונה הקשר של יו”ד כלפי התפילין (והעיקר שיהיה עם התפילין ודבוק להם).

ואם יכול בקלות לקשור הכול מחדש באופן שיהיה כמו של ימין הוא מצוה מן המובחר אבל אין מחוייב לטרוח בזה.

ואם הניח את התפילין באופן שהמעברתא לצד מעלה והקשר של יו”ד לצד חוץ ראוי שיחזור ויניח באופן שהתבאר בתחילת הדברים (דאמנם מעיקר הדין החי”א מיקל בזה אבל הבה”ל ציין דלדעת חלק מהפוסקים לא יצא ידי חובתו מדאורייתא באופן זה).

מקורות:
הנה המניעה בהנחת תפילין באופן זה לכתחילה היא, שבתפילין של יד של כל אדם בין ימני ובין שמאלי הן עשויות באופן שהמעברתא (דהיינו המקום בתפילין היכן שהרצועה עוברת) לצד הכתף והקשר של יו”ד הוא לצד הלב, כמו שפסק בשו”ע או”ח סי’ כז ס”ב וס”ג.

וממילא כאשר מניחים תפילין שמאליות על יד ימין צריכים להתפשר באחד מהדברים, דהיינו או להשאיר אותן באותה זוית שהמעברתא למעלה ואז הקשר של יו”ד אינו פונה לצד הלב דהיינו לא לצד האדם עצמו אלא לצד החוץ, או לאידך גיסא לסובב את זוית התפילין כדי שהיו”ד תהיה לצד הלב, אבל להתפשר במיקום המעברתא שתהיה לצד מטה.

והנה לכאור אם יש אפשרות לשנות את קשירת הרצועות באופן המועיל כגון שיש לו רשות לשנות וגם יודע לשנות זה בודאי הטוב ביותר שישנה ואז יוכל להניח הקשר של יו”ד במקום וגם המעברתא במקום, אבל הנידון לכאורה הוא כאשר אין אפשרות לשנות את הקשר, מה יעשה באופן זה (ולהלן יתבאר אם יש חיוב בזה כשיכול או לא).

והכריע הבה”ל שם בשם האחרונים [שבות יעקב ח”א סי’ ג וארצות החיים לב הארץ סי’ כז ס”ג] דמוטב שתהיה המעברתא שלא במקומה מאשר שיהיה היו”ד שלא במקומו, והטעם שהיו”ד שתהיה במקומה הוא יותר חיוב מדינא דגמ’ לחלק מהפוסקים כמבואר שם בשם הגר”א.

והביא שם הביאוה”ל עצה נוספת מהחי”א כלל יד אות יג, שיוציא הרצועה ממקומה ויכניסנה מהצד השני, ואין כוונתו להתיר כל הקשירה אלא להוציא הקשירה כמות שהיא ולהכניס כולה כך מהצד הנגדי, וכך ירויח שגם המעברתא תהיה במקומה וגם היו”ד יהיה במקומו, ומה שהיו”ד לא יהיה מונח פונה לתפילין (כיון שנקשר במקורו בכיוון הנגדי), לית לן בה, וכן הובאה עצה זו בנחלת שבעה סי’ מא (הובא גם בשבו”י שם ובארצה”ח שם) שסובר להדיא דאין קפידא אם היו”ד יהיה לצד הבית או לא, ועי’ ברש”י מה שפי’ לענין היו”ד.

אבל הבה”ל נקט שיותר טוב לעשות כמו העצה הקודמת (של השבו”י והארצה”ח) משום שהבה”ל חשש דאולי יש קפידא מדיני קשר היו”ד [שהוא הלכה למשה מסיני] שיהיה פונה לצד הבית.

ולענין אם מחוייב להתיר את הקשר כדי לצאת כל הצדדים לפי האופן הטוב ביותר הראשון הנ”ל, מסתימת הבה”ל משמע שאינו מחוייב בטירחא זו מאחר שענין מיקום המעברתא הוא מנהג ומאידך לקשור מחדש טירחא יתרה, וכן בשבו”י בפנים נקט שהיא טירחא שלא לצורך (וכתב שם עוד לעניין עצתו של הנחלת שבעה שיש בזה הורדה מקדושה ודבריו צע”ק כיון שמתיר מתפילין לתפילין והוא אף לאותן התפילין, ולא משמע שחשש לספקו של הבה”ל הנ”ל שזה לא נזכר בדבריו כלל וגם לא משמע בדבריו שמי שעשה כהנחלת שבעה יש צד שלא הניח תפילין, ואולי כוונתו שכיון שמתיר שלא לצורך הו”ל קצת כהורדה מקדושה, וא”כ גם באופן שמתיר לגמרי אפשר שסובר שהיא טירחא שלא לצורך, וממילא הו”ל קצת כהורדה מקדושה).

וגם הנחלת שבעה שם שהוא סובר כהחי”א הוא סובר לאידך גיסא שאין קפידא במה שאין היו”ד פונה לצד הבית.

הלכך כולם הזכירו שאין צריך לטרוח להתיר לגמרי, דגם הנחלת שבעה והחי”א שחששו למנהג השו”ע שהמעברתא תהיה לצד מעלה ומחמת זה אמרו להוציא הרצועה מ”מ לא אמרו דבאופן שא”א להוציא הרצועה (היינו מי שחושש לספקו של הבה”ל שמא פתרונם של החי”א והנחלת שבעה אינו מועיל מחמת הטעם שנתבאר) צריך להתיר כל הקשר, דהרי לענין זה הרי מנהג השו”ע לענין המעברתא אינו מדינא דגמ’ וגם אינו מוסכם לכו”ע והוא דלא כהתה”ד סי’ מט דנקט שאינו מעכב וגם מהרי”ן חביב המובא בב”י נקט דיש ב’ מנהגים בזה כמו שהביא השבו”י שם.

אולם מ”מ להבה”ל גופיה משמע שלא שלל האפשרות להתיר את כל הקשר, דהרי הבה”ל מסיים דאפי’ אם יכול להוציא הרצועה יש לעיין וכו’ (שאם יתיר ויעשה כעצת החי”א יש לעיין שמא אינו מונח בצורה הנכונה כמו שנתבאר) ועכ”פ באינו יכול להוציא יעשה כהשבות יעקב עכ”ל הבה”ל, ובזה חוזר על מה שכתב לעיל מינה דלא כהחי”א שכתב שמי שאינו יכול להוציא את הרצועה יניח כשקשר היו”ד לצד חוץ, אלא שיותר טוב שיעשה כהשבו”י, ובחשבון הדברים נמצא מבואר שאם יש מקרה שיכול להוציא וגם אין את החשש שמא אינו יוצא יד”ח [דהיינו באופן שמתיר את כל הקשר לגמרי ועושה אותו מחדש] בזה לא שלל הבה”ל שיתיר את הקשר, ולכן קודם שהזכיר הבה”ל את החשש של מקום הקשר כתב דבאופן שאינו יכול להוציא הרצועה טוב יותר לעשות כהשבו”י, ומבואר דלולא חשש זה של מקום הקשר (שהזכיר אחר כך) אין צורך דוקא לעשות כהשבו”י, וממילא הוא גם עדיף כיון שמקיים בזה גם את מנהג השו”ע שהמעברתא תהיה לצד מעלה, וממילא באופן שיכול להתיר הקשר לגמרי ויוצא כל ג’ החששות (יו”ד לצד הלב, מעברתא לצד מעלה, קשר פונה כלפי הבית), הוא עדיף מכולם, ויש להתבונן היטב בדברים כי החשבון מורכב.

ולא חשש בה”ל לחששו של השבו”י שמתיר הרצועות שלא לצורך כיון שלדידן יש לנו האחרונים שכן חששו למנהג המחבר (דהיינו הנחל”ש והחי”א) וממילא אין כאן התרת הרצועות שלא לצורך.

ולכן כ’ הבה”ל בראש דבריו דמי שאינו איטר ויש לו תפילין של איטר או להיפך וכו’, אבל אם יש לו פתרון בלא תפילין של איטר הוא עדיף, וכלול בזה אם יכול לחזר על ידי שישנה כל הקשר הוא טוב, אבל אינו מחוייב בזה דזו טירחא יתירה.

ובדיעבד באופן שהוציא הרצועה כהחי”א נראה שיכול לסמוך על זה, דמבואר בחי”א והנחלת שבעה שיוצא יד”ח ג”כ וכך נראה שהשבו”י גם מודה לזה מעיקר הדין כנ”ל, אף שלמעשה נקט שלא לעשות כן, וגם הבה”ל אמנם לא ברירא ליה לגמרי דין זה, אבל בכל הנך פוסקים מבואר כן, וגם ברש”י לכאורה המשמעות כהנך פוסקים, וגם הבה”ל לא הכריע שלא יצא, אלא רק שעכ”פ אם אינו יכול להוציא הרצועה [כהחי”א] לא יניח באופן שהיו”ד בחוץ אלא יעשה באופן שהיו”ד בפנים והמעברתא למטה, ומשמע שאם יכול להוציא הרצועה כהחי”א לא הכריע אלא רק כתב דיל”ע דאולי וכו’.

(ומה שכתב הבה”ל “ולענ”ד בודאי יותר טוב לעשות כהשבו”י בא להשיג בזה על מש”כ החי”א שאם אינו יכול לעשות עצת החי”א טוב שיניח קשר היו”ד לצד חוץ משיתבטל ממצוות תפילין, ע”ז כתב הבה”ל שיותר טוב לעשות כהשבו”י, וכדמוכח מהמשך דבריו).

כשיש משהו שמציק ומפריע (עכ”פ בדרך ובהגיוני שיציק ויפריע) מותר לכו”ע, ובטיפולים מסוג אחר הדין הוא שבמקום שנוהגים שגם גברים עושים כן מותר להרמ”א וכך היה המנהג גם אצל קהילות נוספות, והחברים נמנעים בכל מקום, ודעת המחבר אינה להתיר עכ”פ בגילוח בית השחי שמפורש לענייננה בגמ’ לאסור (ודעת הגר”א לאסור לגמרי), ולגבי כל מקרה של יופי לחוד שאין ברור אם הוא מנהג גבר או אשה יש אחרונים שהחמירו בכיו”ב ויש מקם לדון להלכה בכל מקרה לגופו.

מקורות:
הנה בגמ’ מבואר שיש איסור לא ילבש בהסתכלות במראה (תוספתא ע”ז פ”ג סוף ה”א וירושלמי שם פ”ב ה”ב) ובגילוח לבנות מתוך שחורות (שבת צד ע”ב ומכות כ ע”ב) (וכן צביעתם כמבואר ברמב”ם סוף הל’ ע”ז וטוש”ע סי’ קפב ס”ו, ולכאורה ה”ה כל טיפול שמשמש את המטרה הזו), ובגילוח בית השחי ובית הערוה (נזיר נט ע”א).

וממה שלא למדו בסוגיות במו”מ אחד מחבירו משמע שא”א להחליט על כל דבר שנעשה לתיקון ויופי שהוא דרך נשים, (ועי’ ב”ח סי’ קפב ס”ד בשם רש”ל מה שדן לענין מקום שאין דרך נשים להעביר שיער בית השחי וכן בט”ז שם סק”ה, ומ”מ שם מאחר שבגמ’ נזכר שהוא דרך נשים חמיר יותר), ולכן א”א ללמוד דבר מחבירו בענין הזה, אבל אפשר לומר שדבר שבעיקרו נעשה לנשים ובד”כ אינו משמש לאנשים כלל כמו טיפול בהחלקת שיער הוא ודאי בעיה, ולגבי הסרת יבלות גדולות שהוא מקום צער כדלהלן אין בזה איסור אבל לגבי כל שאלה לגופה צריך לבדוק, ויודעני שתלמידי החזו”א בתשובותיהם מאוד החמירו בתיקונים אלו ויל”ע בזה למעשה בכל שאלה לגופה.

עיקר הדין ברוב טיפולים מסוג זה שאם דרך גברים באותו המקום לקיים טיפול מסוג הספציפי שרוצה לעשות, מותר לעשות זאת.

אלא שהחברים נמנעים בכל מקום מעיסוק ביופי בדברים שמעיקרן מיועדים לאשה גם אם הם נהוגים לגברים (עי’ רמ”א יו”ד סי’ קנו ס”ב לגבי הסתכלות במראה ורמ”א סי’ קפב ס”א דין זה לגבי גילוח בית השחי והערוה, והוא דעת הר”ן).

ולגבי מקום צער או בושה או כאב מותר (עי’ סי’ קנו שם בשו”ע ורמ”א) וכל שמתכוון רק לרפואה ולא ליופי מותר גם לדעת השו”ע (עי’ בבהגר”א שם סק”ה).

ודעת הגר”א להחמיר בהסתכלות במראה או בליקוט לבנות מתוך שחורות גם במקום שנהגו בזה (ראה שם סק”ז) כל שאין בזה משום צער או כאב או עכ”פ הסרת לכלוך (ע”ש סק”ט), ופשטות דעת השו”ע בסי’ קפב היא כדעת הגר”א בזה.

ומ”מ כ’ הערך לחם בסי’ קנו שם שהמנהג כהמקילים בזה, מלבד החברים שבלאו הכי נמנעים בכל מקום וכנ”ל.

הנידון בזה באופן שהמטפל נוהג בזה איסור כדעת המחבר (ובתשובה אחרת הרחבתי יותר לענין מנהג בני ספרד בזה שכך מסתבר שדעת המחבר ועכ”פ כך בודאי דעת הגר”א), האם בזה מותר וראוי לסמוך בזה על הרמ”א לגבי המטופל כיון שהוא עושה כדין, מאחר שיש להמטופל הדעות שהוא סומך עליהן ונוהג כמותן, או שמכיון שהמטפל נוהג כדעת האוסרים בזה יהיה אסור לו לעשות טיפול זה לדעת אותם האוסרים.

והנה באופן שמגיע לקוח ספרדי במקום שנהגו האנשים לגלח, ואומר שרוצה לנהוג בזה כהרמ”א, ועושה את הטיפול לעצמו, אין המטפל צריך למחות בו כדי שינהג כדעת המחבר, שהרי הוא נוהג כהרמ”א ועוד שהרי אפי’ מבני ספרד יש שנהגו כהרמ”א וכמו שהתבאר בתשובה אחרת בשם הערך לחם סי’ קנו ובסי’ קפב, אבל לענין אם המטפל עצמו מחמיר בזה כדעת המחבר והלקוח רוצה שהמטפל יבצע את הטיפול בידיים באופן שהוא אסור לדעת המחבר האם מותר למטפל לעשות כרצון הלקוח, זהו הנידון בתשובה זו.

ונראה שאם המטפל נוהג כדעת האוסרים בזה בתורת איסור יהיה אסור לו לטפל בזה בגופו של המטופל, שהרי בנידון בגמ’ במכות כ ע”ב לענין המקיף את האחר שהוא עובר בלאו משום דלא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואפי’ אשה שאינה במצות הקפה אסורה להקיף האיש לפי סברא אחת בשו”ע סי’ קפא ס”ו ע”פ הגמ’ בנזיר נז ע”ב, וכ”ש בענייננו דלפי הצד שעובר המטופל איסור יהיה אסור למטופל לטפל בו, וכן פסק השו”ע בסוף הל’ כלאי בגדים (יו”ד סי’ שג ס”ב) שאסור לאדם להלביש כלאים לחבירו, וזה גם לדעת הרא”ש (שו”ת כלל ב’ סי’ טז) שהביא בב”י שם שהמלביש כלאים לחבירו אינו לוקה מדין כלאים מ”מ יש איסור להעביר את חבירו באיסור, וכמ”ש הש”ך שם דאסור להלביש חבירו משום לפני עיור, וע”ע במשנ”ב סי’ שמז שעה”צ סק”ח.

אבל יש לדון להסוברים שמעיקר הדין הוא מותר, לפמ”ש הר”ן (שהוא מקור ההיתר של הרמ”א) דגם לפי הסברא להקל בזה במקום שנהגו האנשים, מ”מ החברים מחמירין בכל מקום, מה הדין כשהמטפל הוא מהחברים, האם עליו שלא לטפל במטופל מחמת שנוהג כמנהג החברים, או שבזה כבר מודינן שהוא רק ענין בהנהגה ויהיה המעלה להחמיר מוטלת רק על המטופל ולא על המטפל.

(ובתשובה אחרת 8792 דנתי לגבי האם לפי הסוברים שמעיקר הדין הוא מותר מי שהוא מהחברים האם יש לו להחמיר על עצמו כשיש צורך גדול או הפסד מרובה, וכאן הוא נידון בפני עצמו).

ויעוי’ בלשון הגרע”א לענין דברי הרמ”א הנ”ל (בריש סי’ קפב) שכתב “דהיכא דנהיגי כולם אין מוחים בהם” ולשון זו יותר משמע שרק אין למחות ומ”מ אין לשתף עם זה פעולה, ולא רק שמותר והחברים נמנעים כמ”ש ברמ”א, וצל”ע אם דוקא קאמר שרק אין מוחים בהם או שהוא מותר ולכן אין מוחים בהם (ויעוי’ בב”י שם מה שכתב לדייק בלשון הרמב”ם בכעין זה והבאתי בתשובה אחרת).

אבל בתשובה סמוכה הבאתי לשון הר”ן בע”ז דמשמע להדיא בכמה לשונות בדבריו שאינו איסור אלא היתר ורק שהחברים נמנעין, ועדיין יל”ע מה טעם הימנעות החברים האם מחמת מעשה הגילוח או מחמת מראית העין של תוצאת הגילוח.

קרא פחות