Question

במקרה רגיל הישראל קודם דהישראל מחוייב במצוות כבר ואם הוא משומד הרי הוא עובר איסורים קלים וחמורים בכל יום שלא שב בתשובה משא”כ הגוי קודם שנתגייר אינו מחוייב כלל במצוות וגם אמרי’ דאין ממהרין לקבל גרים וכמה דברים אומרים להם כדי שלא ימהרו להתגייר כמבואר ביבמות מז ע”א ובשו”ע יו”ד סי’ רסח ס”ב, ואמרי’ קשים גרים לישראל כספחת (יבמות שם ע”ב), ואמרי’ ביבמות שם דמטעם זה אמרי’ דאי פריש נפרוש, ואמרי’ בנדה יג ע”ב הגרים מעכבין את המשיח דקשים גרים לישראל כספחת, ואמרי’ ביבמות קט ע”ב רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים דקשים גרים וכו’, וגם גר אינו מגיע למעלת ישראל כדאי’ בפ”ד דקידושין ע ע”ב אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל וכמתבאר ע”פ ספר הכוזרי מאמר א’ דאין גרים בכלל זה.

ואדרבה אי’ בפוסקים (פת”ש ס”ס רסח בשם רשב”ש סי’ פט) דבני אנוסים שחזרו אין מודיעים אותם מצוות קלות וכו’ כמו לגר כדי שלא יחזרו בהם, והטעם הוא משום שהם כבר מחוייבים בזה.

אולם במקרה שהישראל מורד באפקירותא והגר כוונתו לשמים שמבקש להקביל פני שכינה אינו פשוט דהישראל המשומד קודם דהרי יש אומרים דאין ערבות במשומד (עי’ ש”ך יו”ד סי’ קנא סק”ו וכפי מה שנתבאר באבנ”ז יו”ד סי’ קכו ועי”ש סי’ קט, ועי’ במשנ”ב סי’ שמז סק”ז), ומאידך גיסא גבי גרים מצינו שהזהירו שהגר שבא לשם שמים אין מזניחין אותו.

ובמכילתא ר”פ יתרו עה”פ אני חותנך [שמות יח ו] מס’ דוישמע פ”א גרסי’, ר’ אליעזר אומר נאמר למשה אני וכו’ [ר”ל אני חותנך יתרו ונצנצה ביתרו רוה”ק לרמז דבר זה לענין עצמו], אני הוא המקרב ולא המרחק, שנאמר (ירמיה כג כג) האלוהי מקרוב אני נאם ה’ ולא אלהי מרחוק, אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו, אף אתה כשיבא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו עכ”ל.

ובפ”ב דשבת אי’ דכשבאו גרים לפני הלל להתגייר בכל מיני תנאים גיירם והטעם משום שהכיר בהם שכוונתם טהורה ורצונם להטהר לשם שמים ותנאים שלהם לא היו עיקר וכמו שהודו לבסוף על זה.

ובשו”ע ס”ס רסח אי’ דאומרים לו וכו’ כדי שיפרוש ואם קיבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותם ומבואר מזה דהעיקר שיקבלו מאהבה.

א”כ לפו”ר הי’ מקום לומר דיש קדימה לגר שבא לש”ש מישראל משומד שחוטא שלא בא לש”ש.

ובפרט דמשומד מורידין ואין מעלין ובגוי לא נאמר דין זה כלל ובגוי הבא להתגייר מרצון פשיטא דמעלין ואין מורידין דהרי מחוייבין לקבלו ואפי’ גר תושב מעלין ואין מורידין, א”כ בניד”ד יש מקום לומר דאף מצד דיני קדימה הגר קודם לישראל.

ומ”מ מצד המעשה יש מקום לטעון דהישראל קודם דהרי מחללין שבת להציל ישראל מן השמד כמש”כ בשו”ע או”ח סי’ שו סי”ד, א”כ דוחה ג”כ את מצוות קבלת הגר דבגיור גר לא מצינו דאמרי’ האי סברא דחלל שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה דהרי שבתות שיקיים אח”כ הם לגבי עכשיו אינו חובה שכן אם לא יתגייר לא יתחייב בהם ולא מבטלין מצוה של חובה משום כמה מצוות שאינם עכשיו חובה.

אבל הך נידון גופא יש לדון מה הדין אם כבר נשתמד, ובב”י ושו”ע שם הנידון כשירא שתשתמד, ולכאורה אה”נ גם בכבר נשתמדה ויכול להוציאה מכלל שמד א”כ שייך בזה הטעם שלא יחלל שבתות הרבה, אבל בעולת שבת שם סקי”ז כ’ דוקא בהוציאה באונס, וכעי”ז משמע בתוספת שבת סקל”ג [ועי’ מג”א סקכ”ט ופמ”ג משב”ז סק”ה], א”כ מבואר דנשתמדה אין בזה היתר לחלל שבת, וא”כ אין ראיה לענייננו.

אולם בפמ”ג שם משמע דעת הב”ח דאם תרצה להמיר ברצון מחללין וצל”ע דהב”ח גופיה מיירי בחשש שתשתמד ואולי בנשתמדה כבר מודה הב”ח אם נימא דכבר אין ערבות במשומד, ועכ”פ המשנ”ב נקט דאם פשעה ולא הי’ באונס אין מחללין עליה שבת להצילה וא”כ כ”ש בנשתמדה כבר ברצון שאין מחללין שבת להצילה [ובנשתמדה באונס אפשר דלא חשיב נשתמדה לעניננו ועי’ בשו”ע ביו”ד לענין הגדרת אנוסין].

אבל נקט המשנ”ב שדעת הא”ר דאיסור דרבנן נדחה כדי להצילה משמד ומבואר שם בשעה”צ סקמ”ו שכך דעתו להלכה ועוד מבואר מתוך דבריו שם דאפי’ אם המשומדת עומדת במריה ויש רק ספק אולי יעלה בידו מותר לחלל שבת באיסור דרבנן כדי להצילה, וא”כ לכאורה כ”ש החיוב לגייר גר שרוצה להתגייר בכוונה טהורה נדחה כדי להציל ישראל משמד אם אולי יעלה בידו להצילו כיון שהחיוב לגייר גר אינו בדרגת החיוב כשאר חיובי דרבנן כגון במקום טירחא רבה וכיו”ב והרי אפי’ איסור דרבנן נדחה כדי להציל אדם משמד וכ”ש זה.

א”כ מצד החיובים כלפי האדם החיובים כלפי הגר יתכן שגדולים יותר מהחיובים כלפי המשומד ואעפ”כ מאחר והמשומד יותר בר חיובא מצד עצמו והנזק הרוחני הנעשה על ידי אי החזרת המשומד בתשובה גדול מההפסק הרוחני שנעשה על ידי אי גיור הגר א”כ החזרת המשומד דוחה את גיור הגר.

כתב השו”ע סי’ שז ס”ט מותר להחשיך לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום משום דמינכרא מלתא ע”כ, ומבואר מזה דכשהולך בשבת לצורך חול אם ניכר שהוא לצורך חול אסור ואם אין ניכר מותר, ולכן לכאורה בניד”ד אם יהא ניכר שהולך לראות העגלה לצורך קניה לכאורה יהיה אסור ואם אין ניכר לא.

ואע”ג דבעגלה הי’ מקום לתלות שיביא העגלה בלא תשלום כסף ואז הוא דבר שאינו אסור בשבת מ”מ אם ניכר הדבר שרוצה לרוכשו לכאורה הוא בכלל האיסור, וכמש”כ המשנ”ב שם בסק”מ לגבי טעם האיסור לילך בשבת בתוך שדהו בסי’ שו ס”א דהתם מינכרא מילתא בכל גוונא שהוא מחשב לעשות בה איזה פעולה כגון שהוא סמוך לזמן חרישה או לזמן קצירה או לזמן ניכוש השדה עכ”ל, וא”כ גם כאן אם מינכרא מילתא שהולך לשם כדי לבחון את העגלה אם היא מתאימה לו לצורך רכישה אסור.

וברמ”א סי’ שו ס”א כתב בשם המרדכי ס”פ מי שהחשיך שאסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו, ולפו”ר הי’ מקום לדייק מזה דדוקא סוס או ספינה שאסור לילך בהם בשבת יש בזה איסור אבל בדבר שרק המכירה היא איסור והדבר עצמו אין איסור לקבלו בשבת יהיה מותר, אולם ד”ז לכאורה קשה מסברא [ועי’ להלן דגם פוסקי זמנינו לכאו’ אסרו בכל חלון ראוה, ועי’ שש”כ מהדו”ח פכ”ט ס”ט] וגם זה גופא אינו מוכרח דלעיל סי’ רמח ס”ג אי’ ברמ”א דיש מתירין לעלות על ספינה בשבת אם קנה שביתה מע”ש בספינה א”כ ספינה אינה איסור בעצם בשבת, ואולי י”ל דמשום דמוכחא מילתא שאם יעלה בשבת הזו [כשלא קנה שביתה מאתמול] יצא עם הספינה מחוץ לתחום וממילא אסור דמנכרא מילתא דרוצה לצאת חוץ לתחום, אבל גם לפ”ז א”כ דומה לכל דבר שמוכחא מילתא שרוצה לקנותו [או כיו”ב] במוצ”ש.

ולכאו’ שוב יל”ע דהנה יש אופנים דמותר ליקח מהמוכר חפץ בשבת כשאינו משלם בשבת ואינו מזכיר סכום מעות (עי’ סי’ שכג ס”א ואילך), וא”כ מה הוא ההיתר אם נימא דאפי’ לראות החפץ אסור אם רוצה לשלם על החפץ בחול א”כ כ”ש כשלוקח החפץ בפועל כדי לשלם עליו בחול, ואולי יש לומר דכשלוקח דבר א”כ עושה מעשה לשבת ולא חשיב מוכחא מילתא כעושה מעשה לצורך חול אע”ג דנלווה מזה דבר לצורך חול משא”כ כשמתעסק בקנין של אחר השבת א”כ כל העסק הוא עסק שאינו לצורך שבת וא”כ הענין המשמעותי לגבינו הוא רק הקנין עצמו וצל”ע בכ”ז [ומהרמ”א הנ”ל נתבאר שאין הוכחה ברורה לענייננו לגבי קנינים אבל האחרונים נראה שנקטו לאסור בזה לכאו’].

אולם מאידך גיסא יש מקום לטעון דהרי גם סוס או ספינה אין איסור לקבלם בשבת וכל האיסור הוא רק השימוש בהם וזה אינו שייך לענייננו וא”כ אין מהרמ”א מקום לדיוק דרק דבר שיש בו איסור בשבת להשתמש בו אסור לעסוק בו בשבת דאדרבה השימוש אינו הנפק”מ אלא עצם המכירה הוא האסור אלא נקט דבר שאסור לקנותו בשבת וה”ה כל דבר שאסור לקנותו בשבת.

[והאיסור הוא רק היכא דמוכחא מילתא דבבה”ל כ’ דהמקור לזה מדינא דשדהו ובמשנ”ב סי’ שז הנ”ל כתב דהאיסור בשדהו הוא משום דמוכחא מילתא].

וכן מבואר במשנ”ב סי’ שז סק”א דללכת לעיין בנכסיו [וה”ה בדבר שאינו נכסיו דאין חילוק בזה לענין זה כדמוכח שם] אסור רק אם מנכר מילתא אבל אם לא מנכר מילתא הוא בכלל הרהור בעסקיו ומותר.

ודעת החי”א להחמיר גם היכא דלא מנכרא מילתא אבל בבה”ל ריש סי’ שו דחה דבריו מהלכה וכהסכמת כל האחרונים עי”ש שהאריך לבאר הטעמים לזה [ותמצית דבריו שם דיש כמה ראשונים שודאי מקילין וא”כ הוא ספק דרבנן לקולא ועוד דאין ראיה שיש מחמירים ואין לעשות פלוגתא בלא הכרח ועוד שדעת המג”א והסכמת כל האחרונים להקל בזה].

ובהלכות שבת בשבת ח”ד פע”ב הערה כ’ הביא בשם הגריש”א שאין להסתכל בחלון ראוה דמינכרא מילתא ובשש”כ מהדו”ח פכ”ט ס”י ובהערה כג בשם הגרשז”א הובא להקל דלא מינכרא מילתא [ובאשרי האיש ח”ב פט”ז סכ”ג כ’ בשם הגריש”א שרק אינו ראוי].

ויש לחדד האופנים בזה שהנה אם עובר באקראי ורואה כמו שהוא דרך סקרנות למי שרואה דברים מסקרנים לכו”ע אינו איסור מעיקר הדין [רק דיהא בעיניך כאילו מלאכתך עשויה כמו שהביאו הפוסקים מהמכילתא דחשש זה שייך בכל מקרה כההוא חסידא דנמנע ולא גדרה, ועי’ שו”ע סי’ שו ס”ח, ויש להוסיף דאם מחמיר מרויח גם דעת החי”א דלעיל ובכה”ח סי’ שו סק”ב נקט כמותו לחומרא], ואם מתעכב ומתבונן באופן שניכר שהוא רציני במעשיו (וכ”ש אם אומר בפיו שמתענין באיכות מוצר פלוני וכיו”ב) יהיה אסור, והכל לפי הענין ובאופן הביניים יתכן דתלוי בדעות הנ”ל.

ולכן במקרה שלך שיש לך קרוב שמגיע לסביבת מקום ויש לו מוצר שאתה רוצה לרכוש, א”כ האופן המותר בזה הוא ללכת לביקור בלבד ותוך כדי כך לראות המוצר שהנך מתעניין בו בלא לומר את הכונה שלך בראיה זו ובאופן זה מותר מעיקר הדין, וגם להמחמירים בחלון ראווה של חנות מ”מ במוצר פתוח בבית לא שייך האיסור גם לדעתם וכן מבואר במשנ”ב סי’ שו סק”ו בשם האחרונים דמש”כ הרמ”א שיש איסור לראות הסוס הוא רק כשניכר שמתכוון או כמשחישך אבל אם אינו ניכר אלא רק כהולך לטייל שרי אף שדעתו בהילוך זה למצוא סוס וכדומה עכ”ד ולכן גם בניד”ד שרי.

[והיתר זה הוא עכ”פ כשאינו מסתכל יותר מידיי באופן שניכר שבודק ענין רציני, ואפי’ אם בודק באופן יסודי אם אינו מוכח שיעשה באופן האסור כגון שיש לרואה לתלות שיקח מקרובו העגלה לצורך שבת ויעשה עמו חשבון לאחר השבת כמבו’ בריש סי’ שכג, א”כ הרי אפי’ בהחשכה התירו בכה”ג עי’ במשנ”ב סי’ שו ס”א סק”ג וכ”ש בסיור בלבד דלכאו’ הוא קיל מהחשכה עי’ במג”א סי’ שז ס”ט סקי”ג, וכ”ש דבהחשכה ההיתר הוא אם הי’ שייך למצוא היתר וכאן אפי’ הרואה יכול לתלות בהיתר ועדיף, ולכאו’ כ”ז פשוט ולמעשה צל”ע].

(אלא דיותר טוב להדר שלא לעסוק בענייני חול בשבת אפי’ במחשבה ויש בזה ברכה, כמבואר בגמ’ ופוסקים וכנ”ל).

ששאלת איזו כוונה לכוון דבאר”י מבואר שיש כוונה לכל יום ממ’ יום דשובבי”ם ולא נתבאר כוונה לכל יום מפ”ד תעניות, ושאלתם אם יש לכוון כוונה אחת כללית בכל הימים או שיש כוונה מיוחדת לכל יום ויום.

בעניי לא באתי למידה זו ומ”מ יעוי’ במאה קשיטה לרמ”ע מפאנו תיקוני תשובה פרק ד’ (דף ס ע”ב בדפ’ מונקאטש) שהרחיב בכוונת בפ”ד תעניות לפי חלוקת הימים (וכן במאמרי הרמ”ע מפאנו ח”ג עמ’ קיד) ומבואר מדבריו דאין כל הימים שוים בכוונתם.

ולגוף שאלתכם עי’ מה שכתב בספר תיקון פ”ד תעניות להגר”ג (בהגר”ל) רבינוביץ [שהוא דודו של ידידי ששלחתם דרכו השאלה] בספר תיקון פ”ד תעניות עמ’ רטו שמדבריו [בביאור טיב התשובה על כוונת הרש”ש] שם נראה שנקט שבכל יום יש תיקון מיוחד לאותו היום עי”ש בהרחבה.

וכמדומה שכן מוכח גם במשנת חסידים (דפ’ ירושלים עמ’ תקכט) מס’ התשובה פ”י מ”ח [ועי”ש משנה יא] עי”ש, וכך גם פשטות האר”י בשער היחודים פ”ד מענף הג’ שכתב שהם פ”ד אותיות [ונזכר שם הסדר אחה”ע].

הראוני שכ’ בתשובת הרא”ש כלל כד סי’ ב וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה הרבה דברים צוה הקב”ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים, שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקב”ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לבד שזוכרין יציאת מצרים) עכ”ל.

וכבר הוכחתי במקומו מהמכילתא דדיני והגדת העקריים מקיימם בליל הסדר, ומלבד הך תמיהה יש להוסיף עוד דבאמת צ”ב דמאחר שמקיימין אותו גם בעוד מצוות למה לא יהיה בזה ברכה ועוד צ”ע אם יש מצוה לענות לשאלתו למה אין מהדרין אחר בנו שישאל כדי לקיים מצוה [ולמה בליל הפסח צריך להדר אחר זה] ועוד למה לא הובא פרט זה בפוסקים שאם בנו שואלו ואינו עונהו על אתר ביטל מצוות עשה, ועוד צ”ע דאם המועדים כולם כשבנו שואלו מחוייב לענותו משום שנאמר בהם שהם זכר ליציאת מצרים א”כ מה חילקת בין מועדים לבין בכורות, ועוד צ”ע מה הוא הא דקאמר ולאו דוקא הגדה בפה הא סו”ס יש מצוות תשובה לבן א”כ למה לא יברך על זה.

אלא מה שיתכן לומר בזה דכוונת הרא”ש דכל מצוות הללו צריך לזכור טעם המצוה שהוא זכר ליציאת מצרים ונפק”מ שאם ישאל ישיבו לו ואפשר דלאו בהכרח זו צורת המצוה שישאל וישיבו לו דזה נתמעט במכילתא רק לליל הסדר [דהמכילתא דורש כל המקראות דארבעה בנים לענין ליל הדר כדמוכח מהבן החכם דשואל קרא דפרשת ואתחנן ואמרת אליו ומשיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן] אלא ר”ל שזו כוונת המצוה כעין מש”כ המשנ”ב בשם הב”ח על כוונת המצוה בתפילין שצריך לכוון לשעבד וכו’ וכן בסוכה שצריך לכוון זכר ליציאת מצרים וכו’ וגם כאן צריך לידע שזו כוונת המצוה ואם ישאל יאמרו לו וזהו דקאמר שא”צ הגדה בפה דאין זו צורת המצוה להגיד בפה אלא לדעת שזו כוונת המצוה וכיון שהוא פרט במצוה א”כ לא שייך בזה ברכה מיוחדת דהברכה היא על המצוה בכללותה ולא על פרט שהוא במצוה.

דבשלמא אם היתה הגדה בפה הי’ שייך לומר דהיא מצוה מיוחדת אבל מאחר שהוא דין בהבנת המצוה לא שייך בזה ברכה בפני עצמה.

וע”ז קאמר הרא”ש דמאחר שחזי’ בשאר מצוות שהגדרת זכירת היציא”מ הוא בפנימיות המצוה ולא דין בפני עצמו השתא נמי בליל הסדר שיש דין הגדה מ”מ ילפי’ משאר מצוות דאין דין זה חשיב כמצווה בפנ”ע ולכן גם בליל הסדר הגדרתו כפנימיות וכוונת שאר מצוות הסדר [ולולא דמסתפינא הו”א דכוונת הרא”ש דמשאר מצוות ומועדים נלמד לליל הסדר דגם אז עיקר הדין הוא ההבנה עכ”פ מדאורייתא ואפשר דזה הכונה מה דמסיים בסוף בסוגריים (אולי הוא מגליון) וזהו ההגדה לבד שזוכרין יציאת מצרים ר”ל דגם מה שאנו מוציאין בפה מ”מ הקיום הוא בזכירה שבלב וא”כ מה דחייבו חכמים דרך שאלה ותשובה אולי יסבור שהוא מדרבנן ואע”ג דשייך ברכה גם במצוות דרבנן מ”מ כאן לא חשיב שתקנו רבנן מצוה בפנ”ע דלא שינו הגדרת המצוה מדאורייתא שהיא פנימיות מצוות הסדר וק”ל, ומ”מ פרט זה אינו מוסכם וקיצרתי שכבר נתבארו הדברים במקומות אחרים].

מברכים שהרי מצא מציאה הוא מדין שמועה טובה (כן מוכח בשו”ע סי’ רכב ס”ד שהובא דין זה עם דיני שמועות טובות ולא עם דיני שהחיינו על כלים חדשים בסי’ רכג), וכן מבואר מנידון הפוסקים לגבי כמה עניינים כגון נשא אשה וכיו”ב (עי’ משנ”ב סי’ רכב ס”א), ומבואר דאי”ז דין מיוחד בשמועה, וגם בנידון בגמ’ לגבי ירדו גשמים דמשמע שהוא מדין שמועות טובות (ועי’ עוד בהרחבה בתשובות הרשב”א) ולא יתכן לפרש דאין שייכת הברכה בגשמים כשראה בעצמו אלא הכל רק באופן ששמע, וגם לא יתכן מסברא דלא תהא ראיה גדולה משמיעה.

ומה שנקטו שמועות טובות החידוש הוא כמו שאמרו דאף שהוא שמועת האזנים בלבד ולא ראה במראה עיניו יכול לברך, ויש להוסיף דבמשנ”ב שם מוכח שאי”ז פשוט שאפשר להסתמך על כל שמועה כדי לברך עליה הטוב והמטיב עי”ש הפרטים בזה, ויש להוסיף עוד דעצם מה שאפשר לברך על השמועה כשעדיין אין שמחתו שלמה ג”כ הוא חידוש בפני עצמו, ואילו לגבי בגדים חדשים שהגדר אינו ממש הגדר של שמועות טובות (וכמו שכתבתי לבאר בכמה מקומות דכלים חדשים הוא גדר שנתנו חכמים לברך מצד שזה דבר שמצדיק ברכה ואינו נכלל בדין שמועות טובות שצריך שמועה ששמח בה הרבה כמ”ש הערה”ש ר”ס רכב), אפשר דאם רק שמע שבני ביתו קנו לו מממונו בגדים חדשים אינו מברך כיון שלא קנה בעצמו ולא לבש בעצמו, ואף שיש לדון ולפלפל בזה מ”מ זה שייך להבין מסברא דשמועה גריעא מהנאת הטובה בעצמו ולכן הוצרכו לומר דעכ”פ בדבר ששמח הרבה מברך מזמן שמועה וכ”ש בראיית הטובה וכ”ש שכבר הגיע לידי הנאה מהטובה בפועל.

נשאלתי האם סגי במה שיש קשר אחד (דהיינו קשר אחד קודם החוליה וקשר אחד לאחר החוליא לחשוש לב’ הדעות בביאור דינא דקשר עליון במנחות לט ע”א) או דבעי’ לעיכובא דוקא ה’ קשרים לכל החוטים דהיינו שיהיו כלולים כל אחד מן החוטים במנין החמשה קשרים.

והנה ראשית יש לברר בחוט שנפסק (עכ”פ אחר סוף הגדיל דהיינו אחר סוף החמשה קשרים) ולא נשאר בו כדי עניבה אם כשר אע”פ שיש כאן חוט אחד שאין בו ענף (היינו חוטים המשתלשלים) אלא גדיל בלבד, דהאם סגי בזה שהחוט השני שמחובר בו (ר”ל דכל חוט הוא כפול) יש בו שיעור של הענף המשתלשל כדי להכשיר החוט המחובר בו שנפסק.

ובשו”ע או”ח סי’ יב ס”א הביא פלוגתת הראשונים בגדרי כדי עניבה דלדעת הרא”ש נפסל רק אם נפסקו ב’ חוטים פחות מכדי עניבה [שאז יש להסתפק שהם ב’ צדדים של חוט אחד וחשיב כנפסק חוט אחד שלם וה”ה שאם ידוע שאינם ב’ צדדים של חוט אחד אינם נפסלים].

ולדעת ר”ת יש עוד תנאי בזה דבעינן שיהיו ד’ חוטים שלמים [דהיינו ב’ חוטים כפולים].

ומ”מ גם לר”ת אחר שנתקיים התנאי שיש ד’ חוטים שלמים בשיעור המלא [שהוא י”ב גודלים עי”ש בבה”ל] משמע שאינו מחמיר לגבי החוטים הנשארים יותר מדעת הרא”ש דכשר אם אין כאן ב’ צדדי חוט שנפסקו שני הצדדים (או שני חוטים שהם ספק ב’ צדדים של חוט אחד) יותר מכדי עניבה, וכן מבואר מתוך דברי המשנ”ב שם בסק”י דלענין נקודה זו אין ר”ת חולק על דעת הרא”ש עי”ש.

והנה גם לדעה המחמירה שם בס”ג [דכך עיקר ההלכה עי”ש במשנ”ב] דבעינן כדי עניבה מן הענף ולא סגי שיש כדי עניבה מן הגדיל מ”מ א”צ כדי עניבה בכל שמונת החוטים דחוט אחד שלא נשתייר בו כדי עניבה אינו פוסל הציצית וכמשנ”ת.

היוצא מזה דבחוט שנפסק עכ”פ בסוף הגדיל ולא נשאר בו כדי עניבה אם עכ”פ שאר שבעת החוטים לא נפסקו כשר לכל הדעות.

ובנידון דידן של השואל הנזכר יש כאן ב’ עניינים שיש לדון בהם האחד האם ה’ קשרים לעיכובא, והב’ האם ד’ גודלין של מקום הגדיל הם לעיכובא, ויעוי’ בתשובה אחרת שהרחבתי בנידון זה של ד’ גודלים דבפשוטו הוא מחלוקת המשנ”ב והחזו”א וגם במשנ”ב יש סתירות בזה, ומשמע דעיקר הדעה מעיקר הדין דד’ גודלין אינו לעיכובא וצל”ע.

אבל החמשה קשרים מפורש בראשונים דאינו לעיכובא ועכ”פ האידנא דלית לן תכלת.

[ויש להוסיף עוד דבאמת א”צ לבוא לזה דאין דין שיהיו חמשה קשרים עם שמונה חוטים אלא כל מה דבעי’ שלא יהיה קשר שאינו מתקיים ואם חוט אחד קרוע שם אין הקשר מתקיים, כן מוכח בבה”ל דלהלן וכן מפורש ביתר ביאור בחזו”א דלהלן בסמוך דאין הנידון כאן מצד דבעי’ קשר עליון עם ח’ חוטים אלא מתקיים ואדרבה אם חוט זה מתחילתו לא יהיה בקשר הזה עי’ מש”כ בזה, ומ”מ פחות מד’ חוטים עכ”פ בקשר אחד (שהוא הקשר עליון כל חד לפי שיטתו להסוברים שהוא סמוך לכנף או להסוברים שהוא אחר ג’ כריכות או להסוברים שהוא שייך גם להיות השני [עי’ בראשונים במנחות ריש דף לט] או השלישי להשלים הקשר עליון [עי’ בחזו”א דלהלן] למה דקי”ל קשר עליון דאורייתא) אין צד להכשיר].

וכן מפורש בבה”ל ס”ס יג דאם קשר עליון כתקנו [ונקט שם הבה”ל דהוא הקשר השני שאנו עושין ולעניננו הוא הדעה המחמירה בפירוש ענין קשר עליון, ועי’ חזו”א סי’ ג סקי”ג שרצה להקל יותר מהמשנ”ב בזה ומש”כ גם בדעת המשנ”ב] ושם נקרע חוט אחד כשר אפי’ לדעת רש”י [שהוא הדעה המחמירה בס”ג הנ”ל דבעי’ כדי עניבה מן הענף], אבל אם נקרע קודם סיום הקשר לא חשיב שהי’ כאן קשר דחשיב כאילו מפסק הקשר כדמוכח בתוס’ מנחות לט ע”ב ד”ה כדי לענבם, אך הוסיף הבה”ל שם לחדש דלכאורה מוכח מהסוגי’ שם דבעי’ שישאר מאותו החוט כדי עניבה מלבד הקשר העליון [דהיינו הקשר השני כנ”ל] ועכ”פ כדי עניבת חוט אחד להדעות הראשונים הסוברים דמהני כדי עניבת חוט אחד.

[וזהו אע”ג דבשו”ע לא נמצא רמז לכל פרטי דין זה, ואפשר משום דעיקר דינא דהשו”ע כשנפסק חוט אחד בסוף הגדיל דבזה לא מיירי הבה”ל כלל לפוסלו, ויש להוסיף דאין הכונה שיש להקל בזה לכתחילה בכדי עניבת חוט אחד דאינו ברור דעות הרי”ף להקל בזה שציין הבה”ל בשם הב”י ועי’ חזו”א או”ח סי’ ג סקט”ו ד”ה כתב ב”י, וגם השו”ע לא הזכירם כלל אע”פ שדרכו להמשך אחר הרמב”ם והרי”ף, והטעם משום דאינו מפורש בדבריהם כלל ולא שבקי’ פשיטותיה דהרא”ש משום השמטת הרי”ף והרמב”ם, והבה”ל שצירף דעתם משום שכתב דבר חידוש לחומרא וגם זה כתב בלשון שאינה ברורה “ועכ”פ” וכו’].

היוצא מכ”ז דבמקרה של השואל הציצית כשרה לכו”ע ומ”מ שלא יהיה בצמצום ממש אחר הקשר השני אלא בשיעור כדי עניבה [ועכ”פ כדי עניבת חוט אחד וראוי כדי עניבת כל החוטים].

כשאין לו ציצית אחרים יכול לסמוך גם אם נפסק אותו החוט לפני הקשר השני [ע”פ החזו”א הנ”ל בסקי”ג ובמש”כ בדעת המשנ”ב].

יש בזה כמה שאלות, הא’ אם אפשר לעכב עליו מצד שפוגע בנוי הבנין (וצריך שיבדוק הבורר אם בעל העסק מבקש לעשות השלט באופן ששייך שתהי’ טענה, וכמ”כ יש שאלות שנקטו שיש לבדוק המנהג בזה וכן לבדוק דעת רוב דיירי הבנין, ועי’ בפרטי שאלות שונות בספר משפט צדק ובשאר ספרים שדנו בענין הבית המשותף בהלכה).

והב’ מצד שממשיך לקוחות לבנין יותר ממה שהיה קודם (עי’ שו”ע חו”מ סי’ קנו ס”ב לענין חנות בחצר, ועי”ש בסמ”ע סק”ו דאפי’ אחד יכול לעכב, ואינו פשוט שמועילה חזקה, עי’ משכנות ישראל סי’ יג ובשבילי המנהג ח”ב עמ’ רמ), או שמשווה לבנין מראה מסחרי יותר ממה שהיה קודם [ואם יש לו טענה שמפחית עי”ז ערך הדירות בבנין יש לבדוק הדברים ע”י בורר].

ומלבד זה יש כאן עוד שאלה דאולי סגי בטעם כל דהוא לעכב עליו אם נאמר דיש מנהג שהקירות החיצוניים בבנין הם משותפים א”א הרי זה כשותף המעכב וגם בזה יש לדון דאולי יכול לטעון לתוך שלי אני נכנס ויל”ע בכ”ז, ובדרכי משפט עמ’ קל טען שמצד הדין אין מתייחסים לחוק שאומר שהקירות החיצוניות הם רכוש משותף אלא שייכים למי שדר שם, ומשמע שהסכים עמו הגרנ”ק לעיקרי הדברים שכתב שם, [ולפי מה שהובא בספר צדיק כתמר יפרח עמ’ רלד בשם הגרנ”ק נראה שלא סבר כן (ועי”ש מה שהובא בשם הגראי”ל ע”ז), אלא אם כן נימא דהכל לפי הענין ויש רמת כיעור שנחשב שמשפיע על כל הבנין, או דיש חילוק אם הוא כנגד ביתו של התחתון המוחה וצל”ע בכ”ז].

ועי’ עוד בהרחבה בריש סי’ קנג בדיני זיז, וחלק מהנידונים שם שייכים גם בענייננו.

בנידון שלך אם מדובר בבעל עסק רופא יש שדימוהו לדין מלמד תינוקות (בשו”ע סי’ קנו) שהוא צורך מצוה (בשבילי המנהג שם בשם צי”א ח”י סי’ כה פרק ל וכ’ בשבילי המנהג שם שכן משמע מהחת”ס חו”מ סי’ צב) וממילא טענת עסק פחות שייכת כאן לדעה זו.

ולכאו’ הי’ צ”ע מסי’ קנו ס”א שנזכר שם רופא ע”פ הברייתא בגמ’, (ואולי הי’ מקום לומר רופא אם עיקר כוונתו הוא להרווחת עצמו אין דינו כמלמד תינוקות, ובפוסקים כ’ לגבי האוסף צדקה לעצמו דאין דינו כעושי מצוה שיש לקום מפניהם, והארכתי במקו”א בדין זה, ולעניננו אפשר דסגי שמלאכת רופא הוא שייך גם במלאכת חול דגם בגויים יש רופאים משא”כ בתורה א”א ללמוד תורה בלא ברכה), אבל עי’ בט”ז שם סק”א וכן בסמ”ע ובבאר היטב ושאר נו”כ הדעות בזה לענין חילוקי הרופאים מי הם בכלל צרכי מצוה או צורך הציבור שדינם כמלמדי תינוקות, ושו”ר דאכן החת”ס האריך בזה.

ועי’ עוד מש”כ בזה מבית לוי דלהלן שג”כ נראה שלא סבר שרופא דינו כמלמד תינוקות אא”כ שמטפל באופן שאינו גורם למעבר לקוחות ג”כ עי”ש מש”כ בזה הפרטים דאז הקיל בזה.

[ומ”מ אפי’ במלמד תינוקות כ’ הפת”ש סק”ב בשם הלבוש דההיתר רק באותו חצר ולא באותו בית, ודעת הגר”ש ואזנר דבאותו בנין חשיב כבאותו בית ולא באותו חצר, וההיתר לדעתו הוא רק בחצר בבית אחר, עי’ מבית לוי ח”ז עמ’ נד (ומגוף הפת”ש בשם הלבוש הנ”ל אין ראיה לזה דשם כ’ שעושים כן מדוחק שדרים באותו בית ואפשר דהנידון שם כשדרים בצמצום באופן שאינו הדרך לדון כמה כך יחד בבית אחד משא”כ בענייננו)].

רשמתי רק מראי מקומות מאחר וכמובן שאין הכוונה להכריע להלכה.

א) יש בזה כמה שאלות, האחד לגבי התבשיל, הב’ לגבי הקדירה היכן שהוא כנגד המגבת, הג’ לגבי הקדירה בתחתיתה במקום שאינו כנגד המגבת, הד’ לגבי המגבת עצמה אם מותר להשתמש בה בצונן.

ב) ובפוסקים נתבאר שיש חילוקי דינים בין נפלה טיפה כנגד הרוטב או שלא כנגד הרוטב (כמו שיתבאר), ומכיון שלא נתפרש בשאלה באיזה אופן היה, אשתדל לפרט בב’ האופנים.

ויש לציין דאם היה רק ע”ג הקדירה [דהיינו מעליו ממש] חשיב לדעת הרמ”א שם בשם האו”ה הארוך כמו שנפלה כנגד הרוטב שהוא קל יותר והוא שנפלה הטיפה לאחר שהתחילה הקדירה להרתיח והאדים עולים ומגיעים אל הרוטב [ואולי יתכן שנקט סברא זו רק כצירוף אחר הספק של מפעפע עי’ בש”ך בריש סעי’ ה].

וכן כשהקדירה מכוסה יש שכתבו בשם הפלתי דסגי בס’ כנגד הטיפה כמו שנפלה הטיפה כנגד הרוטב (וזה מבואר בסוגיות ובשו”ע דכשהקדירה מכוסה ונפלה טיפה בתוך הקדירה היא מתבטלת בכל הקדירה וסגי שיש ס’ בכל הקדירה כנגד הטיפה וחידושו של הפלתי הוא דגם בנפלה טיפה מבחוץ אמרי’ דמפעפע בכל הקדירה אם הקדירה מכוסה).

ג) מה שהטיפה צוננת אינו מגרע מהדינים שיתבארו להלן, דהעיקר הוא שהקדירה רותחת והיא על האש ותתאה גבר (עי’ רמ”א סי’ צב ס”ז) וכ”ש אם הטיפה ממשיכה לרתוח עוד אח”כ מחום האש.

ד) יש אופנים שיש חילוקי דינים בין יש ששים כנגד הטיפה לבין אין ששים כנגד הטיפה ובשאלה לא נזכר אם הי’ ששים או שלא היה ששים [ויש עוד דינים מיוחדים בספק אם יש ששים וכמו שיתבאר].

יש לדון באופן שאין ברור שיש כאן ס’ כנגד החלב הספוג במגבת האם נימא דמספק מקילינן בזה או מספק מחמרינן בזה, ולפי המבואר בסי’ צח ס”ב א”כ בנתערב בשאינו מינו ואין ידוע אם היה ששים או לא אמרי’ בזה דספק איסורא לחומרא (ובבשר עוף הוא פלוגתת הרמ”א והט”ז והש”ך, עי’ בפמ”ג שפת”ד שם סק”ז ומשמע שם שהדעה העיקרית היא להקל).

כמו כן יש לדון כאשר המגבת היתה מקופלת ומונחת ע”ג הסיר, ולא כל המגבת היתה ספוגה בחלב אלא חלקה, ויתכן שעיקר החלק הספוג בחלב למעשה לא נגע בסיר, ולא היה חם להעביר הבלוע משם לשאר המגבת ולכלי הגדול, ולא שייך בזה תתאה גבר, כיון שאינו נוגע בתתאה [וגם תתאה גבר גופיה אינו סברא לאסור כל הדבר מעיקר הדין עי’ סי’ קה ס”ז], ואינו ברור מה היה שם, [וכ”ז אם נחשיבו כמי שנשפך כיון שא”א לדעת היאך היה אבל אם נחשיבו כמו שא”א לעמוד על שיעורו יש להחמיר אפי’ בספק דרבנן כמבואר שם בשו”ע ס”ג], ויש לדון האם אזלי’ בזה לקולא או לחומרא.

ולכאו’ יש לדמותו לקדירה אחת וספק נפל איסור בפמ”ג שם דתלוי אם הוא ספק דאורייתא או ספק דרבנן [וצל”ע אם יש גם ספק שמא יש ס’ כנגד כל המגבת אם אמרי’ ספק ספקא דשמא רק מעט נגע ואפי’ תמצי לומר דנגע הכל מ”מ שמא יש ס’ כנגדו או דילמא דשמא הכל הוא ספק אחד אם יש ס’ או לא].

ה) יש דעות בראשונים בביאור דברי הגמ’ אם משערים החתיכה כמו שהיתה אם צמקה אח”כ ונתמעטה מאחד מששים כנגד כל הקדירה, אולם בניד”ד אם חלק מהחלב יבש קודם שבא לתבשיל פשיטא שאין משערים כנגד כל החלב אבל אם החלב בלוע בתוך המגבת ואינו נראה צל”ע איך לשערו.

ובשו”ת האלף לך שלמה יו”ד סי’ קנ כתב דחלב הבלוע בבגד שנגע בקדירה דינו כב’ קדירות יבשות שנגעו זו בזו (עי’ בסו”ס צב), אולם כאן אינו ממש נידון זה, דכאן המגבת עדיין לחה [מן הסתם שהרי הניח את המגבת זמן קצר לאחר שקינח בו החלב שבריצפה] וא”כ דינו כקדירות שנגעו זו בזו ע”י רוטב רק דיש לדון אם חשיב בלוע כשיעור הראשון או שכיון שנתייבש חשיב שנתמעט, ואם נדמהו לבליעות כלי אדרבה דעת הפוסקים דיש לחשב כנגד כל המאכל שנתבשל בכלי זה מטעם דמי ידעי’ כמה נפיק מיניה ולפ”ז לכאורה ה”ה לעניננו.

ו) באופן שיש בתבשיל ס’ פעמים ס’ [והכונה ס”א פחות מעט ואכמ”ל בחשבון] כנגד האיסור בזה קל וגם אין מנהג לאסור כמבואר בסי’ צב ס”ו בש”ך ובבאה”ט סקי”ט, אולם קשה להאמין שזה המקרה כאן דמסתמא היה שיעור מסויים של חלב אם הוצרכו למגבת לנקותו.

ז) איתא ביו”ד סי’ צב ס”ה וס”ו וס”ז שאם נפלה טיפה של חלב כנגד קדירה של בשר אם היה כנגד הרוטב חשיב לכל היותר שנתערב ברוטב ומותר אם יש ס’ כנגד הטיפה (וכשנפלה כנגד הרוטב ויש ס’ ברוטב כנגד הטיפה משמע לדעת השו”ע דאפי’ מנהג ליכא להחמיר בזה), אבל אם נפלה טיפה שלא כנגד הרוטב אז אם הקדירה ישנה [כ”כ רמ”א, ובש”ך סקכ”ג נתקשה דהרי גם בחדשה מ”מ עכשיו היא ישנה מחמת הבשר שנבלע בה עכשיו מבישול זה וא”כ גם בחדשה שייך לומר בה חנ”נ שיאסור אח”כ את כל התבשיל, ועי”ש מש”כ בזה ועי’ עוד ביד יהודה בפירוש הארוך מש”כ בזה, ולא ארחיב בזה כאן כיון דמסתמא בלא”ה השאלה היתה בקדירה ישנה, וממילא אינו נוגע לזה הנידון של קדירה חדשה], וכבר בלוע בה בשר אמרי’ חנ”נ ואז לא מהני ס’ בתבשיל כנגד הטיפת חלב כיון דסו”ס בד”כ אין ס’ במאכל כנגד הכלי ואז הפתרון לערות את המאכל שלא כנגד המקום שהי’ שם חלב ולכתחילה משמע בשו”ע שם שצריך להמתין שיצטנן ואז יערה את התבשיל בזמן שהוא צונן ולא ייאסר כדי שלא יבוא לערות כנגד המקום שנאסר מן הכלי בזמן שהכל חם ואז ייאסר התבשיל, והמנהג של השו”ע אוסר בשנפלה שלא כנגד התבשיל אם לא במקום צורך סעודת שבת [כמו בנידון דידן] או בעוד צורך כמש”כ הש”ך שם.

ח) באופן שנפלה טיפה שלא כנגד הרוטב אף באופן שמעיקר הדין שהיה מותר (לולא המנהג או להסוברים דליכא מנהג להחמיר עי’ עוד בזה בש”ך ופמ”ג סי’ צב ריש סעי’ ו) מ”מ א”א להשתמש בקדירה עד שתצטנן שמא ישפכנו על הצד שנאסר ואז יאסר התבשיל (ראה ש”ך בס”ד) ובדיעבד [ועי’ בנו”כ לענין לכתחילה בשעת הדחק] אם שפכו מהצד של הכלי שלא נאסר התבשיל ג”כ לא נאסר.

ט) נחלקו הראשונים אם אמרי’ חנ”נ בכלי [וכאן אינו שייך לנידון אם אמרי’ חנ”נ בשאר איסורין או לא, עי’ בסי’ צב ס”ד הנידון בזה, אבל כאן אין נידון זה שייך, שהרי כאן בבשר בחלב עסקינן ובבשר בחלב לכו”ע אמרי’ חנ”נ], ובסי’ צח ס”ה הובאו בשו”ע וברמ”א כמה דעות לענין זה אם אמרי’ חנ”נ בכלי, ובנו”כ שם יש דעות בביאור דברי הראשונים בזה, וסיים הרמ”א שטוב לחוש אבל לא ביאר להדיא לאיזו דעה לחוש, ובפשוטו הוא על הדעה האחרונה שם דמינה סליק שמחלקת בין מתכות לחרס אבל לא נתבאר להדיא בכוונתו אם יש לחוש גם לדעה המחמירה שקודם לכן או רק לדעה זו, ועכ”פ כאן עסקינן מן הסתם בכלי מתכת, דבזה לב’ דעות המחמירים יש להחמיר וגם המחבר ממה שהביא דעה הראשונה להחמיר בחנ”נ בכלי משמע דסובר שזו הדעה העיקרית (והשואל הוא מבני ספרד), ועכ”פ הנידונים בסי’ צב לגבי טיפה הם כפי הצד דאמרי’ חנ”נ בכלי (עי’ בש”ך שם).

 י) הכלי עצמו אם נפלה טיפה שלא כנגד הרוטב נאסר מקום הטיפה עד פחות מס’ סביבו [עי’ ש”ך סי’ צב סעי’ ה, ועי’ עוד בהרחבה בתשובתי ד”ה פיצה חלבית שנאפתה בנייר אפייה בתבנית חלבית ע”ג פלטה, ובין המגש לפלטה היה לכלוך של בשר, ובין נייר האפיה למגש חדרה שמנונית של גבינה], והמגבת מכיון שבלעה מן הכלי ואין ס’ בחלב שלה [וגם לא יהיה ס’ אף אם נרצה לצרף המגבת עצמה] כנגד הכלי הבשרי (דאמרי’ חנ”נ בכלי ישן ובעי’ ס’ כנגד כל הכלי) נאסרה, דחתיכת בשר שנפלה לקדירה של חלב שיש בו ס’ החתיכה עצמה נאסרה [ועי’ סי’ צד ס”ג] דמאחר שפנים הכלי היה רטוב מחמת הבשר והחוץ היה רטוב מהחלב והמגבת היתה רטובה שניהם בולעין זה מזה [עי’ עוד ברמ”א ס”ס צב].

לפי דבריכם הנידון כאן רק על מה שכבר היה ואינו נוגע למעשה לעת עתה (והכלי בלאו הכי צריך הכשרה מספק שמא לא היה ששים בתבשיל כנגד החלב שהיה שם, והמגבת נאסרה בתורת ודאי, ומכיון שאין תשמישה ע”י רותח י”א שמותרת להשתמש בה בינתיים בצונן ובפוסקים האריכו אם מותר להשאיר ולקיים ברשותו כלי שנאסר על דעת שלא להשתמש בו), ומ”מ הקרוב ביותר לפי מה שנתבאר דעת הפלתי דבכה”ג מהני שיש ס’ בתבשיל כנגד הטיפה כדי להתיר התבשיל כיון שהכלי היה סגור ואם היה ע”ג הכלי וגם יש אדים עד למעלה בזה גם לדעת הרמ”א דמהני ס’ ומכיון שיש כאן ספק אם היה ס’ כנגד החלב א”כ האיסור כאן היה ספק, ושייך תשובה גם בספק חטא (עי’ רמ”א או”ח סוף סי’ תרו), ואם היה שם רק בשר עוף בספק בדיעבד הוא יותר קל, ולמעשה יש לשאול שאלת חכם.

האמת שלא ראיתי עד עכשיו מי שנוהג כן עד שהודיעני כת”ר שיש הנוהגים כן וגם אח”כ לא ראיתי מי שנוהג בזה, ואמנם א”א לומר שיש למחות בזה ואולי יש ללמד זכות, אבל לעודד הדברים קשה לי לומר שכן הוא מנהג מחודש ואיני יודע אם מנהג זה בא מת”ח ובר סמכא הוא ואם יש לו בית אב, ואדרבה יש בו כמה דברים שאפשר לדון בהם.

הא’ השתמשות בנרות דמחד גיסא דיש לטעון שאי”ז שימוש ממש של גדרי איסור הנאה בנר מ”מ מה שמראה שמשתמש במצוה לצרכו צל”ע, ומ”מ יש ללמד זכות דמצינו כמה תחינות שנתנסחו לאחר עשיית המצוה כגון תחינה הנאמר בקיום מצוות סוכה וברמ”א רמז לתחינה המקוצרת שנזכה לישב וכו’.

הב’ התרגלות לפנות לדבר מצוה במקום לפנות למי שציוה עליה שהוא הקב”ה בעצמו וכעין מש”כ הפוסקים שלא יפנו אל הצדיקים בקברים ומ”מ יש לחלק בזה דבמצוה כוונתו רק למי שציוה עליה שיש השראת השכינה על קיום המצוה ע”ד הכתוב יראה אל עבדיך פעלך (וגם אינו מוסכם לכו”ע שאין לבקש מהצדיקים שיתפללו עליו ובמקו”א הארכתי בדעות בזה).

הג’ השתמשות בפתקים שהוא דבר שלא מצינו שנהגו בזה אבותינו ורבותינו והוא דבר חדש, ומאידך גיסא בספר בתורתו יהגה ח”ה עמ’ תכב ציין לזה מקור באסת”ר א י עי”ש לגבי מלאכי השרת, ועי’ במכתב בעל המנחת אשר הנדפס בשערי ציון ח”א עמ’ פג, וצל”ע.

הד’ יש לדון דאולי פתק הוא רק דבר ששייך בבשר ודם אבל הקב”ה יודע מה בלב האדם וכמו שא”צ להתקשר בטלפון להקב”ה, ואמנם בתפילה נתחדש שיש לנו הרשות להתפלל ולדבר והוא כדי שיכוונו לבם לשמים (עי’ משנה ר”ה ספ”ג וגמ’ יומא עו ע”א) אבל בפתק מנ”ל והבו דלא לוסיף עלה, ואמנם דרך ברכה מצינו שרשמו גם בכתב לאדם אבל לשלוח הדברים כלפי שמיא בפתק צל”ע, ובירושלמי ברכות פ”ט ה”ה שהקב”ה קרוב לאדם כמפה לאוזן, ואף אם ימצאו מקורות והשוואות לענין זה דשדרו פתקא לשמיא וקצת ראיות מהספה”ק שיש השפעה גם לברכה ותפילה בדרך כתיבה, מ”מ לנהוג כן כדבר קבוע כשאין צורך מיוחד בזה צל”ע אם הוא דבר טוב וגם אם מצינו בכ”מ שיש תוקף לכתיבה מצד עצמו אבל להנחת הפתקא גבי המצוה צל”ע אם מצינו כן (וגם לא זכורני שראיתי לאחד מן הגדולים בדורות האחרונים שנהג במנהג הנחת פתקים בכותל המערבי מלבד חששות אחרות שיש בזה, וכן הובא בזה בשם הגרי”ז [קובץ נועם חי”א עמ’ נח] והאדר”ת [משכנות לאביר יעקב ח”ב פ”א סי’ ב] והחזו”א והגריי”ק [ראה ארח”ר עמ’ שיט] שאין לעשות כן מצד החששות שיש בזה עכ”פ במקרה רגיל, אולם ראיתי בשם הרב פדה את אברהם מערכת ב סוף אות טו דף סו טור ד בשם הרב יוסף אברהם דף ג ע”ב בשם בעל האוה”ח שנתן לתלמידו כתב שיניח בכותל המערבי ומ”מ שם רצה להתפלל שם עבור תלמידו ולא היה יכול לכך שלחו לשם כעין שליח, ומ”מ איני יודע אם אפשר לקבוע הלכה למעשה מפי מעשה שלא נקבע אלא מפי השמועה לאחר כמה דורות, ומעשים כאלו נפוצים לאלפים בשם קדושים אשר בארץ, וא”א לדעת מקורי הדברים, ובמקו”א ציינתי לכמה רבוותא שלא הסכימו לקבוע הלכה ע”פ שמועות בשם מעשים, ושו”ר שגם בשו”ת מבשרת ציון ח”א סי’ כ נראה שלא קיבל כ”כ מעשה זה בשם בעל האוה”ח, אבל יש מהאחרונים שלא אסרו נגיעה באבני הכותל ואכה”מ לזה).

הה’ צריך לברר אם אין מנהג זה מגיע ממנהגי וחוקות הגוים ובפרט שהוא עם האש ודרך הע”ז להשליך מיני דברים לאש.

ויתכן שנשתרבב מנהג זה ממה דאי’ בכמה ספרי מוסר ורמז (וכן ראיתי בשם הגרח”ק בקובץ מה טובו ח”ז עמ’ תפא) שבסוף חנוכה חלים הפתקים של הגזר דין שנכתבו בר”ה ונשתרבב מכח זה הנחת פתקים לפני הנרות, ומ”מ כדי לעודד ולחזק מנהג צריך מקור נאמן, ובפרט מנהג מחודש כזה שאין ידוע שהונהג ע”פ גדולים ות”ח.