הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

בפוסקים הובאו מנהגים בזה (עי’ פ”ת חו”מ סי’ קפה סק”ג בשם עטרת צבי סקי”ז ושב יעקב חו”מ סי’ יג), והחלוקה של השכר בין המציע לבין הנו”נ תלוי במנהגי המדינות כמש”כ השב יעקב שם, וכתב שם שיש ליתן כפי המנהג דע”ד זה נחתו וכעי”ז כתב החת”ס על השו”ע חו”מ סי’ פז סל”ט, ויש תקנה שמיוחסת למהרי”ל בזה (ראה שו”ת רי”ט וייל חו”מ סי’ ט) שהמתחיל נוטל שליש והגומר נוטל ב’ שלישים [במקום שפשטה תקנה זו], ועי’ עוד בערה”ש חו”מ סי’ קפה סי”ב ואה”ע סי’ נ סמ”ב.

אבל עכ”פ זה ברור שגם המציע מקבל שכר, וברמ”א סי’ רסד ס”ד כתב שכל העושה טובה יכול לבקש על זה שכר, ולכן יש למציע כח תביעה לומר שלא נתכוון למחול, ובמקומות שיש אומדנא לכאן ולכאן דנו הפוסקים בקרובים וכיו”ב (עי’ חוט השני לבעל החו”י סי’ ג ובפת”ש שם מה שציין לדבריו באה”ע ובשאר אחרונים).

ומאידך גיסא אם מלכתחילה נתכוון להציע על מנת שלא לקבל שכר כלל אינו יכול לחזור בו ולתבוע, ואף במקום שלא התכוון לענין תשלום כלל בזמן שהציע אפשר שאינו יכול לתבוע, ובנתה”מ סי’ יב סק”ה משמע דהיכא שאין דעתו לתבוע ואמר לו אכול עמי אינו יכול אח”כ לתבוע.

ובמקרה שהמציע שהוא קרובה של המועמדת קיבל את ההצעה מבחור אחד חברו של המוצע והלך והציעה למועמדת, פשטות הפוסקים עכ”פ במקרה רגיל שאדם שרק אמר לחברו רעיון ההצעה עבור המועמדת וחברו אמר למועמדת את ההצעה שלא נאמר בזה דין דמי שדכנות עכ”פ כשלא מינהו שליח מיוחד לומר הדברים לבעלי הדברים (עי’ חוט השני לבעל החו”י סי’ ג וחוט שני להגרנ”ק ח”ג עמ’ רצב).

והביאור בזה דהמציע חשיב יורד (עי’ בבהגר”א חו”מ סי’ קפה) כלפי בעלי השידוך עצמו אם היה מציע להם, אבל בעניננו הרי הוא לא פעל עמהם כלום דגילוי הדבר לחוד לא חשיב פעולה לעניננו (ע”ע משפטי התורה ח”ב סי’ לד עמ’ קסא) ומה שפעל בהצעתו הוא רק כלפי אדם אחר דהוא אינו הבעל דבר ולגביו לא חשיב יורד, ועדיין צ”ב.

[במאמר המוסגר יש לציין דאם הראשון הי’ חשוב מתחיל יש מקומות שלא נהגו שהאמצעי מקבל כשיש מתחיל וגומר ועי’ פ”ת שם וערה”ש בחו”מ שם].

ומ”מ יש לדון בכל מקרה לגופו לפי הפרטים ובמעמד ב’ הצדדים בלבד, כי הדין משתנה לפי הפרטים בזה והדברים כתבתי לפו”ר ולא להלכה, ובתשלום הדברים אציין שיש שנהגו סלסול במתן מעות שדכנות להחמיר יותר לפנים משורת הדין ולא מן הדין אלא לזכות בנין הבית ושלא יתעורר צד קטרוג על ידי צער בעלי הפעולה.

בשו”ע או”ח סי’ קכח ס”ג אי’ דכהן שעלה היום פעם אחת ואמרו לו לעלות ולא עלה שוב אינו עובר, ונסתפקתי מה הדין כשעדיין לא עלה אבל עלה אח”כ במקום אחר, דמחד גיסא יש מקום לומר דבזמן שאמרו לו לעלות היה מחוייב לעלות ומאידך גיסא יש מקום לטעון דכיון שעלה במקום אחר חשיב שעשה מה שאמרו לו שהרי אמרו לו לעלות ועלה [ואע”ג שרצו שיעלה בבהכנ”ס פלוני לאו כל כמיניה לומר לו מה לעשות דכל מה שמחוייב הוא רק לברך ברכת כהנים והרי בירך] וכי תימא דא”כ אין לדבר סוף יש לומר דגבול יש בדבר דאם יעלה רק למחר נמצא שהיה יום אחד שאמרו לו לעלות ולא עלה אבל אם עלה היום נמצא שאין יום שאמרו לו לעלות ולא עלה והמקור לומר דיש מהות של ברכה בכל יום דהרי אפי’ אמרו לו לעלות ולא שמע להם אינו עובר אם כבר עלה קודם לכן באותו היום (ועי’ ר”ה כח ע”ב ותוס’ שם ופמ”ג על השו”ע שם), וא”כ כ”ש אם עלה אחרי כן באותו היום יש לומר דאינו עובר כיון שעלה באותו יום ויש לומר דגם חשיב שעשה מה שאמרו לו היינו מה שהיה מחוייב לעלות מכח מאמרם.

ואא”ז הלבוש כ’ שדבר זה סברא הוא, שאם היה חייב לעלות כל פעם שיאמרו לו אפילו אם אמרו אלף פעמים ביום שיעלה אימתי יוכל לקיים שאר המצות או אימתי יעשה צרכיו, אלא ודאי לא הטילה עליו התורה מצות עשה זו אלא פעם אחת ביום עכ”ל, וכתב דכן הטעם ג”כ גבי לולב [והדימוי ללולב צ”ב דשם כתיב ביום הראשון וא”כ תלאו הכתוב ביום אחד ואפי’ במקדש דכתיב ז’ ימים י”ל דתלאו הכתוב בכל יום מז’ ימים או דילפי’ מקדש מגבולין ואף דאין שירות בלילה מ”מ בשאר קרבנות לא אמרי’ מסברא דמצוותן רק פ”א ביום דמוספין הם מצוות היום ולכך א”צ יותר מאחד לכל היום ולא מהך סברא, וצל”ע].

ובמאמ”ר חלק על הלבוש וכתב דא”צ לומר סברא בזה אלא קבלה הוא לבעלי הגמ’ [וחלק מקושיות המאמ”ר צ”ב דמה שהקשה למה צריך לומר סברא בזה כיון שהוא מוכח בגמ’ אמנם לא נשאר בקושי’ זו כ”כ אבל גם בגמ’ גופא מהדרי’ למקור או לסברא בדברי התנאים, ומה שהקשה שהתפילות נמשכות רק שליש היום מ”מ אכתי קשה דבשליש היום אין לדבר סוף, דגם בזה אין סברא שלא יוכל כל שליש היום לקיים שאר צרכיו, וגם דמה”ת מיירינן דאין שיעור לשליש היום מן התורה, ומה שהקשה שנמצא בסמ”ק ריש סי’ קיג דאם קראוהו בשוק אינו מחוייב לילך מ”מ אולי הלבוש לא ראה דברי הסמ”ק ואולי גם לא סבירא ליה ואולי תליא בנידון הפוסקים אם עקירה לרצה מביתו חשיב עקירה (והארכתי בנידון זה במקו”א) וצל”ע, ומש”כ שכן משמע בפוסקים, צל”ע כוונתו, ובלאו הכי מדאורייתא לא שייכא דברי הסמ”ק דהרי מדאורייתא אין נשיא”כ רק בתפילה, א”כ אחר דמדרבנן תקנו שנשיא”כ יהיה רק בתפילה א”כ בשוק דמי לכהן שאינו יכול לעלות וא”כ כיון שסברת הלבוש היא סברא דאורייתא מיושבת הקושי’ דהרי קודם תקנה היה מחוייב לעלות גם בשוק ונמצא דמדאורייתא אין לדבר סוף].

ועכ”פ בין לסברת הלבוש ובין להמאמ”ר אין פשיטותא לספק דידן.

ויתכן לומר דהנה יל”ע דמה גדר החיוב דכהן שאמרו לו לעלות דעובר בעשה דהרי בר”ה בגמ’ ובתוס’ שם עיקר הנידון מצד אם כבר עלה היום או לא, ולא מיירי שם בהך דינא דאמרו לו לעלות [ועי’ בהגמ”י שם בשם הירושלמי ובב”י סי’ קכח], וא”כ י”ל דהחיוב לעלות מתחיל כשאמרו לו לעלות דכתיב אמור להם, וחיוב זה הוא דבר כל יום ביומו וממילא אם יעלה אח”כ חשיב שחל עליו החיוב וקיים חיובו באותו יום ודמי בזה לכל שאר כהן שאמרו לו לעלות ועלה.

ומאידך גיסא יש לומר דהחיוב מתחיל כשאמרו לו ואז חל עליו החיוב לעשות כמו שאמרו לו ובזאת אם לא עלה כדבריהם וככוונתם לעלות שם לא חשיב שקיים דבריהם משא”כ אם אמרו לו וכבר עלה לא חשיב שאמרו לו כלל דהוא כמו שכבר קיים חובתו של יום זה.

ויתכן דההגדרה בחיוב זה דהנה לכאורה יש לתמוה למה בבבלי בר”ה שם לא הובא דין יסודי זה שצריך לעלות לדוכן רק אם אמרו לו לעלות (ומקור דין זה הביאו הראשונים מהירושלמי בהגמ”י שם ובמאירי ובב”י שם), ורק נזכר ברמז בסוטה דצריך הש”ץ להקרותם לקיים אמור להם, ולכאורה יש לומר דאמנם יש להם חיוב לישא כפיהם אבל צורת קיום המצוה היא כשאומרים להם, ובלא שאומרים להם הו”ל כמי שאין לו מי לברך, וזה גופא כבר נזכר בגמ’ דצורת המצוה שיאמרו להם [אבל צ”ב דמ”מ אם נדמה זה לפרטי מצוות עשה א”כ יש להם חיוב להכשיר פרטי המצוה עד חומש נכסים וא”כ עליהם לבקש שיאמרו להם ויהיה אסור לצאת מבהכנ”ס קודם קריאת כהנים מדין זה ולא רק משום מונע עצמו מלהתחייב במצוה (עי’ משנ”ב סי’ קכח סקי”ב) וצ”ל דכאן הדין לומר הוא מוטל על ישראל ולא דמי למי שיש לו חיוב לתקן תפיליו כדי להניחם אלא דין האמור לישראל, ועדיין צ”ב דהרי חיוב האמירה אינו חיוב כשאר מצוות וגם להחרדים המובא בבה”ל ר”ס קכח סובר דהמצוה על ישראל הוא להתברך, אלא א”כ נאמר דההגדרה היא לברך את ישראל שאומרים להם לברך אותם, וכשאין כאן ישראל שאומרים להם לברך אותם לא התחיל החיוב כלל, ואפשר שהוא דומה למי שאין לו יד ויש באפשרותו להשתיל יד כדי שיוכל לקיים מצות תפילין, דאפשר שאינו מחוייב לטרוח בזה כלל שכעת הוא פטור, אף שלגוף דין זה יש לדון ג”כ בגדרו.
].

ומ”מ גם אם לא נאמר בנוסח זה ממש מ”מ יש מקום לטעון דהמצוה היא לברך בכל יום ורק פרטי המצוה לברך כהלכתה או להתחייב לברך הוא שאומרים להם אבל המצוה היא לברך בכל יום וממילא כשאומרים להם אז מתחיל החיוב המוטל על הכהנים לברך ואינו נפקע מהם עד שיבטלו המצוה דהיינו כשיעבור היום ולא יברכו ואם נימא הכי אה”נ שאינו עובר איסור ואפשר דהשו”ע [ושאר פוסקים] לא הוצרך לומר זה משום דלא הוה ס”ד שמוטל על הכהן לקיים כל מה שיאמרוהו לברך בצד צפון או בצד דרום וה”ה לברך ציבור שלנו או ציבור אחר אלא דחיוב הברכת כהנים של התורה חל בזמן שאמרו לו לברך והחיוב הוא בכל יום ויום כנ”ל.

בע”ז יט ע”א אמרי’ לעולם לגרס איניש ואע”ג דלא ידע מאי קאמר וכו’, ובמשנ”ב סי’ נ בשם המג”א מבואר שאינו נחשב ד”ת, אלא דהמשנ”ב שם מיירי לענין תשבע”פ ואולי בתושב”כ לא אמר כן, ומה שמסיים שם המשנ”ב לצאת יד”ח מקרא משנה תלמוד שבכל יום אפשר דר”ל שהחובה היא מקרא משנה תלמוד אבל החיוב לכוון מיירי שם לגבי משנה ותלמוד ומאידך יש לדחות דחובת המקרא יוצא מעיקר הדין בק”ש (עי’ במנחות צט ע”ב) ושם הרי מכוון בפסוק ראשון בלאו הכי לכך מיירי המשנ”ב בכוונה במשנה ותלמוד שבכל יום דהיינו במשנת איזהו מקומן וברייתא דר’ ישמעאל שכתבו הפוסקים שהוא כתלמוד.

אבל בפוסקים מצינו פלוגתא בזה, דיש שכתבו שבלא כוונה יוצא יד”ח ת”ת ויש שחילקו בין תושב”כ לתושבע”פ ודברי הגמ’ הנ”ל דלא ידע מאי קאמר י”ל דמעמידים שאינו יודע תירוצים לקושיותיו (עי’ בגמ’ שם וברש”י בסמיכות לענין ילמוד ואח”כ יהגה) או שיש דברים מועטים שאינו מבין פירושם על בוריו ועי’ בתורתו יהגה ח”א פ”ח ס”ב שהאריך להביא דעות הפוסקים בזה.

ואביא כאן תמצית הפוסקים המקילים בזה שהזכיר שם, והם, רבינו בחיי כד הקמח או ת’ תורה (לענין קריאה”ת אלא שכ’ שהוא אע”פ שלא יבין מה שקורא ובלבד שיודע מה הוא קורא), שו”ת מהרי”ל החדשות סי’ מה סק”ב, של”ה שבועות דף לח, (ובשל”ה קא דף י ע”א כתב בשם הפרדס כן לענין לימוד המקרא), הגר”ז הל’ ת”ת פ”ב הי”ב לענין תושב”כ (ולענין תושבע”פ מחמיר שם בהלכה יג ומ”מ כתב לעסוק גם בדברים שאינו מבין שלעתיד יזכה להבין), ובזכירה לחיים מהר”ח פלאג’י ח”ב דף נג כ”כ בלימוד הזוהר [ולא בשאר תושבע”פ], וכן בחיד”א מורה באצבע סי’ ב סקמ”ד לענין לימוד הזוהר [ולא בשאר לימודים] וכעי”ז בחיים שאל ח”א סי’ עה סק”ב שכך הורה האר”י לבעל תשובה שכך יעשה, וכן הובאו שם כמה פוסקים שסוברים שגם במשנה וגמ’ מהני לימוד בלי להבין (ציין שם לעי’ במקו”ח או”ח סי’ נ ומהרי”ל החדשות שם ומראית העין להחיד”א בע”ז שם בשם בינת יששכר ומהר”ל גבורות ה’ סוף פרק סב), ועי”ש בתורתו יהגה עוד פוסקים ודעות בעניינים אלו וכל הענין בהרחבה.

ויש להוסיף בזה עוד שבספר מנחת תודה הובא בשם הגרח”ק שנשלח מהגר”א דושניצר להחזו”א לשואלו אם יוצא בברכה”ת אם לא כיון במה שאמר אח”כ והשיבו החזו”א שיוצא ואמר הגרא”ד שאפשר לתלות הדברים בפלוגתא עי”ש, ובשו”ע הגר”ז הל’ ת”ת שם מבואר שסבר ג”כ כהוראת החזו”א [בלימוד תושב”כ].

ואמנם תקנו הברכה לעסוק ויש שכתבו (עי’ בהקדמת גבורות ה’ להמהר”ל מפראג) משום שהמצוה היא העסק אמנם אי”ז אומר שבאמירה בעלמא אינו מקיים מצוה כלל ואדרבה המהר”ל גופיה איהו מהמקילים בזה עי”ש, וגם יש ענין של ביטול תורה באיכות (עי’ שע”ת לר”י ועי’ עוד באגרת הר”ח מולוז’ין לנכדו לענין עצלות בלימוד), אבל אי”ז אומר שאינו נוטל שכר כלל על מה שהספיק מכל מקום מה שהספיק וה”ה בעניננו (ויש לציין דיש מהראשונים שגרסו הנוסח על דברי תורה אולם אינו לעיכובא וכמו שנתבאר).

השלמה למה שנתבאר דישיבה בקידוש אינה לעיכובא

יש להוסיף דבסי’ ריג ס”א דעת הרמ”א כהראב”ד שפסק כהצד בגמ’ ברכות מג ע”א דבשאר דברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה ואעפ”כ בדיעבד יוצא אף בלא הסיבה כמ”ש המשנ”ב שם סקי”ג בשם העט”ז סקי”ג, וה”ה להמחבר דבעינן ישיבה יוצא ג”כ בדיעבד בלא הסיבה וישיבה כמ”ש המשנ”ב שם סק”ה בשם המאמ”ר סק”ה וגם הגר”ז סי’ קסז סי”ז שהביא ב’ סברות בזה אם יצאו זה מזה בדיעבד נקט דהעיקר שיצאו.

השלמה לדין פת הבאה בכסנין לסעודת שבת

שעה”צ סי’ רח אות ס’, מבואר מדבריו דאחד הטעמים שא”צ לחזור אם חיסר מעין המאורע בברכת מעין ג’ הוא משום דאינו מחוייב לאכול, ואי הוה סבירא ליה שיוצא סעודת שבת גם בפת הבאה בכסנין הוה ליה לחלק ולומר דלפעמים ברכת מעין ג’ הו”ל מחוייב לאכול, ואפי’ תימא דבכה”ג חשיב קביעות וצריך לברך בהמ”ז א”כ הו”ל לפרש דהרי בסתם קובע על פת הבאה בכסנין שאין דרך לקבוע עליה אין הדין כן כמבואר בשו”ע סי’ קסח, והו”ל להשעה”צ לפרשו, והשעה”צ כאן אזיל לשיטתו במשנ”ב בכמה מקומות דמשמע שסובר שאין שייך לצאת לסעודת שבת בפת הבאה בכסנין, ובמקו”א הארכתי בדברי המשנ”ב בענין זה ובדעות עוד פוסקים.

השלמה לדין אכילת מרק בכפית אם חשיב כאכילה או כשתיה

שו”ע סי’ רח ס”ו ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות, ומבואר מכאן דעצם מה שאוכלים אותו בכף במקום בכוס אינו משנה את הגדרת הדבר משתיה לאכול, וכן מוכח כאן מכולה מילתא במשנ”ב ובהמשך דבריו מוכח כן גם לגבי עוד מינים דתליא במה שהוא נוזלי שנעשה ע”י זה משקה, וזה לאפוקי מסברת חכ”א מופלג שהזכרתי במקו”א שהורה שדבר שנאכל בכפית דינו כמאכל ולא כמשקה, ושם הארכתי במו”מ ובדעות בזה.

הנה בד”כ חדוה הוא התרגום בלשון ארמי ללשון שמחה, אולם מצינו בתורה (שמות יח) ויחד יתרו וחזי’ שהוא כבר בלשה”ק, וא”כ משמע שהוא לא ממש שמחה מדלא קאמר וישמח יתרו, וכן ממה שהזכרתם דברש”י עה”פ עוד יוסף בני חי הזכיר שמחה וחדוה וכן בכתובות ח ע”א.

ומצד ההרגשה הי’ מקום לומר דשמחה היינו מצב שבא על האדם (או שהאדם פעל את המצב) שגורמת לו שמחה וחדוותא היא דבר שהאדם פועל ההרגשה וזהו ויחד יתרו ששימח עצמו מכח השכל ולא היתה שמחתו שלמה כיון שהצטער על צערן של המצרים כמ”ש חז”ל.

וצ”ל דבמקום שיש שמחה שלמה יש את ב’ הבחינות שכל בחינה נצרכת כלפי ענין אחר.

והמלבי”ם בשמות שם כ’ דשמחה היא גם בפנימיות וחדוה היא חיצונית ועכ”פ גם לדבריו י”ל דחדוה היא דבר הנעשה בפעולות האדם.

כבר ידוע שעד עתה לא מצאו לזה מקור בכתובים, וסברא הוא שמן הסתם אם ממקום קדוש יהלכון היה צריך להיות הדבר כבר בא בכתובים מקדמת דנא ולא על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן.

וראיתי מובא שהתבטא אחד מחכמי הספרדים שאם ירצו לעשות סגולה זו שיתנו י”ח מליון נרות כדי להעשיר את מוכרי הנרות (הובאו דבריו בספר ברכת עובדיה פכ”ו).

וכוונת דבריו לומר דהנידון היחיד אם לעשות הסגולה או לא, הוא מצד החסרון כיס שיש בדבר, ובלשון סגינהור קאמר שהם יתעשרו, ור”ל שהדבר היחיד בעל המשמעות הנעשה מסגולה זו הוא איבוד הממון שנעשה מזה.

ומ”מ אולי יש בזה צד מצוה מצד שהיום מחזיקין הדלקת נר לכבוד המת כדבר של כבוד [ובמקו”א הארכתי בנידון מנין נשתרבב מנהג זה ובפוסקים מבואר שעיקר המנהג במקורו הי’ להדליק בבהכנ”ס נרות לתועלת בהכנ”ס לעילוי נשמת המת, עי’ מה שציינתי שם], ומחזיקין דבר זה ככבוד ת”ח, וכן אמירת תהלים [ומ”מ צריך להזהר אם עושה מצוה רק למטרת תועלת ורווח עצמי דזה אינו מדרך ישראל כמבואר בפ”ק דב”ב ועוד].

ומה שיש טוענים שהסגולה הועילה להם שמעתי בשם הגראי”ל [ואילו לא אמרו ג”כ ראוי הדברים להאמר] דמ”מ לאמוד סגולה מצד הלכה שיש לזה תוקף סגולה, צריך לבדוק אם ריפא ושנה ושילש באופן המועיל ע”פ גדרי הדינים המבוארים בגמ’ בשבת.

ויתכן לומר טעם בזה למה נתייחס הענין לר’ מתיא בן חרש משום דאיכא פלוגתא במתני’ פ”ח דיומא האם מותר להאכיל מחצר כבד ור’ מתיא בן חרש מתיר ויש מן הראשונים שם שלפי דבריהם מתבאר דהנידון אם אפשר להסתמך על רפואה סגולית ומזה השתרבב הסגולה לר’ מתיא בן חרש, ואין הכונה שבעלי הסגולה מייחסים הסגולה לר’ מתיא עצמו אלא דמאחר שהוא קיים ידי עושה סגולה כאומרים זכותו יגן עלינו דמתניתיה דמר קא תנינן וכמובן שהוא רק זכר לדבר דהא כדאיתא והא כדאיתא.

ובילקו”ש ויחי רמז קסא (וכ”א במדרש עשרת הדברות) מעשה בר’ מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת וכו’, ומחמת שנזכר לענין אור לכך אמרו סגולה לענין הדלקת נרות, וכמו”כ מאחר דנפיש זכותיה שהציל עצמו מהיצה”ר כמבואר שם לכך מזכירין זכותו.

ואין בכוונת הדברים לקיים עשיית הסגולה אלא ליתן רמז בדבר, אם יבוא ב”ד אחר ויאמר שהיא סגולה מן המומחה.

הנה במשנ”ב סי’ קכב סק”ד כתב ע”פ הפמ”ג (משב”ז סק”א) לענין מה שמפסיקין לק”ש דה”ה כאן (ומיירי שם כשהוא קודם יהיו לרצון ואם הוא אחר יהיו לרצון יש כמה דעות באחרונים ועי’ במשנ”ב סק”א בשם הט”ז דלדעתו במדינות שאומרים אלהי נצור בדרך קבע הוא כמו קודם יהיו לרצון לענין שלא יפסיק לסתם אמן), ובפשוטו משמע שדינו שוה וכן ראיתי בחיבור אחד שהביא שם כל דיני הפסקה בק”ש כדי לפרש בזה דברי המשנ”ב.

ויל”ע למה החמירו כ”כ שלא להפסיק במה שאין מפסיקין בק”ש דהרי מיירי’ בתחנונים שאינם חובה כלל [וכ”ש דעיקר דברי הפמ”ג מיירי לענין מש”כ הט”ז הנ”ל דבמדינותינו אין להפסיק לסתם אמן גם אחר שאמר כבר יהיו לרצון א”כ סיים כל סדר התפילה], ולמה לא נימא דדינם כמו בפסוקי דזמרא.

ובאמת הלשון קצת צריך דקדוק שכתב המשנ”ב ועיין בסימן ס”ו הדברים שמפסיקין באמצע ברכת ק”ש וה”ה הכא עכ”ל, ואולי לא מיירי בדברים שאין מפסיקין בהם, דהרי לא קאמר שכל מה שאין מפסיקין בק”ש ה”ה דאין מפסיקין כאן [ובמקור הדין בפמ”ג הוא בקיצור נמרץ], וכה”ג מתרצי’ בגמ’ דאין לדייק דהא האסור אסור דילמא מה שמותר מותר כאן ומה שאסור שם יש מהן שאסור כאן ויש מהם שמותר כאן.

עוד יש להוסיף דגם אם נדמה עיקר הדבר לק”ש מ”מ מאחר שהוא יותר קל יש מקום לשמוע יותר להקל כגון בפסוק ימלוך שבקדושה דיש כאן עוד צירוף [ובמשנ”ב סי’ קד סקכ”ט כתב שיכול להפסיק אף קודם אלהי נצור אם קראוהו לעלות לתורה אף דלגבי ק”ש בסי’ סו ס”ד הובאו ב’ דעות ואמנם בסי’ סו כתב המשנ”ב דהמנהג להקל אבל בסי’ קד לא הביא ב’ הדעות וי”ל משום שכאן יותר קל לכך יש להקל יותר במקום צירוף אם כי אינו מוכרח די”ל שקיצר והביא רק המנהג שהביאו האחרונים בסי’ סו, ומ”מ הסברא מסתברת דעכ”פ באופן שכבר אמר יהיו לרצון שהיא חומרא יתרא וגם יש חלקו ע”ז (קצש”ע כלל יח סט”ו וערה”ש סי’ קכב סי”ב) לכך יש מקום להקל יותר במקום פלוגתא.

עוד יש להוסיף דגם שבשמונ”ע אסור להפסיק אפי’ לאיש”ר מ”מ דנו האחרונים (ראה בני לוי סי’ ו דף ה ע”ב ותולדות זאב על ברכות מ) אם בשומע תפילה יכול לענות איש”ר דרך בקשה, וכאן הרי יכול לומר ימלוך דרך בקשה (ומצינו דמה שאומר דרך בקשה הביא השו”ע בסי’ מז דעה שפטור מברכה”ת דחשיב בקשה) וכן מודים דרבנן יש בו בקשה ג”כ ובגמ’ אמרי’ דיחיד אחר תפילתו אפי’ רצה לומר כסדר של יוה”כ אומר.

ובאחרונים (לבושי מרדכי או”ח תליתאי ב סי’ כז ואישי ישראל פל”ב הערה עא בשם הגרשז”א) כתבו להתיר לומר ויכולו בזמן זה ופשיטא דויכולו אינו מותר לומר באמצע ברכות ק”ש ואעפ”כ כאן התירו משום שהוא מסדר התפילה וחזי’ דשייך להתיר כאן יותר מק”ש וברכותיה, אם כי אין מזה ראיה ברורה דכאן ויכולו הוא אזכרת מעין המאורע בתפילה ואזכרת מעין המאורע התירו לומר קודם שפוסע וחזי’ שיש בזה שייכות לתפילה אע”ג שלא אמרה במקומה [ודנו הפוסקים בהזכיר מעין המאורע בברכה אחרת בדיעבד ואכה”מ לזה].

עכ”פ להנ”ל יש מקום לומר דלגבי ימלוך וכן לגבי מודים דרבנן יכול לומר כל הנוסח.

הנה במשנ”ב סי’ מב סקכ”ג כתב שדף שהתחיל לרשום עליו ד”ת יש בו קדושה ואפי’ תנאי לא מהני בזה וכעי”ז בספר חסידים סי’ רפט, ועי’ עוד במשנ”ב סי’ קנד סקל”א ובסי’ שלד סק”נ (והרחבתי בדבריו במקו”א) ומ”מ דברי תורה מותר לכתוב דמאיזה טעם יש לאסור דהדף עצמו לא הוקצה אלא לדברי קדושה ומחמת זה נאסר לכתוב עליו דברי חול אך לא נאסר לכתוב דברי קדושה, וכן מצינו בגדולי החכמים לדורותיהם שרשמו הערותיהם והגהותיהם על גליונות הגמ’ והספרים, וא”א לפורטם כי רבים הם.

אבל הנידון בזה הוא ברשימות של מקרים שרושם לעצמו לשאול לחכם או לברר הדין האם מותר לכותבם על גבי דף של ד”ת, דמחד גיסא יש מקום לטעון שאי”ז ד”ת, ומאידך עצם הצעת הספק ובירור הדין הוא ג”כ ד”ת, אף שלא מפרש הצדדים ממש, וכך דרך הגמ’ והפוסקים להביא גם השאלות.

ואמנם דעת האג”מ יו”ד ח”ג סי’ עה שרשימות מראי מקומות אין בהם קדושה, והיה מקום לטעון שהוא דבר חול, ואז יהיה אסור לכותבו על דף של ד”ת מ”מ למעשה קשה לטעון כן שהרי גם בפסיקת דין בלא טעם דעת הרמ”א בסי’ מז שמותר קודם ברכה”ת אף שבבהכ”ס גמור הוא אסור לאמרו ובניד”ד אם פטור מגניזה מצד עצמו מ”מ כיון שהם רשימות של ד”ת קשה לומר שהם דברי חול, ואף אם הם רק שאלות של מקרים מ”מ השאלה היא הספק וספק בד”ת הוא ג”כ ד”ת, וחזי’ שחכמי ישראל לדורותיהם לא חשו לרשום רמזים על הגליון אף בלא לפרש כל כוונתם וכן בציונים בעלמא וקשה לחדש שכל דבר יצטרכו לפרש כוונתם בזה [ומ”מ מזה אין ראי’ ברורה לענייננו דעיקר טענת האג”מ שם דשם הלומד לא יוכל להבין מה כוונתו בזה אבל אם כותב בצד הגמ’ עי’ במקום פלוני ופלוני אפשר להבין כוונתו, ומ”מ מסתמא שיש גליונות שכתבו רק לעצמם באופן שקשה להבינם], וכעי”ז פשוט שמראי מקומות אינם בכלל שטרי הדיוטות [אם כי בפוסקים התירו לקרוא אף משטר הדיוט ממש כשיכול ללמוד מזה ד”ת ולכן א”א לדמותו לענייננו].

(וכן בשם החזו”א הובא שחכמת התכונה אע”פ שנלקחה מספרי חול מ”מ יש לה דין ד”ת אחר שנקבעה ברמב”ם והיינו שנקבעה ברמב”ם כדי להבין הדינים לפ”ז).

[בגוף דברי האג”מ הנ”ל בספר גנזי הקודש פ”י ס”י הערה כג הובא בשם הגרנ”ק ג”כ שא”צ גניזה ובשם הגרח”ק והגר”ש דבליצקי (קובץ מציון תצא תורה שאלה מג) הובא להחמיר בזה, וכעי”ז הובא משמיה דהחזו”א שם, ובשם הגרשז”א הובא בגנזי הקדש שם הערה כד על דברי האג”מ הנ”ל דמ”מ אין לנהוג בזה מנהג ביזיון, ועי”ש בקובץ הנ”ל עוד דעות בזה].

יש להוסיף עוד דבשם הגרח”ק והגר”ש דבלצקי והגר”ע אויערבך הובא (מציון תצא תורה שם) שדף עם רשימה של שאלות בהלכה בלבד טעונה גניזה ודלא כמי שחלק על זה [ומה שהביא שם לדון מדין מראי מקומות אינו מוכרח דכאן עצם הנידון שיש כאן ספק ודבר הצריך בירור הוא ג”כ ד”ת ולהסוברים שאסור ללמוד בהרהור ובפסיקת דין לפני ברכת התורה אפשר דגם לומר ספק בהלכה אסור לפני ברכה”ת וגם להסוברים שמותר הוא דין מיוחד בברכה”ת ולא תליא בגניזה וכמו שגם ספקות הגמ’ בחולין ע’ הדביק וכו’ ובפ”ק דפסחים עכבר נכנס וכו’ הם ג”כ טעונים גניזה ובתוס’ כ’ להגדיל תורה וכו’, ואטו תליסר גמלי ספקי טריפתא בחולין צה ע”ב (לפי פשטות רש”י שם דהיינו מיני ספקות) לא היו טעונים גניזה, ואטו כל הבעיי דבעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר בסנהדרין קו ע”ב אינם טעונים גניזה וכי כל ספקותיו של הגרח”ק באדני השדה לא היו טעונתיו גניזה].

יש להוסיף דגם ממפרשי המקרא כהר”י אברבנאל והר”ל מלבי”ם יש שכתבו השאלות לחוד והתשובות לחוד ולא מסתבר לומר שדף השאלות אינן טעונות גניזה ואף שכאן התשובות כתובות בספר מ”מ וכי אם התשובות כתובות על לוח לבו של חכם מגרע גרע.

יש להעיר דרבינו מנוח פ”ד מהל’ סוכה ה”ב כתב דסוכה העשויה כמין גאם לא רצו להשתמש באותיות הקודש לדבר של חול, ומיהו מילתא צריכה טעמא דסו”ס הנידון הוא בהל’ סוכה והרי דינים ממש נאמרו על סוכה זו אלא דלא רצו לומר שדופן שהיתה של חול בנאה בצורת אות קודש דהדופן עצמה ודאי לא היה בה קדושה [עכ”פ לפני סוכות בשעת הבנין] ולא מצד האמירה שהיא של קודש ומזה אין חסרון להמשיל אמירת דבר הלכה על אות קודש, אלא מצד האמירה על דופן, ועדיין צ”ב.