הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

הראוני שכ’ בתשובת הרא”ש כלל כד סי’ ב וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה הרבה דברים צוה הקב”ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים, שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקב”ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לבד שזוכרין יציאת מצרים) עכ”ל.

וכבר הוכחתי במקומו מהמכילתא דדיני והגדת העקריים מקיימם בליל הסדר, ומלבד הך תמיהה יש להוסיף עוד דבאמת צ”ב דמאחר שמקיימין אותו גם בעוד מצוות למה לא יהיה בזה ברכה ועוד צ”ע אם יש מצוה לענות לשאלתו למה אין מהדרין אחר בנו שישאל כדי לקיים מצוה [ולמה בליל הפסח צריך להדר אחר זה] ועוד למה לא הובא פרט זה בפוסקים שאם בנו שואלו ואינו עונהו על אתר ביטל מצוות עשה, ועוד צ”ע דאם המועדים כולם כשבנו שואלו מחוייב לענותו משום שנאמר בהם שהם זכר ליציאת מצרים א”כ מה חילקת בין מועדים לבין בכורות, ועוד צ”ע מה הוא הא דקאמר ולאו דוקא הגדה בפה הא סו”ס יש מצוות תשובה לבן א”כ למה לא יברך על זה.

אלא מה שיתכן לומר בזה דכוונת הרא”ש דכל מצוות הללו צריך לזכור טעם המצוה שהוא זכר ליציאת מצרים ונפק”מ שאם ישאל ישיבו לו ואפשר דלאו בהכרח זו צורת המצוה שישאל וישיבו לו דזה נתמעט במכילתא רק לליל הסדר [דהמכילתא דורש כל המקראות דארבעה בנים לענין ליל הדר כדמוכח מהבן החכם דשואל קרא דפרשת ואתחנן ואמרת אליו ומשיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן] אלא ר”ל שזו כוונת המצוה כעין מש”כ המשנ”ב בשם הב”ח על כוונת המצוה בתפילין שצריך לכוון לשעבד וכו’ וכן בסוכה שצריך לכוון זכר ליציאת מצרים וכו’ וגם כאן צריך לידע שזו כוונת המצוה ואם ישאל יאמרו לו וזהו דקאמר שא”צ הגדה בפה דאין זו צורת המצוה להגיד בפה אלא לדעת שזו כוונת המצוה וכיון שהוא פרט במצוה א”כ לא שייך בזה ברכה מיוחדת דהברכה היא על המצוה בכללותה ולא על פרט שהוא במצוה.

דבשלמא אם היתה הגדה בפה הי’ שייך לומר דהיא מצוה מיוחדת אבל מאחר שהוא דין בהבנת המצוה לא שייך בזה ברכה בפני עצמה.

וע”ז קאמר הרא”ש דמאחר שחזי’ בשאר מצוות שהגדרת זכירת היציא”מ הוא בפנימיות המצוה ולא דין בפני עצמו השתא נמי בליל הסדר שיש דין הגדה מ”מ ילפי’ משאר מצוות דאין דין זה חשיב כמצווה בפנ”ע ולכן גם בליל הסדר הגדרתו כפנימיות וכוונת שאר מצוות הסדר [ולולא דמסתפינא הו”א דכוונת הרא”ש דמשאר מצוות ומועדים נלמד לליל הסדר דגם אז עיקר הדין הוא ההבנה עכ”פ מדאורייתא ואפשר דזה הכונה מה דמסיים בסוף בסוגריים (אולי הוא מגליון) וזהו ההגדה לבד שזוכרין יציאת מצרים ר”ל דגם מה שאנו מוציאין בפה מ”מ הקיום הוא בזכירה שבלב וא”כ מה דחייבו חכמים דרך שאלה ותשובה אולי יסבור שהוא מדרבנן ואע”ג דשייך ברכה גם במצוות דרבנן מ”מ כאן לא חשיב שתקנו רבנן מצוה בפנ”ע דלא שינו הגדרת המצוה מדאורייתא שהיא פנימיות מצוות הסדר וק”ל, ומ”מ פרט זה אינו מוסכם וקיצרתי שכבר נתבארו הדברים במקומות אחרים].

מברכים שהרי מצא מציאה הוא מדין שמועה טובה (כן מוכח בשו”ע סי’ רכב ס”ד שהובא דין זה עם דיני שמועות טובות ולא עם דיני שהחיינו על כלים חדשים בסי’ רכג), וכן מבואר מנידון הפוסקים לגבי כמה עניינים כגון נשא אשה וכיו”ב (עי’ משנ”ב סי’ רכב ס”א), ומבואר דאי”ז דין מיוחד בשמועה, וגם בנידון בגמ’ לגבי ירדו גשמים דמשמע שהוא מדין שמועות טובות (ועי’ עוד בהרחבה בתשובות הרשב”א) ולא יתכן לפרש דאין שייכת הברכה בגשמים כשראה בעצמו אלא הכל רק באופן ששמע, וגם לא יתכן מסברא דלא תהא ראיה גדולה משמיעה.

ומה שנקטו שמועות טובות החידוש הוא כמו שאמרו דאף שהוא שמועת האזנים בלבד ולא ראה במראה עיניו יכול לברך, ויש להוסיף דבמשנ”ב שם מוכח שאי”ז פשוט שאפשר להסתמך על כל שמועה כדי לברך עליה הטוב והמטיב עי”ש הפרטים בזה, ויש להוסיף עוד דעצם מה שאפשר לברך על השמועה כשעדיין אין שמחתו שלמה ג”כ הוא חידוש בפני עצמו, ואילו לגבי בגדים חדשים שהגדר אינו ממש הגדר של שמועות טובות (וכמו שכתבתי לבאר בכמה מקומות דכלים חדשים הוא גדר שנתנו חכמים לברך מצד שזה דבר שמצדיק ברכה ואינו נכלל בדין שמועות טובות שצריך שמועה ששמח בה הרבה כמ”ש הערה”ש ר”ס רכב), אפשר דאם רק שמע שבני ביתו קנו לו מממונו בגדים חדשים אינו מברך כיון שלא קנה בעצמו ולא לבש בעצמו, ואף שיש לדון ולפלפל בזה מ”מ זה שייך להבין מסברא דשמועה גריעא מהנאת הטובה בעצמו ולכן הוצרכו לומר דעכ”פ בדבר ששמח הרבה מברך מזמן שמועה וכ”ש בראיית הטובה וכ”ש שכבר הגיע לידי הנאה מהטובה בפועל.

נשאלתי האם סגי במה שיש קשר אחד (דהיינו קשר אחד קודם החוליה וקשר אחד לאחר החוליא לחשוש לב’ הדעות בביאור דינא דקשר עליון במנחות לט ע”א) או דבעי’ לעיכובא דוקא ה’ קשרים לכל החוטים דהיינו שיהיו כלולים כל אחד מן החוטים במנין החמשה קשרים.

והנה ראשית יש לברר בחוט שנפסק (עכ”פ אחר סוף הגדיל דהיינו אחר סוף החמשה קשרים) ולא נשאר בו כדי עניבה אם כשר אע”פ שיש כאן חוט אחד שאין בו ענף (היינו חוטים המשתלשלים) אלא גדיל בלבד, דהאם סגי בזה שהחוט השני שמחובר בו (ר”ל דכל חוט הוא כפול) יש בו שיעור של הענף המשתלשל כדי להכשיר החוט המחובר בו שנפסק.

ובשו”ע או”ח סי’ יב ס”א הביא פלוגתת הראשונים בגדרי כדי עניבה דלדעת הרא”ש נפסל רק אם נפסקו ב’ חוטים פחות מכדי עניבה [שאז יש להסתפק שהם ב’ צדדים של חוט אחד וחשיב כנפסק חוט אחד שלם וה”ה שאם ידוע שאינם ב’ צדדים של חוט אחד אינם נפסלים].

ולדעת ר”ת יש עוד תנאי בזה דבעינן שיהיו ד’ חוטים שלמים [דהיינו ב’ חוטים כפולים].

ומ”מ גם לר”ת אחר שנתקיים התנאי שיש ד’ חוטים שלמים בשיעור המלא [שהוא י”ב גודלים עי”ש בבה”ל] משמע שאינו מחמיר לגבי החוטים הנשארים יותר מדעת הרא”ש דכשר אם אין כאן ב’ צדדי חוט שנפסקו שני הצדדים (או שני חוטים שהם ספק ב’ צדדים של חוט אחד) יותר מכדי עניבה, וכן מבואר מתוך דברי המשנ”ב שם בסק”י דלענין נקודה זו אין ר”ת חולק על דעת הרא”ש עי”ש.

והנה גם לדעה המחמירה שם בס”ג [דכך עיקר ההלכה עי”ש במשנ”ב] דבעינן כדי עניבה מן הענף ולא סגי שיש כדי עניבה מן הגדיל מ”מ א”צ כדי עניבה בכל שמונת החוטים דחוט אחד שלא נשתייר בו כדי עניבה אינו פוסל הציצית וכמשנ”ת.

היוצא מזה דבחוט שנפסק עכ”פ בסוף הגדיל ולא נשאר בו כדי עניבה אם עכ”פ שאר שבעת החוטים לא נפסקו כשר לכל הדעות.

ובנידון דידן של השואל הנזכר יש כאן ב’ עניינים שיש לדון בהם האחד האם ה’ קשרים לעיכובא, והב’ האם ד’ גודלין של מקום הגדיל הם לעיכובא, ויעוי’ בתשובה אחרת שהרחבתי בנידון זה של ד’ גודלים דבפשוטו הוא מחלוקת המשנ”ב והחזו”א וגם במשנ”ב יש סתירות בזה, ומשמע דעיקר הדעה מעיקר הדין דד’ גודלין אינו לעיכובא וצל”ע.

אבל החמשה קשרים מפורש בראשונים דאינו לעיכובא ועכ”פ האידנא דלית לן תכלת.

[ויש להוסיף עוד דבאמת א”צ לבוא לזה דאין דין שיהיו חמשה קשרים עם שמונה חוטים אלא כל מה דבעי’ שלא יהיה קשר שאינו מתקיים ואם חוט אחד קרוע שם אין הקשר מתקיים, כן מוכח בבה”ל דלהלן וכן מפורש ביתר ביאור בחזו”א דלהלן בסמוך דאין הנידון כאן מצד דבעי’ קשר עליון עם ח’ חוטים אלא מתקיים ואדרבה אם חוט זה מתחילתו לא יהיה בקשר הזה עי’ מש”כ בזה, ומ”מ פחות מד’ חוטים עכ”פ בקשר אחד (שהוא הקשר עליון כל חד לפי שיטתו להסוברים שהוא סמוך לכנף או להסוברים שהוא אחר ג’ כריכות או להסוברים שהוא שייך גם להיות השני [עי’ בראשונים במנחות ריש דף לט] או השלישי להשלים הקשר עליון [עי’ בחזו”א דלהלן] למה דקי”ל קשר עליון דאורייתא) אין צד להכשיר].

וכן מפורש בבה”ל ס”ס יג דאם קשר עליון כתקנו [ונקט שם הבה”ל דהוא הקשר השני שאנו עושין ולעניננו הוא הדעה המחמירה בפירוש ענין קשר עליון, ועי’ חזו”א סי’ ג סקי”ג שרצה להקל יותר מהמשנ”ב בזה ומש”כ גם בדעת המשנ”ב] ושם נקרע חוט אחד כשר אפי’ לדעת רש”י [שהוא הדעה המחמירה בס”ג הנ”ל דבעי’ כדי עניבה מן הענף], אבל אם נקרע קודם סיום הקשר לא חשיב שהי’ כאן קשר דחשיב כאילו מפסק הקשר כדמוכח בתוס’ מנחות לט ע”ב ד”ה כדי לענבם, אך הוסיף הבה”ל שם לחדש דלכאורה מוכח מהסוגי’ שם דבעי’ שישאר מאותו החוט כדי עניבה מלבד הקשר העליון [דהיינו הקשר השני כנ”ל] ועכ”פ כדי עניבת חוט אחד להדעות הראשונים הסוברים דמהני כדי עניבת חוט אחד.

[וזהו אע”ג דבשו”ע לא נמצא רמז לכל פרטי דין זה, ואפשר משום דעיקר דינא דהשו”ע כשנפסק חוט אחד בסוף הגדיל דבזה לא מיירי הבה”ל כלל לפוסלו, ויש להוסיף דאין הכונה שיש להקל בזה לכתחילה בכדי עניבת חוט אחד דאינו ברור דעות הרי”ף להקל בזה שציין הבה”ל בשם הב”י ועי’ חזו”א או”ח סי’ ג סקט”ו ד”ה כתב ב”י, וגם השו”ע לא הזכירם כלל אע”פ שדרכו להמשך אחר הרמב”ם והרי”ף, והטעם משום דאינו מפורש בדבריהם כלל ולא שבקי’ פשיטותיה דהרא”ש משום השמטת הרי”ף והרמב”ם, והבה”ל שצירף דעתם משום שכתב דבר חידוש לחומרא וגם זה כתב בלשון שאינה ברורה “ועכ”פ” וכו’].

היוצא מכ”ז דבמקרה של השואל הציצית כשרה לכו”ע ומ”מ שלא יהיה בצמצום ממש אחר הקשר השני אלא בשיעור כדי עניבה [ועכ”פ כדי עניבת חוט אחד וראוי כדי עניבת כל החוטים].

כשאין לו ציצית אחרים יכול לסמוך גם אם נפסק אותו החוט לפני הקשר השני [ע”פ החזו”א הנ”ל בסקי”ג ובמש”כ בדעת המשנ”ב].

יש בזה כמה שאלות, הא’ אם אפשר לעכב עליו מצד שפוגע בנוי הבנין (וצריך שיבדוק הבורר אם בעל העסק מבקש לעשות השלט באופן ששייך שתהי’ טענה, וכמ”כ יש שאלות שנקטו שיש לבדוק המנהג בזה וכן לבדוק דעת רוב דיירי הבנין, ועי’ בפרטי שאלות שונות בספר משפט צדק ובשאר ספרים שדנו בענין הבית המשותף בהלכה).

והב’ מצד שממשיך לקוחות לבנין יותר ממה שהיה קודם (עי’ שו”ע חו”מ סי’ קנו ס”ב לענין חנות בחצר, ועי”ש בסמ”ע סק”ו דאפי’ אחד יכול לעכב, ואינו פשוט שמועילה חזקה, עי’ משכנות ישראל סי’ יג ובשבילי המנהג ח”ב עמ’ רמ), או שמשווה לבנין מראה מסחרי יותר ממה שהיה קודם [ואם יש לו טענה שמפחית עי”ז ערך הדירות בבנין יש לבדוק הדברים ע”י בורר].

ומלבד זה יש כאן עוד שאלה דאולי סגי בטעם כל דהוא לעכב עליו אם נאמר דיש מנהג שהקירות החיצוניים בבנין הם משותפים א”א הרי זה כשותף המעכב וגם בזה יש לדון דאולי יכול לטעון לתוך שלי אני נכנס ויל”ע בכ”ז, ובדרכי משפט עמ’ קל טען שמצד הדין אין מתייחסים לחוק שאומר שהקירות החיצוניות הם רכוש משותף אלא שייכים למי שדר שם, ומשמע שהסכים עמו הגרנ”ק לעיקרי הדברים שכתב שם, [ולפי מה שהובא בספר צדיק כתמר יפרח עמ’ רלד בשם הגרנ”ק נראה שלא סבר כן (ועי”ש מה שהובא בשם הגראי”ל ע”ז), אלא אם כן נימא דהכל לפי הענין ויש רמת כיעור שנחשב שמשפיע על כל הבנין, או דיש חילוק אם הוא כנגד ביתו של התחתון המוחה וצל”ע בכ”ז].

ועי’ עוד בהרחבה בריש סי’ קנג בדיני זיז, וחלק מהנידונים שם שייכים גם בענייננו.

בנידון שלך אם מדובר בבעל עסק רופא יש שדימוהו לדין מלמד תינוקות (בשו”ע סי’ קנו) שהוא צורך מצוה (בשבילי המנהג שם בשם צי”א ח”י סי’ כה פרק ל וכ’ בשבילי המנהג שם שכן משמע מהחת”ס חו”מ סי’ צב) וממילא טענת עסק פחות שייכת כאן לדעה זו.

ולכאו’ הי’ צ”ע מסי’ קנו ס”א שנזכר שם רופא ע”פ הברייתא בגמ’, (ואולי הי’ מקום לומר רופא אם עיקר כוונתו הוא להרווחת עצמו אין דינו כמלמד תינוקות, ובפוסקים כ’ לגבי האוסף צדקה לעצמו דאין דינו כעושי מצוה שיש לקום מפניהם, והארכתי במקו”א בדין זה, ולעניננו אפשר דסגי שמלאכת רופא הוא שייך גם במלאכת חול דגם בגויים יש רופאים משא”כ בתורה א”א ללמוד תורה בלא ברכה), אבל עי’ בט”ז שם סק”א וכן בסמ”ע ובבאר היטב ושאר נו”כ הדעות בזה לענין חילוקי הרופאים מי הם בכלל צרכי מצוה או צורך הציבור שדינם כמלמדי תינוקות, ושו”ר דאכן החת”ס האריך בזה.

ועי’ עוד מש”כ בזה מבית לוי דלהלן שג”כ נראה שלא סבר שרופא דינו כמלמד תינוקות אא”כ שמטפל באופן שאינו גורם למעבר לקוחות ג”כ עי”ש מש”כ בזה הפרטים דאז הקיל בזה.

[ומ”מ אפי’ במלמד תינוקות כ’ הפת”ש סק”ב בשם הלבוש דההיתר רק באותו חצר ולא באותו בית, ודעת הגר”ש ואזנר דבאותו בנין חשיב כבאותו בית ולא באותו חצר, וההיתר לדעתו הוא רק בחצר בבית אחר, עי’ מבית לוי ח”ז עמ’ נד (ומגוף הפת”ש בשם הלבוש הנ”ל אין ראיה לזה דשם כ’ שעושים כן מדוחק שדרים באותו בית ואפשר דהנידון שם כשדרים בצמצום באופן שאינו הדרך לדון כמה כך יחד בבית אחד משא”כ בענייננו)].

רשמתי רק מראי מקומות מאחר וכמובן שאין הכוונה להכריע להלכה.

א) יש בזה כמה שאלות, האחד לגבי התבשיל, הב’ לגבי הקדירה היכן שהוא כנגד המגבת, הג’ לגבי הקדירה בתחתיתה במקום שאינו כנגד המגבת, הד’ לגבי המגבת עצמה אם מותר להשתמש בה בצונן.

ב) ובפוסקים נתבאר שיש חילוקי דינים בין נפלה טיפה כנגד הרוטב או שלא כנגד הרוטב (כמו שיתבאר), ומכיון שלא נתפרש בשאלה באיזה אופן היה, אשתדל לפרט בב’ האופנים.

ויש לציין דאם היה רק ע”ג הקדירה [דהיינו מעליו ממש] חשיב לדעת הרמ”א שם בשם האו”ה הארוך כמו שנפלה כנגד הרוטב שהוא קל יותר והוא שנפלה הטיפה לאחר שהתחילה הקדירה להרתיח והאדים עולים ומגיעים אל הרוטב [ואולי יתכן שנקט סברא זו רק כצירוף אחר הספק של מפעפע עי’ בש”ך בריש סעי’ ה].

וכן כשהקדירה מכוסה יש שכתבו בשם הפלתי דסגי בס’ כנגד הטיפה כמו שנפלה הטיפה כנגד הרוטב (וזה מבואר בסוגיות ובשו”ע דכשהקדירה מכוסה ונפלה טיפה בתוך הקדירה היא מתבטלת בכל הקדירה וסגי שיש ס’ בכל הקדירה כנגד הטיפה וחידושו של הפלתי הוא דגם בנפלה טיפה מבחוץ אמרי’ דמפעפע בכל הקדירה אם הקדירה מכוסה).

ג) מה שהטיפה צוננת אינו מגרע מהדינים שיתבארו להלן, דהעיקר הוא שהקדירה רותחת והיא על האש ותתאה גבר (עי’ רמ”א סי’ צב ס”ז) וכ”ש אם הטיפה ממשיכה לרתוח עוד אח”כ מחום האש.

ד) יש אופנים שיש חילוקי דינים בין יש ששים כנגד הטיפה לבין אין ששים כנגד הטיפה ובשאלה לא נזכר אם הי’ ששים או שלא היה ששים [ויש עוד דינים מיוחדים בספק אם יש ששים וכמו שיתבאר].

יש לדון באופן שאין ברור שיש כאן ס’ כנגד החלב הספוג במגבת האם נימא דמספק מקילינן בזה או מספק מחמרינן בזה, ולפי המבואר בסי’ צח ס”ב א”כ בנתערב בשאינו מינו ואין ידוע אם היה ששים או לא אמרי’ בזה דספק איסורא לחומרא (ובבשר עוף הוא פלוגתת הרמ”א והט”ז והש”ך, עי’ בפמ”ג שפת”ד שם סק”ז ומשמע שם שהדעה העיקרית היא להקל).

כמו כן יש לדון כאשר המגבת היתה מקופלת ומונחת ע”ג הסיר, ולא כל המגבת היתה ספוגה בחלב אלא חלקה, ויתכן שעיקר החלק הספוג בחלב למעשה לא נגע בסיר, ולא היה חם להעביר הבלוע משם לשאר המגבת ולכלי הגדול, ולא שייך בזה תתאה גבר, כיון שאינו נוגע בתתאה [וגם תתאה גבר גופיה אינו סברא לאסור כל הדבר מעיקר הדין עי’ סי’ קה ס”ז], ואינו ברור מה היה שם, [וכ”ז אם נחשיבו כמי שנשפך כיון שא”א לדעת היאך היה אבל אם נחשיבו כמו שא”א לעמוד על שיעורו יש להחמיר אפי’ בספק דרבנן כמבואר שם בשו”ע ס”ג], ויש לדון האם אזלי’ בזה לקולא או לחומרא.

ולכאו’ יש לדמותו לקדירה אחת וספק נפל איסור בפמ”ג שם דתלוי אם הוא ספק דאורייתא או ספק דרבנן [וצל”ע אם יש גם ספק שמא יש ס’ כנגד כל המגבת אם אמרי’ ספק ספקא דשמא רק מעט נגע ואפי’ תמצי לומר דנגע הכל מ”מ שמא יש ס’ כנגדו או דילמא דשמא הכל הוא ספק אחד אם יש ס’ או לא].

ה) יש דעות בראשונים בביאור דברי הגמ’ אם משערים החתיכה כמו שהיתה אם צמקה אח”כ ונתמעטה מאחד מששים כנגד כל הקדירה, אולם בניד”ד אם חלק מהחלב יבש קודם שבא לתבשיל פשיטא שאין משערים כנגד כל החלב אבל אם החלב בלוע בתוך המגבת ואינו נראה צל”ע איך לשערו.

ובשו”ת האלף לך שלמה יו”ד סי’ קנ כתב דחלב הבלוע בבגד שנגע בקדירה דינו כב’ קדירות יבשות שנגעו זו בזו (עי’ בסו”ס צב), אולם כאן אינו ממש נידון זה, דכאן המגבת עדיין לחה [מן הסתם שהרי הניח את המגבת זמן קצר לאחר שקינח בו החלב שבריצפה] וא”כ דינו כקדירות שנגעו זו בזו ע”י רוטב רק דיש לדון אם חשיב בלוע כשיעור הראשון או שכיון שנתייבש חשיב שנתמעט, ואם נדמהו לבליעות כלי אדרבה דעת הפוסקים דיש לחשב כנגד כל המאכל שנתבשל בכלי זה מטעם דמי ידעי’ כמה נפיק מיניה ולפ”ז לכאורה ה”ה לעניננו.

ו) באופן שיש בתבשיל ס’ פעמים ס’ [והכונה ס”א פחות מעט ואכמ”ל בחשבון] כנגד האיסור בזה קל וגם אין מנהג לאסור כמבואר בסי’ צב ס”ו בש”ך ובבאה”ט סקי”ט, אולם קשה להאמין שזה המקרה כאן דמסתמא היה שיעור מסויים של חלב אם הוצרכו למגבת לנקותו.

ז) איתא ביו”ד סי’ צב ס”ה וס”ו וס”ז שאם נפלה טיפה של חלב כנגד קדירה של בשר אם היה כנגד הרוטב חשיב לכל היותר שנתערב ברוטב ומותר אם יש ס’ כנגד הטיפה (וכשנפלה כנגד הרוטב ויש ס’ ברוטב כנגד הטיפה משמע לדעת השו”ע דאפי’ מנהג ליכא להחמיר בזה), אבל אם נפלה טיפה שלא כנגד הרוטב אז אם הקדירה ישנה [כ”כ רמ”א, ובש”ך סקכ”ג נתקשה דהרי גם בחדשה מ”מ עכשיו היא ישנה מחמת הבשר שנבלע בה עכשיו מבישול זה וא”כ גם בחדשה שייך לומר בה חנ”נ שיאסור אח”כ את כל התבשיל, ועי”ש מש”כ בזה ועי’ עוד ביד יהודה בפירוש הארוך מש”כ בזה, ולא ארחיב בזה כאן כיון דמסתמא בלא”ה השאלה היתה בקדירה ישנה, וממילא אינו נוגע לזה הנידון של קדירה חדשה], וכבר בלוע בה בשר אמרי’ חנ”נ ואז לא מהני ס’ בתבשיל כנגד הטיפת חלב כיון דסו”ס בד”כ אין ס’ במאכל כנגד הכלי ואז הפתרון לערות את המאכל שלא כנגד המקום שהי’ שם חלב ולכתחילה משמע בשו”ע שם שצריך להמתין שיצטנן ואז יערה את התבשיל בזמן שהוא צונן ולא ייאסר כדי שלא יבוא לערות כנגד המקום שנאסר מן הכלי בזמן שהכל חם ואז ייאסר התבשיל, והמנהג של השו”ע אוסר בשנפלה שלא כנגד התבשיל אם לא במקום צורך סעודת שבת [כמו בנידון דידן] או בעוד צורך כמש”כ הש”ך שם.

ח) באופן שנפלה טיפה שלא כנגד הרוטב אף באופן שמעיקר הדין שהיה מותר (לולא המנהג או להסוברים דליכא מנהג להחמיר עי’ עוד בזה בש”ך ופמ”ג סי’ צב ריש סעי’ ו) מ”מ א”א להשתמש בקדירה עד שתצטנן שמא ישפכנו על הצד שנאסר ואז יאסר התבשיל (ראה ש”ך בס”ד) ובדיעבד [ועי’ בנו”כ לענין לכתחילה בשעת הדחק] אם שפכו מהצד של הכלי שלא נאסר התבשיל ג”כ לא נאסר.

ט) נחלקו הראשונים אם אמרי’ חנ”נ בכלי [וכאן אינו שייך לנידון אם אמרי’ חנ”נ בשאר איסורין או לא, עי’ בסי’ צב ס”ד הנידון בזה, אבל כאן אין נידון זה שייך, שהרי כאן בבשר בחלב עסקינן ובבשר בחלב לכו”ע אמרי’ חנ”נ], ובסי’ צח ס”ה הובאו בשו”ע וברמ”א כמה דעות לענין זה אם אמרי’ חנ”נ בכלי, ובנו”כ שם יש דעות בביאור דברי הראשונים בזה, וסיים הרמ”א שטוב לחוש אבל לא ביאר להדיא לאיזו דעה לחוש, ובפשוטו הוא על הדעה האחרונה שם דמינה סליק שמחלקת בין מתכות לחרס אבל לא נתבאר להדיא בכוונתו אם יש לחוש גם לדעה המחמירה שקודם לכן או רק לדעה זו, ועכ”פ כאן עסקינן מן הסתם בכלי מתכת, דבזה לב’ דעות המחמירים יש להחמיר וגם המחבר ממה שהביא דעה הראשונה להחמיר בחנ”נ בכלי משמע דסובר שזו הדעה העיקרית (והשואל הוא מבני ספרד), ועכ”פ הנידונים בסי’ צב לגבי טיפה הם כפי הצד דאמרי’ חנ”נ בכלי (עי’ בש”ך שם).

 י) הכלי עצמו אם נפלה טיפה שלא כנגד הרוטב נאסר מקום הטיפה עד פחות מס’ סביבו [עי’ ש”ך סי’ צב סעי’ ה, ועי’ עוד בהרחבה בתשובתי ד”ה פיצה חלבית שנאפתה בנייר אפייה בתבנית חלבית ע”ג פלטה, ובין המגש לפלטה היה לכלוך של בשר, ובין נייר האפיה למגש חדרה שמנונית של גבינה], והמגבת מכיון שבלעה מן הכלי ואין ס’ בחלב שלה [וגם לא יהיה ס’ אף אם נרצה לצרף המגבת עצמה] כנגד הכלי הבשרי (דאמרי’ חנ”נ בכלי ישן ובעי’ ס’ כנגד כל הכלי) נאסרה, דחתיכת בשר שנפלה לקדירה של חלב שיש בו ס’ החתיכה עצמה נאסרה [ועי’ סי’ צד ס”ג] דמאחר שפנים הכלי היה רטוב מחמת הבשר והחוץ היה רטוב מהחלב והמגבת היתה רטובה שניהם בולעין זה מזה [עי’ עוד ברמ”א ס”ס צב].

לפי דבריכם הנידון כאן רק על מה שכבר היה ואינו נוגע למעשה לעת עתה (והכלי בלאו הכי צריך הכשרה מספק שמא לא היה ששים בתבשיל כנגד החלב שהיה שם, והמגבת נאסרה בתורת ודאי, ומכיון שאין תשמישה ע”י רותח י”א שמותרת להשתמש בה בינתיים בצונן ובפוסקים האריכו אם מותר להשאיר ולקיים ברשותו כלי שנאסר על דעת שלא להשתמש בו), ומ”מ הקרוב ביותר לפי מה שנתבאר דעת הפלתי דבכה”ג מהני שיש ס’ בתבשיל כנגד הטיפה כדי להתיר התבשיל כיון שהכלי היה סגור ואם היה ע”ג הכלי וגם יש אדים עד למעלה בזה גם לדעת הרמ”א דמהני ס’ ומכיון שיש כאן ספק אם היה ס’ כנגד החלב א”כ האיסור כאן היה ספק, ושייך תשובה גם בספק חטא (עי’ רמ”א או”ח סוף סי’ תרו), ואם היה שם רק בשר עוף בספק בדיעבד הוא יותר קל, ולמעשה יש לשאול שאלת חכם.

האמת שלא ראיתי עד עכשיו מי שנוהג כן עד שהודיעני כת”ר שיש הנוהגים כן וגם אח”כ לא ראיתי מי שנוהג בזה, ואמנם א”א לומר שיש למחות בזה ואולי יש ללמד זכות, אבל לעודד הדברים קשה לי לומר שכן הוא מנהג מחודש ואיני יודע אם מנהג זה בא מת”ח ובר סמכא הוא ואם יש לו בית אב, ואדרבה יש בו כמה דברים שאפשר לדון בהם.

הא’ השתמשות בנרות דמחד גיסא דיש לטעון שאי”ז שימוש ממש של גדרי איסור הנאה בנר מ”מ מה שמראה שמשתמש במצוה לצרכו צל”ע, ומ”מ יש ללמד זכות דמצינו כמה תחינות שנתנסחו לאחר עשיית המצוה כגון תחינה הנאמר בקיום מצוות סוכה וברמ”א רמז לתחינה המקוצרת שנזכה לישב וכו’.

הב’ התרגלות לפנות לדבר מצוה במקום לפנות למי שציוה עליה שהוא הקב”ה בעצמו וכעין מש”כ הפוסקים שלא יפנו אל הצדיקים בקברים ומ”מ יש לחלק בזה דבמצוה כוונתו רק למי שציוה עליה שיש השראת השכינה על קיום המצוה ע”ד הכתוב יראה אל עבדיך פעלך (וגם אינו מוסכם לכו”ע שאין לבקש מהצדיקים שיתפללו עליו ובמקו”א הארכתי בדעות בזה).

הג’ השתמשות בפתקים שהוא דבר שלא מצינו שנהגו בזה אבותינו ורבותינו והוא דבר חדש, ומאידך גיסא בספר בתורתו יהגה ח”ה עמ’ תכב ציין לזה מקור באסת”ר א י עי”ש לגבי מלאכי השרת, ועי’ במכתב בעל המנחת אשר הנדפס בשערי ציון ח”א עמ’ פג, וצל”ע.

הד’ יש לדון דאולי פתק הוא רק דבר ששייך בבשר ודם אבל הקב”ה יודע מה בלב האדם וכמו שא”צ להתקשר בטלפון להקב”ה, ואמנם בתפילה נתחדש שיש לנו הרשות להתפלל ולדבר והוא כדי שיכוונו לבם לשמים (עי’ משנה ר”ה ספ”ג וגמ’ יומא עו ע”א) אבל בפתק מנ”ל והבו דלא לוסיף עלה, ואמנם דרך ברכה מצינו שרשמו גם בכתב לאדם אבל לשלוח הדברים כלפי שמיא בפתק צל”ע, ובירושלמי ברכות פ”ט ה”ה שהקב”ה קרוב לאדם כמפה לאוזן, ואף אם ימצאו מקורות והשוואות לענין זה דשדרו פתקא לשמיא וקצת ראיות מהספה”ק שיש השפעה גם לברכה ותפילה בדרך כתיבה, מ”מ לנהוג כן כדבר קבוע כשאין צורך מיוחד בזה צל”ע אם הוא דבר טוב וגם אם מצינו בכ”מ שיש תוקף לכתיבה מצד עצמו אבל להנחת הפתקא גבי המצוה צל”ע אם מצינו כן (וגם לא זכורני שראיתי לאחד מן הגדולים בדורות האחרונים שנהג במנהג הנחת פתקים בכותל המערבי מלבד חששות אחרות שיש בזה, וכן הובא בזה בשם הגרי”ז [קובץ נועם חי”א עמ’ נח] והאדר”ת [משכנות לאביר יעקב ח”ב פ”א סי’ ב] והחזו”א והגריי”ק [ראה ארח”ר עמ’ שיט] שאין לעשות כן מצד החששות שיש בזה עכ”פ במקרה רגיל, אולם ראיתי בשם הרב פדה את אברהם מערכת ב סוף אות טו דף סו טור ד בשם הרב יוסף אברהם דף ג ע”ב בשם בעל האוה”ח שנתן לתלמידו כתב שיניח בכותל המערבי ומ”מ שם רצה להתפלל שם עבור תלמידו ולא היה יכול לכך שלחו לשם כעין שליח, ומ”מ איני יודע אם אפשר לקבוע הלכה למעשה מפי מעשה שלא נקבע אלא מפי השמועה לאחר כמה דורות, ומעשים כאלו נפוצים לאלפים בשם קדושים אשר בארץ, וא”א לדעת מקורי הדברים, ובמקו”א ציינתי לכמה רבוותא שלא הסכימו לקבוע הלכה ע”פ שמועות בשם מעשים, ושו”ר שגם בשו”ת מבשרת ציון ח”א סי’ כ נראה שלא קיבל כ”כ מעשה זה בשם בעל האוה”ח, אבל יש מהאחרונים שלא אסרו נגיעה באבני הכותל ואכה”מ לזה).

הה’ צריך לברר אם אין מנהג זה מגיע ממנהגי וחוקות הגוים ובפרט שהוא עם האש ודרך הע”ז להשליך מיני דברים לאש.

ויתכן שנשתרבב מנהג זה ממה דאי’ בכמה ספרי מוסר ורמז (וכן ראיתי בשם הגרח”ק בקובץ מה טובו ח”ז עמ’ תפא) שבסוף חנוכה חלים הפתקים של הגזר דין שנכתבו בר”ה ונשתרבב מכח זה הנחת פתקים לפני הנרות, ומ”מ כדי לעודד ולחזק מנהג צריך מקור נאמן, ובפרט מנהג מחודש כזה שאין ידוע שהונהג ע”פ גדולים ות”ח.

יש לציין דמצינו בכמה מקומות חילופי שמות בין שכינה ורוה”ק דלפעמים רוה”ק הכוונה לשכינה ממש כמו דאמרי’ בכמה מקומות אמרה רוה”ק ולפעמים רוה”ק הכונה לנבואה כדאמרי’ בשלהי סוטה משמתו וכו’ נסתלקה רוה”ק ולפעמים רוה”ק הכונה לגילוי שאפילו האדם עצמו אינו מרגיש בו כדאמרי’ בכמה מקומות נצנצה בו רוה”ק, וגם בגוף האמור שכינה יש בזה כמה דרגות, דמחד גיסא אמרי’ בסנהדרין לט ע”א אכל בי עשרה שכינתא שריא, ועי’ ברכות ו ע”א, ומאידך גיסא אמרי’ (עי’ יומא כא ע”ב ובגליון הש”ס שם) שבבית שני לא שרתה שכינה, וחזינן מזה שיש דרגות גם בהשראת השכינה, (ובחידושי ליומא שם הארכתי בדבר זה ובמ”מ, וכן ציינתי בכ”מ לדברי האר”י והנוב”י בשם הרמב”ם והרמח”ל דשכינה היינו שם הפעולה ולא שם העצם), ולכן סילוק שכינה יוכל להתפרש בכמה גווני, ויותר מצוי לענין דבר שאין רוח המקום נוחה הימנו כדכתיב ושבת מאחריך (וכמובן שיש דרגות בדבר שאין רוח המקום נוחה הימנו ויש גם דרגות בסילוק שכינה דגם בצדיקים מצינו שנסתלקה שכינה מהם), וסילוק רוה”ק בד”כ הכונה התנתקות מדרגה גבוהה של חזיון, ומ”מ מצוי דרוה”ק היינו דרגה פחותה מן הנבואה כדמצינו בכמה מקומות על תנאים הלשון כיון רבן גמליאל ברוה”ק וצפה רשב”י ברוה”ק (עי’ עירובין סד ע”ב ופסדר”כ שוש אשיש ועוד) וחזי’ מזה דרוה”ק משמשת לפעמים דרגה שכבר לא היתה שייכת אחר שבטלה הנבואה, ועי’ עוד בזה בכמה מקומות בדברי הראשונים שביארו חלק מענין זה ע”פ מעין ענין הכרת השכל הפועל, ועי’ באוה”ח ר”פ אחרי מות, ועי’ בחידושי על הפסיקתא רבתי מה שהבאתי עוד בזה בענין המאמר גבי ישעיהו הנביא.

בפוסקים הובאו מנהגים בזה (עי’ פ”ת חו”מ סי’ קפה סק”ג בשם עטרת צבי סקי”ז ושב יעקב חו”מ סי’ יג), והחלוקה של השכר בין המציע לבין הנו”נ תלוי במנהגי המדינות כמש”כ השב יעקב שם, וכתב שם שיש ליתן כפי המנהג דע”ד זה נחתו וכעי”ז כתב החת”ס על השו”ע חו”מ סי’ פז סל”ט, ויש תקנה שמיוחסת למהרי”ל בזה (ראה שו”ת רי”ט וייל חו”מ סי’ ט) שהמתחיל נוטל שליש והגומר נוטל ב’ שלישים [במקום שפשטה תקנה זו], ועי’ עוד בערה”ש חו”מ סי’ קפה סי”ב ואה”ע סי’ נ סמ”ב.

אבל עכ”פ זה ברור שגם המציע מקבל שכר, וברמ”א סי’ רסד ס”ד כתב שכל העושה טובה יכול לבקש על זה שכר, ולכן יש למציע כח תביעה לומר שלא נתכוון למחול, ובמקומות שיש אומדנא לכאן ולכאן דנו הפוסקים בקרובים וכיו”ב (עי’ חוט השני לבעל החו”י סי’ ג ובפת”ש שם מה שציין לדבריו באה”ע ובשאר אחרונים).

ומאידך גיסא אם מלכתחילה נתכוון להציע על מנת שלא לקבל שכר כלל אינו יכול לחזור בו ולתבוע, ואף במקום שלא התכוון לענין תשלום כלל בזמן שהציע אפשר שאינו יכול לתבוע, ובנתה”מ סי’ יב סק”ה משמע דהיכא שאין דעתו לתבוע ואמר לו אכול עמי אינו יכול אח”כ לתבוע.

ובמקרה שהמציע שהוא קרובה של המועמדת קיבל את ההצעה מבחור אחד חברו של המוצע והלך והציעה למועמדת, פשטות הפוסקים עכ”פ במקרה רגיל שאדם שרק אמר לחברו רעיון ההצעה עבור המועמדת וחברו אמר למועמדת את ההצעה שלא נאמר בזה דין דמי שדכנות עכ”פ כשלא מינהו שליח מיוחד לומר הדברים לבעלי הדברים (עי’ חוט השני לבעל החו”י סי’ ג וחוט שני להגרנ”ק ח”ג עמ’ רצב).

והביאור בזה דהמציע חשיב יורד (עי’ בבהגר”א חו”מ סי’ קפה) כלפי בעלי השידוך עצמו אם היה מציע להם, אבל בעניננו הרי הוא לא פעל עמהם כלום דגילוי הדבר לחוד לא חשיב פעולה לעניננו (ע”ע משפטי התורה ח”ב סי’ לד עמ’ קסא) ומה שפעל בהצעתו הוא רק כלפי אדם אחר דהוא אינו הבעל דבר ולגביו לא חשיב יורד, ועדיין צ”ב.

[במאמר המוסגר יש לציין דאם הראשון הי’ חשוב מתחיל יש מקומות שלא נהגו שהאמצעי מקבל כשיש מתחיל וגומר ועי’ פ”ת שם וערה”ש בחו”מ שם].

ומ”מ יש לדון בכל מקרה לגופו לפי הפרטים ובמעמד ב’ הצדדים בלבד, כי הדין משתנה לפי הפרטים בזה והדברים כתבתי לפו”ר ולא להלכה, ובתשלום הדברים אציין שיש שנהגו סלסול במתן מעות שדכנות להחמיר יותר לפנים משורת הדין ולא מן הדין אלא לזכות בנין הבית ושלא יתעורר צד קטרוג על ידי צער בעלי הפעולה.